האוקסימורון לסוגיו בשירה העברית בת המאה ה-20
א. האוקסימורון – פיגורת לשון המשולבת בספרות בכל עת ובכל אתר
המילה "אוקסימורון", שבתמורתה חידשה האקדמיה ללשון את צירוף-המילים העברי "ניב-ניגודים", היא מטבע-לשון שנון המצרף זה לזה שני ניגודים שבדרך-כלל אינם יכולים לדוּר בכפיפה אחת. המילה היוונית oxymōrum (בתעתיק לטיני) מדגימה בעצמה את המושג הגלום בה: זוהי מילת- הֶלחם (portmanteau word) המצמידה זה לזה את שם-התואר היווני oksús (שפירושו: 'חד'), ואת היפוכו – mōros (שפירושו: 'קהה' וגם 'קהה-שכל'). במילים אחרות, המילה "אוקסימורון" בעצמה היא אוקסימורון המְצָרף זה לזה שני תארים המנוגדים זה לזה תכלית הניגוד.
על-פי-רוב האוקסימורון אופייני ללשון השירה, אך למעשה הוא ממצוי בכל משלבי הלשון גם בלשון היום-יום מצויים צירופים אוקסימורוניים לא מעטים, כגון: "שתיקה רועמת", "מציאוּת מדומה", "דמיון מודרך", "סוד גלוי", "יין יבש", "סיעת יחיד", "הימור בטוח", "בולט בהעדרו", ועוד. יש שהאוקסימורון מסתנן אפילו אל העגה כבצירופים "הוא מת לחיות", "בלגן מאורגן", "נורא יפה", ועוד. בעיתונות הוא משמש ליצירת כותרות בולטות ולתיאור מצבים מורכבים, של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". כשנשאל פעם ראש-הממשלה לוי אשכול מהי הטקטיקה הנכונה להסברה הישראלית בחו"ל, ענה המדינאי המחוכם תשובה אוקסימורונית הממליצה לנהוג מול ה"גויים" כמו "שמשון הגיבור דער נעבּעכדיקער"; כלומר: "שמשון הגיבור הרפה" (או "העלוב").
האוקסימורון מצוי לא אחת בספרות העתיקה, לרבות ב"ארון הספרים" של ספרי-המקורות של עם-ישראל, כבצירופים "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח), "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מל"א, יט, יב). במילים "עֲקָרָה יָלְדָה" שבפסוק "עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה" (שמ"א ב, ה) יש מטעמו של אוקסימורון. הצירוף "וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת" (הושע ט, י), למשל, מצמיד לכאורה זה לזה את ההינזרות, המתאפיינת בכיבוש היצר, ואת הבושת – את התאווה לעבודה זרה. בעיקר התבלט האוקסימורון בשירה המודרניסטית: במחצית הראשונה של המאה העשרים הוא נעשה מרכיב חשוב ובולט ביצירות ספרות רבות, ששיקפו עולם כאוטי שאיבד את חישוקיו והתפורר לרסיסים.
קוראי הספרות היפה מכירים בדרך-כלל את האוקסימורון החד מן הסוג הבִּינָרִי, המצמיד צמד של מילים מנוגדות. אוקסימורון מסוג זה אִפיין מאז ומתמיד את הספרות הצרפתית, למן הביטוי "une obscure clarté" ("בהירות עמומה") של המחזאי פייר קורניי (Corneille) במחזהו "Le Cid" ועד לצירוף המילים הצורם "aimable pestilence" ("מגפה חביבה") שבשירו של שרל בודלר "Le flacon" ("הבקבוק") מתוך "פרחי הרֹע". צירופים אוקסימורוניים גדשו למכביר את השירה הצרפתית ואת השירה הרוסית בתחילת המאה העשרים, ועברו מהם אל השירה מ"אסכולת שלונסקי", שאליה השתייכו אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, רפאל אליעז, אברהם חלפי, עזרא זוסמן, ואחרים. (כגון בצירוף "כַּאֲבוּקָה שְׁחוֹרָה דּוֹלֵק לוֹ הַלַּיִל" משירו של שלונסקי "על הסף"; בצירוף "פִּתְאֹמִית לָעַד" משירו של אלתרמן "פגישה לאין קץ"; או בצירוף "דַּלּוּתֵךְ הַזּוֹהֶרֶת" ממחזור שיריה של לאה גולדברג "משירי ארץ אהבתי").
