דמות העולה-היורד בסיפורת של יהושע

לרגל יום השנה לפטירתו של א"ב יהושע (14/6/2022)

הרצאה בכנס שנערך באוניב.תל-אביב (1989) על נושא

העלייה והירידה בספרות הישראלית

יצירתו של א"ב יהושע גדושה בדמויות של ישראלים, שיצאו את הארץ או ש"ירדו" ממנה וחזרו אליה במפתיע עקב אירוע טראומטי כלשהו, או עקב התרחשות של אירוע מרכזי בחייהם, כגון נישואין או גירושין. אזכיר על קצה המזלג את המהנדס מן הסיפור 'יום שרב ייאושו, אשתו ובתו', שחזר לפתע לאחר שהרופאים גילו אצלו סימני מחלה ממארת את בנו של המורה לתנ"ך, גיבור הסיפור 'סוף קיץ 1970', שחזר בזמן מלחמת ההתשה כדי להציג לפני אביו את אשתו האמריקנית, את גבריאל גיבור הרומן 'המאהב', שחזר ארצה ערב מלחמת ששת הימים, כי שמע שסבתו גוססת, והוא מגיע כדי לרשת אותה, את יהודה קמינקא, האב המזדקן, גיבור 'גירושים מאוחרים', שגילה שחברתו האמריקנית בהריון, והוא בא ארצה לקבל גט חפוז מאשת-נעוריו, בת גילו, הכלואה בסנטוריום לחולי רוח.

העיסוק האובססיבי של יהושע בדמות "היורד העולה", וגם בהיפוכה, בדמות "העולה היורד", עולה בקנה אחד עם ההגות הפוליטית וההיסטוריוסופית הכלולה בספר המסות שלו 'בזכות הנורמליות' (1980). כאן הציג יהושע את הגולה בפתרון נברוטי לעם – עם שהעדיף תמיד להתגעגע לארצו כאל איזה חלום שאי-פעם יתגשם, מאשר לחיות בה הלכה למעשה. יהושע מפריך כאן את כל ההנחות המוסכמות והמקובלות, שלפיהן העם הוגלה מארצו בכוח הזרוע ושאף כל הימים לחזור אליה. הוא מראה שלמעשה רוב העם הלך אל הגולה מרצון, וכשבאה פקודת ההגליה לא ישב בארץ אלא ציבור קטן ומדולדל. הוא גם מראה שהעם העדיף לסבול בגלות, ולהגיע למקומות הנידחים ביותר על פני כדור הארץ, ורק את הדרך לארץ לא ידע, משום מה. הוא גם מראה שרוב העם לא בא לארץ במאה שנות ציונוּת מתוך געגועים, אלא מתוך תחושת פחד מן הגולה, פחד שגבר על הפחד מפני ארץ-ישראל.

הנֶברוזה הזאת, כך טוען הספר 'בזכות הנורמליות', נעוצה עוד בשחר-חייו של העם. העולה הראשון לארץ, קרי אברהם אבינו, היה גם היורד הראשון מן הארץ. לא עברו אלא שנות דור, ונכדו יעקב ירד למצרַים ורק עצמותיו הועלו ארצה, ומאז יהודים רבים שואפים למצוא מנוחה נכונה בארץ-ישראל, אבל מעבירים את רוב שנותיהם מעבר לים. א"ב יהושע, כמי שטוען שלגביו האופציה של הירידה אינה אופציה כלל וכלל, מדבר בזכות הנורמליות, בזכות ההשתחררות מן הנברוזה הזו, שלה הוא מצמיד פירוש פסיכולוגיסטי יונגיאני, שלא כאן המקום לפרטו. לטענתו, לא השיקולים הכלכליים הם שאחראים למצב הזה, שהרי לא ייתכן – כך טוען הספר – לתאר את ההיסטוריה היהודית כנאמנות יחידה במינה של עם לעקרונות של דת ושל רוח, מצד אחד, ומצד שני, כדבקות של אותו עם עצמו ב"סיר הבשר", בתור המדריך ההיסטורי העיקרי. חייבות להיות כאן סיבות עמוקות יותר, ועליהן הוא תוהה בספרו.

מאחר שאי-אפשר שאדון כאן בכל הסיפורת של א"ב יהושע, ועוד בהשוואה יבתו העיונית-המסאית, אני אתרכז כאן בספרו האחרון 'מולכו', שפרטיו בוודאי טריים יותר אצל רבים מן הנוכחים, והוא גם המעניין יותר מן הבחינה, שבו הוסרו כביכול כל פיגומי האלגוריה, ונותר הסיפור הפשוט החשוף, בחינת 'מולכו בשר ודם'. בניגוד ליצירות שהזכרתי קודם, גיבור הרומן האחרון של א"ב יהושע הוא יליד המקום, שהיה נשוי לאשה "ייקית" שכלל לא חלמה לצאת מן הארץ, בפרט לא לארץ הולדתה, וכביכול הספר אינו עוסק כלל בנושא של יום-העיון שלנו.

