דמותו של מנפרד הרבסט כסמל רב־ערכי

פרק מתוך הספר "שירה חדשה", המגלה פנים חדשות ברומן שירה של עגנון

פורסם: שירה חדשה: מה זאת אהבה על-פי הרומן שירה מאת ש"י עגנון,

הוצאת ספרא בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016.

פורסם: גג: כתב-עת לספרות, 40 (2016)

ברומן שירה, "הסימפוניה הבלתי-גמורה" של עגנון, לפנינו דמויות ספרותיות "עגולות" ומרוּבּדות שכּל אחת מהן היא כאמור "אוֹקסימורון מְהַלך": הנריאטה היא גם "עץ יבֵש" וגם "גפן פורייה"; מנפרד הרבּסט הוא גם איש אקדמיה ואיש משפחה אחראי וגם "נער" קל דעת השוכח את כל חובותיו כלפי אשתו. שירה היא גם אשת זדון שׂטנית וגם דמות מלאכית ואַלטרוּאיסטית המביאה פרחים ליולדת וסועדת את מיטתה של משוררת החולה אניטה בריק. היא דמות בשר ודם הגוררת את הרבּסט לשעשועי מיטה ולתאוות בשרים, אך היא גם מתוארת כרוח ערטילאית (משב אוויר ורוח רפאים כאחת). כל ניסיון לקַשר את אחת הדמויות ב"משולש הרומנטי" הזה עם דגם חוץ-ספרותי כלשהי המייצג רק צד אחד של המִשוואה הבּינָרית הזאת עלול לרדד את הבנת הדמות ולנתב את הקורא לערוץ חד-ערכּי המתעלם מהֶבֵּטים שאינם מאפיינים את ה"מודֶל".

מוּתר כמדומה לשעֵר שגם אם התוודע המחבּר אל מנפרד הרבּסט "האמִתי" – אל אחד מאותם פליטים שנמלטו בעור שִׁניהם מגרמניה הנאצית, ובנו את חייהם החדשים בירושלים – הוא לא שימש בעבורו אלא סמל או תחבולה ספרותית. במילים אחרות: הדמות החוץ-ספרותית ששימשה למחבר מודל, גם אם ניתן לאתרהּ, אינה אלא ה-vehicle של המטפורה שאת ה-tenor המורכב שלה הִטיל המחבֵּר על כִּתפי קוראיו ומבקריו, כדי שיאתרוהו ויתארוהו, איש איש כפי כוחו ויכולתו.

מנפרד הרבּסט, גיבורו של הרומן הנקלע בין "אשת חוק" ל"אשת חיק" (אם נשאל לצורך ענייננו המצאת לשון שלונסקאית), הוא גבר נאה וצעיר כבן ארבעים ושלוש, אך מעיין היצירה שלו דָּלל וכמעט שפָּסק לנבוע. אשתו פורשׁת מחיי אישוּת וישֵׁנה בחדר מִשלהּ, ולא במיטת הכלולות הזוגית, אך בכל פעם שבעלהּ קרֵב אליה (פעם אחת ביום הולדתו ופעם שנייה בעת ביקורם אצל בִּתם הבכורה בקבוצת אחינועם, ביקור שבּוֹ הועמדה לרשות בני הזוג הרבּסט מיטה אחת בלבד), היא מגַלה, להפתעתה הגמורה ולהפתעת כל סובביה, שהיא מעוּבּרת. עגנון העמיס על כל אחת משלוש הדמויות המרכזיות של הרומן מִטען תרבותי אין-סופי – מִטען ששום דמות חוץ-ספרותית של אדם "בשר ודם" אינה יכולה לשאת על כתפיה. כבר באֶקספּוֹזיציה של הרומן שירה (בראש פרק ב' של הספר הראשון מִבֵּין ארבעת הספרים שמהם מורכב הרומן) ניתן ללמוד על הרקע החברתי של הגיבור, היסטוריון שעלה מגרמניה באמצע שנות העשרים, בעלייה הרביעית – אותה עלייה שהביאה ארצה את ח"נ ביאליק ואת ש"י עגנון – וזכה עד מהרה להימנות עם סגל ההוראה והמחקר של האוניברסיטה העברית שאך זה הוקמה על הר הצופים.

