האם השיר "איגרת" הוא משל ביאליק?
עודכן: 9 ביוני 2023
"שיר יתום" מתוך 'לוח אחיאסף' לשנת תרס"ב
פורסם: מאזנים - 8/9 פברואר-מארס 1987
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים או אף גירסה שונה )
האם השיר "איגרת" הוא משל ביאליק?
היום, כשבידינו כלל יצירתו של ביאליק, לסוהגיה ולתקופותיה, והיא ממוינת ומקוטלגת, ועל-פי-רוב גם מפורשת, נראה שהסיכוי למצוא שיר מפרי-עטו, שאיננו מוכר לחוקריו הרבים, הוא כמעט בטל ומבוטל. המשורר טלטל עמו בכל תחנות-חייו את צרורביו, לרבות יצירות הנעורים שגנז, ולעת זקנה התיר לפרסם כמה מהן בעיתונות.<<הערה1 לאחר פטירתו, מוינו וסווגובי-היד שלו בידי פ' לחובר, חוקר מיומן ובקי, שחיבר את המונוגרפיה על ביאליק<<הערה2 ואף ערך את איגרותיו והכיר כל פיסת נייר שהמשורר כתב. בכרכי 'כנסת לזכר ביאליק' נתפרסמו רוב שיריו הגנוזים של ביאליק, בדרך-כלל בעריכה קפדנית ונקייה, תחת עינם הבוחנת של לחובר ושל כהן. שירים אלה נדפסו שוב, בלווית יצירות אחרות, בידיוניות ודוקומנטריות, בספר בים גנוזים',<<הערה3 ולאחרונה אף רואים שירים אלה אור כשהם משולבים בשיריו הקאנוניים של ביאליק, לפי סדרם הכרונולוגי, ומלווים מבואות טקסטולוגיים ואפאראט של כל חילופי הנוסח, במהדורה האקדמית של שירי ביאליק, ההו ונשלמת במכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב.<<הערה4
עם זאת מפעם לפעם מתגלים במקומות בלתי-צפויים רסיסי יצירה, שנעלמו מעיני דורות של חוקרים. מובן שגילוי כזה אין בכוחו לשנות שינוי רדיקלי את הבנתנו ביצירת ביאליק, ואין בו כדי לשפוך אור חדש על כלל יצירתו אולם ביודענו את מידת הריבוד והעיבוי של כל צירוף, שיצא מתחת ידו של ביאליק, נראה, שגם בכוחו של רסיס יצירה לגלות סודות מעניינים על הפסיפס הרחב של יצירתו. כך, למשל, נמצא לי באקראי, אגב עיון במסמכים רשמיים של הוצאת 'מוריה', קטע שירי גנוז, שמעולם לא פורסם, ושקשה היה לעמוד על טיבו. לכל חוקרי שירתו של ביאליק, שעמם נועצתי, נראה שיר זה כטיוטה של פואמה בלתי-גמורה, שאין לה אח ורע בין שירי ביאליק מתחילת המאה העשרים. מונולוג דרמטי של איש צבא נראה בין שירי ביאליק מן העשור השני ליצירתו זר ומוזר ותלוש מכל הקשר (הפרגמנט שמצאתי הוא, לכל המוקדם, משנת 1902, כי הוא נכתב על גבי פרוספקט שכותרתו "תכנית ליסוד חברת הוצאת ספרים מוריה" ובשוליו התאריך 1902).<<הערה5 בעשור השני ליצירתו לא עיצב ביאליק לכאורה בשיריו דמויות בידיוניות, הנושאות דבריהן במונולוג דרמטי (פרט לשירי הילדים ול"שירי העם", שהחל אז וב, אך אלה בו בדרך-כלל בשורות קצרות וקלילות). משנתברר לי - אחרי בדיקת סגנון מדוקדקת - שפרגמנט זה הוא ניסיון להמשיך את הפואמה 'יונה החייט', היה בכוחו להרים תרומת מה להארתו של עניין חשוב וחידתי במהלך יצירתו של ביאליק: מ ניסיונותיו הכושלים לסיים את שיריו הסיפוריים (אם כי גם הניסיון להמשיך את הפואמה ולהביאה לידי גמר נותר, באופן סימפטומטי, בלתי-גמור).<<הערה6
גם הדיון שלהלן בשיר 'איגרת' הוא פרי הגילוי המאוחר של טקסט חבוי, שאת שיוכו לביאליק אנסה לבסס כאן. שיר לא נודע זה חותם להערכתי תקופה בכתיבתו הסאטירית של ביאליק, שנושאי ספרות ופוליטיקה היו מנושאיה המרכזיים. השיר מאיר כבאספקלריה מעוקמת את עולמה של התרבות העברית בראשית המאה - עולמם של פוליטיקאים שהם גם אנשי-עט ושל אנשי-רוח שהיו, מתוך היענות לצו השעה, פעילים מפעיליה של התנועה הציונית. הסאטירה הביאליקאית ב"מפנה המאה" שיקפה במעוות ובמסורס, מתוך כוונה לחשוף את נגעיו ואת פגעיו של עולם העסקנים והמדינאים של הדור, עולם שספרות ואידאולוגיה היו כרוכות בו זו בזו.
שיר זה נתגלה לי, אגב עיון בי-עת ישנים, מראשית המאה, והוא - כך נראה - שיר שכוח מפרי-עטו של ביאליק הפעם, אין המדובר בפרגמנט שירי בן שורות ספורות, אלא בפואמה ארוכה ומלאה,<<הערה· בת למעלה ממאתיים שורות, המאירה, בראי עקום אמנם, את קשת העניינים, שהעסיקו את העולם היהודי בכלל ואת ביאליק בפרט בשנים, שבהן המאה החולפת סבבה על צירה. שנות "מפנה המאה" הן גם השנים, שבהן החליט ביאליק לעזוב את רוב עיסוקיו - מלמדות, סחר עצים ופחמים - לעקור לאודסה ולהפוך ל"סופר לפי מקצועו". בשנים אלה, אף מימש במאוחר את תוחלתו הממו להוציא לאור ספר שירים משלו, לאחר ששאול טשרניחובסקי, הצעיר ממנו, כבר הוציא שני קובצי שירה. ונשאלת השאלה: הייתכן ששיר כה ארוך ומעניין, מן השנים הפורמטיביות של ביאליק, שטביעת ידו ניהכרת בו על כל צעד ושעל, נשמט מעיני חוקרי השירה העברית? התשובה על שאלה זו מחייבת כמה מלות הקדמה על האכסניה, שבה ראה שיר זה אור, ועל שייכותו הז'אנרית של השיר.
ב. "שיר הלוח" - פלייטון מחורז ובו סקירת אירועי השנה החולפת
"שיר יתום" זה, שעד כה שום משורר לא טען לאבהות כלפיו,<<הערה¸ נתפרסם ב'לוח אחיאסף' לשנת תרס"ב (ורשה תרס"א), בתורת "שיר לוח". 'לוח אחיאסף' היה כידוע שנתונה של חברת "אחיאסף" (שעם חבריה האודסאיים נמנו אחד-העם, ליליינבלום, לווינסקי ואחרים, ועל חבריה הוורשאים נמנו אליעזר קפלן, גרשון סטבסקי ואחרים). השנתון, שיצא בוורשה בשנים תרנ"ג-תרס"ה, ביטא את ההשקפה האחד-העמית, שהותקפה לבקרים מעל דפי 'המליץ'. בחלל שנוצר עם דע המאסף 'פרדס' (שערך רבניצקי מטעמו של אחד-העם ולפני הופעת 'השילוח' בתרנ"ז, שימש 'לוח אחיאסף' שופר ספרותי ורעיוני יחיד של הציונות הרוחנית המתונה, שדגלה בהכשרת הלבבות ובשינוי פני הדור, ולא במהפכות אקסטרווגנטיות, המתיימרות לשנות את הקיים בן לילה.
'לוח אחיאסף' יצא מדי שנה בחודשי הקיץ, בפרוס השנה החדשה, שאת שמה נשא בדף השער. כך, למשל, יצא 'לוח אחיאסף' לשנת תרס"ב בקיץ תרס"א. כמעט בכל שנה פתח את הכרך שיר מאת "משורר הלוח": שיר פלייטוני-ז'ורנליסטי ארוך, בדרך-כלל מפרי-עטו של דוד פרישמן, שבו נסקרו אירועי השנה החולפת בחיים המדיניים ובחיי הספרות והתרבות. פרישמןב את "שירי הלוח" שלו מפיו של מין "הרפורטר", המשקיף עלי ארץ ומלואה, ורואה בהעלם אחד את כל נגעי החברה היהודית. פרישמן הושפע בפלייטונים הסאטיריים שלו לא במעט מסגנונו של יל"ג בפלייטוניו, אלא שחסר את הברק, העצמה והעיבוי שבסאטירה היל"גית, ועם זאת הביא פרישמן עמו גם רוח חדשה, אירופאית וצעירה יותר מזו שרווחה בסאטירה המשכילית. ב'לוח אחיאסף' לשנת תר"ס (קיץ תרנ"ט), לא התפנה פרישמן וב את "שיר הלוח" כמימים ימימה. באותה עת הוא היה נתון כולו בהכנות לקראת הוצאת 'הדור', שעתיד היה להיות ביטאונה קל הצורה והתוכן של חברת 'אחיאסף', בצד 'השילוח' כבד-התוכן. 'הדור' אף נועד לצאת בתכיפות רבה יותר מירחון 'השילוח', ולשמש משקל-נגד לעיתוניהם של "הצעירים", אוהדי הרצל. משימתו הקבועה של פרישמן - כתיבת הפלייטון המחורז של "משורר הלוח" - הוטלה באותה השנה עלפיו של ביאליק, שכבר פרסם כמה משיריו ב"לוחות" ובחוברות 'השילוח', וכבר קנה לעצמו שם של משורר רב-כישרון. אחד-העם גם הכיר היטב את המוזה הסאטירית של ביאליק, שכן לא אחת החזיר לו שיר סאטירי ארוך, שנשלח מחילה ל'השילוח'.<<הערה1 בעלי "אחיאסף" מצאוהו אפוא ראוי ליטול על עצמו את התפקיד, שמילא עד אז פרישמן, מבכירי המשוררים בשנים שקדמו להופעת ביאליק.
ביאליק נטה, כאמור, בראשית דרכו אל המוזה הסאטירית: ראשוני שיריו, שבו עוד בזמן לימודיו בישיבת "עץ חיים", היו ברובם סאטירות ופארודיות, שרוח של קונדסות עולה מהן. אלה הם ברובם מעשי-נעורים של בני-ישיבה, המשתעשעים בפסוקים שלא כצורתם, במימרות ובמדרשים מאולתרים. ודב גולדשטיין, חברו של ביאליק לישיבה, תיאר במאמרו 'מתחילתו של ביאליק',<<הערה0<<הערה1 את דרכו של המשורר הצעיר לשעשע את חבריו בסירוסי פסוקים ובדרשות של דופי.