אף-על-פי-כן, 'מולכו' אינו רק רומן רֵאליסטי ואינו רק "סיפור פשוט", והוא עוסק גם עוסק בסוגיה שלפנינו, אם כי בדרכי עקיפין מצועפות. לכאורה, לפנינו רומן על פקיד אפור, כזה שלא היינו מַפנים לעברו מבט שני, אילו חלפנו על פניו במסדרונות של משרד ממשלתי כלשהו או אילו גרנו בשכנותו. מולכו הוא פקיד שאינו בכיר ואינו זוטר, אינו עצמאי ואינו גרור, אינו דחוק בכסף ואינו טובל בכספים עודפים, אינו משכיל במיוחד ואף אינו חסר השכלה ותרבות, אינו "פרח-נעורים" ואף אינו שרוי בערוב ימיו, אינו בעל תשוקות ליבידינליות עזות, אף אינו קשיש שנטש לגמרי את התקווה להתאהבות ולקשר פיזי חדש. אפשר לומר שהוא הממוצע בכל תחום.

אבל רומן על דמות אפורה אינו חייב להיות רומן אפור: בהרצאה על הספר באוניברסיטה העברית טענתי, אולי על דרך ההפלגה, כי 'מולכו' הוא האנטי-גיבור ההרואי והמעניין ביותר שידעה הספרות העברית מאז יצחק קומר גיבור 'תמול שלשום'. לפעמים קורותיו של מולכו הן באמת על גבול הטריוויאלי ונדמה לקורא שלכאורה דבר אינו מתרחש, ושיוסיף ללוות את מולכו אל חדרי השירותים ואל חדר המיטות. לפעמים, קורותיו הן על גבול הגרוטסקה והאבסורד. "פרשיות האהבים" העוברות על מולכו במרוצת שנת האבל הם רומנים קומיים שעל גבול הגרוטסקה, גם האופרה הצבעונית והאקסטרווגנטית, שמולכו נמשך אליה, ספק מתוך עניין אמיתי ספק אגב גררא, עומדת בניגוד גרוטסקי לאישיות הדהויה והבלתי-הרואית שלו. מצד אחד, שורת הנשים הפוקדת את חייו של מולכו אינה משאירה בו רישום של ממש. מולכו התנזר מנשים כל שבע שנות מחלתה הארוכות של אשתו, ואף ממשיך להתנזר מהן בשנת האבל על אשתו, אבל, למרבה הפרדוקס, הוא גם נתקף במין תזזית 'דון ז'ואנית', נוסע פעמיים לחו"ל בלווית נשים ואף מתגורר אתן בחדר אחד, ולפעמים אף במיטה אחת.

יש בו אם כן ברומן גם אפרוריות וגם צבעוניות רבה, יש בו גם ראליזם וגם מטא-ריאליזם. אף כי התקופה היא תקופת הנסיגה מלבנון, באופן תמוה ולא אופייני אין כל אזכור של עיתון או מהדורת חדשות, כאילו כל המתרחש בארץ חולף לצידו של מולכו ואינו משאיר בו שום רישום, למעט ההכפלה של מס-הנסיעות, עובדה שלגבי מולכו היא עניין משמעותי, כי מאז מות אשתו הוא מרבה בנסיעות לחו"ל. יש גם סלקטיביות משונה במתן שמות לגיבורים. לפעמים גיבורים צדדיים כמו בן-יעיש זוכים בשם, ולפעמים גיבורים מרכזיים, כמו אשתו של מולכו נותרים חסרי-שם (גם את שמו הפרטי של מולכו עצמו אין הרומן מגלה). שמות ילדיו , כמו שמה של היועצת המשפטית שאתה יש לו רומן בר-חלוף, מתגלים במפתיע באמצע הרומן, לאחר שכבר הורגלנו לראות אותם במונחים קטגוריאליים, לפי תפקידם בחיים. הינזרות ממתן שם לגיבור היא אחד מסממניה של הסיפורת האלגוריסטית בכלל, ומסממניה אצל א"ב יהושע בפרט, וכבר עמד על כך אורי שוהם בספרו 'המשמעות האחרת'.

