דיוקנו של הצעיר כאיש מופרע (2023)
לרגל יום הולדתו של ג.ד. סלינג'ר החל ב-1 בינואר
גירסה מחודשת למאמר שפורסם ב מעריב , 16/11/1979
על ג.ד. סלינג'ר, "לאֶסמֶה באהבה ובסיאוב: תשעה סיפורים", מאנגלית: אילן תורן ואחרים, מפעלים אוניברסיטאיים, תל-אביב תשל"ט, 151 עמ'.
בקובץ סיפוריו "לאֶסמֶה באהבה ובסיאוב: תשעה סיפורים" (1953) כינס הסופר האמריקני ג'. ד. סלינג'ר מבחר מנוּפּה מתוך שלושים סיפורים קצרים שכתיבתם התחילה ב-1940. סיפורים אלה התפרסמו בעיתונות היומית, בדרך-כלל ב"ניו-יורקר" וב"הארפר", ולא עשו בשעתם רושם רב. ואולם, מאחר שקובץ הסיפורים הזה יצא לאור זמן קצר לאחר צאת ספר הנעורים הפּוֹפּוּלרי של סלינג'ר "התפסן בשדה השיפון" (1951), הוא זכה לתשומת-לב ביקורתית והִקנה למחבר מוניטין ופרסי יצירה.
את רומן הנעורים The Catcher in the Rye בלעתי בנשימה עצורה, כשם שבלעתי לימים את סיפור הילדוּת והנעורים "של מי אתה ילד?" מאת חנוך ברטוב. קובץ הסיפורים, לעומת זאת, נראה לי לפעמים כמין אוסף טיוטות לקראת כתיבה (שלא התממשה) של רומן רחב-יריעה. הופעתה של אותה דמות בכמה סיפורים מרמזת על כך כמדומה. אף-על-פי-כן, יש בסיפורים הללו עניין רב, כי נראה שהם מגלים את עולמו של המחבר אף יותר מן הרומן המושלם שהִקנה לו תהילת עולם.
משחר עלומיו היה סלינג'ר בטוח ביכולותיו, וצפה לעצמו עתיד מזהיר. הוא נהג להצהיר באוזני חבריו שכתיבתו תעניק לו תהילה והצלחה כלכלית רבה (בניגוד למשפחתו הבורגנית וה"מרוּבּעת" שהתאכזבה מבחירתו לבחור בקריירה של אמן, וחששה פן יחיה את חייו בחוסר-כול). עם זאת, התהילה בוששה לבוא, והוא זכה בה שנים לא מעטות לאחר שהתחיל לכתוב ולפרסם את סיפוריו.
סלינג'ר המתין שנים רבות עד שזכה להכרה ולאהדת הקוראים. כמעט כל יבול כתיבתו בשמונה השנים שקדמו לסיפור הראשון הכלול בקובץ "לאסמה באהבה ובסיאוב" ("יום נפלא לדגי הבננה", "ניו-יורקר", ינואר 1948) נשאר בארכיוני עיתונות מאובקים, ולא זכה לכינוס ולהוקרה. הכרונולוגיה של כתיבת הסיפורים שבקובץ "לאסמה באהבה ובסיאוב" אינה סדורה או לינארית: אחדים מהם נכתבו שנים לפני יציאתו לאור של הרומן "התפסן בשדה השיפון" (1951), אך מתברר ששני פרקים מתוכו התפרסמו ב-1945 וב-1946, ואלה קודמים לתשעת הסיפורים שבקובץ.
בתשעת הסיפורים הללו ניכָּרים שטחי חפיפה בין סיפור לסיפור, היוצרים תמונת עולם אחידה והוֹמוֹגנית למדיי. גיבוריהם הם גברים צעירים, בעלי אישיות נברוטית, הסולדים מן הקלישאות הנבובות שהם שומעים סביבם (בכל אחד מהגיבורים יש כנראה קווים מאישיותו של סלינג'ר, לפי עדות מַכָּריו). גיבורים אנטי-הֶרואיים אלה, שמערך הנפש שלהם דוחף אותם ליצירת עולם אישי ומופנם, נמלטים מעולם השקר הקשוח של המבוגרים אל עולם הילדים. גיבוריו הנרקיציסטיים-עד-מאוד והאינפנטיליים-במקצת, הם למעשה אנשים נבונים, בעלי חושים מחודדים ורגישות גבוהה. הם נוטים להתיידד עם ילדים קטנים ולשוחח אתם על עניינים שברומו של עולם במין תערובת מוזרה של רצינות ושל היתול. שאינו מוצג אצלו כעולם שכּוּלוֹ תום וטוהר כפי שטענו בטעות אחדים מפרשניו.