עם התבגרו והצטרפו לחוג הסופרים באודסה, למד ביאליק להעריך את הסאטירה בשל אופיה האופוזיציוני, כז'אנר מיליטנטי, הבא לקעקע את המצוי ולהציג בעקיפין את הרצוי. בשירתו הסאטירית של ביאליק מן העשור הראשון ליצירתו, מתבלטות שתי קטגוריות יסודיות: מן הצד האחד, המשורר הרבה בכתיבת סאטירות בדחניות קלילות, כגון 'אשריך צעיר רודם', 'חוכרי הדעת המלומדים', 'רבי זרח', 'שיר כסף', 'ישני עפר', 'עקבות המשיח' ועוד, שבהן בולט הצד האנקדוטלי, הנמוך והמתחכם, המתבסס על ריבוי של חידודים ועל ריבוי של רמזים אקטואליסטיים, שעוקצם מכוון לעתים "אד הומינם" (כגון הסאטירה 'רבי זרח', שכוונה נגד הרצל ומדיניות השתדלנות שלו בחצרות מלכים וקיסרים). מן הצד השני, הוא אף הרבה בכתיבתן של סאטירות קודרות, שבהן משוקעת אירוניה טראגית מרה, כגון שיריו 'חושו רופאים', 'גסיסת חולה', 'התראו אילי ברזל', 'חבל קבצנים', 'והיה ביום ההוא' ועוד, שהיו נדבך ראשון לשירי הזעם והתוכחה שלו.
בין השירים הסאטיריים המוקדמים של ביאליק, בולט מקומו וחלקו של המונולוג הדרמטי, שבו מעוצבת דמות בידיונית, שמע הערכים שלה ומאפייניה שונים מאלה של המחבר המובלע (לעתים יש זהות מה, ואז עולים ובוקעים מן המונולוג יסודות אוטו-אירוניים, העושים את השיר למורכב יותר). המונולוג הדרמטי אפשר לביאליק לעצב דמויות פשוטות, לחקות את סגנון דיבורן, ולעתים ליצור רושם של מהימנות ואשליה של סמכות (כמו למשל בעיצובן של דמויות מבוגרות, שעברן עשיר וניסיונן מגוון). מונולוגים אלה מתבססים ברובם על תחבולת האירוניה הדרמטית, העולה מן הפער שבין יומרות הגיבורים לבין המציאות כהוויתה. גיבורי המונולוגים הדרמטיים של ביאליק נוטים לשגות באשליות, ואילו המציאות טופחת על פניהם וחלומותיהם הוורודים אינם מתממשים. כל המונולוגים הדרמטיים הללו מסתיימים קודם רגעי ההארה וקודם הסיום הטראגי, המרומז בין השיטין. ניכר בכל אלה רצונו של ביאליק להימנע מסיום מלודרמטי, בנוסח הפואמה המשכילית, ולחתום את שיריו בסיום פתוח, המרמז אמנם על הטראגיקה הגלומה בעליל, אך מותירה את הסוף המוחלט לוט בערפל.
ביאליק ניסה כוחו בכתיבת כמה "שירי לוח". את שירו 'ישני עפר' למשל ייעד ל'לוח אחיאסף'. השיר נכתב בנוסח הז'אנר הפלייטוניסטי הקל מענייני דיומא, שפרישמן פרסם ב"לוח" מדי שנה בשנה. השיר מסתיים בהבטחה, בנוסח הבטחותיו של "משורר הלוח", להתראות עם הקוראים בעוד שנה: ואולם כוונתו של ביאליק להעמיד מחזור סאטירות פלייטוניסטיות לא נתקבלה בברכה על-ידי העורך. אחד-העם, שערך את 'לוח אחיאסף' לשנת תרנ"ז, החזיר לביאליק את שירו וביאליק נאלץ להדפיסו ב'צפירה'.<<הערה1<<הערה1 ייתכן שגם הסאטירה האקטואליסטית 'ישני עפר', הרומזת בין היתר למעשה-המלשינות של הקנאים הירושלמיים, שגרם את מאסרו של אליעזר בן-יהודה בחורף תרנ"ד, בה אף היא מחילה בתורת "שיר לוח" (השיר פורסם אמנם ב'הזמן' של גולדין, אך אין הוא עולה כלל בקנה אחד עם אופיה של האכסניה). כך או כך, אחד-העם דחה לא אחת את ניסיונותיו המוקדמים של ביאליק בכתיבה הפלייטוניסטית הקלילה, והיטהו אל דרך הכתיבה הלאומית המרוממת. ואף על פי כן, ביאליק לא הרפה מן הניסיונות להעמיד נוסח משלו ל"שיר הלוח" הפרישמני, וכשפסק פרישמן וב את "שירי הלוח" שלו" בשנות "מפנה המאה" והותיר את קוראי "הלוח" בלא שיר השנה הפופולרי, חש ביאליק למלא את החלל בסאטירות ארוכות מפרי עטו.
ג. שיר הבוסר 'חלום בתוך חלום': תקדים ל"שיר הלוח" 'רזי לילה'
ביאליק כתב למען 'לוח אחיאסף' לשנת תר"ס את שירו 'רזי לילה', שבו עיצב דובר משתנה, ההופך מטיפוס עממי נלעג, הנאבק בכל כוחו בישן, לטיפוס רומנטי מודרני, הניצב בשתי רגליו בהווה. בתחילת השיר, לפנינו "פאלקסטיפ" קריקטורי, מחובשי ספסלי בית-המדרש, שיש לו העוויות ואמירות אופייניות (הוא מדבר בעגת למדנים מיושנת, ומשבץ במונולוג שלו מלים כדוגמת "שאלות" ו"כלומר"). קמעא קמעא נוטש "גיבור" השיר את הנוסח הישן, לרבות את הנוסח הרציונלי המתנגדי-המשכילי, המנסה למצוא את ההנמקה הריאליסטית שמאחורי כל תמונה (מהו הלילה, אם לא "מחשכים, שחור, דומייה, צל וגומר"). מטיפוס של משכיל, עם אבק של מתנגדות מיושנת, הוא הופך חובב ציון, המתגעגע ל"איזו ארץ פלאים" שמעבר לים. הוא בורח מן העקמומיות הגלותית אל האוטופיה ואל השאיפה הערטילאית. שאיפותיו וצרכיו מרקיעי שחקים כנשר, הממריא אל העבים ואל הכוכבים, אך יכולתו מנמ טוס כטיסת הושליו ("רק אצלי על הארץ כאמתיים" והשווה לדברי ביאליק על מצב השירה בתקופת ההשכלה, במסתו 'שירתנו הצעירה': "בימיהם של אלו עדיין שירתנו 'אפרוחית' הייתה. טיסתה עדיין כטיסת הושליו: אמתיים על פני הארץ"). משמע, קיים בה בספרות של המאה הי"ט פער של ממש בין "צורך" לבין "יכולת", אם נזדקק למושגיו של אחד-העם, במאמרו נגד "הצעירים" (וכאן, אומר הדובר, שנשתנה מחובש ספסלי בית-המדרש ל"חובב ציון" טיפוסי: "הצורך גדל, גדל: בי התעורר - / ובכל עזוז חוצפתו - חוש המשורר", והמחבר המובלע מחליף קריצות-עין לגלגניות עם קוראיו על חשבון יומרותיו של משוררנו "רב-הנוצה", המתקשה לנסוק לשמי שמים). לבסוף, הדובר-המשורר מגלה את הדרך הנכונה בתוך האפלה: את המופלא אין הוא צריך לחפש במרחקים, בגבהים ובתהומות. הוא יכול למצוא את המופלא במראות הבנאליים ביותר של עירו הקטנה. אין לו אלא לשמש הפה למראות, להעניק "לשון" ל"מראות". המופלא עולה מאליו מן המראות, גם כשהבתים הדלים והסחופים מחרישים, אילמים וסתומי עין - משוללי חושים לחלוטין. "גיבורנו" המגוחך והנלעג היה סוף סוף למשורר רומנטי, כן ורציני, שהמציאות עבורו היא סטיכיה של חלומות ללא פיתרונים.
אגב דחיית כלליה של הפואטיקה המשכילית-הפוזיטיביסטית (המשתקפת כאן בדמותו המגו של הרציונליסט-בכל-מחיר מן הסטרופה הראשונה) ואגב דחיית דרכיה הערטילאיות של הפואטיקה הסנטימנטליסטית של שירת חיבת-ציון (המשתקפת כאן בקינתו של המשורר העלוב-היומרני, מחלקו השני של השיר, "על חורבן איזו ארץ פלאות"), הגיע "גיבורנו" אל החוקיות-פורצת-החוקים של הפואטיקה הרומנטית. סוף סוף, ערך מהפך גמור באישיותו: קודם ידע את הפתרונות לכל הרזים, ועולמו היה צר ומוגבל עתה הוא יודע שלרזים אין פתרונים, ואף על פי כן עולמו עשיר ופוליפוני. בעבר הוא נלחם בחלומות ובמשלים, כמשכיל המאמין כי "החלומות שווא ידברון", ועתה הוא רואה במו עיניו כיצד "חלומות ההבל" האירציונאליים מתחילים ללבוש ממשות ולהשמיע רמזים דקים, אף כי הם בבחינת "חלומות בלי פיתרונים".<<הערה2<<הערה1
תוך כדי תיאור המטמורפוזה, שחלה בדמות הגיבור ה"פאלקסטיפ", נסקרים גם כל השינויים הפואטיים, שחלו על הספרות העברית החדשה למן ראשית ההשכלה ועד לראשית התחייה. "שיר הלוח" לשנת תר"ס אינו סוקר אך ורק את אירועי השנה החולפת, כמקובל ב"שירי הלוח", כי אם גם את אירועי המאה החולפת, (כמו בסקירה הפנורמית של שירת החול ב'שירתנו הצעירה'). דמותו של ה"אני" הדובר היא כדמותו האלגורית-למחצה של חפני בעל החלומות מסיפורי פיירברג. גילו כגיל המאה הקרבה לסיומה - שכן הוא הספיק לחוש על בשרו את כל שינויי המציאות החברתיים והתרבותיים, שמצאו את ביטויים בשינויים פואטיים מפליגים. הוא יכול אפוא להיות דמות מימטית, המחליפה צבעים כזיקית, אך גם דמות אלגורית א-מימטית, שהתנסתה בכל תהפוכות החיים היהודיים של המאה התשע-עשרה. ואין להוציא מכלל אפשרות את המעגל האישי הצר, המשתקף כאן אף הוא בראי עקום. ביאליק סוקר בשיר פלייטוני זה, מתוך אירוניה עצמית, גם את ההתפתחות הפואטית שלו עצמו, שעברה במכווץ - בתוך עשור אחד - את כל השינויים הפואטיים של תקופת ההשכלה: מפואטיקה משכילית סאטירית (כגון בסאטירות נגד החסידות שכתב בישיבת וולוז'ין המתנגדית בנעוריו), לפואטיקה חיבת-ציונית (כגון בשיריו המוקדמים 'ארץ שחולה כפנינים', 'ותנפנף החסידה' ועוד ועד לגילוי הפואטיקה הרומנטית, שבה הגיע אל פסגת הישגיו, מבלי שיצטרך להביע בה שאיפות היהפרבוליות נפרשות להגיע אל הכוכבים ואל העבים. ב'רזי לילה' הגיע למימוש מוצהר של הפואטיקה, שאת עיקריה ידע להביע עוד באיגרותיו המוקדמות, אך עד לכתיבת קטעי הפתיחה של 'המתמיד', שנתחברו לקראת פרסומו של השיר ב'השילוח' באביב תרנ"ח ושבהם תיאר את רחוב היהודים המוכר בדרך מצועפת ומסתורית, לא ידע לממשה הלכה למעשה היא הפואטיקה הרומנטית, היודעת - כדברי וורדסוורת' וקולרידג' - למזג את הניגודים לבליל אמורפי אחד ולראות את המופלא שבבנאלי ואת הבנאלי שבמופלא.
