הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם, או: המקוריות ומקורותיה

על תופעת הקונטרנימים בשפה העברית ובספרותה

ברשימה שכותרתה "מילון ההפכים הזהים" (רוביק רוזנטל, "הזירה הלשונית", מיום 5.9.2024) התפרסמה רשימה ארוכה של מילים המבטאות דבר והיפוכו, כגון  הפועל "לקלס" שהוראתו 'להלל' ו'לקלל' (או 'לבוז') גם יחד. וזאת הרשימה שהביא רוביק רוזנטל:

בלה. מצד אחד: התיישן והרקיב. מצד שני, בילה: נהנה מחייו, בעקבות 'בילה ימיו' מהמקרא, כלומר, השחית את ימיו בלי תועלת.

ברא. מצד אחד, יצר יש מאין. מצד שני, בירא: כרת ועקר. השורשים ממקור שונה.

גאל. מצד אחד: שחרר, הציל וחילץ. מצד שני: לכלכך וטימא, צורת משנה של געל.

הלם. מצד אחד, במקרא: היכה באלימות. מצד שני, בתלמוד: התאים, היה נאה ומדויק.

חלה. מצד אחד, נעשה חולה. מצד שני, חילה, המתיק, עשה מר למתוק.

חלש. מצד אחד, היה נרפה, חסר כוח. מצד שני: שלט. מדובר באותו שורש.

חסד. מצד אחד, חיסד: עשה טוב, עשה חסד. מצד שני, חיסד: חירף וגידף. אין קשר בין השורשים.

חשל. מצד אחד, נחשל: היה חלש ומפגר. מצד שני, חישל: חיזק, עיצב וגיבש. אין קשר בין השורשים.

כפר. מצד אחד, כפר, חדל להאמין, הפך לחוטא גמור בעיני המאמינים. מצד שני, כיפר, קיבל אחריות על חטאיו.

נכר. מצד אחד, הכיר: ידע, הבין והתחבר, וכן 'מַכָּר'. מצד שני, התנכר, נעשה זר, וכן 'מנוכר' ו'נוכרי'. השורש זהה, והתפתחו בו שתי משמעויות הפוכות.

סכל. מצד אחד, טיפש. מצד שני, הסתכל, התבונן והבין.

עזב. מצד אחד, נטש, מצד שני, עזר. אין קשר בין השורשים.

קלס. מצד אחד קילס: קילל, במקרא. שורש שמי. מצד שני, קילס: שיבח, במשנה, כנראה בהשפעה יוונית.

רגע. מצד אחד נרגע: חדל מהתרגשות וכעס. מצד שני, רגע: כעס ורגז. מקור שניהם במקרא, כנראה אין קשר בין השורשים.

רעע. מצד אחד חבר טוב, רֵעַ, מצד שני איש רַע ומנוול. אין קשר בין השורשים.

רפה. וגם רפא. מצד אחד: חלש ומסכן. מצד שני: זוכה לרפואה והחלמה. המקור משותף.

שׁבר. הניגוד מתגלם בביטוי "החלום ושׁברו". בספר שופטים פירושו: החלום ופתרונו. בשימוש היום: החלום והרס החלום.

שחר. מצד אחד, אור היום בוקע, שחר. מצד שני: הלילה יורד, שחור. המקור באותו שורש, ומתייחס לאפלה ממנה עולה הבוקר.

שכח. מצד אחד, נעלם מן העין. מצד שני, במילה 'שכיח': מצוי בכל מקום. המקור בגלגולי אותו שורש.

תאב. מצד אחד, רצה מאוד. מצד שני, שנא וחש בחילה עמוקה, צורת משנה של תעב.

ברצוני להוסיף על הרשימה של רוביק רוזנטל דוגמאות נוספות המבוססות על   קטעים מתוך ספריי שבהם עסקתי בתופעת המילה הדואלית, הקרויה בלע"ז  קוֹנטרָנִים (contranym), כלומר:  מילה המבטאת בהעלם אחד דבר והיפוכו  (contranym על משקל synonym [מילה נרדפת] או antonym [מילה הפוכה]).