ואולם, בתולדות השירה העברית יש גם צירופים אוקסימורוניים רכים יותר, שאינם מפגישים הפכים "צורמים" שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לפעמים אף קשה לזהות את איכותם האוקסימורונית, מפאת עדינותה. תיארתי את התופעה לראשונה בספרי "להתחיל מאלף: שירת רטוש – מקוריוּת ומקורותיה" (1993), ומאז היא זכתה לתארים רבים ("האוקסימורון הרך", "האוקסימורון המרוכך", "האוקסימורון המעודן", "האוקסימורון המרחף", ועוד). רובם מתארים אותה תופעה עצמה, שאותה נבחן כאן בהמשך. להלן נבחן ממעוף-הציפור את השימוש באוקסימורון – כבמטבע-לשון וכבציין-סגנון – בשירה העברית שמביאליק ועד ימינו.
ב. האוקסימורון הרך ביצירת ביאליק:
רוב הניגודים שביצירותיו של ביאליק אינם מוצגים באמצעות הפיגורה הקרויה "אוקסימורון". פיגורה זו מוקצנת ומוחצנת מדיי ליצירה כיצירת ביאליק שהיא בעיקרה קלסית-רומנטית (הגם שנסתננו לתוכה במשך השנים גם צייני-סגנון מודרניים יותר). רק לעתים רחוקות השתמש ביאליק באוקסימורון הבּינארי המוּכּר לנו מן השירה המודרניסטית. באחד משיריו הסָטיריים המוקדמים שנגנזו ("חוכרי הדעת המלומדים") הוא השתמש בצירופים כגון "חוכרי הדעת" ו"קַבְּלני הרוחניוּת", המפגישים באופן "חד" ו"צורם" את העיסוק החומרי, הירוּד והפחוּת (של "עולם המעשים"), עם העיסוקים הנעלים של עולם הרוח והדעת (של "עולם האצילוּת"). בצירופים "עולם המעשים" ו"עולם האצילוּת" הנטולים מ"ספר הזוהר", שנכתב על אדמת ספרד, השתמש ביאליק בדברים שבפתח תרגומו ל"דון קישוט"
בשירתו ה"קנונית" של ביאליק קשה לגלות צירופים אוקסימורוניים ומובהקים – בוטים ובולטים – כמו "קַבְּלני הרוחניוּת". ניתן לגלות בה רק קומץ של צירופים אוקסימורוניים רכים יותר, כגון הצירוף "יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה" ("הקיץ גוֹוע"), המצמיד את הרעש ואת הדומייה, או כגון הצירוף: "פַּרְפַּר, פַּרְפַּר, / פֶּרַח חָי" ("הפרח לפרפר"), המצמיד את תחומי החי והצומח.
ב"מגילת האש" משולב כעין אוקסימורון במילים "וַתְּהִי שַׁאֲגָתוֹ דּוּמִיָּה", אך ייתכן שאין הוא אלא צירוף מימֶטי רגיל שכוונתו לומר: 'ותהי שאגתו לדומייה' (כלומר, שאחרי השאגה הגיעה עת הדומייה). אוקסימורון רך מצוי אצל ביאליק בצירוף "מַכְאוֹב הָעֹנֶג הֶעָרֵב" (בשירו "העיניים הרעבות"), המזכיר את הצירוף "Parting is such sweet sorrow" (ובתרגומו של אורי פרנס: "פְּרֵדָה הִיא צַעַר כֹּה מָתֹק"; וראו במחזהו של שייקספיר "רומאו ויוליה", מערכה שנייה, תמונה שנייה). הניגודים הנפגשים זה עם זה בצירופיו האוקסימורוניים של ביאליק אינם קיצוניים בזרותם כמו באוקסימורון הבינרי, ולאמִתו של דבר הם יכולים לדוּר בכפיפה אחת, כמו העונג והמכאוב.
לצִדם של האוקסימורונים הרכים של ביאליק, ניתן למצוא ביצירתו גם כמה אמירות פרדוקסליות, שאף הן מתַפקדות כאוקסימורון מרוכך, כגון "מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי [...] הֵם עָנָן בַּצִּיָּה עִם-מַיִם מְלוּחִים" ("הרהורי לילה"). כידוע, מי האוקינוסים והימים מלוחים אך העננים אינם מורידים מים מלוחים, אלא שהכמוּת הגדולה של הדמעות המלוחות שמגיר האני-הדובר בשיר זה מדומה בו לגשם. גם הצירוף ״לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד״ ("לפני ארון הספרים") יש בו מטעמו של אוקסימורון רך: הנצחיוּת (הנקשרת ל"נר-התמיד") והדעיכה המוחלטת אינן מתיישבות זו עם זו; ואולם, למרבה הפרדוקס, צירוף זה מתאר נאמנה את מצבו של בית-המדרש בעת שכל אנשיו עזבוהו והאני-הדובר נשאר בו אחרון.