ולמעשה, ה"ביוגרפיה ליהטרריה" של הדובר בשיר זה, המשקפת במוקטן את תולדות עם ישראל ותרבותו במאה שנות השכלה, ובמעגל הצר - את התפתחותו הפואטית של ביאליק בעשור הראשון ליצירתו, אופיינית לכל סופר עברי, שעשה דרכו מדל"ת האמות של בית-המדרש אל ה"אנושיות" וה"כלליות", שכה שקסמו לצעירי התקופה. ולמרות שיש בו בדובר גם יסודות פרסונליים בראי עקום, אין לראות בשיר זה בשום פנים ואופן נוקטורנו לירי,<<הערה3<<הערה1 שבו הדובר מזוהה עם המחבר המובלע, כי אם פלייטון פארודי-אירוני, במסורת "שירי הלוח", שבו הדובר הוא דמות בדויה, שקולה אינו קולו של המחבר המובלע ושהמחבר מחליף עם קוראיוקריצות-עין אירוניות על חשבונה (בטכניקת ה"סקאז", או המונולוג המסוגנן, שאינו מתנזר מביטויי עגה כמו-עממיים). אמנם לפנינו שיר מעובה והאבוקטיבי מן המקובל ב"שירי הלוח", אך רק מתוך ההקשר הז'אנרי הזה יובן השיר נכונה, וכל ניסיון לראות בו שיר לירי פרסונלי הוא בהכרח ניסיון חלקי ואף מטעה. הבנתו בתורת "שיר לוח" פנורמי, הפורש פרישה רחבה את ענייני "החיים" ו"הספרות" במאה שנות השכלה, מלכדת את חלקיו בקוהרנטיות מרובה. בשלב זה של התפתחותו הפואטית עדיין נשא עיניו אל השירה הסאטירית הקלה, בנוסח פלייטוניו המחורזים של פרישמן, כפי שיעיד גם השיר 'איגרת', שנתפרסם כשנתיים אחרי 'רזי לילה'.>4<
ד. שיר שזכה ל"ביקורת של פגעים"
ב'לוח אחיאסף' לשנת תרס"ד, חזר פרישמן וכתב את "שיר הלוח", וכרגיל חתם על שירו בשם הקבוע "משורר הלוח". בשירו זה - 'טרוד הייתי' - הסביר מדוע זה לאב את שירי הלוח מזה "עידן ועידנין". בין שירו של ביאליק 'רזי לילה' ושירו של פרישמן 'טרוד הייתי', התפרסם השיר 'איגרת', הוא "שיר הלוח" של שנת תרס"ב (קיץ תרס"א), אף הוא בחתימת "משורר הלוח". ואולם, השיר 'איגרת' אינו שירו של פרישמן, שכאמור חזר אל כתיבת פלייטון-הפתיחה של 'לוחות אחיאסף' בשיר 'טרוד הייתי', שאותו כינס בכרך השירים שלו, במדור "פליטונים". בדיקת השיר 'איגרת', מכל בחינה שהיא - פרוזודית, לקסיקלית, תחבירית, פיגורטיבית, רטורית, טיפולוגית, תמטית, אידאית, ז'אנרית ועוד - מגלה שטביעת ידו של ביאליק ניכרת בו בבירור ושאין הוא דומה ל"שירי הלוח" של פרישמן. ואף על פי כן, ביאליק מעולם לא הזכירו באיגרותיו או בזיכרונותיו, ונשאלת השאלה, מדוע הסתיר את בעלותו על שיר זה, שהוא ממיטב שירתו הסאטירית המוקדמת, מלפני ה"מהפך" הרומנטי?
התשובה על שאלה זו יכולה להינתן רק בדרך ההשערה: 'לוח אחיאסף' לשנת תרס"ב זכה לביקורת קשה וארכנית מידיו של יוסף קלוזנר, מבקר הספרות של 'השילוח' ובעוד שכל מאמר, סיפור, פלייטון או שיר נסקר בפירוט רב ומתוך כובד-ראש ועיון מעמיק (הביקורת בת 14 עמודים רחבים וצפופים), השיר 'איגרת' לא זכה אלא להערה קצרה וצוננת: "בפתח 'הלוח' עומד שיר-ההיתולים 'איגרת'. יש בו אמנם חידודים יפים מאד, אך הוא גומר בעצות 'מהוגנות', שלא הכל יסכימו להן. 'הטוב שבדרכים הוא הממוצע' (... בקיצור: עצות טובות של 'בעלי בתים חשובים', שהכול פשוט בעיניהם ואין צורך בשאלות ובחקירות והתלהבות ובקיצוניות, רק לילך 'בשביל הזהב', ונהיה מאושרים בזה ובבא".<<הערה4<<הערה1
את קיטון הצוננין הזה שפך קלוזנר על "משורר הלוח", באמצע מאמרו, בחטף ובמובלע, בין דיונים מפורטים על היצירות האחרות הכלולות בכרך. ועוד הערה ארסית הוסיף בגנות השיר: "הרבה יותר גרועה היא ההלצה הגסה של צבי אלוטין (... שיותר היתה ראויה לבוא באיזה 'לוח' ז'רגוני". משמע, גם 'איגרת' היא הלצה גרועה, אלא שגרועה ממנה הלצתו של אלוטין. ניכר שקלוזנר לא הבין את ההומור שב"תשובת המע" ל"פאלקסטיפ" ההדיוט, הבא אל העורך בשאלות ובתביעות, והבין אותה כפשוטה,צה טובה של "בעלי בתים" מיושנים ועבשים, שצעירים כמוהו לא יסכינו לה.
דבריו אלה של קלוזנר התפרסמו באותה חוברת של 'השילוח' לשנת תרס"ב, שבה נתפרסמה הפואמה 'מתי מדבר' - ושיאה של יצירת ביאליק עד לאותה העת, יצירה שה לתשואות הקהל ונקבעה בתודעתו כאחד משירי הגבורה הנועזים והמרשימים שבשפה העברית, אם לא המושלם שבהם. כלום יהא הדבר בגדר הפלגה, אם נשער, שביאליק ביכר לשכוח או להשכיח בשלב זה של התפתחותו הפיוטית, שכבר הייתה נתונה בתקופתה הרומנטית, את פרשת השיר 'איגרת', שלא זכה לשבחי המבקרים, ואף לא הותיר רושם רב בציבור? באותה העת כבר הפליג מן השירים הסאטיריים הארוכים, שאפיינו את כתיבתו בתקופת סוסנוביץ, שכתב בעיקר פואמות רומנטיות, שצדן הגלוי הוא מרומם ורציני, ושאין בהן לכאורה כל כוונות של היתול. בשלב זה, כבר השליך מאחורי גוו את הכתיבה הפלייטוניסטית ההומוריסטית, והותיר אותה ל"שירים לעת מצוא", שכתב למען ידידיו הפרטיים. השיר ההומוריסטי 'איגרת' הוא, אם כן, אחרון שיריו הסאטיריים הארוכים, אחרון המונולוגים הדרמטיים הנרחבים במסורת ה"סקאז". אל עיצובו של הגיבור העממי התם חזר ב"שירי העם" שלו, אך במתכונת אחרת, קצרה וקלילה, פזמונית ולא פואמטית.
