האיש ללא תכונות

חנוך ברטוב / זה אישל מדבר / ספרית מעריב, הסידרה , 1990

פורסם: ידיעות אחרונות 19/10/1990

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

ספרו החדש של חנוך ברטוב מדבר מגרונו של "נער חצר" מתוסכל של אחד המועמדים לראשות המפלגה - נושא כלים ביש-גדא שהימר הימור גורלי על ה"סוס" הלא נכון. זוהי דמות שאינה נדירה בעולמנו הפוליטי ובמפלגותיו, ששכחו זה מכבר את מצען הרעיוני, והיו למע כוחנית פשוטה, ותו לא. כולנו מכירים את ה"גיבור" זחוח-הדעת הזה היטב, אוהבים לשנוא אותו, להשמיצו בשיחות מול המרקע, ולראות בו ובבני-דמותו את הסימפטום והתוצאה של רוב תחלואי-חיינו וחרף טיפוסיותו, איש המפלגה המצוי ונושא כליו השאפתן והדברן לא היו עדיין לגיבורים של קבע בספרות העברית. נהפוך הוא: דמותם כמעט שנפקד מקומה כליל מן הספרות של העשורים האחרונים, ובוודאי שהיא לא ה בה עד כה לתיאור מעמיק ונוקב - חושף שורשים.

ולא במקרה: הפוליטיקאי הממוצע, המרבה במלל-שפתיים והממעט בעשייה של ממש, שאיבד כל זיקה לאידיאולוגיה ולחזון, וכל חייו הם מ של ניסיונות כושלים לטפס לצמרת, חיכה כל העת לסופר, המכיר אמנם את המע "מבפנים", אך אינו תלוי בה ועל כן מוכן ויכול לחשוף את יוהרתה ואת עיוותיה המגוחכים. פוליטיקאים טיבם שהם כותבים על עצמם שירי-הלל - במו ידיהם, בעזרת "נערי החצר" שלהם, ואפילו בסיועם של סופרי צללים זריזי עט. כשהם "על הקרשים" - בו בדם לבבם כתבי-אשמה חמורים על יריביהם, אך לעולם לא יחשפו את עצמם בדרך הווידוי הישיר והכן כדוגמת זה שלפנינו, שכן כנות ופוליטיקה הם בבחינת תרתי דסתרי (אלא אם כן תתגלה לפתע ה"כנות"חבולה יעילה להשגת מטרות פוליטיות).

חנוך ברטוב, סופר שכל חייו התבונן מקרוב בזיווג הבלתי-קדוש של שני מוקדי הכוח הגדולים - עיתונות ופוליטיקה - "מקליט" בספרו שמונה מונולוגים ללא תהודה, שהשמיע על ספת הפסיכולוג נושא הכלים המובס, לאחר שעולמו חרב עליו, משגילה במאוחר את כזבי המע. והרי הוא כה בטח תמיד ביכולתו ובכוחו של פטרונו להגיע אל היעדים הנכונים, וכה היטיב להכיר את כל נבכי המע ואת מסדרונותיה, אך - אבוי! - אחרים היטיבו להכירם ממנו.