להפך, הילדים בסיפורי סלינג'ר מתגלים לא אחת כטיפוסים מרושעים במקצת, אינטלקטואליים מכפי גילם, המתברכים בכושר מילולי יוצא דופן בעושרו ובבגרותו. כך, למשל, סיביל קרפנטר מ"יום נפלא לדגי הבננה" מתנהגת כאישה קנאית התופסת את אהובהּ עם אישה זרה, ודורשת ממנו במפגיע להפסיק את קשריו עם "האישה האחרת" בת השלוש וחצי. שמה הפרטי מעיד על כישוריה הנבואיים (Sybil = נביאה, פיתיה) ועל יכולתה לפתח אינטואיציות החורגות מן הנתפס בחושים. תאודור מקארדל מהסיפור "טדי" אף הוא גאון צעיר שניחן בכישורים מַנטיים לראות את הנולד ולחזות את הקץ (Theodore = מתנת האל). לא פעם רומז הטקסט שאולי אין הילדים האלה מחוננים בכוחות על-טבעיים, אלא שקרנים ונוכלים קטנים. גם אֶסמֶה, גיבורת הסיפור "לאסמה באהבה ובסיאוב", היא ספק נערה אריסטוקרטית מהוגנת, המסוככת על אח קטן ומוגבל בשכלו מתוך רגשות אלטרוּאיסטיים נאצלים, ספק נערה שיתמותה גרמה לה להתבגר בטרם עת ולבדות לעצמה עולם דמיוני ותואר אצולה שלא היה ולא נברא. אכן, הילדים בסיפורים אלה הם ספק יצורים חמודים ותמימים, ספק בריות מרושעות, מין גירסה מוקטנת, או רֶפּליקה חיוורת, של הוריהם האלימים והפֶּרוורטיים.
סיפורים אלה אינם נענים לדיכוטומיה הרומנטית המפרידה את עולם התום של הילדוּת מעולם הסיאוב של הבגרוּת ("innocence & experience", כניסוחו של ראשון הרומנטיקונים האנגליים, ויליאם בלייק). עולמם של הילדים מצטייר כאן כתשקיף בזעיר-אנפין של "ג'ונגל החיים". יש כאן ילדים מתועבים כמו "בופר" (בסיפור "טדי"), ויש כאן מבוגרים שלא יתבגרו לעולם.
נופל וגלוי עיניים
כאמור, הגברים בסיפורי סלינג'ר הם צעירים רגישים שאינם מגיעים לבגרות רגשית (כמו סלינג'ר בעלומיו, לפי עדויות מַכָּריו). החברה הבורגנית ה"מרוּבּעת" נוהגת בהם כבנטע זר, והם עצמם חשים בודדים ומנוּכּרים בתוכהּ. רובם קשורים גם לארצות-הברית וגם לאירופה (כמו סלינג'ר עצמו שחי זמן-מה עם משפחתו באוסטריה ובפולין), עקב סיבות משפחתיות או מתוך כוונה להשתמט מן השירות המפחיד בצבא. אחדים מהם נושאים עליהם מין "אות קלון" עקב הלם קרב שהוביל להתמוטטות עצבים ולאשפוז בבית-חולים לחולי נפש.
סימור גלאס מקפיא כזכוכית את תומתו ואת עלומיו, כמו גם את יכולתו לראות יותר מאחרים ולהתבונן במציאוּת בעיני ילד או בעיניו של משורר (Seymour = see more). לפי סלינג'ר, אנשים היפֶּר-רגישים כמו סימור, שאינם מארגנים את המציאוּת בתבניות קפואות ומוכנות-מראש, חייבים למוּת כי אין להם חבל ונחלה בעולמנו ה"מרוּבּע".