מכל העדויות, שנמצאו עד כה באיגרות סופרים בארכיונים הרבים שסקרתי (ותקצר היריעה מלהביאן כאן במלואן עולה התמונה הבאה: פרישמן, שבדרך-כללב את "שירי הלוח", וחתם עליהם "משורר הלוח", לא התפנה לכתיבתו בשנים תר"ס-תרס"ב. בשנים אלה טרוד היה בער 'הדור', ובסכסוכים עם חברת אחיאסף, ואלה גרמו ל"שתיקה" ול"הסתלקות שכינה". למשל, באיגרת מיולי 1901, שכתב אליעזר קפלן, מבעלי "אחיאסף", לאחד-העם, כחודשיים לפני יציאת ה"לוח" לשנת תרס"ב (ובו השיר 'איגרת'), מסופר על אי-יכולתו של פרישמן להתמסר לעבודה יצירתית. את רפיונו של פרישמן תלה קפלן בעבודת העריכה המרובה המוטלת עליו וכן בתכונת הפטפוט שלו, שלא הותירה לו, לדברי קפלן, זמן לכתיבה. קפלן הביע באיגרת זו את רצונו למסור את תפקידו של פרישמן לביאליק, ושאל לדעת אחד-העם בנדון.<<הערה5<<הערה1
ביאליק כתב אז בכל הבמות של חברת "אחיאסף" (ירחון 'השילוח', דו-שבועון 'הדור', שנתון 'לוח אחיאסף', העיתון היידי 'דער יוד' והמאסף לילדים 'האביב'). קפלן ביקש להציע את העברתו של ביאליק לוורשה, כדי להכשירו לעריכה במקום פרישמן. תכנית זו לא התבצעה, אלא שהשלכותיה ניכרו רק מקץ כמה שנים (אחד-העם שלח ב-1904 את ביאליק לוורשה לשמש "הרדקטור" ב'השילוח' גם את אחד ה"לוחות" היה ביאליק אמור לערוך, ולא נסתייע הדבר). באיגרת אחרת, ששלח א' קפלן אל ביאליק, חודשים ספורים לפני פרסום "הלוח" לשנת תרס"ב, כרך איש "אחיאסף" את שירו של ביאליק, שכבר נמסר לדפוס ועתיד היה לראות אור תוך פרק זמן קצר, עם שתיקתו של פרישמן, שלדבריו אין לה, לפי שעה, הסבר מניח את הדעת:
מבלעדי אגיד תבין כי שירך נמסר לדפוס ויודפס בגליון הקרוב. שאלתי את פרישמאנן ע"ד שתיקתו הוא והנה לפי דבריו אינו חייב תשובה ומחמת שאין לו פנאי" וכו' - כנוסח "מנחם מנדל" בכתביו לזוגתו - "אכתוב לך באריכות".<<הערה6<<הערה1
אמנם כתביו של קפלן אינם ראיה חותכת לבעלותו של ביאליק על השיר 'איגרת', אולם בהצטרפם אל עשרות עדויות ארכיוניות נוספות, הדומות להם באופיין, יש גם בכתבים אלה כדי לבסס ביסוס מה את האטריבוציה. פרט חשוב לענייננו: ברוב האיגרות בארכיונים שנסקרו - ארכיוניהם של אחד-העם, רבניצקי, קלוזנר, שלום עליכם ועוד - מדובר על "שתיקתו" של פרישמן. מוצעות בהן השערות מהשערות שונות לפשרה של שתיקה זו. הרינונים על "שתיקתו" של פרישמן אינם עולים אף הם בקנה אחד עם ההנחה, שפרישמן חיבר את "שיר הלוח" 'איגרת'. והנחה זו נחלשת מאוד אף מתוך בדיקת סגנונו של השיר. פלייטון זה אינווב כלל בסגנונו של פרישמן משקלו הטוני-סילבי סדיר מדי לגבי המקובל אצלו, התמטיקה והמוטיביקה שלו הן ביאליקאיות ולא פרישמניות, אוצר-המלים שלו זר ליצירת פרישמן והוא עולה בטיבו ובעיבויו הסמנטי על שירי הלוח הקלילים שלו. אילו היה שיר זה שירו של פרישמן, היה כוללו מן הסתם בין השירים הפלייטוניים, שאותם כינס בכרך · (י"ד של כלביו. ועוד, אילו כתב את 'איגרת', לא היה מתנצל בשירו 'טרוד הייתי' על שלא נפגש עם קוראי הלוח מזה עידן ועידנים.
ביאליק, לעומת זאת, היה נתון באותה עת בקשרים הדוקים עם אנשי "אחיאסף", וכתב למען ה"לוח" לשנת תרס"ב את שירו 'עם פתיחת החלון' ואת תרגומו לספרו של נובק הליכות היהודים בימי קדם , שצורף בתורת שי לספר. יש מקום להנחה, שמאחר שכבר התנסה בכתיבת שיר לוח (שירו 'רזי לילה', שנתפרסם בלוח לשנת תר"ס), פנו אליו בעלי "אחיאסף" גם הפעם, לאחר שבשנה החולפת, שנת תרס"א, נתפרסם 'לוח אחיאסף' בלא פלייטון-פתיחה (ביאליק פרסם בו את שירו הסטירי הארוך 'תקוות עני', שהוא מונולוג דרמטי של מלמד עני, אך שיר זה לא נתפרסם בראש הכרך, כמקובל לגבי "שירי הלוח", ואף לא נכללה בו ביקורת פלייטונית כוללת כב"שירי הלוח" האחרים). בדיקת תכניו האידאיים של השיר וכן בדיקת סגנונו מעלות, שכל הדרכים מובילות אל ביאליק, ולא אל משורר אחר זולתו.
ג. כל זב ומצורע בין כותבי 'המליץ'
מהן הראיות התמטיות, הטיפולוגיות והסטיליסטיות, העשויות לחזק את ההנחה, שהשיר 'איגרת' הוא מפרי-עטו של ביאליק ולא של משורר אחר? אפתח באפיונו של הדובר ובתיאור אמירותיו הרחבות, הגורמות למעשה להלעגת כל עניין, שאיננו ברוח האידאולוגיה האחד-העמית, שביאליק נרתם לשורותיה. אסיים במדגם של חמישים השורות הראשונות מתוך השיר, העשויות כולן מרקם צפוף של צירופים ביאליקאיים - בדרך-כלל צירופים משירים שנותרו במגירה, משירי הזדמנות ומאיגרות ששלח לעורכיו ולידידיו, ושלא היו מוכרים לקהל קוראיו. לפיכך גם נפסלת מראש הטענה, שמאן דהוא יכול היה ליטול צירופים ביאליקאיים שגורים, ווב שיר ברוחו ובסגנונו של ביאליק. בשלב זה גם טרם קמו לביאליק האפיגונים וחקיינים, ולא היה בין כותבי 'לוח אחיאסף' ושאר כתבי-העת של הדור משורר, שיוכל לכתוב פואמה רבת-טורים "בנוסח ביאליק". יצוין עוד, כי גם רבים משיריו הסאטיריים של ביאליק, שבעקבותיהם נכתב "שיר הלוח" 'איגרת', נותרו אף הם במגירה ולא נודעו בציבור.
השיר 'איגרת' כתוב בלשון נלעגת ומיושנת (בטכניקת ה"סקאז" של "בעל בית" משכיל-למחצה, הקורא את 'לוח אחיאסף', ואף שלח מאמר אחד מפרי-עטו ל'המליץ' (זוהי דרכו של המשורר להשחיז חץ נגד העיתון, שהשמיץ לבקרים את אחד-העם, ולרמוז מי הם כותביו ומליציו...). כותב האיגרת, הנוהג כמנהג "מחזיקי נושנות", ניצב באלה הימים "על פרשת דרכים" ואינו יודע לאן להסב את ראשו ובאיזו דרך לבחור. כדי להקל על תחושת אבדן-הכיוונים שבה לקה, הוא כותב איגרת אל המו"ל, ומבקשו שיורהו בינה. על סדרת השאלות הארוכה והטרחנית, שבה הוא סוקר את כל מהלך חייו (ובמעגל הרחב יותר, את כל התופעות האירציונליות בחיי האומה בעת החדשה), עונה המו"ל בקיצור רב: קשה לענות בגלויה על כל השאלות, ועל כן העצה היעוצה לשואל היא לבחור בדרך הביניים. ובכלל, מוטב לו לשואל שלא יכביר שאלות "ובזכות זה באמת יבוא הגואל"...
סגנון כתיבתו של ה"אני" בשיר זה הוא סגנון של "פאלקסטיפ" - של טיפוס עממי ופשוט, שאגב הערותיו הידעניות והתקשטותו בידיעותיו - ולו גם החלקיות - בתרבות בת-הזמן, נחשפת בורותו ועליבות השגתו. עיצובו של טיפוס עממי, הנושא מונולוג דרמטי בשורות שקולות וחרוזות, היה חידוש פואטי של ביאליק, שנתבסס בחידושו זה על עיצוב טיפוסים דומים בפרוזה המנדלאית והשלום-עליכמית. בשירה לא היה לביאליק מתחרה בחיקוי סגנון הדיבור האופייני של האדם הפשוט. כך חיקה את נוסח דבריו של יישובניק עממי ורגשני בנוסח א' של 'אל הציפור' את סגנונו של משורר כפרי בעל יומרות מרקיעות-שחקים ב'עצה בתפילה' את חלומות הגדולה של מלמד דל וחולני ב'תקוות עני' את קובלנתו-שמתוך-השלמה של בן-עניים, שנחטף לעבודת-הצבא ב'יונה החייט' את דבריו של חייט שהיה לעסקן פוליטי ב'הדעה החייטית' את התפארותו של בעל-בעמיו ביבול-גנו, בשיר היידי 'מיין גארטן' ('גני'). במקביל, ערך ניסיונות פרוזאיים, בעיצובן של דמויות פשוטות, מן הדיוטה התחתונה. דא עקא, רוב ניסיונותיו של ביאליק במונולוגים "מפי העם" נדונו לגניזה, כי אחד-העם בדרך-כלל החזירם למחבר בטענה, שלא יצלחו ל'השילוח'.<<הערה7<<הערה1
יתר משוררי הדור לא נענו כלל לאופציה פואטית זו - עיצובו של מונולוג דרמטי מפי "פאלקסטיפ" - שגם פרוזאיקונים התקשו לא אחת להתמודד עמה, בשל האתגר הנועז שהיא העמידה לפני הכותב: יצירת סגנון נמוך "פרוזאי", בלשון שאינה מדוברת. ביאליק הגיע במונולוגים הדרמטיים "מפי העם" להשגים יוצאי-דופן בעושרם ובגיוונם. באלה, מעולם לא חזר על עצמו: בכל שיר ושיר ברא טיפוס אחר, חיקה את נוסח הדיבור האופייני לבני המגזר הסוציו-תרבותי, שאליו משתייך גיבורו, והגחיך באמצעותו תופעות שונות מענייני דיומא בפרט ומן המציאות הגלותית בכלל. הטיפוס שעיצב ב'איגרת' איננו בן-דמותו של הטיפוס המעוצב ב'רזי לילה'. באחרון מעוצב איש-רוח "פאוסטיאני" קודר, היושב בחדרו בלילה לאור פתילה כהה, עם שרידי תכונות של מתנגד-משכיל ושל חובב-ציון, שהיה לבסוף למשורר רומנטי. גם ב'איגרת' מתואר תהליך של מטמורפוזה, העובר על דובר עממי, אך כאן לפנינו בעל-בית מיושן, בעל מנהגים עבשים, שאבד עליהם כלח, עם שמץ השכלה ווייזלית ועבר חסידי, שנתפס בערוב ימיו לעסקי הציונות, וגם כמה הלכי-רוח ניטשיאניים, הנפלאים מבינתו, קלטה אוזנו.
כמנהג הדוברים העממיים בשירי ביאליק, אין "גיבור" השיר נוקט עמדה רטורית אחת ואחידה, כי אם נע ומתרוצץ בין כמה עמדות סותרות: מעמדה של התרפסות והתחטאות של אדם, הזקוק לעצה ולהכוונה, הוא עובר לעמדה תובענית של מי שדורש מבעל-חובו שיעמוד בהתחייבויותיו, וחוזר חלילה. מעמדה של הדיוט, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, הוא נע לעמדה של ידען, שהתנסה כבר בכל התורות, וחוזר חלילה. הוא קולגיאלי וממתיק סוד, אך גם תובע את המגיע לו, ולא בשפה רפה הוא קדחתני וחש לקבל את התשובה תכף ומיד, אך מאריך בשאלות ומכביר מלים בניחותא, כאילו כל זמנו לפניו.