אסף לויתן (שיריביו הדביקו לו את הכינוי המשפיל "אישל" - "איש של"), שכבר נשם את אוויר פסגותיה של הפוליטיקה הישראלית, והאמין שכפשע בינו לבין העוצמה והתהילה, מתגלה כאן, חרף שמו, כדג רקק - כאדם ללא תכונות,שכל חייו הוקדשו למרדף עקר אחר הפיתיון המתעתע של איזה כבוד מדומה. הוא עצמו מודה כי הריצה ה"קלה" אחר גחלילית השלטון, שנראתה לו תמיד בהישג יד, הפכה מבלי משים למרתון - למירוץ מפרך בןשרים שנה - שבסיומו נפתחת היד הקמוצה, ועליה מונחת... תולעת מתה. ובמקביל לתחושתו של הגיבור הראשי, גם הקורא יחוש כאן כמי שערך במרוצת הקריאה מצוד חסר תוחלת אחר מדוחיו הקוסמים והמפתים של "רומאן מפתח" סנסציוני. אף הוא התקדם מדף לדף אחר מטרה חומקנית, שנראתה בתחילה כה קלה וברורה אך בכל פעם שנדמה לו לקורא שזהותו של אישל או של פטרונו הפוליטי בכף ידו, יופיע כאילו באקראי שמו המפורש של הפוליטיקאי שזוהה בוודאות בדף הבא, ויפריך בנוכחותו את הזיהוי הקל והנוח. לבסוף ייאלץ הקורא לוותר, ולהודות כי "אישל" הוא כנראה אבטיפוס לבני אותה משמרת במפלגה, שחבריה הם כבני 50 ושרובם ככולם הם בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה, כשם שפטרונו אביק סער (לשעבר: אבינועם סירוטה הוא אבטיפוס לבני משמרת קודמת, שחבריה צנחו או הוצנחו אל הפוליטיקה לאחר "קריירה צבאית", וכיום הם בגיל שבו חבריהם-בוחריהם העמלים לפרנסתם פורשים לגמלאות.

אישל הוא אכן "האיש ללא תכונות", אסימון מחוק-דיוקן וחסר ערך נקוב, שכל חייו עברו עליו במהומה רבה על לא דבר. אבל גם ההיפך הוא הנכון: הוא אמנם מחליף צבעים כזקית ומתגלה כקליפה ללא תוכן, אך הוא גם אדם ספציפי - בעל ביוגרפיה ייחודית וכלל לא טיפוסית, בעל יומרות שבהחלט הולמות את כישוריו ואת רקעו. הכינוי שהודבק לו הוא אמנם כינוי מזלזל, השולל ממנו כביכול כל סימן מזהה והופכו לחסר פרצוף ואופי אך, באופן פראדוקסלי, כינוי זה הופך גם לתווית מייחדת ומזהה (שהרי אלמלא המציאו לו כינוי-גנאי, היה אסף לויתן נבלע בתוך שלל פרצופיהם חסרי הייחוד של "נערי החצר" החנפנים, המקיפים את המועמדים לראשות המפלגה מכל עבר).

מדוע נכשל אסף לויתן ("אישל" בדרכו אל הצמרת? לפי רקעו המעמדי והכלכלי, חינוכו הטוב וקשריו הנכונים, הן יכול היה להרקיע שחקים, או לפחות להגיע לתפקיד ביצועי ולהטביע חותם על הפוליטיקה הישראלית בעשייה ממשית.ריאל לויתן אביו חפר אמנם ג'ורות ביחד עם אביו של סער (סירוטה), בחינת "דע מאין אתה בא" ואיזו טיפה סרוחה דבקה בכליהם של אבותיך, אבל הוא הפך עד מהרה מפועל לקבלן, מבלי שיאבד כהוא-זה מן הלהט החלוצי-המהפכני שהביא אתו מרוסיה (כספו וקשריו יכלו לסלול לבנו את הדרך לצמרת המפלגה). אפשר שגם אמו, השחקנית ה"יקית" פיאונה (יונה שטראהל הכשירה לבנה את הדרך אל בימת הנואם המפלגתי, שהרי אחד מכישוריו החשובים ביותר של כל פוליטיקאי, כמשתמע מן הספר, הוא כושר המשחק שלו. בת-זוג נאמנה וסולידית כאשתו ורדה אף היא נכס חשוב לאיש, הנושא עיניו לקריירה פוליטית תובענית. ואולם, שורה של טעויות מביאה את "אישל" להכרה המרה כי חייו היו מלחמה עקרה בטחנות-רוח לצד סוס כושל: בדרך העולה אל ה"תהילה", הוא איבד את אשתו, אהובתו, ילדו, רכושו, וגם אל היעד הפוליטי הנכסף אין הוא מגיע. נקודת ההווה של הרומן מוצאת אותו קרח מכאן ומכאן, בחינת "חיפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי".

