הַשָּׁנִים שֶׁהִגְבִּיהוּ אוֹתָם הֵן אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁכְּפָפוּנוּ
80 שנה לשירו של נתן אלתרמן "גן מאיר" ולהקמת הגן בתל-אביב
"גן מאיר" – שהיה בעת הקמתו בשנת 1944 הגן התל-אביבי הגדול מסוגו – התפרסם שלא בטובתו בעקבות פרשת רצח סנסציונית שאירעה בו ב-1949, אך אלתרמן שר את שירו כשהגן זה אך נחנך, וכל מראהו אמר חידוש ואמונה בעתיד. קברניטי העיר רצו אמנם להקימו בשנת 1931, כשמלאו למאיר דיזנגוף שבעים שנה, והרעיון זכה לברכתו. ואולם, למרבה הצער, הקמתו נתארכה שנים רבות בשל קשיים שהציבה ממשלת המנדט, והוא נחנך רק ב-10 במארס 1944, לאחר מותו של ראש העיר, לזכרוֹ (שמו של מאיר דיזנגוף כמדומה נרמז בשירו של אלתרמן במילים "נַבִּיט בָּעֵצִים / שֶׁיֵּאוֹרוּ בְּאוֹר בֵּין-עַרְבַּיִם").
באותה עת נהגו מדינאים ועסקנים (במילה "עסקן" עדיין לא דבקו אז השתמעויות של גנאי) להנציח את שמם בעודם בחיים, מחשש שהבאים אחריהם לא יזכרו לעשות כן. גם ראש עיריית רמת-גן, אברהם קריניצי, דאג שהגן הגדול בעיר בתקופת כהונתו ייקרא "גן אברהם", וששמו של אחד הרחובות הגדולים בעיר – "רחוב יהל"ם" שנקרא בתחילה על-שם יהודה ליאו מוצקין, ממקימי הקונגרס הציוני הראשון – יוחלף וייקרא "רחוב קריניצי". כאשר הודיע דיזנגוף לביאליק שרחוב מגוריו ייקרא ממחר בשם "רחוב ביאליק", אמר לו המשורר: "עד עכשיו חירפו אותי שונאיי בפיהם. מעתה גם ידרכו עליי ברגליהם...".
ביום 10 במארס 1944 נחנך "גן מאיר" בטקס מהודר. שבוע לאחר מכן פרסם אלתרמן ב"דבר" את טורו "גן מאיר", שהולחן לימים פעמיים (חנן יובל ועקיבא נוף), ונעשה שיר זֶמר פופולרי. שני המלחינים נטלו לעצמם חֵרות לשנות ולגרוע לפי צורכי הביצוע, והשמיטו (בצדק) את הבתים הנוגעים לסחבת הביורוקרטית שקדמה להקמת הגן, אך רוב השינויים המילוליים הזעירים שנעשו אחרי מותו של אלתרמן אינם מוצלחים, לדעתי, חוץ מהמרת השורה "וְיֹאמְרוּ: הוּא נִרְדַּם, הַתֶּרַח…" בשורה "וְיֹאמְרוּ: נִרְדְּמוּ, בְּנֵי תֶּרַח...", שהיא תיקון מתבקש ומוצלח.
"גן מאיר" הוא מאותם שירים "נבואיים" שבהם נכנס אלתרמן ל"מנהרת הזמן", והשקיף על ההוֹוה "ממעמקי העתיד" (היפוכם של אותם שירים נבואיים המתבוננים בהוֹוה כדי לנבא את העתיד). בשירים כאלה הפגין המשורר את יכולתו בניסוח פרוגנוזות נבואיות, שליָמים הוכיחו את עצמן. הוא לא עשה כן כמי שקורא בכדור של בדולח, אלא כמי שידע לנתח מצבים ותהליכים, בכלים של איש מדע ושל היסטוריוסוף, ולהוסיף על הניתוח המוּשׂכּל גם את חזונו האינטואטיבי וגְלוי העיניים של איש הרוח. גישתו מעולם לא הייתה גישה אֶסכטולוגית, כי אם גישה המגלה מזיגה צולחת של פּרַגמָטיזם ושל רגש; של תפיסה אָנָליטית בהירת עין ושל מחויבות אישית ורגשית לחֶברה, לעָם ולמדינה (ולא אחת גם למשפחת העמים כולה).