יש ברומן הזה, למרות שהוא נראה רֵאליסטי, ואפילו נטורליסטי, מבנה אינטלקטואלי סבוך, מחושב ומכולכל, שבו כל פרט "סתמי" ו"מקרי" משתבץ היטב בתוך התוכנית הארכיטקטונית המשוכללת שהותוותה מראש. יש בו מאות אנלוגיות, הרומן כולו מתארגן בסדר העונות שבין מוות למוות, ושני האירועים מתרחשים באותה שעת שחר. מספרם של פרקי המשנה עולה כדי מאה ועשרים בדיוק נמרץ, כמניין שנות חייו של אדם, שהשלים את כל מעגל החיים כולו. במרוצת הרומן, האורך שנה בדיוק ממות אשתו של מולכו ועד מות אם אשתו, הופך מולכו לבן חמישים ושתיים, כמספר השבועות בשנה (וכמספר הקלפים בחפיסה, אם נזכור את פְּנין של נבוקוב, שגם הוא בן 52 בדיוק).

גם המשקפיים הבי-פוקליים של מולכו הם עניין לפשט ולדרש והן מפתח להבנת הרומן: במישור הליטרלי אין הם מצביעים אלא על ראייתו הלקויה של מולכו, פרט טבעי ואופייני לגבי פקיד בגיל העמידה, שכל חייו בחן שורות של מספרים (זה עם נחפש להם הנמקה רֵאליסטית). במישור הפסיכולוגי, משקפיים אלה הם גם מטפורה או סמל לתובנה המוגבלת של הגיבור, לחוג ראייתו הצר, שהתבוננותו בעולם מקיפה את צרכיו תרתי משמע, שמתחת לחוטמו, ואת החיפושים שלו במרחקים (החיפוש המוזר אחר הבית, שבו נולדה אשתו, בעיר זרה, בלא שיצטייד אפילו ובת). במעגלים אידֵאיים נרחבים יותר, משמשים המשקפיים הללו סמל ומשל לכל הרומן כולו, הלוכד בעת ובעונה אחת כמה פרספקטיבות, המקיפות את קורות העם בתחנות חייו, במרכזי ישיבתו ובדרכי נדודיו, במאה שנות ציונות, במאתיים שנות הספרות העברית החדשה, בחמש מאות השנים שחלפו מאז גירוש ספרד. בכך הרומן נקשר לענייננו: סיפור מות אשתו של מולכו והרומנים שהיו לו בשנת האבל עליה, כולל נסיעות לחו"ל עם שתי נשים, פורש לדעתי במעגל הצר את הביוגרפיה הרוחנית של הסופר ובמעגל הרחב את הפרובלמטיקה של חיינו בהווה ובעבר.

האנלוגיה הניגודית המובהקת ביותר, העומדת בבסיס הרומן, היא בין שורשיו של מולכו לבין שורשיה של אשתו: הוא מקורו בירושלים המנדטורית, בעיר חצויה ומאויימת, והיא מקורה בברלין, שהמלחמה הה לעיר חצויה, למובלעת בלב טריטוריה זרה. מולכו אינו יוצא לתור אחר שורשיו שלו, בשכונה הספרדית הירושלמית (ביקוריו בירושלים קצרים ודלילים, הוא ממהר לשוב מבית אמו לביתו שבחיפה, מצחיקות אותו הצעותיה של אמו שיחפש לעצמו מישהי שלמדה אתו פעם בבית-הספר שבשכונה), אבל הוא אחוז אובססיה לגלות את בית הילדוּת של אשתו המתה בברלין המזרחית. חומת ברלין, שעשויה להתפרש במישור הפסיכולוגי כמין הדחקה וחסימה בתודעה, האישית והקולקטיבית, שאותה יש לפרוץ ולחוות כדי להשתחרר ממועקות העבר, היא גם במישור הפוליטי מטאפורה למצב הישראלי בכללותו: החיים במין מובלעת, שאותה חולקים שני עמים, שאינם אלא "בני דודים", שמלחמות הפרידו ביניהם הפרדה שרירותית. תיאור פינות השקט, שנוצרו בברלין בשל החומה בלב העיר ההומה, ייתכן שיש בו מין פרוייקציה לגעגועים לירושלמים של פעם, שהחיים בה היו שלווים יותר, לדעת מולכו, והגעגועים לירושלים של פעם אינם אלא מטונימיה ומשל לגעגועים למציאות המאויימת יותר, אף (למרבה הפרדוקס) גם השלֵווה יותר, שאפיינה את החיים בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה.