האוקסימורון החד מן הסוג הבּינָרִי, האופייני ל"אסכולת שלונסקי", לא התאים לשירי ביאליק. רוב שיריו נענו לכללי הפואטיקה הקלסית-הרומנטית, המתרחקת מן ה"צרימה" ומן האמירה הפּוֹמפּוֹזית. עקב חתירתו למטפוריקה הרמונית, שבּהּ מתגלה תוֹאַם בין הסימן למסומן, התרחק ביאליק מפיגורות לשון דיסהרמוניות ו"צורמות" כדוגמת האוֹקסימוֹרוֹן (oxymoron), הזֶאוּגמה (zeugma) וההיפרבּוֹלה (hyperbole).
ג. האוקסימורון הרך בשירת רחל
האוקסימורון מוּכָּר לקוראים בעיקר מן השירה המודרניסטית, שבָּהּ הוא מזדקר בטקסט – בצורתו המצומצמת בת שני האיברים –באגרסיביות שלו ובאי-ההתאמה הבולטת בין רכיביו. רחל המשוררת הגיע אל האוקסימורון מן השירה המודרניסטית הרוסית (סרגיי יֶסֶנין, בוריס פסטרנק) אך עשתה בפיגורה זו שימוש מרוכך כבשירת אנה אחמטובה. שירתה מפגישה בעיקר את ניגודי הגאווה והענווה, כבפרח הרקפת המתנוסס בשיריה כמציאוּת וסמל: פרח עדין ורפה, שראשו כפוף בהכנעה, אך מעליו מנוסס כתר מלכות בהיר ומתחתיו שורשים חזקים הנאחזים בסלע. הסופר אליעזר שטיינמן בחר באוקסימורון בבואו לתאר את "עוז חולשתה" של רחל.
שיריה הראו כיצד ניתן לשלב אוקסימורון לא רק בתמונת-שמן עזת מבע ועזת צבעים, אלא גם באקוורל רך ושקט למראה. להלן דוגמאות אחדות לצירופה האוקסימורניים השקטים והמעודנים:
בשיר "כינרת" עימתה רחל את הרי הגולן הנישאים, הנשקפים מולה, עם חוף הכינרת שעליו היא ניצבת, לצד "דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת". דקל הוא עץ גבוה, וכאן הוא עץ בעל צמרת דלה ונמוכה, המסמל – כמו הנמלה והרקפת – בשירת רחל את המשוררת ואת חייה.
בשירה "פגישה, חצי פגישה" משולב האוקסימורון "מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי" המראה איך גל הרגשות המציף את נפשה מביא אִתו את ניגודי השמחה והכאב.
את הבית השני בשירהּ "בלא ניב" סיימה רחל במילים: "כִּי יָצְאָה בִּי יַד הַגּוֹרָל / הַהוֹפֵךְ לְאֵבֶל / אֶת חַג חַיֵּינוּ הַדָּל", שיש בהן מן האוקסימורון המפגיש את ניגודי החג והחגא, השמחה והאבל.
בשירה "לא פעם בקיץ" כלול אוקסימורון מעודן הנסב סביב הניגוד "מֶתֶק-הָעֶצֶב" ("וּמֶתֶק-הָעֶצֶב אֲשֶׁר זִמְרָתֵךְ / יָדְעָה עַל הַנֶּפֶשׁ לִנְסֹךְ"), המפגיש את האושר והכאב.
דומה הוא האוקסימורון המפגיש את הפכי המרירות והמתיקות בשיר "האחרת הזאת" (בשורות "שֶׁכָּמוֹנִי תִּרְוֶה אֶת הַמְּרִי הַהוּא / וְהַמֶּתֶק הַהוּא הַצּוֹרֵב". דומה בטיבה היא גם השורה האוקסימורונית החותמת את שירה של רחל "ולוּ": "וְשֶׁמֶשׁ צוֹחֶקֶת בִּרְסִיס דִּמְעָתָם ".