בתשעת סיפורי הקובץ מורגשת שוב ושוב ההתמקדות האובּססיבית של סלינג'ר בכושר הראייה של גיבוריו. סימור גלאס רואה כאמור יותר מאחרים ראייתו המחודדת והחודרנית עומדת בניגוד לאטימותה של מיוריאל אשתו). יש לו יכולת התבוננות מופלאה, אך גם דמיון מפותח ו"מופרע" המבחין בעולמות אבּסוּרדיים שקיימים רק במוחו, כמו עולמם של דגי הבננה המעַוות את המציאוּת כבאספקלריה מעוקמת.
הוא, שכולו עיניים, אינו יכול לשאת את מבטיו של הזולת. הוא אינו מוכן, למשל, לפשוט את מעיל הרחצה, פן יגלו בו הנופשים איזו כתובת קעקע, פרי דמיונו הקודח (כעין השלכה של "אות הקלון" של אדם שהפסיכיאטריה הדביקה לו תוויות). אישיותו רופסת ושבירה כזכוכית, והוא סובל מרגשי נחיתות – בטוח שכּוּלם נועצים בו עיניים. הטרוניה שהוא משמיע באוזנני האישה במעלית גובלת בשגעון-רדיפה ובנרקיציזם קיצוני.
סימור גלאס מעמיד פני עיוור צבעים, שאינו מבחין בין כחול לצהוב. תיאודור (גיבור הסיפור "טדי") מעמיד פנים כאילו הוא בז לאינטלקטואלי ולשכלתני, בעוד שהראציוֹ הוא הכוח היחיד הדוחף אותו (ראייתו דווקא אינה משופרת כי הוא לוקה בפזילה). ב"מר קרסולי" ניתנת הדגשת יתר לקוצר הראייה של ראמונה, הילדה הנוראה (enfant terrible) שאפילו אמהּ סולדת ממנה.
הנשים הצעירות בסיפורי סלינג'ר הן לרוב בנות המעמד הבינוני הגבוה, אך הן רדודות ושטחיות עד מאוד, תוצר אופייני של תרבות הסרטים וסרטוני הפרסומת של שנות החמישים. הן עוסקות בקריאת עיתוני-נשים, במשיחת לאכּה על ציפורניים מטופחות, בהשמעת גערות על עוזרת הבית, בלימודים לא מחייבים במִגוון מקרי של קורסים אקדמיים חסרי ערך, בשיחות רכילות על אהוביהן ובהטבעת הצער על צרות החיים בים של אלכוהול. מיוריאל, אשתו של סימור גלאס עוסקת בזוטות, ואינה חשה שבעלה שרוי בהלוך רוח אובדני, בעיצומו של היום שבּוֹ הוא עומד לטרוף את נפשו בכפו. היא נוהגת בו "כפי שצריך", על-פי קלישאות המוּכּרות לה מסיסמאות של "פסיכולוגיה בגרוש", ומייעצת לו לנהוג במכוניתם כדי להסתגל לחיים הנורמליים.
אמה של סיביל שותה מרטיני עם ידידתה, ומפקירה את בתה הקטנה להרפתקה מסוכנת על החוף במחיצת צעיר תמהוני ומופרע. אלואיז ("מר קרסולי") מתעבת את משפחתה ומשוחחת עם ידידתה מימי הלימודים, שתויה עד אָבדן חושיה, על אהבות שחלפו עם הרוח. לורטה, אחותו של קליי (מהסיפור "לאסמה באהבה ובסיאוב"), יושבת בשלווה, הרחק מאירופה שסועת המלחמות, ומנתחת בחובבנות דילֶטנטית במונחים שרכשה באיזה קורס אקדמי-למחצה את המתחולל בנפשו של חייל הסובל מהלם קרב. נשים "מלומדות" כמוה, המתוארות בסיפורים שלפנינו, המאמינות ללא חשיבה עצמאית וללא חוש ביקורת ב"אמִתות" הפסיכולוגיות שהן לומדות "כתורה מסיני", אינן שונות באופן מהותי לדעת סלינג'ר מההמונים הנבערים הסוגדים לאלים ולאלילים.