נביא את השיר במלואו, כפי שנדפס בעיתון "דבר" במדור "הטור השביעי" של אלתרמן, שהיה מיום הופעתו הראשונה ב-5.2.1943 ל"ספינת הדגל" של העיתונות העברית במשך שני עשורים ויותר. העיתונות היומית הייתה באותה עת בשיא כוחה, וטוריו השבועיים של אלתרמן, שהגיבו בחרוזים שנונים על ענייני דיומא, היו לשיחת היום:
גן מאיר
אִם נִזְכֶּה וְהַזְּמַן הַמָּהִיר לֹא יֹאמַר לָנוּ פֶּתַע – הֶרֶף! עוֹד נֵלֵךְ, יְדִידִי, בִּשְׁבִילֵי גַּן-מֵאִיר, נִשְׁעָנִים עַל מַקְּלוֹת, עִם עֶרב.
נְהַלֵּךְ בֵּין עֵצִים יְרֻקִּים שֶׁדְּרוֹרֵי תֵּל אָבִיב בָּם תִּסְעַרְנָה, וּזְקָנֵינוּ יִהְיוּ אֲרֻכִּים, הוֹי, וְכָל עַצְמוֹתֵינוּ תֹּאמַרְנָה,
הוֹי וְכָל עַצְמוֹתֵינוּ, אָחִי, תְּסַפֵּרְנָה זִקְנָה נֶאֱנַחַת, אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ קְצָת עֶצֶב וּבְכִי, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ גַּם נַחַת, גַּם נַחַת.
כִּי אֲנַחְנוּ נַבִּיט בָּעֵצִים שֶׁיֵּאוֹרוּ בְּאוֹר בֵּין-עַרְבַּיִם, הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם עֲצִיצִים וְהִנֵּה… רָאשֵׁיהֶם בַּשָּׁמַיִם.
הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם הַצָּעָה בַּתַּקְצִיב הַשָּׁנוּי בְּוִכּוּחַ. הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם הַרְצָאָה, הַרְצָאָה עַל תָּכְנִית הַפִּתּוּחַ…
וְעַכְשָׁו בַּהֲדַר קוֹמָתָם הֵם בְּרַעַשׁ וָרַעַד סְבָבוּנוּ. הַשָּׁנִים שֶׁהִגְבִּיהוּ אוֹתָם הֵן אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁכְּפָפוּנוּ . אָז נֵשֵׁב, יְדִידִי הֶחָלוּד, עַל סַפְסָל מִתְפּוֹרֵר, בֶּן-גִּילֵנוּ, וְצִפּוֹר עִירוֹנִית מִמְּחוֹז לוּד תְּקַפֵּץ וּתְצַפְצֵף לְרַגְלֵינוּ. | הִיא הָיְתָה מִשְׁאָלָה עִיּוּנִית וְעַכְשָׁו הִיא קוֹפֶצֶת בְּפֹעַל… הִיא אֶחָד מִסְּעִיפֵי הַתָּכְנִית שֶׁיָּצְאוּ, שֶׁיָּצְאוּ אֶל הַפֹּעַל. וְהַשֶּׁלֶט מִמּוּל יַאֲדִים: "לֹא לִקְטֹף", "לֹא לִדְרֹךְ"… וַאֲנַחְנוּ אָז נִזְכֹּר אֵיךְ הָיִינוּ טְרוּדִים וְלִקְטֹף לָנוּ פֶּרַח שָׁכַחְנוּ. וּנְעָרוֹת שֶׁטִּיְּלוּ פֹּה אֵי-אָז בְּשָׁנִים רְחוֹקוֹת, בֵּין-עַרְבַּיִם, הֵן תֵּשֵׁבְנָה בָּאוֹר הַמּוּפָז וְתִסְרֹגְנָה לַנֶּכֶד גַּרְבַּיִם. וְסָבִיב נְעָרוֹת אֲחֵרוֹת זֵרְעוֹנִים תְּפַצַּחְנָה פַּצֵּחַ… כִּי בַּגַּן מִתְחַלְּפִים הַדּוֹרוֹת וְהַגַּן מַעֲמִיק וְצוֹמֵחַ. וְהָעִיר הַגְּדוֹלָה, הַצְּעִירָה, שֶׁבַּתָּוֶךְ נָהָר יַעַבְרֶנָּה, תִּתְנַשֵּׂא, כְּמוֹ גַּן סוֹעֵרָה, וְאֵין כֹּחַ אֲשֶׁר יַעַקְרֶנָּה. אָז נַבִּיטָה, רֵעִי וְאָחִי, זֶה בַּזֶּה, בְּבַת-צְחוֹק מִשְׁתַּכַּחַת, אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ קְצָת עֶצֶב וּבְכִי, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ גַּם נַחַת, גַּם נַחַת. וְאַט אַט, מִזִּקְנָה וְחֻלְשָׁה, אֶת רָאשֵׁינוּ נַצְנִיחַ עַל בֶּרֶךְ, וִילָדִים יִקְרְבוּ בִּלְחִישָׁה וְיֹאמְרוּ: הוּא נִרְדַּם, הַתֶּרַח… |