מאחר שחיבור סִפרו על קבורת העניים בביזנטיון הגיע למבוי סתום, גיבורנו מחליט לחבר מחזה טרָגי, שגם הוא "נתקע" באמצע מלאכת-הכתיבה. בין לבין הוא נגרר לפרשת אהבים לוהטת עם אישה זרה ומוזרה, שמזמינה אותו לחדרהּ. גם חייו הממשיים, ולא רק מחקריו הבלתי גמורים, מיטלטלים בין אֶרוֹס לתָנָטוֹס: בין משיכתו הדיוֹנִיסית לנשים ולאהבת בשָׂרים לבין חלומותיו מסַמרי השֵׂער, הנובעים ונמשכים מתוך נושא מחקרו המָקַבּרי.

במהלך העלילה מתברר שמנפרד הרבּסט הוא בסך-הכול גבר בן ארבעים ושלוש (372), הנשוי עם הנריאטה הצעירה ממנו בכשנתיים, אב לזוהרה בת התשע עשרה ולתמרה בת השבע עשרה, ולא גבר בערוֹב ימיו כפי שעולה משמו (Herbst פירושו "סתיו" בגרמנית). שמו הסתווי מעיד כמדומה על מוצָאו באירופה השוקעת – בגרמניה הדקדנטית שממנה ברח מבעוד מוֹעד, זמן קצר לאחר הקמת פלוגות הסער של המפלגה הנאצית, ממש כשם שאחיינוֹ של אברהם אבינו, לוֹט בן הרן, עזב את עיר החטאים סדום רגע לפני ההֲפֵכה והחורבן. עגנון נטל אפוא את שמו הסתווי של ה"יֶקה" הירושלמי מנפרד הרבּסט כדי לצייר באמצעותו את דיוקנו של מלומד מהעלייה הרביעית (רוב חבריו, בני חוגו, הגיעו ארצה לאחר עליית היטלר לשלטון בעלייה החמישית, המכוּנה "העלייה הגרמנית), בן לתפוצה יהודית שבָּניה התערו במרחב התרבות הגרמני ותרמו לאירופה ולָעולם של מִפנה המאה העשרים – במדעים ובחיי הרוח והתרבות – יותר מכל תפוצה יהודית אחרת ברחבי העולם, אף יותר מאשר בָּניה של כל אחת מן המתוקנות שבאומות העולם.

יהודי גרמניה היו כידוע נושא למהתלות בפי בני הארץ, וזאת מבלי שהוותיקים יחושו בטרגיקה שאפפה את הפליטים הללו שעשו כל מאמץ כדי לשקם את חייהם שנהרסו עד היסוד. בבואם ארצה שינו יהודי גרמניה את הדפוסים המקובלים בארץ בתחומי הכלכלה והשיווּק, התרבות וההשכלה האקדמית. ואולם, תרומתם לחיים האזרחיים בארץ לא נתקבלה בהערכה הראויה: בעוד שמולדתם גרמניה פָּלטה אותם מתוכה, גם ארצם החדשה לא קיבלה אותם במאור פנים. גרמניה הִפנתה להם עורף כי שמרו על מנהגי היהדות, ובני ה"יישוב" הִפנו להם עורף, ולעגו להם על מנהגיהם הגרמניים, הזָרים והמוזרים.

באמצעות דמותו של המלומד ה"יֶקה" מנפרד הרבּסט צִייר עגנון את דיוקנהּ של קבוצה שלמה של מלומדים ירושלמיים, עמיתיו של "גיבורנו" באוניברסיטה העברית, שנמלטו ארצה מגרמניה ההיטלראית באמצע שנות השלושים, כעשר שנים אחריו. מלומדים אלה, רוּבָּם מִבּני העלייה החמישית (המכוּנה גם בשם "העלייה הגרמנית"), קבעו את אופיו של המחקר האקדמי בתחומי מדעי הרוח והחברה, ולא לדורם בלבד. ייתכן שעגנון בחר בדמויות של היסטוריונים דווקא כדי להראות שאפילו הם, עתירי הידע והניסיון, שהִכִּירו היטב את תקדימי העבר, לא ראו ברוּבּם את הכתובת על הקיר ולא קידמו את פני הרעה מִבּעוד מוֹעד (בעוד שמשוררים גדולים שהכיר עגנון היטב – ביאליק מזה ואצ"ג מזה – היטיבו להבחין באותות שהתנוססו על הקיר ולימדו על הבָּאות).