גיבורי סלינג'ר, הסולדים בכל מאודם מזיוף ומהעמדת-פנים, שוגים לעתים בעצמם בזיוף, מתוך אייסקפיזם וסלידה מן המציאוּת האפורה של הקיום האנושי. דה-דוּמיֶיה סמית מאמץ לעצמו פסידונים מרשים, הניזון משתי תרבויות שקנדה היא צומת-המִפגש ביניהן, וזאת כדי לבנות לעצמו זהות חדשה ותדמית חדשה. כשאסמה גוררת את אחיה לנשק חייל בוגר, היא למעשה מבטאת את מאווייה האישיים שאותם אין היא יכולה לממש בשל כלליו המחמירים של הדֶקוֹרוּם החברתי. גיבורים אלה שרויים בנוף כרכּי מנוּכּר, וגם בקרב בני משפחותיהם הם חיים באווירה קרה ומנוכּרת. בריחתם אל ההזיה היא ניסיון למצוא משמעות בחיים. אחדים מהם מוצאים שלווה במוות, שכּן אין הם מסוגלים להתמודד עם הסבל האישי והבין-אישי שאינו מרפה מהם. ועם זאת, אחדים מהסיפורים מתאפיינים ברוח הומוריסטית, כתובים בלשון יום-יומית המעורבת בעגה ובביטויים ווּלגריים. אופיָים הקליל כביכול של סיפורים אלה הוליך שולל את הפילוסוף והפובליציסט הנודע ג'ורג' סטיינר שקבע בטעות שאלה הם סיפורים שטחיים ורדודים המתאימים לקהל-הקוראים הצעיר באמריקה ומחניפים לטעמו. לא כולם מבינים שאפשר לכתוב על נושאים עמוקים וסבוכים בלשון עממית ופשוטה, אפילו בעגת הרחוב והשוק. אם את "שיר-העם", למשל, כתב משורר גדול, הרי שאין הוא "פשוט" כמו שיר-עם אותנטי. תופעות pseudo בספרות ובאמנות מקשות על קליטתן ואינן זוכות תמיד להבנה.
דגי בננה בפלורידה
גיבורו של הסיפור הראשון הוא בן למשפחת גלאס, שסביב בָּניה וקורותיהם בחר סלינג'ר לטוות אחדים מסיפוריו ומספריו. גם בקובץ שלפנינו מופיעים בני משפחת גלאס בכמה מן הסיפורים: בו-בו טננבאום, גיבורת הסיפור "ליד הדוגית", היא אחותו הנשואה של סימור גלאס; וואלט, הנזכר בסיפור "מר קרסולי", אף הוא אחיו של סימור. במשפחת גלאס הספרותית, הבדיונית-למחצה והאמִתית-למחצה, יש שבעה ילדים, אב יהודי כאביו של המחבר, ואם קתולית כאִמו של ג'רום דייויד סלינג'ר (שהייתה קתולית ממוצא מעורב – גרמני, אירי וסקוטי).
ילדי המשפחה הבדיונית למחצה, לשליש או לרביע החלו את דרכם כילדי-פלא בתכנית-רדיו פופולרית בשם "It’s a wise child" (שם התכנית רומז לדברי טלמכוס לאתינה כשהיא שואלת אותו על אודיסאוס). רבים מספריו ומסיפוריו של סלינג'ר היא מין אודיסאה מודרנית שאינה מתרחשת תמיד במרחבי ארץ, אלא בתוך הנפש פנימה. יש בהם מסע של חיפוש אחר הזהות, אחר משמעות החיים וטעם החיים.