איכות אוקסימורונית יש גם לצירוף "וְחוֹל-מִדְבָּר – כְּיֶרֶק-נִיר" בשיר "איני קובלה", המפגיש את הצחיחות המדבָּרית עם רעננות הצמחייה. דומה הוא האוקסימורון "מִבְּאֵר-מַרְאוֹת-הַשָּׁרָב" (שבשיר "הפֶּתח נפתח", המצמיד את הרטיבות ואת היובש.
באמצעות תרגומיה מספרות העולם התוודעה רחל לא אחת גם אל צירופים אוקסימורוניים בִּינריים מובהקים, כגון הצירוף "בַּרְבּוּרֵי שְׁחוֹר" בשירו של שרל ון לרברג "בערוב הנְהוֹר". ואולם, רחל לא נמשכה לצירופים אוקסימורוניים חזקים ובוטים בצבעי שחור-לבן, ובחרה באוקסימורון המעודן, שהעיד על להבת הניגודים הסעורה שכָּבתה בנפשה והפכה בה לרמץ אפור.
ד. האוקסימורון החד מן הסוג הבִּינָרי אצל משוררי "אסכולת שלונסקי"
האוקסימורון החד מן הסוג הבִּינָרִי (כגון "המת החי", "שמש שחורה" או "מפלצת של יופי"), גדש את השירה הצרפתית ואת השירה הרוסית בתחילת המאה העשרים. הוא שיקף את המציאוּת ההמונית והקולנית, הקלועה בסבך סתירות וניגודים, שנשׂתררה בעולם עם התפוררות העולם הקולוניאלי הישָׁן ועם מיגור כוחם של המלכים והקיסרים. פיגורה שנונת חוֹד זו תורמת לתיאורם בדרך הדֶאוֹטוֹמטיזציה של "זמנים מודרניים" – של תקופה שבָּהּ האיש הקטן נתלש מהקשריו החברתיים-הקהילתיים, נשחק בין גלגליו של המפעל התעשייתי שבּוֹ הוא מוצא את פרנסתו, והוא שרוי בעיר הגדולה המנוּכּרת, ללא כל מעמד, תרתי משמע.
לשירה המודרניסטית הארץ-ישראלית שנוצרה בין שתי מלחמות העולם הגיע האוקסימורון הבִּינָרִי מן השירה הצרפתית-רוסית (בשירה האנגלו-אמריקנית שהשפיעה על משוררי "דור המדינה" אין לו כמעט זֵכר), והוא שהעניק לה את אופיָהּ העז והנועז, הרחוק ת"ק פרסה מן העידון הקלסי והרומנטי. לפנינו פיגורה מובהקת של overstatement, המצמידה זה לזה ניגודים שאינם מתפשרים, מבלי לתת לאחד מהם את הבכורה.
את האוקסימורון הבינרי ניתן להבין בשתי דרכים מנוגדות לכל הפחות (בהתאם להחלטת הקורא להטיל את מרכז הכובד על האיבר הראשון של פיגורה זו או על משנהו), ולפיכך הוא גורם לאופיו החידתי, הקשה לפיצוח, של השיר המודרניסטי. כך, למשל, תיאורו של חרון האדמה ה"הוֹזֶה אֶת נִקְמוֹתָיו כְּעֶבֶד מֶלֶךְ" (בשירו של אלתרמן "מערומי האש") יכול לתאר עבד שחתר תחת אדוניו ועתה הוא שואף אל המלוכה, חולם לנקום את שנות השפּלתו הארוכות (בחינת "עֶבֶד כי ימלוך"). לחלופין, צירוף כזה עשוי לתאר מלך שירד מגדוּלתו, ועתה הוא חולם על היום שבּוֹ יחזיר לעצמו את כתרו וייקח את נקמתו מן המורדים שהורידוהו מכיסאו.
אלתרמן השתמש בדרך-כלל באוקסימורון הבינרי הרועם והצורם כגון בצירופים "דומייה [...] שורקת", "פגישה לאין-קץ", "פתאומית לעד", "דממה צורמת", "רעש רך", "מחשכַּיך הלבנים", "ניגון דומיות", וכיוצא באלה צירופים המשַׁקפים מצבים של מבוכה ושל חוסר ודאות. ואולם גם אלתרמן השתמש לפעמים בצירופים אוקסימורוניים שטיבם הבִּינרי כך ומעודן באופן יחסי, ועל כן אינו בולט לעין, כגון הצירוף האוקסימורוני "אֶפְרוֹחָיו הַמַּצְהִיבִים" שבסוף השיר "אז חיוורון גדול האיר". התואר "מצהיב" אינו מתאים לתיאור האפרוחים רכי-הפלומה שזה אך בָּקעו מן הבֵּיצה. לעומת זאת, הוא מתאים לתיאורם של הגווילים הבָּלים של ספרי ההיסטוריה, ומשתלב עם תיאור של "הֶעָבָר" הנכנס לעיר בדמותו של מדליק הפנסים – דמות מן ההיסטוריה של ערי אירופה. האוקסימורון "אֶפְרוֹחָיו הַמַּצְהִיבִים" כה מעודן ושקט בטיבו, עד שהוא חומק מקוראי השיר ומחוקריו.