במעגל רחב עוד יותר, גיבורנו המלומד מייצג את הלמדן היהודי שבכל דור ובכל אתר. מנפרד הרבּסט הן מגדיר את עצמו כ"יושב אוהל" (12), זֵכר ליעקב אבינו "אִישׁ תָּם ישֵׁב אׂהָלִים" (בראשית כה, כז), שהפרשנים הגדירוהו כתלמיד-חכם או כמלמד בבית אולפנא (כך כינה עגנון את עצמו במכתב מיום 7.1.1925 לרעייתו; וראו: אסתרליין יקירתי [1983], 45). בארצות מוצָאם שבמרחב התרבות הגרמני זיכו את היהודים "יושבי האוהלים" (וכמוהם גם כל בני הדתות המוֹנוֹתֵאיסטיות שקיבלו מהם את ערכי הצניעות, ההסתפּקות במועט וההכּאה על חֵטא) בכינוי הניטשיאני "הֶבּראיסטים" על שום הסתגרותם בדל"ת אמות והתנזרותם הגמורה מהנאות העולם הזה. ואולם, שְׂעירותו של הגיבור הלמדן שלפנינו, מחשְׁבות הזימה שהוא מטַפּח בלבבוׂ (8), הימשכותו לתאוות בְּשָׂרים ולשאר הנאות הֶדוניסטיוֹת מהנאות העולם הזה מלמדת שבדמותו ה"יעקׂבית" של הרבּסט (על קווי-ההֶכֵּר ה"יעקֹביים" הרבים המשוקעים בדמותו נרחיב בפרק החמישי) דבקו גם תווי הֶכֵּר אחדים של עֵשָׂו אחיו-תאוֹמוֹ של אבי האומה. אפשר שבקרבּוֹ של הרבּסט מתרוצצים תאומים משום שהוא גדל והתחנך רוב שנותיו בגרמניה ה"הֶלֶניסטית", שוחרת היופי, האור, שִׂמחת החיים ותרבות הגוף. על כן נכתב עליו כי "עקת החיים עם אדיקוּת יתֵרה אינם חביבים על מנפרד הרבּסט שהוא בעל תרבות שִׂמחה" (17).

יהודי גרמניה שהגיעו ארצה בעלייה החמישית אכן לא דמו כלל ליהודי הגלות הדווּיים והסחופים שהגיעו מארצות מזרח אירופה, וגם בני הזוג הרבּסט, כמו חבריהם האינטלקטואלים משכונת רחביה, אוהבים את "החיים הטובים", ומנסים לשַׁמר בביתם את אורַח החיים המערב-אירופי, עטור הפרחים והמִגדנות, בעוד שבני היישוב שמסביבם חיים בצנע ובמחסור. עגנון מתארם כמי ששומרים באדיקות על אורחות חייהם וכמי שאינם מוותרים על הנאות החיים גם כשהעולם כולו כמרקחה.