סימור גלאס, גיבור הסיפור "יום נפלא לדגי הבננה" אינו מוצא טעם בחיים שבהם נוהגים בני האדם כמו דגי בננה חזיריים. דווקא בפלורידה מוצפת השמש, בבית-מלון מהודר, לצד אשתו הצעירה, הנאה והמטופחת, ששמרה לו אמונים בשנות המלחמה ובשנות אשפוזו כחייל הלום-קרב, הוא טורף את נפשו בכפו. האירוניה הטרגית שבמעשהו בולטת על רקע האווירה הנינוחה של בית-המלון, על רקע שיחת הטלפון הריקנית שמשוחחת אשתו עם אמהּ ועל רקע השיחה הקפריזית והקלילה-כביכול שמשוחח סימור עם סיביל הקטנה. לא בין כותלי הסנטוריום, אלא כשיצא כביכול סוף סוף אל החופש, בזמן חופשת נופש, מוצא סימור את השחרור והגאולה לנפשו המיוסרת במוות. אנשים שטחיים כמו אשתו מיוריאל והוריה, חסידים שוטים של סיסמאות פסיכולוגיסטיות שגורות, יכולים להאמין שאדם יכול להשליך את עברו מאחורי גוו ולשכוח מכל הצרות, אם רק יֵצא לנופש.
סימור החייל המשוחרר בן מזל "גדי", אינו דומה לסמבו הקטן מאגדות הילדים שהשליך את בגדיו לנמרים ויצא ללא פגע. סימור יוצא ניזוק בנפשו בשובו מעולם החזירים (השווּ לסיפור על חולה הרוח בברית החדשה; מרקוס ה, א-י). סיביל הקטנה בבגד-הים הצהוב הנשי שלה משתלבת בצבען הצהוב של הבננות ושל הקיץ שטוף-השמש של פלורידה. לעומת זאת, סימור – המעמיד כאמור פני עיוור צבעים שאינו מבחין בין צהוב לכחול – אינו מתאים לעולם הקליל והעליז של הנאות החיים בבית הנופש הדרומי.
המסר המעיק והמדכדך המלַווה את סיפורו של סימור גלאס מלמד על הסיפורת של סלינג'ר כולה. זו חדורה על-פי-רוב בדטרמיניזם נואש ובפיכחון אכזרי. הסגנון הקליל, ההומור הקפּריזי והמצבים האבּסוּרדיים אינם יכולים להסתיר את הייאוש.
סיפורי ילדוּת – משם ומכאן – מבט לאחור
בסוף שנות השישים או בתחילת שנות השבעים השתתפתי בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל-אביב בקורס פנורמי בשם "The Search for Identity" ("החיפוש אחר הזהות"), שהעמיד במרכזו סיפורי ילדוּת אמריקניים, העוסקים בשאלת ההתבגרות והחניכה, למן טום סוייר ו הקלברי פין של מארק טוויין ועד ל מות הזמיר (To Kill a Mockingbird) של הרפר לי. בין סיפורי הילדוּת וההתבגרות הללו בלטה קבוצה גדולה של ספרי חניכה פרי עטם של סופרים יהודים-אמריקנים שנולדו בין שתי מלחמות העולם להורים מהגרים ממזרח אירופה. סופרים אלה, שהוריהם עזבו ברובם את העיירה היהודית שנחרבה, והטילו את עצמם ואת בניהם לתוך היוֹרה הרותחת של "כור ההיתוך" האמריקני , התלבטו כנראה בבעיות הגיבוש של האישיות והזהות אף יותר מסופרים בני מיעוטים אחרים שעברו את אֶליס איילנד. סופרים יהודיים אלה הם שהולידו את התפסן בשדה השיפון (ג"ד סלינג'ר שהזדהה עם הצד היהודי שבמשפחתו), חוג הסרטן (הנרי מילר), היה שלום קולומבוס (פיליפ רות), את הדגול ושמי הוא אשר לב (חיים פוטוק), ועוד ועוד.
ספרו של חנוך ברטוב של מי אתה ילד (1970) השתלב לגבי דידי היטב במסכת ססגונית זו של סיפורי ילדוּת והתבגרות, שחלקם מסופרים בקולו של מסַפּר תמים או מיתמם, שהוא ספק ילד, ספק מבוגר המתרפק על מראות הילדוּת ומשחזר אותם במקוטע. חנוך ברטוב משחזר בספרו את קורותיו של ילד קטן, נחמן שפיגלר שמו, המתבגר מפרק לפרק עד לחניכה ולטקס בר-המצווה. הרומן מתרחש במושבה פתח-תקווה, המשַׁנה גם היא את טיבה במהלך האירועים.