*

נפתח במילה  "מקורי". מילה זו  בעברית, כמו  המילה  original ברוב השפות ההודו-ארופיות, היא מילת  קוֹנטרָנִים (contranym), המבטאת דבר והיפוכו. כאשר אנו אומרים על מכונית שהיא "בצבעה המקורי", כוונתנו לכך שהיא בצִבעהּ הראשוני, הרגיל  והמקובל, שאינו מיוחד או  יוצא-דופן. לעומת זאת, כאשר אנו מעניקים את התואר "מקורי" לאֳמן או  למעשה-ידיו, הכוונה היא הפוכה בתכלית. כאן הכוונה היא למשהו מיוחד, ייחודי ויוצא-דופן. המשותף בין שתי ההוראות ההפוכות של התואר "מקורי" הוא החידוש, אך לא מהותו של החידוש. מכונית בצבעה המקורי היא מכונית חדשה, או שמורה כחדשה, אך יש "על הכביש" רבות כמוה ואין היא יוצאת-דופן בצי הרכב. לעומת זאת, אֳמן שיצר יצירה מקורית הביא לעולם חידוש גמור שעדיין לא נברא כמוֹהוּ. גם אם  יֵאָחֵז מישהו את עיני המבינים ויציג את עצמו כבעליה של יצירה שאינה שלו,  תינטל ממנו ההערכה לכשייחשף יום אחד מעשה המִרמה ויתברר שבידיו פלגיאט, מוצר ולא יצירה מקורית.

גם המילה העברית והבין-לאומית "אֵיד"  (ide) שנדדה בין לשונות אחדות ותרבויות אחדות היא למעשה קונטרנים. למילה זו  שתי הוראות הסותרות זו את זו: יש שהיא מציינת 'אסון' ויש שהיא מציינת 'חג'. הצירוף "the ides of March" (המשולב במחזהו של שייקספיר "יוליוס קיסר"; ובתרגום עברי: "אֵידָיו של מארס")  הוא אפוא צירוף קונטרנימי, המציין גם את חגיו הרבים של החודש בלוח השנה הרומי, גם את האסונות שאירעו במהלכו של חודש זה   אוסיף דוגמאות נוספות אחדות לתופעה זו, שאינה נדירה כל-כך בעברית:

• לא רק ה'אֵיד' מציין דבר והיפוכו ('חג' ו'אסון'). באופן דומה, גם צמד המילים חג - חגא מציין דבר והיפוכו.

• מילים מן השורש אב"ק מציינות גם  זריית אבק וגרימת לכלוך וגם סילוקו של האבק לצורכי ניקוי.

• 'כתם' הוא גם רבב כהה ומלוכלך  וגם זהב בהיר וטהור.

• לשורש טה"ר יש  בעברית הוראה חיובית (כב"טיהור מים", למשל)  והוראה שלילית  (כב"טיהור אֶתני", למשל).

• הפועל 'לרנן' בהוראת 'לשיר' מציין  פעולה מרחיבת לב ונעימה לאוזן; 'הפועל לרנן' בהוראת 'לרכל' מציין פעולה פוגעת החושפת את אוזן המאזין למידע משפיל, המכתים  את הזולת ומעליבוֹ. 

• השורש שר"ש משמש גם בהוראת 'להכות שורש' וגם בהוראת 'לעקור משורש'.

• 'מרזח' בלשון המקורות  הוא גם בית יין, המלא קולות צהלה, וגם בית אבלים, המלא  קולות בכי  ומספד.

• 'שבר'  מציין  גם מתן חיים ("לשבור שבר" כבסיפור יוסף) וגם משבר, אסון ומוות.

• מן השורש קד"ש נגזרות המילים ההפוכות 'קדוֹשה' ו'קדֵשה'.

• 'באר' היא 'מקור מים חיים' וגם 'בור קבר'.

• 'שרף' – בהוראה שלילית הוא 'נחש ממית' ובהוראה חיובית הוא 'תלמיד חכם'.

• למילה 'פריחה' יש הוראה חיובית (כב'פריחת הדרים') והוראה שלילית (כב'פריחה בעור מחמת מחלה').