דמותו של מנפרד הרבּסט מייצגת גם את יעקב-ישראל, כלומר את עם-ישראל כולו ברגע נתון במהלך ההיסטוריה הלאומית, ולא רק את יוצאי גרמניה שהגיעו ארצה, מיעוטם בעלייה הרביעית ורובם בעלייה החמישית. בדמותו ההֶבּראיסטית, שקלטה באירופה משקעים הֶלֶניסטיים, מתרוצצים התאומים המנוגדים יעקב ועֵשָׂו כשם שבדמותו של הנס קסטוֹרפּ, גיבור ספרו של תומס מאן הר הקסמים, מתרוצצים התאומים המיתולוגיים קסטוֹר ופוֹלוּקס בָּנֶיהָ של לֶדָה, ששמותיהם משולבים בשמו (פּוֹלוּקס, בן-התמותה מִבּין השניים, הוא בנו של זאוס אבי האלים). כאן וכאן מכיל הגיבור בתוכו את תכונותיה של דמות פטריארכלית קדומה שכּוֹננה את המיתוס הלאומי של עַמהּ (הגרמנים הן ראו את עצמם כממשיכי תרבות יוון, ואפילו קראו לגרמניה "הֶלַאס" = יוון) ואת תכונותיו של התאוֹם הניגודי של דמות זו. הן במנפרד הרבּסט הן בקסטורפּ של תומס מאן מתרוצצים אפוא תאומים מנוגדים, אך הדמיון ביניהם מתבטא גם במשיכתם המסתורית של השניים לאישה גברית יוצאת רוסיה, החולה במחלה חשׂוּכת מרפא (מנפרד נמשך לשירה הנגועה והסגורה בבית-המצורעים הירושלמי, כשם שהנס קסטוֹרפּ נמשך למאדאם שושָׁא השחפנית, הסגורה שנים רבות בבית-המרפא שבדָבוֹס). כאן וכאן נמשך הגיבור הפָּסיבי כבחבלי קסם אל אישה עצמאית, בוטה וחריפת לשון, שגינוניה ומִנהגיה גבריים ונוכחותה עזה ונועזת.

ומעל ומעֵבר לכל אלה הציג עגנון במעגל האוניברסלי, באמצעות מנפרד הרבּסט, את גִלגולן הקונטֶמפּוֹרני והלוקָלי של דמויות מופת מסִפרות העולם, אשר הפכו זה מכבר לדמויות איקוֹנאיוֹת המוּכּרות לכל אדם המצוי בתרבות המערב: דמויות של למדנים כדוגמת דוקטור פאוּסטוּס של מרלוֹ, פאוסט של גתה ודוקטור פאוסטוס של תומס מאן, שעשו את רוב ימיהן בין הספרים, או בין הפרטיטורות, והתגעגעו כמו גיבורו של עגנון אל חדוות העלומים ואל מנעמי האהבה. דמויות אלה אף כרתו ברית עם השטן, וּויתרו על חיי העולם הבא כדי לִזכּות ב"חיי שעה" (או להפך, בחרו להתנתק מהנאות העולם הזה כדי להתמסר ליצירה בכל נפשם ומאודם, כבסיפורו של אדריאן לוורקין מן הרומן דוקטור פאוסטוס של תומס מאן). מנפרד הרבּסט, שהמילה הגרמנית Mann (אדם, איש, בעל) משׂורגת ומשולבת בשמו, כמוהו שכל למדן ואיש רוח, אף ניתן לראות בו "כָּלאָדָם" (Everyman) מודרני השרוי רוב ימיו בד' אמותיו, כב"דרָמַת האבּסוּרד" המתארת תמיד את גיבוריה האוּרבּניים בדל"ת אַמות ובין ארבעה כתלים. לפנינו גיבור פאוסטיאני המבקש לחרוג החוּצה, ליהָנות מיפי הטבע שמעֵבר לכותל – להתנתק, ולוּ לזמן קצר, מ"עץ הדעת" ולאכול, ולוּ במקצת ולפרק זמן קצוב, מִפִּריו של "עץ החיים".