כידוע, השם המזרח-אירופי "שפיגלר" והמילה העברית-ארמית "אספקלריה" (וכן מילים בשפות הודו-אירופיות רבות, כגון "spectacles" = 'משקפיים' שבאנגלית, שכולן נגזרו מן השורש הרומי speciō = 'לראות'). נחמן שפיגלר נאלץ בתחילה לשחזר את זיכרונותיו דרך הפריזמה של הוריו, עד שהוא עומד על דעתו וזוכר את האירועים בכוחות עצמו. מרסיסי המראות, תרתי משמע, הוא בונה את תמונת עולמו, המשַׁקפת גם את עולמם של בני דורו בארץ ובארצות ההגירה בעולם בין שתי מלחמות העולם. הספר מסתיים בחגיגת בר-המצווה של הילד שהפך בינתיים לנער – טקס החניכה היהודי שבו רואים ההורים הגלותיים את כניסתו של בנם לעולם הבגרות וקבלת עול מצוות, ואילו הבן "הצבר", שפרק עול תורה ומצוות, רואה בטקס זה הזדמנות להוכיח לעצמו את "גבריותו", ולקבל סוף-סוף לידיו את זוג האופניים הראשון שלו, המאפשר לו להינתק מחבל הטבור של בית אבא-אמא ולצאת ממנו למרחקים ולמרחבים. טקס זה נערך בקיץ 1939, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אִמו של נחמן, גיבור ספרו של ברטוב, מתגעגעת להוריה שנשארו בגולה ולנופי ארץ הולדתה, על יערותיהם ופלגי המים שלהם. מתוך אכזבתה הנואשת מבעלה, מחיי נישואיה ומחיי הפרנסה הקשים במולדת החדשה, היא רוצה לעזוב את בעלה ולקחת את אתה בנה לבית הוריה בפולין (ומעל הספר מרחפת השאלה: מה היה עולה בגורלה ובגורל בנה אילו מימשה האם את שאיפתה זו, ואילו באמת חזרה חס וחלילה לבית הוריה שבפולין ערב מלחמת העולם השנייה, אפילו לביקור קצר). האם אך מקרה הוא ששם גיבורו של סלינג'ר סימור גלאס ושם גיבורו של ברטוב נחמן שפיגלר לקוחים מן השדה הסמנטי שעניינו ראייה, השקפה ושקיפוּת, אך גם שבירה והתנפצות לרסיסים?
ועוד עניין ניקר בי כשלקחתי ליד את המאמר הישן על סלינג'ר משנת 1979: לפני כשני עשורים יזמתי וניהלתי באוניברסיטת תל-אביב את הסדרה "ספרות פלוס", שהיו לה קהל בן שש-מאות איש ורשימת המתנה ארוכה. בין המאזינים הקבועים הייתה אישה יפת-מראה שנשאה את השם "סלינגר". התברר שהיא כלתו של הסופר ג'רום דייויד סלינג'ר. מתוך שיחה אתה התברר שמשפחתו של הסופר האמריקני, היהודי-למחצה, בחרה לחיות בארץ, חרף קשיים שהערימה עליהם הרבנות עקב מוצָאהּ של אֵם המשפחה. לעומת זאת, רבים (רבים מדיי) מבניהם של סופרים ואנשי-רוח, בני דורו של חנוך ברטוב – דור המאבק על עצמאות ישראל – עזבו למרבה הצער את הארץ, הקימו את ביתם וכוננו את חיי משפחתם מעֵבר לים. ג'"ד סלינג'ר היה צעיר בכשנתיים מס' יזהר, בכיר סופרי הדור, ובוגר בכשנתיים ממשה שמיר, מבחירי סופריו של דור זה. מהלך חייו היה שונה בתכלית מזה של בני דורו בארץ-ישראל, דור הפלמ"ח, ולכאורה ניתן היה לשער שמשפחתו תעמיק את התערותה בארצות-הברית, במקם שבּוֹ "התפסן בשדה השיפון" נלמד במערכת החינוך מאז ועד עתה ונמכר מדי שנה במיליוני עותקים, אך דרך הרוח מי יֵדע?!