תחילה, הוא מבקש מן המו"ל, שיורהו בינה וילמדהו לאיזה מן הפלגים בציונות כדאי להשתייך. מתוך תמימות וחוסר התמצאות, כביכול, הוא מותח קו של הקבלה בין מסעות הציונים לקונגרסיהם למסעות החסידים בימים עברו לחצרות הצדיקים שלהם. מה החסידים נסעו לטלנא לתת לצדיק פתקאות ולקבל ממנו קמיעות, גם כיום נוסעים לקונגרס אחת לשנה ומנופפים בו בטליסמאות ובסיסמאות ("קולטורא", "קולטורא!"). התכונה סביב הקונגרסים והמהומה בהם מתוארות בכמה מיצירותיו הסאטיריות הגנוזות של ביאליק בנות אותן שנים. לביאליק כמה וכמה יצירות אנטי-חסידיות וגם כמה יצירות נגד הרצל וה"צעירים", אך ראוי במיוחד להזכיר כאן, בהקשר זה ובהשוואה לשורות 93-104 על הויכוחים סביב בעיית הקולטורה, את הדברים כתב באיגרת לאחד-העם ב-1899, שבהם תיאר את עסקנותם של הציונים המדיניים בקונגרסים בטרמינולוגיה חסידית-קבלית:
המלה האמללה והעלובה 'קולטורא'... שבה להיות מרחפת כנשמה ערומה באויר עולמנו על פני תוהו ובוהו. אין זאת כי אם קומדיא. לא מצאו מלה אחרת להתגולל עליה עד שנתלו בקולטורא, כאילו היא מין דבוק או גלגול, רחמנא ליצלן.<<הערה8<<הערה1
מתוך שהדובר מסמיך בתמימותו את ענייני הציונות המדינית לקבלה המעשית, מתגלה יחסו של המחבר המובלע ומע הנורמות האמיתית שלו (לא זו המעוותת, המתגלה על פני השטח, כבאספקלריה עקומה). את יחסו להרצל ולסיעתו, גילה ביאליק בצורה גלויה יותר ומורכבת פחות בכמה משיריו הסאטיריים הגנוזים ('בכרכי ים', 'רבי זרח', 'עקבות המשיח', 'והיה ביום ההוא' ועוד). כאן מעוצבת בתחכום רב דמות נלעגת, הנגררת אחרי הלכי-רוח פרו-הרצלאיים, הפונה בעצה אל המו"ל של "אחיאסף" האנטי-הרצלאי, ומספרת לו, שתפרסם את דבריה ב'המליץ' הפרו-הרצלאי... הסאטירה המיתממת כו כאן באחת את כל ענייני המסתורין ותורת הסוד עם ענייני הציונות המדינית, את המריבות בקונגרסים עם הקטטות בחצרות החסידים, את מכירת הקמיעות וספרי הקבלה "בא' רבל" עם מכירת ה"אקציות" והמניות לבנק הקולוניאלי. מעניין לעניין, עובר הכותב אל הספרים האחרונים של צעירי הצעירים, ואותם הוא מסמיך בתמימותו בי המקובלים (אלא שדברי ה"שוטה" בדראמה מכילים תמיד כמה תובנות, שראוי לתת עליהן את הדעת!). עניינים מן הקבלה נכנסים לדבריו עלביהם של "הצעירים" אוהדי ניטשה, גם מתוך ש"גיבורנו" התם, הזקוק לעצה, אך המשים עצמו גם למבין גדול, הוא דובר מבולבל ובלתי-מהימן, ההופך את היוצרות אך גם משום שלדעת המחבר המובלע יש מכנה-משותף בין הבלבול החסידי ובין התורות המשיחיות החדשות למיניהן. כך נכרכים באחת "החיה הצהובה" הניצשיאנית (שורה 152 והשווה לדברי ביאליק באיגרותיו)<<הערה9<<הערה1 וה"הוד שבהודות" הקבלי (שורה 153 בצירוף זה השתמש ביאליק בקטעי פרוזה גנוזים).<<הערה0<<הערה2 המיסטיקה הרומנטית של ניטשה והמיסטיקה הלוריאנית הופכות, באמצעות ראייתו הנאיבית של גיבורנו השוטה-החכם, למערכת אחת.
כן מתוארת כאן התרוצצותו של הדובר בין ההפכים, הנעוצים זה בזה (שורות 158-172), "טופוס" שזכה לתיאור מוגבה ומלא-שגב ולעיצוב מיתי ב'מגילת האש' (תיאור היקלעותו של העלם בכף הקלע). במעין דיגרסיה אל העבר הרחוק, "גיבורנו" אף נזכר, שבצעירותו היה עוזר-חזן בבית-הכנסת והיה רגיל באמירת פיוטים ויוצרות וקרובץ (שורות 173-182 ואגב, החרוז "קרובץ-קובץ" חוזר בכמה משירי ההקדשה של ביאליק). כאן מלעיג ביאליק על לשון "אץ קוצץ" של הפיוטים, אך גם על לשונן של כל המליצות המתחכמות, ברוח הדברים שהשמיע במסתו 'שירתנו הצעירה': "כאן אין לכם (... לא 'ענק פנק' וכדומה לזה מיני 'תכשיטין' ו'מעשה חכמה' של כל מיני פיטנים חזנים פגומי טעם ועלגי לשון, העומדים לפני התבה ומפצחים בהפצח, בולעים כאקרובטים חרבות עקומות של חרוזים ואבני חצץ של 'אץ קוצץ' ופולטים אודים עשנים של 'לפידי להבות', כשהם מציצים כל פעם בעין אחת לצדם של סוד ה'חכמים והנבונים' של המזרח..." (וכאן: "אמרתי: אץ לבוששה וענק ופנק קדלי", שורה 177. גם החריזה הדקטילית הפנימית, בשורות פארודיות אלה, היא - כפי שהעירני עוזי שביט - סממן סגנון ביאליקאי).<<הערה1<<הערה2 בסגנון דומה ביקר ביאליק את נוסח כתיבתו המעורפל של קלוזנר. באיגרת לרבניצקי, שגם בה השווה את הכתיבה המודרנית-דאז, שהרבתה להתקשט במונחים לועזיים, למדרש פליאה חסידי, הוא כותב:
ראש מדבריו הנהו קלוזנר, אשר כנראה הנהו איש צעיר המשתדל להיות איש ולדבר בטעם זקנים ורגילים - סימן טיפשות. והלשון - מארי דאברהם! - אץ קוצץ ממין החדש, א לא 'מגלה טמירין'. עוד הפעם קמו לנו מליצים חדשים, מליצי מלות זרות ומבטאים זרים מתורגמים כצורתם תחת המליצים הישנים, מליצי הפסוקים.<<הערה2<<הערה2
קלוזנר, שהיה מן המבקרים המודרניים-דאז, כתב ב'הזמן' של גולדין - ממנהיגי "הצעירים" - חשוד היה על סופרי אודסה הפוריסטים וה"בעל ביתיים" ב"צעירות", על כל המשתמע מתואר זה,<<הערה3<<הערה2 אף כי צירפוהו ל'השילוח' ולימים אף הפקידו בידיו את ער אחד ה"לוחות"<<הערה4<<הערה2 ואף את ער החלק ה"בלטריסטי" של 'השילוח'. בהתנגדותו לקלוזנר ולסגנונו ביטא ביאליק באיגרת זו את הדעה הרווחת בחוגם של אחד-העם ושל רבניצקי. רוב האהדות והשנאות של ביאליק בנושאי תרבות ופוליטיקה תאמו בתקופה זו את הקו, שהיה נקוט בין סופרי אודסה.
בסופו של השיר, הדובר משווה עצמו לחמור, העומד בין שתי אלומות של חציר ותבן, ואינו יודע באיזו מהן יבחר (שורות 196-205), והדברים מזכירים בניסוחם את עדותו של ביאליק על עצמו, אף היא באיגרת לרבניצקי: "כמה ספקות וספקי-ספקות עולים בלבי להימין ולהשמאיל, לכאן ולכאן. ואני כחמור בין שתי חבילות שחת - אמות ברעב" <<הערה5<<הערה2 ולחובר העיר בשולי האיגרת, כי משל החמור בין שתי ערמות השחת הוא המשל הידוע שהשתמשה בו הפילוסופיה בימי-הביניים, כדי להתנגד לדעה שהכל גזרת הטבע ואין בחירה, וכאן חוזר הדובר ושואל עצה מ"מורה הנבוכים" שלו בדבר הדרך הנכונה, שיבור לו אדם. מכל מקום, עיון באיגרותיו של ביאליק מאותן השנים, מגלה כמה אירוניה עצמית שיקע המשורר בעיצוב דמותו של ה"בעל-בית" המזדקן, הנודף ריח של שמרנות מיושנת. באיגרת לרבניצקי משנת תר"ס, מתוודה ביאליק: "באה מהומה בלבי (... וצריך אני אפוא לבור לי שביל זהב",<<הערה6<<הערה2 ובסיפורו הכמו-אוטוביוגרפי הגנוז 'בבית אבא', משנן האני-הדובר לעצמו אמירות חבוטות ושבלוניות, כגון אלה המשולבות בסוף השיר 'איגרת', וכגון אלה שביאליק שילב בשיר העצה הסאטירי-פארודי 'שיר כסף', המכיל עצות לחתן כיצד לנהוג בדרכי החיים:
הרהורים מעין אלו, קצתם ברורים וקצתם מטושטשים, היו מזעזעים בשעה זו את לבי ... מי יודע, אפשר יש דרך. אפשר? ודאי יש דרך. סוף סוף האדם הוא בעל בחירה. אין לו לאדם אלא לגזור על עצמו - לשרוף את כל הגשרים מאחריו - והכול יבוא ממילא. העיקר הוא הרצון. כל ההתחלות קשות. צריך רק להתחיל בדבר...<<הערה7<<הערה2
בדמותו הנלעגת של הדובר המבוגר משוקעים אפוא לא מעט יסודות אוטואירוניים וסודות פרטיים, שמקורביו של ביאליק, לרבות עורכו וידידו רבניצקי, יכולים היו להבחין בהם בנקל, אלא שהם נסתרו מעיני הקוראים, שלא הכירו את ביאליק היכרות אינטימית (והרי אפילו תולדותיו של המשורר טרם נודעו אז ברבים): אי-יכולתו של ביאליק לבור בין האופציות השונות, שלה נתן ביטוי באיגרותיו וביו האוטוביוגראפיים רקעו החסידי ועברווזר-חזן בבית-הכנסת התעמקותו של סבו בכל התפילות "עם כוונות האר"י ז"ל (... ודקדוקי מצוות ודקדוקי דקדוקיהן (... כן עשו גם אבותינו ואבות אבותינו",ולה מדיוקן סבו (השווה שורה 2´ לתיאור הסב, בקטע הפרוזה הגנוז 'ר' יעקב משה').<<הערה8<<הערה2 כן השתקפו כאן, כבאספקלריה עקומה, התמשכלותו של ביאליק הצעיר, וחוסר הסבלנות שגילה באיגרותיו לעורך (באלה תמיד האיץ ברבניצקי, שיענה על ביו "תכף ומיד", לפי שלא ניחן במתינות ובאורך-רוח וההמתנה לתשובה מציקה לו מאוד). ב'איגרת' יש לא מעט מיסוד הבדיחה הפרטית, שבין משורר לבין מקורביו, אך מקורביו של ביאליק (י"ח רבניצקי, למשל, שהעלה את מ זיכרונותיו מימי אודסה בספר<<הערה8<<הערה2 לא הזכירו שיר זה, וייתכן שהבדיחה הכזיבה, החטיאה את מטרתה ולא הובנה אצל אלה שהמשורר הועיד להם את שירו, והרי זה טעם אפשרי נוסף להיוואשות המשורר משיר זה.