תיאור דמות דיוקנו של מנפרד הֶרבּסט בריבוי פָּניה והֶבֵּטיה – היהודיים והכלל-אנושיים – חשוב להערכתי פי כמה מן השאלה אם עוצבו ברומן שלפנינו "דמויות מַפתח" על-פי דגם ממשי ומוחשי כלשהו מן המציאוּת הירושלמית בת-הזמן אם לאו. לעניוּת דעתי, רק אם מדובר בדמות של אישיות גדולה ומוּכּרת לכול, יש אולי טעם כלשהו בחישׂוּף זהותה הסמויה בטקסט הספרותי ובהשוואת מאפייניה החוץ-ספרותיים עם עיצובם הספרותי. רק אז ניתן אולי לטעון בדוחק ש"דמות המַפתח" מתַפקדת בטקסט כמו כל מטפורה, סמל או הֶרמז. דמויותיו של עגנון אינן נענות לפרקטיקה ביקורתית כזו כלל וכלל. את דמותו של מנפרד הרבּסט, יציר כפיו, העלה עגנון ביצירתו למדרגה של סמל ארכיטיפָּלי רב-ערכּי שכּוֹחוֹ יפה בכל דור ודור. הוא יצק לתוכהּ מִטען סמנטי כה עשיר מסיפורי המקרא ומסִפרות העולם, למִן המיתוס ועד לרומן המודרניסטי של שנות השלושים והארבעים, עד אשר הפך את הדמות שלפנינו (ולמעשה את משולש הדמויות על שלוש צלעותיו – מנפרד-הנריאטה-שירה) לתיבת תהודה אדירה, מלאת קולות ובנות-קול. מִטען זה עולה בהרבה על מה שיכולה להכיל בתוכה דמות אמִתית כלשהי מן המציאוּת החוץ-ספרותית, מורכבת ומעניינת ככל שתהא. לעִתים פעולת האיתור של דמויות-מפתח עשויה להצדיק את עצמה אם דמויות אלה מאירות את הטקסט באור חדש, אך אותם חוקרים העוסקים בצֵיד דמויות-מפתח בדרך-כלל אינם מתעניינים בטקסט ובדקויותיו.

כל אחת משלוש הדמויות המרכזיות של הרומן שירה היא סינתזה אישית שמאפיינים וקווי הֶכֵּר של דמויות אחדות, מן המציאוּת ומן הספרות, לרבות קווי הֶכֵּר של המחבר גופא, נמסכו לתוכהּ ונתערבלו לבלִיל עגנוני ייחודי ואידיוסינקרָטי; ולמעשה, דמויותיה של כל יצירה גדולה הן ברוּבּן דמויות היבּרידיות, שבכל אחת מהן ארוגות ומשולבות דמויות אחדות. רבות מהדמויות המרכזיות ברומנים הגדולים והנחשבים אף נושאות בתוכָן את מוּלֶקוּלות הדנ"א של הסופר עצמו (כמאמר גוסטב פלובֶּר: "Madame Bovary c’est moi" ׁ= "מאדאם בּוֹבָארי היא אני עצמי"). על כן גם בדמותו של הרבּסט, וגם בדמויות אחרות ברומן, ניתן לגלות סימני-הֶכֵּר לא מעטים של עגנון גופא (כבתיאור בני-הבית ההולכים על קצות אצבעותיהם בזמן שהגיבור שרוי בעיצומה של פעולת הכּתיבה בחדרו שקירותיו מלאים ספרים מן המסד ועד הטפחות; כבתיאורה של אשת הגיבור שהזדקנה בטרם-עת וכל חייה מוקדשים לילדיה ולביצור הקריירה של בעלהּ האֶגוֹצנטרי; או כבתיאור שיטוטיו של הרבּסט ברחובות ירושלים וישיבתו בבתי-הקפה שבחוצותיה עם מַכָּרים ומכָּרות דוברי גרמנית). עם זאת, אין לזהות כמובן את מנפרד הרבּסט עם עגנון, הגם שהרבּסט עלה ארצה מגרמניה כמו עגנון כעשור לפני "העלייה הגרמנית" מלוּוה באשתו ובשני ילדיו שנולדו בגרמניה, ואף הרבּסט מתקשה לסיים את ספר המחקר שלו וכן את המחזה ההיסטורי שלו, ממש כשֵׁם שעגנון התקשה לסיים את הרומן שלפנינו. בדמותו של הרבּסט שולבו גם מאפיינים אנטי-עגנוניים מובהקים, וכן תווי הֶכֵּר ותכונות של דמויות אחרות מן המציאוּת החוץ-ספרותית היוצרות בדמות העגנונית שלֵמות סינֶרגטית הגדולה מסכום מרכיביה. כאמור, כיום ערכו של השם "מנפרד הֶרבּסט" טמון במציאוּת הפְּנים-ספרותית, ולא מִחוּצה לה.