מאחר שברטוב לא חיבר כאן פלייטון פוליטי כדוגמת הסאטירה הבריטית "כן, אדוני השר", אין הוא מגלה שמחה לאיד לנוכח תמוטתו של "אישל", נושא הכלים השאפתן, שקידם כל השנים את האינטרסים של זולתו ונושל אט-אט מכל קנייניו החומריים והרוחניים. מורגש יחסו האמביוולנטי של המחבר המובלע כלפי גיבורו, המתואר לא בלי קורט של אירוניה-עצמית ושל אמפתיה. אסף לויתן נכשל, בין השאר, מפני שלא השכיל להבין כי אל הפסגה אין מטפסים, שהרי בזמן שהמטפס מתייסר בייסורי טנטלוס אינסופיים, אחרים מוצנחים אליה ללא כל מאמץ, עקב "קוניוקטורה" זו או אחרת. הוא גם הבין רק במאוחר שהחוקים השוררים במע הפוליטית הם חוקים דרוויניים מובהקים של "כל דאלים גבר" ושל "המחוננים יישרדו" (ו"המחוננים", לפי דרווין, הם - כזכור - מי שהטבע חננם במלתעות ובציפורניים).

כמי שאיבד את מיטב שנותיו במרדף אחרי "זנב הלטאה" של התהילה, שכבר לא תושג מן הסתם, נאלץ "אישל" לפנות אל המוצא האחרון, שיצילנו מהתמוטטות גמורה: אל הטיפול הפסיכולוגי (שהוא-הוא העילה לטכניקת כתיבה - "המונולוג הדראמטי", המושמע בנוכחות נמען שאינו מגיב, אף לא על הפרובוקציות המרובות שמשמיע באוזניו הדובר). יהיו אולי מי שישוו בין טכניקת כתיבה הזו לדיאלוגים החד-צדדיים שברומאן האחרון של א"ב יהושע - 'מר מאני'. אולם, חרף דמיון כלשהו שעל פני השטח, השוני שבין שתי הטכניקות רב על המשותף. אצל יהושע משמש המונולוג החד-צדדי דרך להשהיית הקריאה. הקורא אינו יכול לרוץ בספר, ונאלץ לבנות בראשו, כשותף לגמר המלאכה, מובלעות מן העלילה (זו מובאת בהיפוך, ואף הסדר הכרונולוגי המהופך משהה את הקליטה). בספרו של ברטוב המונולוג חסר-התהודה גורם דווקא להאצת הקריאה, ואין הוא תחבולה אמנותית או "גימיק", כי אם חלק אינטגרלי מן המציאות המימטית ה"פשוטה", שכן על מונולוגים כאלה בדיוק מושתתת כל טכניקת הטיפול.

האם עשה ברטוב לעצמו "חיים קלים"? הרי לא ברא בקולמוסו עולמות בלתי-מוכרים, ודיבר ללא-הרף בקול אחד בלבד - קול שהוא מכיר היטב, שאינו תובע ממנו מאמצי חיקוי ניכרים. מי שיחשוב כן אף יהיה חייב לזכור במקביל, כי גם הקורא הממוצע מכיר היטב את קולו האופייני של "אישל", ועל כן יוכל לחוש בנקל בכל מעידה, זיוף או צרימה (ולפיכך, משימת שיחזורם המהימן של הווידויים היא משימה שאינה קלה או פשוטה כל עיקר). כבעבר, בעת ביבה בעלת גוון לוקאלי מובהק, הסתכן ברטוב בנוסחיבה כפוי-טובה, ששכר מפוקפק בצדו: אם הצליח ביצירת תמונה אמינה ומהימנה - נראה הדבר כהישג מובן מאליו אם מעד - כל קורא חש בכך לאלתר. כזה הוא שדה-המוקשים של כתיבה הריאליסטית, בכלל, ושל הריאליזם הלוקאלי, בפרט.