מכל מקום, מולכו הספרדי הירושלמי משוטט ברחובות ברלין, חוצה את חומתה, מתגורר בה פעמיים באותו פנסיון, בכל פעם עם אשה זרה אחרת, כצעד לקראת שחרורו מזיכרונות העבר ומנוקשותה הביקורתית של אשתו. את הנשים שלו הוא מביא אל מחוזות העבר של אשתו המנוחה, שהתבונה הצלולה שלה הדריכה אותו בחייו ומדריכה את מנוחתו גם אחרי מותה.

מולכו של יהושע, בניגוד למולכו ההיסטורי, שחלם על עליית המונים לארץ-ישראל – מלַווה למרבה האירוניה – עולָה "נושרת" אחת, דרך וינה וברלין, ל"אימא רוסיה" (בכיווּן ההפוך לזה שבו הגיעו חלוצי העליות הראשונות לארץ). מולכו בן דורנו הוא משיח פָּרודי, שנתקף כיסופי גאולה חסרי פשר, אשר מחפש את הגאולה במרחקים, מחוץ לגבולות המדינה, במקומות לא לו ובתרבויות לא לו. רחובות ברלין נהירים לו מכבישי הארץ. למופעי תרבות זרים ומנוכרים הוא נדרש בתכיפות רבה יותר משהוא נדרש לתרבותו שלו. ייתכן שדווקא באמצעותם הוא מיטיב להכיר את עצמו ואת מושאי חרדותיו ומושאי אהבותיו. קורותיו של שלמה מולכו, מחולל התנועה המשיחית, נעים בין כיסופיו לגאולה וליישוב הארץ מזה לבין האינקוויזיציה הספרדתית והעלאתו על המוקד בגרמניה מזה. גם את מולכו של יהושע מניעים רקעו הספרדי, רקעה הגרמני של אשתו ה"יֶקית" וישראליותו, בסדר מהופך לזה של מולכו ההיסטורי. כמו מחולל התנועה המשיחית ומקַדש-השֵׁם, אף הוא מתמרק בייסוריו בשבע שנות מחלתה של אשתו, אך עלילותיו רחוקות מהֶרואיות ואין הוא מתנסה בקידוש השם ובמות קדושים ב"אחד", כי אם בביקור אנטי-הֶרואי למדיי במאוזוליאום לזכר קרבנת המלחמה, שבּוֹ דולקת אש כזֵכר למוקד.

המשולש ספריות-אירופאיות-ישראליות בתחומי התרבות הוא אחד הצירים שעליהם נסב הרומן. לפנינו "גיבור" שהוא כעין בָּבוּאה מחוקה ודהויה של המחבר המובלע, ששורשיו בבית "ספרדי", שכרת ברית עם הספרות העברית ששורשיה באירופה, והוא רואה מול עיניו את גסיסתה של תרבות קלסית זו ואת כיליונה, ועדיין לא מצא לה תחליף נאות. הרומנים שמנהל "גיבורנו" עם נשים מזדמנות, שהן כה שונות מאשתו, אף כה שונות זו מזו, הם גם המחשה והמחזה של הביוגרפיה הרוחנית (biographia literaria) של המחבר. במעגל רחב יותר הם ממחישים את הביוגרפיה הרוחנית הקולקטיבית. פגישתו של א"ב יהושע עם מהויות פוליטיות שונות, עם סגנונות כתיבה שונים, עם אישים שונים מן החיים המדיניים ומחיי התרבות מתמחשת כאן באמצעות סדרת "רומנים", שרובם על גבול הגרוטֶסקה. הצגת גם הרכבת הביוגרפיה הספרותית על גבי הביוגרפיה הפוליטית מחייבת את הרכבתם של משקפיים בי-פוקליים. גם הפרשן המנסה לקרוא את מולכו קריאה פשוטה וקריאה אלטרנטיבית נדרש להם מפעם לפעם.

תולדות פעילותו הציבורית של א"ב יהושע כוללת כמה וכמה פרקים שכל אחד מהם יכול לשמש משל לתולדות העם והיישוב: את דרכו התחיל כשליח-עלייה, לימים הצטרף למפלגה צעירה רדיקלית ואחר-כך למפלגה ותיקה, מתונה יותר בהשקפותיה שכבר איבדה את עלומה ואת מִתאריה האידֵאולוגים הברורים. בכתיבתו העיונית שנתלוותה לפעילותו הספרותית נתן ביטוי חריף ומקורי ליחסי גולָה ומדינה, והִגדיר את הַמשיכה לַגָּלוּת כמחלת-נפש לאומית, המבריחה את חיי העם הזה כבריח מימי קדם ועד ימינו-אנו.