נתן א'
לכאורה לפנינו שיר קל וחסר כל תִּחכּוּם, שאינו זקוק לפירושים. ואולם, מאחורי המילים והתמונות הפשוטות מסתתרת לא אחת מחשבה מעמיקה, מאותן מחשבות – אקטואליות והיסטוריוסופיות, פסיכולוגיות וסוציולוגיות – שהעסיקו את יצירת אלתרמן לסוגיה ולתקופותיה (לרבות בז'נרים הקלים שלו – ב"שירי העת והעיתון" ובפזמונים).
בפתח השיר מפגיש הדובר את קוראיו ומאזיניו עם תמונתו של גן ציבורי ותיק, ובו עצים גבוהים וירוקים, היפוכו של הגן החדש, הדליל ונמוך-הקומה, שעמד מול עיניו בעת היכתב שיר זה לפני שמונים שנה. לצד השתילים הרכים העונתיים שהועברו אל הגן בעציצים, ניטעו בו גם נטיעות לטווח ארוך: מאות עצים מזנים שונים. המשורר, שחזר כתריסר שנים קודם לכן לעירו תל-אביב ממקום לימודיו בננסי שבצרפת ובכיסו תעודה של מהנדס חקלאי, קרא כאן לנטיעות "עצים" (ולא צִיין את שמם הבוטני כמצופה מאגרונום מדופלם), שכּן ביקש להקדיש את שירו לאמירה חשובה יותר, בעלת תוקף אקזיסטנציאלי והיסטוריוסופי רחב.
הוא ראה את העצים הרכים שנקשרו למוטות-סמך כדי שיוכלו להישען עליהם בזמן הגְּדילה, אף לבל ייעקרו או יינזקו מפגעי הטבע, ובדמיונו הפיוטי ראה תמונה דומה אך הפוכה, שבָּהּ דמותו לעתיד לבוא תישען על מקל-הליכה של איש זקֵן המתגונן לבל ייפול וייחבל.
הדברים בשיר נאמרים בגוף ראשון רבים, והם מייצגים – במעגלים הולכים וגדלים – את בני דורו של המשורר, את בני עירו ואת בני עמו. בה בעת הוא מעלה בדמיונו את העצים הרכים שזה אך נְטָעוּם, והם כבר גבוהים וראשם בשמיים (כמו מגדל בבל בשחר ימיו של האדם). בהרהור מחויך ועצוב הוא מודה ש"הַשָּׁנִים שֶׁהִגְבִּיהוּ אוֹתָם / הֵן אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁכְּפָפוּנוּ". לפנינו שיר של הישרדות וקיימוּת (sustainibility). לאדם יש עונת פריחה אחת בעלומיו, אך לעצים יש כושר שרידות מסוג אחר, המאפשר להם לחיות מאות שנים, אם לא למעלה מזה.
ומן הנטיעות והשתילים מבטו עובר אל הנערות היפות המטיילות בשבילי הגן, והוא מדמיין את דמותן מקץ עשרות שנים, לכשתהיינה סבתות הסורגות גרביים לנכדיהן. הוא הדין בערים חדשות כמו תל-אביב, שמקימיהן בונים אותן כדי שתעמודנה על תִּלן דורות רבים. לעירו הצעירה, שמקימיה נטעוה על החולות רק לפני שנות דור והיא עדיין רכה בשנים כמו "גן מאיר", הוא מאחל ש"תִּתְנַשֵּׂא [...] סוֹעֵרָה, / וְאֵין כֹּחַ אֲשֶׁר יַעַקְרֶנָּה". המשורר האגרונום עקר כאן אפוא את השורש עק"ר והעבירוֹ מן הטבע הצומח אל אבני העיר.