ייזכר כאן, כי גם ביצירותיו הידועות של ביאליק כלולים יסודות של אוטואירוניה ושל "בדיחה פרטית". הטכניקה האוטואירונית, שאותה נוקט הדובר ב'איגרת', מזכירה במידה לא מעטה את זו הנקוטה ב"רשימה כלאחר יד" 'סוחר', הכלולה בין סיפורי ביאליק בכרךביו ה"קאנוני". הדובר בשיר 'איגרת' מתפאר בה במאמרו (היחיד), שעתיד (! לראות אור ב'המליץ'. התפארותו הנלעגת מזכירה את ההתפארות הנלעגת של הסוחר-המשורר, ב"רשימה הנזכרת", המתפאר בשירו (היחיד מתוך רבים ב), שנדפס ב'תלפיות'. כרגיל ביצירת ביאליק, יש בלעג על הגיבור המתרברב גם יסוד אוטואירוני סמוי. גם ביאליק, כמו גיבורה הנלעג של הפואמה 'איגרת', פרסם מאמר אחד ויחיד ב'המליץ' ('רעיון הישוב', תרנ"א). בינתיים הפך 'המליץ' למתנגדו המוצהר של אחד-העם, וביאליק משך ידו ממנו. כאן הוא מלעיג על כותבי המאמרים ב'המליץ', שאינם יודעים אפילו לכתוב כתיבה הנקייה משגיאות ומשיבושי-לשון, ואגב כך הוא לועג גם לעצמו על שנתן מפתו לעיתון זה, שהיום הוא סולד ממנו. כך גם ביחס לגיבור הרשימה 'סוחר'. גם ביאליק, כמו הסוחר-המשורר הנלעג, פרסם משיריו ב'תלפיות', שעליו ועל עורכיו עתיד היה לומר "חבל שנתתי מפתי לע"ה" (לעם הארץ). רבניצקי הכיר בוודאי בדברי ההתנצלות של הכותב הבעל-ביתי על שגיאות יב והסגנון שלו, את עקבות התנצלויותיו של ביאליק עצמו באיגרותיו לעורך על "השגיאות האורתוגרפיות" המרובות שלו ביידיש, הפעם בראי עקום.<<הערה9<<הערה2 אגב הלעיגו על גיבוריו התמימים והפשוטים, מתבונן ביאליק בסלחנות משועשעת גם במשוגות נעוריו שלו עצמו.
עיון מדוקדק בשיר מגלה, כי מה שנראה כטקסט פרוע ומבולבל, פרי הפיזור של הדובר המבולבל והנבוך, אינו אלא מבנה מחושב ומשוכלל. לפנינו לכאורה "יריות לכל הכיוונים", ללא סדר ומשטר, ולמעשה החצים מכוונים למטרות ספציפיות, והדברים מתארגנים בסדר ארכיטקטוני ברור. תחילה קוטלים חצי הביקורת שתי תופעות מקבילות בתחומי המנהיגות: התוועדויותיהם של החסידים וקונגרסיהם של הציונים. אחר-כך, החצים מושחזים כנגדביהם של "הצעירים" (שהם התופעה המקבילה, לדעת חוג הסופרים באודסה, למנהיגותו של הרצל), שאותם מקביל הדובר לטקסטים המיסטיים מתולדות הספרות העברית, המטשטשים דעתו של אדם. את סגנונם הוא מקביל לסגנון "אץ קוצץ בן קוצץ" של הפיוטים, שצורתו מרשימה מתוכנו (על "צעירי" הספרות הלעיג ביאליק בשיריו 'ילדות', 'אשריך צעיר רודם', 'רזי לילה' ועוד).
לפנינו שוב - כמו במונולוגים הדרמטיים ההומוריסטיים של ביאליק 'עצה בתפילה' ו'רזי לילה' - איש-רוח יומרני ושאפתני, שיומרותיו גדולות מיכולתו. ההיוואשות מן השיר 'איגרת' הולידה, להערכתי, את ה"רשימה" 'סוחר' - מפניני הפרוזה של ביאליק, ובה מעוצב "שלימזל" בעל יומרות, המוכן לשלוח ידו בכל עיסוקיהם של אנשי-הרוח (מהוראת "שעות" ועד לכתיבה בכתבי-העת של התקופה), הנע במודולציות מהירות בין רגשות עליונות לרגשות נחיתות, בין ביטחון לרפיסות, בין תובענות להתחטאות. סיפור חייו, למרות שהוא מסופר במלאות ריאליסטית רבה, בסגנון הקרוב יותר לנוסח ברנר מאשר לנוסח מנדלי, בנוי למעשה על שלד כמו-אלגורי, המציב ראי עקום לסיפור חייו של "כל אדם" מישראל, ובמעגל הרחב יותר - לסיפור חייה של האומה. קרבה רבה ניכרת בין עיצוב דמותו של איש-הרוח העלוב ב'סוחר' לבין עיצובה של דמות זו ב'איגרת' (למרות ההבדל בקבוצת-הגיל, שאליה משתייך כל "גיבור"). דומה, כי אין עוד משורר או פרוזאיקון עברי, מן הדור שקדם להופעת דורם של ברנר, גנסין, נומברג ושופמן, שסרטט בחדות כזו את דמותו התלושה של הסופר העברי, המיטלטל מהכא להתם, ושהקדיש לה תשומת-לב כה רבה כביאליק. למרבה הצער, רוב הניסיונות, שקדמו ל"רשימות" הפרוזאיות, נגנזו ונותרו סמויות מעיניו של ציבור הקוראים.<<הערה0<<הערה3
ד. 'איגרת' - "בדיקת רקמות"
גם המרקם העדין של הטקסט, ולא רק חטיבותיו הרחבות ודמות הדובר שלו בכללה, מושך לכיוון סוד הצירופים הביאליקאי.
נתבונן, למשל, בשורת הפתיחה. השיר, וב בדרך-כלל בטטרמטר אמפיברכי, משקל רווח בשירת ביאליק, פותח בטור דקטילי, במתכונת הפתיחה של 'אל הצפור': "שלום לאהובי ידידי המפורסים". גם שורת הפתיחה של 'אל הצפור' - "שלום רב שובך צפורה נחמדת" - חורגת מן המשקל האמפיברכי הכללי של השיר (דומה שביאליק שימר בה, בין השאר, גם את תבנית שורתו הנודעת של גורדון "שלום לך מרתה תמתי עד נצח", וב במתכונת הטור ההאנהדקסילבי). שורת הפתיחה של 'איגרת' נשמעת כמו אוטו-פארודיה של ביאליק על שורת הפתיחה של בכור שיריו, שבא בדפוס, שהפכה למעין "סמל מסחרי" שלו. המלה המשובשת "המפורסים", כמו המלה המשובשת "מהמש" שבהמשך, תידון בין היידישיזמים והברבריזמים, שסגנון ה"סקאז" שלפנינו משופע בהם.
שורות 2-3: נוסח ההתנצלות של הדובר העממי מזכירה דברי התחטאות והתרפסות של אנשים פשוטים בשירת ביאליק למשל, את הערת ההתנצלות של הדובר ב'פלוני יש לו' ("אל נא יחשוב אל לי חטא"), או את הערת ההתנצלות של יונה החייט ("לא אשאל את אלוהים ולא אתן פי לחטוא"). כנזכר לעיל, יש בהתנצלות הפסידו-עממית הזו גם מידה לא מבוטלת של אוטואירוניה: באותן השנים, נהג ביאליק לבקש מרבניצקי, שיתקן את השגיאות האורתוגרפיות המרובות בכתיבתו היידית.<<הערה0<<הערה3 מלת-הפתיחה הדיבורית "אגב" אופיינית לסגנון דיבורו של גיבור ה"רשימה" 'סוחר', שהוא חסיד פרובינציאלי שנתמשכל והגיע אל אודסה, העיר המעטירה, כדי להתחכך בה בחוגי הסופרים: " אגב עשו עמו חסד ולמדוהו, מי משני עתונים אלה משובח יותר? הוא אינו יודע להכריע (... הוא מבקש לשמוע גם חוות דעתם של סופרים מומחים כמותנו ותתקרר דעתו". וכן: " אגב אמרו נא לו, כמה נוטלים, למשל, סופרים כמונו במחיר השורה?" " אגב , יתן לכם עצה. רצונכם להכיר את הסופר? קראו ביו הפרטיים ומייד תדעו עם מי יש לו עסק".
שורה 4: מלת ההתנצלות "חלילה" , שהיא גם הבראיזם ביידיש, אופיינית לסגנון הדיבור של הדובר הפשוט במונולוגים הדרמטיים של ביאליק: "כבוד שבת ומועד לא הפרנו חלילה " ('יונה החייט') "אעז פנים לכחש בהשגחה, חלילה " ('תקוות עני'). לשימושי העגה הללו ניתן לצרף גם את "המפורסים" (שורה 1 ו"מהמש" (שורה 19). יידישיזמים כאלה באים גם בהמשך השיר ("ולו גם הרגני", שורה 60 "מחל נא", שורה 104). הביטוי "מחל נא" בא בצורתו היידית בשירו של ביאליק 'מיין גארטן' ('גני'), שבו מזמין אדם פשוט את רעהו להתפעל מיפי גנו: "זייט שזע מוחל, קומט ארויס / קוקט אים אן - אט שטעהט ער דארטען!" ("מחל נא, צא וראה / הסתכל בו - הוא עומד שם!").