• המילה 'קציר' משמשת  בהוראה חיובית ('קציר שיבולים' בשדות-הבר, נותני החיים); ובהוראת  שלילית ('קציר דמים'  בשדות-הקרב, המקפדים את ההחיים).

• השורש  קו"ם משמש בלשון המקרא גם לציון זריחה וגם לציון שקיעה.  אלתרמן, שחיבב תיאורים אוקסימורוניים, השתמש תכופות בכפל המשמעות של קו"ם, ובקונטרנים זה נתמקד בסוף דיון קצר זה.

*

שירו של אלתרמן  "הסער עבר פֹּה לִפנות בוקר" ("כוכבים בחוץ") נפתח בסערה, שאחריה "נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם", ולכאורה מתוארת בו התאוששות השוק והתנערותו מתוך ההפֵכה. ואולם המילה "קם" מבטאת גם נפילה ודעיכה (כבפסוק המקראי "וַאֲחִיָּהוּ לֹא-יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ"; מלכים א' יד, ד), במובן של  "דעכה וכהתה ראייתו כהו; שקעו עיניו ופסקו לראות", וגם המילה "נרגע" מבטאת דבר והיפוכו: רגיעה וריגוש, כבפסוק המקראי "רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו", ישעיהו נא, טו). התיאור הגלום במילים "נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם"  הוא  אפוא  תיאור המבטא דבר והיפוכו בהעלם אחד, ואין לדעת אם לפנינו התרגשות שנרגעה או רוגַע שהורגז מרִבצו. כך גם במעשייה המחורזת לילדים  "מעשה בפ"א סופית", שבּהּ תיאר אלתרמן את הסביבה המחרישה תרתי-משמע (שותקת חרש או מחרישת אוזניים), בעת  ש"שֶׁקֶט קָם" (בכפל משמעיו של הפועַל "לקום":  להתרומם ולשקוע).

כך גם  במילות התיאור שבפתח "שיר הספנים" של אלתרמן –"הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם" –    הד רחוק של  המילים הנשגבות "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם";   בראשית א, ב).   ייתכן ששיר "פשוט",  המתאר את עבודת הימאים השגרתית, נפתח ברמיזה לסיפור הבריאה המיתולוגי, בעל הממדים הקוסמיים, כי  למעשה מדובר  כאן ב"מעשה בראשית" מודרני:    בסיפור על רגע  הקמתו של נמל עברי ראשון בעיר העברית הראשונה, שממנו יוצאות הספינות הארץ-ישראליות הראשונות  אל מרחבי הים .

הצירוף "הָרוּחַ  [...]  קָם"  וכן   הצירוף "הַדֶּרֶךְ [...]  רַב"  שבהמשך דורש הבהרה.   המילים הנקביות "רוח" ו"דרך"  משמשות בשיר שלפנינו בלשון זכר – בניגוד למקובל בעברית בת-ימינו.  מעניין להיווכח שבאתרים של הפזמונאות העברית החליטו לתקן את אלתרמן, ושינו את כותרת שירו  ל"אוּף, איזוֹ רוח" (במקום "איזה רוח"), וזאת מבלי לשים לב לעובדה שכל פעולות הרוח המתוארות בשיר ('חודר', 'צובט', ''מתחשב, 'צוחק', 'דוהר', 'שוטף', 'מטלטל' ועוד) מנוסחות  בלשון זכר. וכך, הניסיון ההיפֶּר-קורקטי לתקן את "שיבושיו" של אלתרמן גרם בשיר זה  לסִדרת שיבושים מביכה של אי-תואם בין הנושא לנשוא.

ראינו שהשורש קו"ם שבצירוף  "הָרוּחַ  [...]  קָם" הוא דו-משמעי,  ומציין לא רק התרוממות אלא  גם דעיכה. מילות  הפתיחה של "שיר הספּנים"  מתארות אפוא  באופן סימולטני שני מצבים שונים שהם דבר והיפוכו: ייתכן שהמילים האלה  נועדו לעודד את הספנים לצאת לים  שכֵּן משבי-הרוח מגביהים את גלי הים מנפחים את מפרשׂי הספינה ומאפשרים לצאת לדרך בנקל. וייתכן שאותן מילים עצמן  מבשׂרות לימאים בשׂוֹרה אחרת לגמרי, והיא: שמשבי-הרוח הולכים ונרגעים, הולכים ושוככים;  שהים כבר איננו  גבהּ-גלים,  ועל-כן עתיד המסע הימי שלהם להתנהל על מי מנוחות. 