בשנת 1944 יכול היה המשורר להיזכר בדברי הנביא: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים [...] וּבָנוּ עָרִים [...] וְנָטְעוּ כְרָמִים [...] וְעָשׂוּ גַנּוֹת [...] וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ" (עמוס ט, יג-טו). גם הנביא הקדמוני לא שׂם גבול בין הצומח לאנושי, ותיאר את הנטיעות ואת הנוטעים באותם מונחים של השתרשות והֵאחזות בקרקע, מזה, ושל שירוש ועקירה, מזה. היקלטותם של השתילים והנטיעות – בתחומי הקולטורה והאגריקולטורה גם יחד – היא מסימני ההמשכיות והקיום האנושי.
וכאן אלתרמן מנבא שהעיר ותושביה כמו המדינה שבדרך לא ייעקרו, כמו הגן שזה אך הוקם (אף-על-פי שבשנת 1944 המדינה עדיין לא הוקמה והצורר הנאצי שביקש לכלות את העם עדיין לא ניגף). אלתרמן בחר בעיר כבגיבורה ראשית של שירתו כי היא ואתריה מעידים על ניסיונו ההֶרוֹאי של האדם להטיל סדר ביקום ולהילחם בתוהו, למן העיר הארכיטיפלית שבָּנָה אחד מבני קין בשחר ההיסטוריה ועד ימינו אנו. גם בשחר ההיסטוריה היו יישוביהם של עובדי האדמה – לעומת הסוכות והאוהלים של רועי הצאן הנוודים – ביטוי של קבע וסדר חברתי. העיר לגבי דידו של אלתרמן היא גם "מדינה" – פירוש שמה של 'עיר' בערבית, שהרי שמהּ של העיר הערבית אל-מדינה פירושו 'העיר', והשם נגזר מ'דין' (כלומר, ממערכת המִשפט). גם משמה של העיר היוונית – הפּוֹליס נגזרו המילים המציינות מִשטרה, מדיניות ומדינאות; קרי, עניינים הקשורים בסדר ובמשמעת.
ולשיר היה גם רובד אישי: באותה עת גידלו נתן אלתרמן ורעייתו רחל את בתם הרכה תרצה בת השלוש, והאב-המשורר הִרבּה להרהר בשיריו על חילופי הדורות. המחשבות על חילופי הדורות העלו במשתמע גם את זֵכר אביו, המחנך וסופר הילדים יצחק אלתרמן, ששנים אחדות קודם לכן נפטר בי"ג בשבט תרצ"ט (יומיים לפני חג הנטיעות שעליו כתב האב שירים ומערכונים ביחד עם שותפו יחיאל הלפרין, אבי המשורר יונתן רטוש, שניהם מייסדיו של גן הילדים העברי). זיכרון זה מתרמז מתיאורם הדמיוני של הזקנים היושבים בגן-מאיר, לאחר שעציו הכו שורש, ולהם – למשורר ולידידיו שהיו בעת ששיר זה נכתב כבני שלושים בלבד אך בדמיון הם כבר ישישים, יהיו מקלות הליכה של זקֵנים וזקָנים של זקֵנים ("וּזְקָנֵינוּ יִהְיוּ אֲרֻכִּים" על משקל "יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים", קהלת ה,א; וכד').
לפנינו אִזכּור אישי, אירוני ונוסטלגי כאחד, של שיר הילדים הישָׁן-נושן "יש לנו תיש". שיר זה הוא כידוע פרי עטו של יצחק אלתרמן, אבי המשורר, שהיה גם מורה ומחנך וגם משורר ילדים מן הנוסח הישן שכָּבר עבר מן העולם. השיר הושר בגני הילדים שנים ארוכות לאחר מות מחברו. בעת שכתב אלתרמן על ישישים הדומים תיישים בשירי הילדים "גשם ושמש" ו"הישיש התשיש" כבר היה לו "זקָן" ארוך כשל תיש. ברקע הדברים מהדהדים פתגמים כדוגמת "גדיים שהנחתָ נעשו תיָשים" (ברכות סג, ע"א). השיר על "גן מאיר" מזכיר לנו שאיש אינו נשאר צעיר לנצח. העצים הרכים שבגן יִשְׂגו וימשיכו ללבלב – גם בזמן שאנו, בני אדם בשר ודם – נגַדל זקָן ונהלך כפופים, שעוּנים על מקל הליכה של זקנים.