התבנית התחבירית והרטורית של "אינני לא בור ולא כפרי" חוזרת בכמה משירי ההקדשה של ביאליק: בשיר הקדשה לרבניצקי נאמר "אתה לא נגיד'ל ואנכי לא גביר'ל", ובשיר הקדשה לעגנון - "איני חריף ואיני בקי". וראוי להשוות לדברי התפארותו של הסוחר הנלעג ברשימה 'סוחר': "כסבורים אתם, מלמד הוא? בן משרתים הוא? טעיתם! סוחר הוא".
שורה 5: השווה לפלייטון המחורז של ביאליק 'מחאה על דרך החרוז',( *** הערה: על שיר סאטירי זה ראה להלן, שורות 13-22 שבה מסכמים הילדים התמימים: "ולמופת חותך ולראיה ניצחת (... לאות על כל הנ"ל ולראיה ניצחת".
שורות 5-6: דברי ההתפארות של הדובר על מאמרו, שעתיד להתפרסם, מזכירים את דברי ההתפארות הנלעגים של המשורר-הסוחר, ברשימה 'סוחר': "הרבה שיריםב בימי חייו ואחד מהם נדפס ב'תלפיות' (... מבינים ראוהו ויהללוהו.
בפלייטונים הסאטיריים של ביאליק מאוזכריםבי-העת והעיתונים בשמם המפורש: כך ב'מחאה על דרך החרוז' ("שכפי וב מפורש ב'הצפירה'"), בסאטירה הגנוזה 'עקבות המשיח' ("נחפזנו לבושר ... דברינו ב'המליץ' וביתר העיתונים"), ובפלייטון הגנוז 'ישני עפר' ("פן ישמע מבקרי - וישמיעני ... בירחון ה'וסחוד' הרוסי"). ציין סגנון זה אופייני אמנם גם לכתיבתם הפלייטוניסטית של אחרים, אך בנוסח ההתפארות, המושמעת מפיו של גיבור עממי רברבן, הם מזכירים במיוחד את שימושיו של ביאליק בשירתו ההומוריסטית.
שורה 7: בתשובה לברדיצ'בסקי, שהזמינו להוציא את שיריו בהוצאתו "התחיה", הוצאתם של "הצעירים", השיב ביאליק: "רוב הכוונות הרצויות בימים האלה בתוכנו, המתחילות בהרבה - מסיימות בלא כלום, ולכל היותר - בציצים ופרחים ובמעשי צעצועים, תחת פרי ולחם, בושרא וכוורא , המובטחים בתחילתן".<<הערה2<<הערה3 ובשיר הקדשה לעגנון: "באתרא דלעיל בשרא וכוורא / יעייל ירקא " (כלומר: במקום להכניס בשר ודגים / יכניס ירקות).<<הערה3<<הערה3
שמו המגוחך של המאמר, שפרסם "גיבורנו" ב'המליץ', מצביע גם על אופיו האקלקטי והמבולבל של מאמר זה, אך גם על אי-התחשבותו של הכותב בקוראיו, בשימו בראש מאמרו שם ארמי, שלא הכול יודעים את מובנו. ובעניין זה, יש מקום להשוואה עם תיאורם הפארודי של המאמרים, הנדפסים ב'המליץ', ברשימתו של ביאליק 'המליץ, הצפירה וצבע הניר': "יש לו שם ב'המליץ' מאמר גדול בעניין זה, ושמו: 'התקוששו וקושו הגוי לא נכסף' (... ואם אין אתה איש מסתפק במועט ורוצה אתה דווקא ברפואה של מה לכל מכות ישראל בבת-אחת - כי עתה עשה לך צדה לחודש ימים, וטיפסת ועלית לעליית-הגג שם תשב ושם תלין, ואל תרד עוד עד אם כילית לקרוא את המאמר של העורך בעצמו. המאמר אינו גדול ביותר, בסך-הכול בן תשעה המשכים, המשך לשבוע, חוץ מן ההערות באותיות פטיט קטנות כשומשמין והערות להערות באותיות רש"י קטני-קטנות כטיפין של זבובים. שם המאמר נאה לו ונאה לעולם: 'אסי - למחות - כנשתא' ".
שורות 8-10: ביאליק הרבה להלעיג על "הנהרגים על פחות משווה דגש". המבנה התחבירי והריטורי מזכיר את הסאטירה 'חוכרי הדעת המלומדים', והשווה לדברי ביאליק באיגרת לרבניצקי: "הן לא תאמר לטעת בפרדסך חקירות מעופשות על דבר דגש חסר או נוסף".<<הערה4<<הערה3 וב'שירתנו הצעירה': "היכן הדגש? ואיפה המלעיל? (... תחת הדגש - כוכב הזהב במרום, ותחת דקדוקי עניות - זרמי חיים ושללם".
שורה 11-12: "ובכן" - פתיחה אופיינית לכמה מטורי שיריו של ביאליק, שבהם ניסיון לאפקט דיבורי ("ובכן, גםליה הרוחות זעזעו" ב'המתמיד' "ובכן, המבין אתה בני?" ב'יש פושט למרגלית יד'). פניות אגרוניות כמו "לאהובי ידידי המפורסים" מצויות לרוב באיגרות ביאליק, כגון באיגרת המסוגננת והמסולסלת, הפותחת את הכרך הראשון מבין חמשת הכרכים של איגרות ביאליק. ראה גם: "הר"ר רבניצקי";<<הערה5<<הערה3 ויש להעיר שאחד משמותיו הספרותיים של רבניצקי הוא "בר-קצין", ו"קצין" בלשון התקופה: "המהצנט".
שורה 13-22: התבנית התחבירית והרטורית של נוסחת האיגרת ("היות... והיות... לזאת..." מזכירה את התבנית המקבילה בשיר סאטירי אחר מפרי-עטו של ביאליק, שנתפרסם בעיתון 'הצופה' לשנת תרס"ד, לרגל פולמוס אוגנדה, בשם 'מחאה על-דרך החרוז', שבו שולחים שני קוראים צעירים - "יואלק בן י"א שנה ושפרינציא בת תשע שנה" - מחאה על כך שחתומי 'עולם קטן' אינם נשאלים בענייני פוליטיקה. גם שיר סאטירי זה פותח בתבנית ריתמית ורטורית זו, המזכירה חוזים, מנשרים ובים רשמיים: "היות... והיות... אי לזאת".
על הסגנון המליצי הזה, סגונן של איגרות משכילים מסולסלות, הלעיג ביאליק בקטע הזיכרונות הגנוז 'המפרפרים והמפרכסים': "ואפילו הקל שבקורספונדנטי 'המליץ' התבושש וב אז 'קרני ההשכלה לא חדרו עוד אל ח עירנו'. סוף דבר, חלוצי ההשכלה וגיבוריה כבר ירדו מעל הבמה".<<הערה6<<הערה3 וכאן, מתואר טיפוס מיושן, הגורר נורמות לשון משכיליות, שאבד עליהן כלח, אל תחילת המאה העשרים.
שורות 18-19: "מהמש" - ראה שורה ´ לעיל. השבח למו"ל מזכיר את השבח לפונדקית בשיר ההזדמנות 'אי שכר' מתרנ"ח: "כי כל מה שהיא טורחת / אינה טורחת אלא בשבילנו". והשווה לשאלת ההדיוט התמימה או המיתממת, שהפנה ביאליק לרבניצקי באחת מאיגרותיו: "בסוף דברי אשאלך שאלה שאינה בדרך ארץ: האמנם גדול הוא 'אחד העם' במעשיו כמו בדעותיו? ומה ייחוסו אל הבמ"ים?" (בני משה).<<הערה7<<הערה3 וברשימה 'המליץ, הצפירה וצבע הניר': "קורא מובהק הייתי לשני 'בי-העתים' כאחד, ואף-על-פי-כן - מוזר הדבר - ייחוסי לשניהם לא היה שווה".
שורה 21: שורה יל"גית, כמו ב'בין שני אריות': "שיחתך ישראל כי לא לימדוך (... "אין קורין... אין פולין... אין שותין יינם". גם בהמשך יש שורות שבהשראת שירת יל"ג, כגון שורות 64-65: "תורתם זו נקנית בשניים , בכסף בשטר..." (השווה 'קוצו של יוד': "אם אינו יודע לשאול בהוויות העולם / עוקר הרים הוא בהוויות דאביי ורבא / אם אומנות ולשון איננו יודע / יודע הוא כי אשה נקנית בשלוש דרכים ") והשווה להלן, שורה 35: "העוקרים (כמובן: בפיהם גם הרים". אפשר גם להשוות ל'שיר כסף' של ביאליק: "ושלושה חדשים במקומם נתקעו - / הכסף, הממון, הדמים...". ואגב, גם שירתו ה"קאנונית" של ביאליק משובצת בשורות רבות, שהשפעת שורות נודעות של יל"ג ניכרת בהן בבירור.
שורה 22: ראה שורה 13 לעיל.
שורות 23-24: תמונת האדם הנבוך, הפונה לכל הכיוונים ואין עונה, היא תמונה רווחת ביצירת ביאליק, למשל ב'הרהורי לילה', בעיצוב מיתי מרומם ("אביטה אל ארץ, אף אפן למעלה"), והשווה גם לשיר ההקדשה 'היה שלום אחי'. "ואין עונה" - צירוף ביאליקאי טיפוסי, וראה למשל 'מאחורי השער'.
שורה 25: סגנון מתרפס, כמו בשורה ´ לעיל, והשווה לדברי התחטאות של אביונים מדלת-העם בשירים אחרים: "מי אני בעוונותי (... בל אתן פי לחטוא" (ב'יונה החייט') "האני... קבצן רימה, במחילה, אעז" ('תקוות עני') "בא לרקוד, במחילה, הוא על כל משפחתו" ('בגינת הירק').
שורה 26: "תהכף עם פוסט החוזרת" - סגנון משובש, המזכיר את לשונו העילגת והמסורסת של הסוחר, כפי שהיא משתקפת בדיבור המשולב, ברשימה 'סוחר' ("הוא מצפה ... להדהפשא נחוצה אחת מביתו"). קריאת אות רפה מאותיות בג"ד כפ"ת כדגושה, כמו ב"תהכף", אפשר למצוא בפלייטון 'מחאה ע"ד החרוז' ("לפזר את כל הספקות"). בחוסר סבלנותו של הכותב, המאיץ במו"ל לענות לו תכף ומיד יש גם לא מעט אירוניה עצמית (והשווה לדברי ביאליק על עצמו באיגרותיו).<<הערה8<<הערה3
שורה 29-36: שורות אלו אופייניות לדרכו האסוציאטיבית המורכבת של ביאליק בצירוף פרטי קטלוג: "גל גיליונות" איננו רק צירוף אליטרטיבי עשיר, כי אם גם צירוף דו-משמעי (גל: ערימה ומשב מים) ערימת העיתונים, שנתגלגלה ב"גל הגיליונות" מוליכה אסוציאטיבית ל"ים הקונטרסים" הים נקשר בעבים, ומכאן "שפעת הדרשות" ("שפעת עבים" הוא צירוף ביאליקאי רווח) המלה "המון" (במשמעות "ההמיה" קשורה אצל ביאליק תדיר בגשם (למשל, בצירוף "המון גשם" בשיר הילדים 'קשת'), וכאן מוליכה שפעת העבים (הדרשות להמון הגשם (הקונגרסים). כך נוצרת תמונה אורגנית אחת של גלי ים וענני גשם, והשווה: "ויסחפו בהמון גליה", ב'מגילת האש' ועוד). אלא ש"המון" פירושו גם "אספסוף", רמז לאופיו ההמוני וההטרוגני של הקונגרסים, שציריו נתקבצו מכל פינות העם.