גם בבטורו "תחום המשולש", עת תיאר אלתרמן את רעידת האדמה הערכּית-מוּסרית שחוללה המלחמה ואת נקודת השפל שאליה הגיעו כוחות הביטחון בזמן שיָּרו בכפר קאסם ללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית חפּה מפשע. הוא תיאר את הקרקע שנשמטה מתחת לרגליו שעה שנודעו לו ממדי הזוועה וחתם את שירו במשפט הטעון: "בְּפַאֲתֵי דָּרוֹם שֶׁל הַזִּירָה הַזֹּאת /  קָמִים צוּקָיו שֶׁל הַר עֲשֶֹרֶת הַדִּבְּרוֹת". כך רמז לקשר שבין תחילת מבצע קָדֵשׁ, שהביא את הלוחמים עד למרגלות הר סיני,  ומשם – לטבח בכפר קאסם שאירע ביום הראשון של מבצע קדש.

כרגיל אצל אלתרמן, הניסוח הוא ניסוח אוקסימורוני, האומר דבר והיפוכו בהעלם אחד: מצד אחד, ההרים מתרוממים, קמים ומתקוממים על הנבָלה שנעשתה בישראל (הצוקים החדים נראים כמשולשים חדי זווית, כידיים מונפות כלפי שמַים או כאצבעות מאשימות).  מצד שני השורש קו"ם אצל אלתרמן מבטא כאמור גם שקיעה וקריסה, כבצירוף המקראי "קָמוּ עֵינָיו". השיר, המתאר "רעידת אדמה" מטפורית, מראה איך קם ההר והזדקר עם צוּקיו המחודדים והמאיימים, אך גם כיצד קרס תחתיו – כיצד קרסוּ כל הנורמות והערכים כברעידת אדמה ממשית.  השיר פותח ומסתיים בקימה: השורש קו"ם משובץ  בו בשורה השנייה ("וְקָמוּ חֲשֹוּפִים כְּמוּ גַּלְעֵד") ובשורה האחרונה ("קָמִים צוּקָיו"). כאמור, לפנינו – בעת ובעונה אחת – גם  התרוממות והתקוממות וגם קריסה ושקיעה.

* 

פתחנו את הדיון  במילה הקונטרנימית "מקורי", ובה טמון פרדוקס הדורש הבהרה. לכאורה, אם ליצירה יש מקורות, אין היא מקורית (כי היא נשענת על נכסי העבר). ולא היא: יצירה ה"מתכתבת" עם יצירות של אחרים יכולה להיות מקורית בתכלית. הנה, יצירתו הידועה של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" (שנקראה בתחילה "ניצוצי"), שבָּהּ המשורר מדגיש שהוא לא קיבל את ניצוצו  מן ההפקר ואף לא קיבלוֹ בירושה ("כי ממני ובי הוא"), התכתב ביאליק עם סיפור פרומתאוס – הן הסיפור המיתולוגי והן הסיפור כפי ששובץ בשירו של שמעון פרוג "אל פרומיתוס", שבו הדובר הוא משה (כנציגו הסמלי של עם ישראל כולו). אף-על-פי-כן,  זהו אחד השירים המקוריים בשירה העברית ובספרות העולם, הגם שהוא מסתמך על קנייני העבר.

"לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא שיר מקורי ייחודי ולא רק משום שהוא מדבר על מקוריותו של המשורר. במסווה של שיר "קטן" על מצבו של האמן, שקנייניו נגזלים ממנו, הוא מספר את סיפור התפשטותה של התרבות המונותאיסטית הגדולה, מתוך ניצוץ אחד קטן שנולד בלִבּוֹ של עם קטן ונידח, המשלם על נזקי הבערה שהצית ניצוצו. על גורלו של ניצוץ קטן זה, שהצית אש גדולה, יסופר באחד הפוסטים הבאים.