אלתרמן הצעיר מזכיר כאמור לו ולקוראיו כי לאדם, בניגוד לעץ, יש עונת פריחה אחת, קצרה למדיי, וכי הוא צריך ליהנות בה ולקטוף את פרחי חייו בעודו צעיר ורענן. השיר "גן מאיר" הוא, בין השאר, גם שיר של carpe diem ("תפוס את היום") המאיץ באדם להפיק הנאה מהחיים, לבל יצטער יום אחד – בבוא ימי הזִקנה והכפוֹר – על שלא קטף את הפרח במועד והניח לעצמו להזדקן מבלי שנתמצו ההנאות שהעולם-הזה מזַמן לצעירים האוהבים. הדובר מתרה בחבריו ומזהירם שיום אחד, לכשיגיעו לגיל שֵׂיבה, הם יֵשבו בגן מול שלט המזהיר "לא לקטוף", ו"אָז נִזְכֹּר אֵיךְ הָיִינוּ טְרוּדִים / וְלִקְטֹף לָנוּ פֶּרַח שָׁכַחְנו"ּ.
•
אך עיקרו של שיר זה טמון בשתי סוגיות פילוסופיות שהעסיקו את המשורר כל ימיו. האחת קשורה בצורך שיש לאדם בנקודת אחיזה, או במשענת, שבָּהּ הוא מאמין ועליה הוא סומך. בלי משענת שבכוחה להקנות לאדם תחושת ביטחון כלשהי – תהא זו אמונה אידֵאולוגית מופשטית, או משענת מוחשית (משפחתית, כלכלית, חברתית, וכד') האדם מהלך בתוהו ללא נקודת אחיזה. ב"שוק הפֵּרות" (שיר 17 ב"חגיגת קיץ") תיאר אלתרמן את האור הבונה את העולם ומשמש לו שׂדרת-עמודים אף-על-פי שהוא ניצב "עַל אַדְנֵי לֹא-מְאוּם". משמע, בלי האור והתודעה האנושית אין הוויה. האור הוא שהֵקיץ את העולם מן התוהו כאשר "נְצָחִים נֶהְפְּכוּ פִּתְאֹם / לְהוֹוֶה שֶׁקָּם וַיְהִי" (ולא במקרה השתמש כאן אלתרמן במילה "ויהי" המאזכרת את תיאור בריאת העולם בעקבות בריאת האור).
גם ביצירתו האחרונה, שמהדיריה הכתירוה בשם ימי אוּר האחרונים, ניכּר שתרח האב חושש פן מעצרו של בנו אברם יחזק בבן את רעיונותיו המסוכנים ואת הרהורי השיגעון שלו בדבר קיומו של אל ערטילאי שאין לו גוף וצלם, אך דווקא מול המלך החילוני, שבּנה ממלכה המושתתת על אֲדָנֵי הרציונליזם הנאור, ממלכה העומדת ליפול ביד אויביה, הוא מגיע לפתע לתובנה חסרת תקדים, שעולם שאין בו אמונה כלשהי הוא עולם חלול וחסר כל טעם: "כִּי אִם לְמַעְלָה רֵיק וּלְמַטָּה רֵיק / וְרֵיק מֵאָחוֹר וְרֵיק מִלְּפָנִים, / אָז גַּם בְּאֶמְצַע זֶה הוֹלֵךְ וּמִתְפָּרֵק / וְאִם רוֹצִים לְהִשָּׁעֵן רוֹאִים פִּתְאֹם / שֶׁנִּשְׁעָנִים עַל פְּנֵי תְּהוֹם".