שתי הנשים שבחייו של מנפרד הרבּסט – המנוגדות כל כך במוצָאן, באורחות חייהן, בהופעתן ובהתנהגותן – חוט סמוי מקשר ביניהן, שהרי שתיהן מסייעות לשיפור מאזנו הדֶּמוֹגרפי של עם מוּכּה וחבול: הנריאטה באמצעות פריונה ובאמצעות נכונוּתה להציל נפשות ולהשיג "צרטיפיקטים" לקרוביה שנלכדו בגרמניה; ואילו שירה – באמצעות מקצוע המיילדוּת, שכבר בימי גזֵרות המלך פרעֹה הציל את העם מהכחדה. שתיהן אוהבות את מנפרד, ומטפלות בו כבתינוק.

גיבורו של הרומן שירה – ההיסטוריון היהודי-גרמני ד"ר מנפרד הרבּסט, איש סגל ההוראה והמחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים – אינו ראוי לתואר "גיבור" בהיותו טיפּוּס אנטי-הֶרואי מובהק, ללא סימני גבורה או גבריוּת כלשהם. לִשמו המכיל בתוכו כאמור את הקידומת Mann ( = 'איש', 'אדם', 'גֶּבֶר' ו'בעל' בגרמנית) מתלווֹת אמנם קונוטציות גבריות; לִבְנוֹ הרך, שנולד לו לִזקוניו אחרי שלוש בנות, הוא נותן את השם "גבריאל", ובו השורש העברי גב"ר (שעיצוריו משובצים במילים 'גֶּבֶר', 'גברי' ו'גיבור'); אך מנפרד עצמו מתגלה שוב ושוב כגיבור אנטי-הֶרואי, טיפוס נִרפֶּה וחסר כל יָזמה הנגרר כעלה נידף אחרי הנשים שבחייו, והרי כבר בפּסקה הראשונה נכתב עליו "נגרר מנפרד והלך אחר אשתו" [7]). בהמשך נכתב עליו ש"נגרר אחריה [אחרי שירה] לביתה" (29); ואפילו כשהוא שרוי לבדו, הריהו "גורר הוא את רגליו באנפילאותיו מסוף החדר ועד סופו" (68); ולפעמים הוא "נגרר אחר הכתיבה" (200) ובפגישה האחרונה שלהם, לפני הֵיעָלמהּ, הוא "נגרר אחריה בלא כוח" (256), ולקראת סוף עלילת הרומן מסופר עליו ש"נגרר והלך עד לתחנת האוטובוס" (497). האחות המיילדת שירה, מכל מקום, גברית ממנו על-פי הסטֶרֶאוטִיפִּים המִגדריים המוסכמים, והיא אף מאופיינת במפורש כ"גבוהית, גברית" (7). המצנפת האדומה, המזדקרת מעל לראשה ככרבולת הגבר, רומזת לכך שבמערכת היחסים הזוגית החדשה שנתהוותה בפתח הרומן, שירה, ולא מנפרד הרבּסט, היא "הגבר" האמִתי.

כל תכניותיו ומאווייו עד לרגע שבּוֹ הרבּסט מצטרף ביָזמתו לשירה בבית-המצורעים (לפי המסופר לכאורה בפרק האחרון, שהעורכים הוסיפוהו למהדורת תשל"ד) נשארות ללא מימוש והגשמה: הוא אינו מצליח לסיים את ספר המחקר שלו המונח זה שָׁנים על האָבניים, ואף אינו מצליח לסיים את המחזה ההיסטורי שנועד להסיח את דעתו מן המחקר ולאַפשר לו לכתוב חיבור היסטורי בלי אָפָּרָט מדעי (206). גם בחיי האהבה הוא אינו יוזם דבר, וכל תאווֹתיו היו נשארות בדמיונו בלבד אלמלא יָזמתהּ של שירה. כך, למשל, הוא אף אינו מֵעז להוציא מן הכוח אל הפועַל את הפנטזיות הרדומות שלו על ליסבּט ניי היפה הנותרת לאורך כל הרומן כמין דולצינֵאה נחשקת אך בלתי מושגת. גם נשים אחרות הנקרות בדרכו משמשות לו מושא חלומות בלבד. משיִצרוֹ תוקף עליו, הוא נענֶה להזמנתה הנועזת של האחות הרחמנייה מבית היולדות שאליו הביא את אשתו, אישה גברית ולא יפה, הולך אחריה אל חדרה ומתעלס אִתהּ באהבים.