ולא שאין בספר פה ושם מעידות קלות שבאקראי: לעתים "שוכח" ברטוב את גילו של גיבורו המטופל, ושם בפיו שימושי לשון האופייניים לבני דורו שלו (שרבוב של ערביזמים כדוגמת "סחתיין" ושל מלים ביידיש אינו ציין-סגנון אופייני לבני דור המדינה, כי אם לבני דור המאבק לעצמאות). גם הנופך המיתי שהועטה על העלילה (השימוש המהופך בסיפור הנוצרי ובסיפור יונה, שירד אל חוף יפו לברוח תרשישה, נבלע בבטן הדג והוקא אל היבשה נראה "תפור" במקצת על גבי הרצף הריאליסטי. גם ה"נס" המתחולל מול הכספת והמקנה לסיפור, שהוא טראגי ביסודו,ין "סוף טוב" לוקה בפתרון "דאוס אקס מכינה" ובמידת-סבירות נמוכה: מדוע צריך היה לגלות בדרך כה דראמטית מה שניתן היה לגלות בפשטות במשרדי רישום המקרקעין בסיוע מספרי הזיהוי של בני המשפחה? לעומת זאת, ברטוב השכיל ליצור כאן סמל מורכב ורב-אנפין, אף מתאים מאין כמוהו, בדמות השממית שעל תקרת החדר, שבה נעוצות כל הזמן עיניו של המטופל. השממית הביאליקאית הזו (ספק עכביש כבפירוש רש"י למלה המקראית היחידאית "שממית", ספק ה"שממית" במשמעה המודרני כאחותן של הלטאה והזקית מסמלת את כל השווא וההבל שבטיפוס הסיזיפי בסולם התהילה, בהפוך הטיפוס מאמצעי לתכלית בפני עצמה. אפשר לתלות בה תלי תלים של פירושים, אך תקצר היריעה.

ככלות הכול, חשיבותו של הספר 'זה אישל מדבר' היא בדרך המקורית שבה הוא מעצב נושא כה "בוער" ואקטואלי, שטרם עוצב בסיפורת בת-הזמן: אנאטומיה של תקופת ה"דילים" ומדינאיה האינטרסנטיים וחסרי המעוף (חשיפה הנעשית כאן באופן מעניין וסימפטומטי מנקודת-מוצאו של נושא הכלים המאוכזב). לפנינו נפרש סיפור חיים מרתק, שאי אפשר להישאר אדיש כלפיו, שכן הוא נוגע במוסדי-ארץ ומטלטל אותם טלטלה עזה. הביקורת המשתמעת כלפי "המפלגה" עשויה אולי להיות קשה ומכאיבה לכמה מבכירי הפוליטיקאים שלנו, שהוצגו כאן במובלע כמי שהגיעו לפשיטת-רגל גמורה (אך יהיה אולי מי שיטען, כי עורם העבה יגן עליהם מפני החבטה).

כל דור, אומר פתגם ידוע, זוכה בהנהגה שלה הוא ראוי. כיום, בעת תמורות מפליגות בעולם ובמדינה, מותר כמדומה לקוות שבמקביל גם דמותו של המנהיג הטיפוסי תשתנה באופן יסודי מהותי, ויעבור זמנם של אותם פוליטיקאים ציניים, ששכחו את ייעודם ושעבורם אין העשייה הפוליטית אלא זירה למאבק כוחני לשימור כיסאם ולהגדלת מרחב ההשפעה שלהם. אם תתגשם משאלה זו, תהפוך הסאטירה הסובטילית של ברטוב, המתארת בלא מידה גדושה מדי של זדון את הפוליטיקה של העשורים האחרונים מצידה ור והמזויף, לאבן הגולל על תקופת העסקנים מליגה ב' ועוזריהם הפרלמנטריים, ולאבן הפינה של זרם חדש בהנהגה. את הדור החולף ניתן יהיה או-אז לכנות בשם "דורו של אישל".