אלתרמן נדרש לאוקסימורון יותר מאשר כל משוררי "אסכולת שלונסקי" גם יחד. הוא השתמש בפיגורה זו ביצירתו לסוגיהָ ולתקופותיה, ובחייו החוץ-ספרותיים היה בבחינת "אוקסימורון מהלך": פציפיסט ו"ביטחוניסט", "איש ימין" ו"איש שמאל", איש-רוח ואיש-מדע, איש-משפחה ובוהמיאן, "משורר לאומי" וקוסמופוליטן שכל העולם ובית-הקפה הם ביתו השני. ביצירתו התערבו תמיד זה בזה עניינים רציניים בעלי חשיבות לאומית מכרעת ועניינים קלים ורדודים שעמדו בסימן החלוף.
בכתיבתו האוקסימורונית הוא חיפש ומצא אפיקים חדשים, שקודמיו לא ידעוּם: הוא המציא תופעות חדשות, מחוכמות ומקוריות שאותן כיניתי בשם "האשכול האוקסימורוני" ו"האוקסימורון תלוי התרבות" (הרחבתי עליהן בפתח ספרי "עד קצווי העברית: סוגיות של לשון וסגנון ביצירת אלתרמן", תל-אביב 2021). בספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" (1965), הוא השתמש באוקסימורון בנימה אירונית, כאילו התבונן בכתיבתו המוקדמת במבט ביקורתי משועשע: "אַל תִּתְיַגֵּעַ, הַקּוֹרֵא, לִתְהוֹת עַל סוֹד שִׂיחוֹ / שֶׁל סֵדֶר הַשּׁירִים הַזֶּה. [...] לֹא כָּל שׁוּרָה רוֹמֶזֶת רֶמֶז. / הָעִיר הִיא עִיר, הָרְחוֹב – רְחוֹב / הָאוֹר הוּא אוֹר, הַחֲשֵׁכָה בְּרוּרָה כַּשֶֹּמֶשׁ..." ("שיר הערת שוליים"). באירוניה טרגית כתב ב"חגיגת קיץ" על הפער הגדול בין המשתמטים העושים לביתם לבין חבריהם המשליכים את נפשם מנגד בשדות הקְרב למען עמם: "הַמִּלִּים אֶרֶץ, עַם, אֲפִלּוּ תְּקוּפָה / לְרַבִּים אוֹמְרוֹת לֶחֶם וָבֶגֶד. / לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה / שֶׁל נוֹשְׂאֵי כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ מַלְעֶגֶת. / ואִלּוּ לִמְעַטִּים הֵן אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה / לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד". המילים "אמתלה שקופה", המציינות בדרך-כלל ניסיון להסתיר תחבולה אינטרסנטית נלוזה, משמשות כאן על דרך הפרדוקס לתיאורהּ של תרומתו הנאצלת וחסרת הגמול של הצעיר הלוחם המקריב את חייו למען הכלל.
כפל-פניו של האוקסימורון בשירת רטוש
רטוש לא השתמש באוקסימורון מראשית דרכו בשירה העברית. בשיריו המוקדמים, מימי השתתפותו ב"הירדן" הרוויזיוניסטי, אין זכר לפיגורה שנונת-חוד זו. כ"כנעני" ייתכן שהוא אפילו ביקש להתרחק מן האוקסימורון האופייני לשירה האירופית – הצרפתית והרוסית. ואולם, משהתקרב לכתב-העת "טורים" של שלונסקי ואחר-כך לכתב-העת "מחברות לספרות" של זמורה (שאלתרמן התבלט בו במיוחד) הוא למד את סוד האוקסימורון, ולמד איך לשלבו בשירה "כנענית", המתמקדת במזרח, ולא במערב.