מחד גיסא, אלמלא יָזמה שירה את המַהֲלך האָמוֹרלי הזה, שאינו מתחשב כלל בכללי האֶתיקה המקובלים בין אדם לחברו, דבר לא היה קורה בין מנפרד הרבּסט לבינה. מאידך גיסא, נרמז כאן במקביל ש"גיבורנו" התגעגע למגע יד אישה, ועל כן היה טרף קל לפיתוייה של האישה הזרה שנזדמנה לו בדרכו בהֶסַּח הדעת. למען האמת, הבגידה באשתו לא תבעה מהרבּסט תעוזה כלשהי: בעת שנענה להזמנתה של שירה לבקר בחדרהּ, אשתו הן התהפּכה בצירֶיהָ בחדר הלידה ולא חשדה כלל בטיב מעלליהם של בעלהּ ושל ה"מלאך המושיע" שלה, אף לא היה באפשרותה לעקוב אחריהם ולדעת לאן פניהם מוּעדות. הדרך למיטתה של שירה הייתה פנויה אפוא מכל מכשול, והרבּסט אכן הגיע לביתה של שירה ברגל קלה, ללא לבטי מוּסר. אמנם בשובו הביתה, לאחר ההתעלסות, הרבּסט מתייסר, אך לא משום שבָּגד בהנריאטה והתעלס באהבים עם אישה זרה בעוד אשתו החוקית מתייסרת בחדר לידה. התייסרותו נובעת מתוך חשש אֶגוצנטרי פן תמיט עליו שירה קלון, ותטיל עליו אחריוּת להיריון בלתי רצוי ומיותר שייגרם בגין מעשיו הנלוזים וחסרי האחריוּת. ואכן, בשובו הביתה מחדרה של שירה, בעודו מעסיק את ראשו בדאגות שמא מתה אשתו בעת הלידה, "לא חשב מחשבת צער ויגון ורחמנות על אשתו אלא מחשבות נקם ושילם גמול על זדון לִבּו ועל רשעו" (30). עגנון היטיב לתאר דמות אֶגוֹצנטרית ונרקיסית של האדם היוצר (homo faber): הרבּסט הוא חוקר שחיבר ספר חשוב ואָמָּן-יוצר בכוח (המחזה הטרגי שהתחיל לכתוב לא יסתיים כנראה לעולם). הוא מרוכז כל כולו בעצמו ובטוח שהעולם שמסביבו לא נועד אלא לשרתו.

ואולם, אחת מתכונות-הקבע של הסיפורת העגנונית, היא כשרונה של סיפורת זו להפר את תגובות הקבע (stock responses) של גיבוריה ואת ציפיות קוראיה. אפשר היה להניח שהרבּסט יראה במעשהו מעשה שטות חד-פעמי שעשה בעת שיצרוֹ תקף עליו, ואילו שירה הערירית תיטפל אליו ותמשיך לנסות לפתותו ולגרור אותו למיטתה כל אימת שתפגוש בו. והנה, ההפך הוא הנכון: אחרי ליל עילוסים אחד הרבּסט מתמלא רוח חדשה; הוא נכרך אחר שירה הגברית והכעורה, ומִתאוֶוה בכל מאודו להימצא דרך קבע בקִרבתה. הוא מתקשה להשלים עם התחמקותה ממנו, ומקדיש את רוב זמנו, מאמַציו ומשאבּיו למעקב אחריה. הוא אפילו שוכר ללא צורך את דירתה לאחר שעזבה אותה, רק כדי שיוכל לנשום את אוויר חדרהּ, בתקווה חסרת שחר שבחירת לבבוֹ תימלך בדעתה ותחזור הביתה. חיפושיו אחריה נושאים לכאורה פרי כשהוא מאתר אותה בבית-המצורעים ומצטרף אליה עד עולם, ללא דרך חזרה.