גם השתילים והנטיעות בגן מאיר זקוקים למשענת שעליה הם נשענים, וגם הזקֵנים היושבים בגן זקוקים לקב-ההליכה כמשענת. מול הגן שזה אך הוקם עומד המשורר הצעיר, שזה אך הקים בית בתל-אביב, וחושב על הצורך האנושי במשענת כלשהי ובנקודת אחיזה שתיתנה לחייו משמעות. ברקע מהדהד הפסוק מספר איוב המגנה את האדם שאינו מאמין בהנהגה ובהשגחה כלשהן, ושם מבטחו בקורי העכביש של התוהו: "יִשָּׁעֵן עַל-בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם" (איוב ח, טו). פעמיים נאמרות בשיר (בשינויים קלים) המילים "וְכָל עַצְמוֹתֵינוּ תֹּאמַרְנָה", ואף-על-פי שהן נטועות בהקשר מדכדך, הן קשורות גם לאמונה המתרמזת ממזמור תהלים המביע אמונה שלמה: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ" (תהלים לה, י). אלתרמן הביע כאן כמדומה, בין השאר, את ביטחונו בכך שצוררי העם עתידים להרפות ממנו; שהגן ועירו יעמוד לדורות, ואיש לא יוכל לעקור אותו ואת העיר העברית הראשונה שבתוכה גן זה הוקם.
הסוגיה השנייה שהעסיקה את אלתרמן כאן וביצירות אחרות היא השאלה מה קדם לְמה? ההוויה לתודעה או התודעה להוויה? תשובתו של מקובל כבעל החיבור המיסטי העתיק ספר יצירה ותשובתם של פילוסופים רציונליסטיים בני ימינו, עם כל המרחק שביניהם, דומות זו לזו. אלה ואלה מניחים כי בלי תודעה אין הוויה. המקורות התאוצנטריים תלו סוגיה זו בעקרון "הלוֹגוֹס" – הוא הצו האלוהי הבורא את המציאוּת – את השמַיִם ואת הארץ, כבמילים הראשונות של ספר בראשית, המתארות את בריאת העולם ב"מאמר", וכבמזמור הקובע כי "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהִלים לג, ו). הפילוסופיה החילונית המודרנית תלתה סוגיה זו בשאלת התודעה, והגיעה למסקנה שלפיה יש אין-ספור מציאוּיות, וכי "המציאוּת" היא פרי תודעתם של קולטיה.
אלתרמן תיאר ביצירותיו את ההוויה הנולדת מתוך התודעה ואת המציאוּת (Nature) הנולדת מתוך האמנות (Art), וכפי שהראה דוד כנעני במאמרו המכונן "על קו הקץ" העמיד אלתרמן בשירין עולם ש"בּוֹ הטבע מְחַקֶּה את מְחַקָּיו" (וכך, אצל אלתרמן, החרגול לומד לקפוץ מן הלוליין). המשורר אהב להדגיש ביצירתו כי "אהבת ציון" של מאפו קדמה לציונות, וכי "תל-אביב" הייתה שם של ספר לפני שהייתה שמה של עירו. השיר "גן מאיר" מראה איך התכניות של הקמת הגן קדמו בהרבה למציאוּת, אך כשהוא מראה איך הציפור הפכה מתכנית למציאוּת, אנחנו מצויים כבר לכאורה במחוזות האבּסוּרד: "וְצִפּוֹר עִירוֹנִית מִמְּחוֹז לוּד / תְּקַפֵּץ וּתְצַפְצֵף לְרַגְלֵינוּ. // הִיא הָיְתָה מִשְׁאָלָה עִיּוּנִית / וְעַכְשָׁו הִיא קוֹפֶצֶת בְּפֹעַל…/ הִיא אֶחָד מִסְּעִיפֵי הַתָּכְנִית /
שֶׁיָּצְאוּ, שֶׁיָּצְאוּ אֶל הַפֹּעַל".
אלתרמן היה מסוגל להגביה עוּף ולראות את התמונה במלואה ובמלוא מורכבותה. ספרו האחרון – "המסכה האחרונה" – קובל על קוצר הראייה ועל טווח הזיכרון הלאומי: "העָם הזה חולה [...] אינו זוכר מוראים שלפני עשרים שנה, ודורשים ממנו שיזכור מה אמרו לפני שמונים שנה בבאזל או לפני ארבעת אלפים שנים בברית בין-הבְּתרים". המשורר השכיל להקיף בחוג ראייתו אפסי ארץ, ולכַווץ את ההיסטוריה הלאומית והעולמית כולה לממדי שיר קצר אחד. בשירו "גן מאיר" הוא חלף על פני ההיסטוריה כולה – ממגדל בבל ומתרח אבי אברהם ועד ימיו – אף הסיר את הלוט הפרוש על פני העתיד כדי לנבא איך יכו העצים הרכים שורש באדמת הארץ, ואִתם גם העם היושב בעיר ובכפר כדי לבנות, להיבנות ולהפריח את השממה.