במילים אחרות:רטוש השתמש אמנם באוקסימורון, שהוא ציין-סגנון אסכולתי מובהק, אך מצא דרך משלו להשתמש בפיגורה המודרניסטית – כדי להתאימה ליצירה כמו-ארכאית: הוא השתמש באוקסימורון בכפל פנים. לשון אחר, אפשר לראות באוקסימורון של רטוש אוקסימורון בינארי, כבאסכולת שלונסקי-אלתרמן, ואפשר לראות בו צירוף מימֶטי רגיל שאין בו היבטים מודרניסטיים ו/או מערביים.
זה טיבם של צירופים אוקסימורוניים אחרים בשירתו המוקדמת של רטוש, כגון "וְכָתֵף מְרַחֶפֶת כְּבַהַט" (בשירו "מיתר"). אם מצמידים את קלוּת הריחוף לקשיוּת הבהט, אזי לפנינו אוקסימורון בינרי כבשירת שלונסקי. ואולם, אם הכוונה היא לצורתה החטובה של הכתף, אזי מתמוססת איכותו האוקסימורונית של הצירוף והוא אינו אלא צירוף מימֶטי רגיל.
הוא הדין בצירוף "חָנֵּנִי הַנָּזִיר כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ", המפגיש את כיבוש היצר של הנזיר עם היצריוּת המינית הגועשת. ואולם, "נזיר" פירושו גם "נושא נזר מלכות" (והוראה זו של "נזיר" מתיישבת עם המילים שבפתח השיר: "הִנָּשְׂאוּ שַׁעֲרֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד"). אם מתחשבים בהוראה המלכותית של "נזיר", מאבד הצירוף את טיבו האוקסימורוני.
זהו גם טיבו של הצירוף "חופה שחורה" המשמש כותרת לספר שיריו הראשון של רטוש מ-1940 (בצירוף זה הוכתר גם מחזור שירים ששלח רטוש ב-1938 לשלונסקי). לפנינו אוקסימורון המפגיש את לובן חופת-הכלולות עם הצבע השחור של המוות. ואולם, "חופה שחורה" היא גם פֶּריפרזה לחופת השמַים המתקדרת, בהתקרב המלחמה, ואז לפנינו צירוף מימֶטי – "טבעי" ו"רגיל" – שאינו אוקסימורוני כל עיקר.
בספרי "להתחיל מאלף" (1993) הראיתי שרטוש ניהל דיאלוג עם הצירוף "חופה שחורה" ששימשה את שלונסקי במבוא לחוברת השירים הפציפיסטיים "לא תרצח" (1932 – 1933). רטוש, אגב אֶלימינציה של מרכיביו האירופיים-הגלותיים של הצירוף (הלקוח מלשון יִידיש), שינה את טיבו החד של הצירוף "חופה שחורה" אצל שלונסקי, והֲפכוֹ לאוקסימורון עברי כפול-פנים ומרוכך. בשנת 2000 כינה דוד פישלוב את האוקסימורון הרך בשם "האוקסימורון המעודן" (במאמר על לאה גולדברג הכלול בספר "פגישות עם משוררת" בעריכת רות קרטון-בלום וענת ויסמן), אך, כאמור לעיל, למיטב הבנתי מדובר באותה תופעה עצמה.
ד. האוקסימורון בימינו
מעמדו של האוקסימורון בספרות העברית דעך יחד עם דעיכת הפואטיקה האלתרמנית. גם בעולם ניטל כוחו של המודרניזם הצרפתי-רוסי שהוליד את הפואטיקה של "אסכולת שלונסקי-אלתרמן". עם זאת, האוקסימורון מופיע לעתים בכותרות עיתונאיות המבקשות למשוך את תשומת-לבו של קהל הקוראים. לא אחת משַׁבּצים סופרים בימינו אוקסימורון מסקרן בכותרת ספריהם, כגון א"ב יהושע בספרו "אש ידידותית", אמנון רובינשטיין בספרו "השמש השחורה", אפרים קישון בספרו "העולה היורד לחיינו", עזר ויצמן בספרו "הקרב על השלום", אניטה שפירא בספרה "חרב היונה", גבריאל שרייבר בספרו "מורכב פשוט", רינת הופר בספרי הילדים שלה "הגמד הגבוה" ו"הענק הנמוך", ועוד. האוקסימורון הבינרי, המורכב משתי מילים מנוגדות, מעורר כאמור רושם עז, ולוכד ללא דיחוי את תשומת-לִבּוֹ של הקורא. גם סופרי ימינו לא ויתרו אפוא על יתרונותיו.