שורה 34: השווה ל" הלצנים, בני ריק ובטלה" ב'על לבבכם ששמם'.
שורה 35: "תנו לי הר ואעקרנו", מתרברב הדובר ב'משירי החורף' (תרס"ד), והוא כאיש העוקר הר בפיו. והשווה שורה 21 לעיל.
שורה 36: השווה: "עכשיו הכל מעורבב ומטושטש עליי ואיני יודע כלום" (בסיפור הגנוז 'בבית אבא').<<הערה9<<הערה3
שורה 37: "הטילני לערבוביה" ('משירי החורף').
שורה 38: אמירה דו-משמעית: (1נן קטורת ולבונה, והשווה: "ואם עלה עתר ענן הקטורת", ב'מגילת האש' (2 "גבעת לבונה" - מקום מן הטופוגרפיה האגדית של ארץ-ישראל, שביאליק נהג להזכירו בשירי-ציון שלו. "ממרום הרי לבונה" ב'איגרת קטנה' "לא מגדות ירדן, מראש הר הלבונה" (בשיר איגרת-ברכה הגנוז 'לא מגדות ירדן').
שורה 37-38: "נני ובקר על לבי הריקן / הרהורי הובקר יגודו" ('עצה בתפילה') "אז על לבי הריקן יעלו הרהורים /נני ובקר..." ('אשריך צעיר רודם').
שורה 39: "מושלך ככלי אין חפץ בו" ('מגילת האש').
שורה 40: ויטלטלום טלטלה" "במשובת גליו ובשחוקם" ('הברכה').
שורה 41-42: ,מה טעם, בעוונותינו המרובים (... בנענועים של לולב בודד. ('החצוצרה נתביישה', פרק א). וראה: "עם כל הכוונות הפשטיות ועם כוונות האר"י ז"ל" (בקטע הפרוזה הגנוז 'ר' יעקב משה').<<הערה0<<הערה´ ובאגדה 'שלמה המלך והדבורה' (מן המחזור 'מאגדות המלך שלמה'): "ויתנודד כלולב ביד מנענעו" (סוף פרק א').
שורה 43: ראה שורה 37-38 לעיל ("נני בוקר על לבי הריקן")."נפש ריקה" הוא צירוף ביאליקאי שגור, וראה 'שירתי' ("ובא הוא בשירו על נפשי הריקה"). "כלחי איש המגולב" - לביאליק דימויים רבים מתחומי העינויים והמרטירולוגיה, במיוחד בשיריו המאוחרים ("וכמוקע אל צלובו / במסמרים נצמדתי לדמות אלמנותך השוממה" ב'אלמנות' ועוד).
שורה 44: "חלומות בלי פתרונים" ('רזי לילה') "ומצא פתרון... לחלום לא הגוי" ('הברכה'). תלונה על היעדר כוח ("אין כוח", "מה כוחי" וכדומה רווחת בשירת ביאליק. ראה ערך "וכח" אצל א' אבן-שושן וי' סגל, קונקורדנציה לשירת ביאליק , ירושלים, תש"ך.
שורה 45: "העיניים הנשואות" - מוטיב ביאליקאי רווח (כנ"ל, בערך "עין").
שורה 46: השווה "שהתניתי ... עם זוגתי הצנועה" ('תקוות עני').
שורה 47-8´ החרז / MOL /, שבחרוז "חמול - מו"ל", הבא גם בהמשכו של השיר, ומתפקד בשיר גם בתורת מצלול ממקד, דומה לחרוז המבריח את שיר-ההקדשה, שכתב ביאליק ב-1905 ללולי פולינקובסקי, בתו החורגת של רבניצקי: "הוי חוסי וחמולי (... מדמואזל לולי".
מבחינת הרטוריקה, יש אף מקום להשוות את חנופת הכותב למו"ל לנאום החנופה למלך ב'אלוף בצלות ואלוף שום'.
שורות 50-49: שורות מקוטעות כאלה, שהטקסט רצוף בהן (השווה שורות 127-128 אופייניות לשירתו הסאטירית של ביאליק. גמגום מקוטע אנו מוצאים ב"שיר העם" 'יש פושט למרגלית יד', שבו האב הערמומי (ר' שואל, הדומה לשועל ערום וללבן הארמי מוליך שולל את פועלו התם (הדומה ליעקב), ומשיא לו את בתו ורה לאשה: "וירמז לי: היות... פי... / ולך אין גואל". מה שנראה בתחילה כמבו של אב, שנאלץ לדבר נכבדות בבתו ורה, בלא תיווכו של שדכן, מתברר כגמגום מכוון, למטרות הונאה. כאן, הגמגום מעיד על היסוס של מי שניצב "על פרשת דרכים", אך גם על מבוכה של מי שאינו יודע להתבטא כהלכה. בשיר הילדים 'מעשה ילדות', שב בסמיכות זמנים, בא הקיטוע לצנזר דברים, שאין מעלים על ב. והשווה שורה 50 לשורה "לא! לא אהיה מגלה סוד!" מתוך 'מעשה ילדות'.
ה. חוליה חסרה שנשתבצה במקומה
דומה, שגם בכוחן של חמישים שורות לקבוע "אבהות", ורק מקוצר היריעה לא נסקרו כאן כל 233 טורי השיר. השיר, כך נראה, משתבץ היטב במ שירתו הסאטירית הקלה של ביאליק, מן התקופה שבה היה עדיין רתום לאידיאולוגיה של 'בני משה' האודסאיים. מעניין להיווכח, שבכל השנים הללו, לא זכו שיריו ההיתוליים והקונדסיים לבו של אחד-העם, ובכל זאת התמיד ביאליק בכתיבתם. ודווקא משהתרופפה אחיזתו של אחד-העם וביאליק חש עצמו בן-חורין לעשות ככל שיחפץ, לא המשיך ביאליק וב פואמות היתוליות, ונתן את כל חילו לשיר הארוך הרומנטי, שצדו הגלוי נשגב ומרומם. אל הפרסונה העממית חזר רק ב"שירי העם" הטראגי-קומיים שלו, השונים שוני רב מן השירה הפסבדו-עממית המוקדמת, זו ובה במתכונת פואמטית את הקונדסות הותיר ל"שירים לעת מצוא". 'איגרת' היא, אם כן, הפואמה הסאטירית האחרונה של ביאליק, ז'אנר שהיה כה חביב על המשורר הצעיר, אך רוב פרותיו נשארו מבוישים ומיותמים.
אכן, כהנחתו הנודעת של דוב סדן, למפגש של ביאליק עם אחד-העם ועם מרכז אודסה, שהתנבא בעיקר ברוח אחד-העם (הן בתרבות והן בפוליטיקה), היו תוצאות מרחיקות על התפתחות הפואטיקה של ביאליק. השיר 'איגרת' שנתגלה כשמונים וחמש שנה לאחר כתיבתו, הוא - באורח מעניין וסימפטומטי ביותר - בעת ובעונה אחת השיר האחד-העמי המובהק ביותר של ביאליק וגם שיר-הפרדה מאחד-העם ומסמכותו, כדמות-אב וכמורה-דרך (בשיר התהילה 'לאחד העם' כבר עומד ביאליק במעמד של מי שמתבונן מגבוה על תופעה גדולה, השי בעיקרה לעבר). ב'איגרת' נכנס ביאליק כביכול לעורו של טיפוס מיושן כסבו, שבו כלולות במעוקם ובמסורס גם תכונותיו שלו עצמו, והציב באמצעותו ראי לכל התופעות בתרבות ובפוליטיקה בנות-הזמן, במיוחד לאלה הראויות לביקורת, והמתבטאות, לדעת המחבר המובלע, בחוגי מתנגדיו של אחד-העם (סופרי 'המליץ', הרצל וסיעתו, ברדיצ'בסקי וחבריו ה"צעירים" ועוד). הוא עצמו ניצב "על פרשת דרכים" (כשם ספרו הידוע של אחד-העם), אך נגרר אחר קולות מן המחנה השני, שחרף נלעגותו, יש בו לגביו גם כוח משיכה סוחף. עיקר ההומור נעוץ בבחירתה המוצלחת של הדמות: נבחר כאן דווקא בעל-בית, שכל הליכותיו בטעם זקנים, נסחף אחרי "מעשי הילדות" של ה"צעירים", שגורמים לו כאב-ראש מיותר בדינמיות השוצפת שלהם. וכרגיל בשירת ביאליק, אין המלאות המימטית צריכה להסתיר את השלד האלגורי, שעליו נבנתה התמונה הריאליסטית: בזקן זה חברו גם מתכונותיו של העם הזקן, שהחליף בעת האחרונה כל כך הרבה אידיאולוגיות, והנגרר עתה אחר "מעשי הילדות" של הציונים המדיניים, הפועלים מצדם במין תזזית, שאינה מתאימה כלל לעצמותיו הבלות. בשלב זה, עדיין מלעיג ביאליק על הציונים המדיניים, אך גם יודע, שכוחה של הציונות האחד-העמית נחלש, וכי הוא ושכמותו ניצבים שוב, שלא בטובתם ושלא מרצונם, על פרשת דרכים. 'איגרת' הוא, אם כן, אחרון שיריו הסאטיריים הארוכים של ביאליק, וכל כולו לעג ל"צעירים" - "צעירי" הפוליטיקה ו"צעירי" הספרות. את כתב-ההגנה על האידיאולוגיה האחד-העמית ואתב-הפלסתר האחרון נגד הרצל ו"הצעירים" ניסח, למרבה הפרדוקס, בז'אנר, שאחד-העם סלד ממנו.
במקביל, כתבב בשנת 1901 את שיריו 'שירתי' ואת 'זוהר' (שהיו אז עדיין פואמה אחת רחבה), שבהם ערך כמה החלטות פואטיות עקרוניות, שעתידות היו להשפיע על כל כתיבתו, מכאן ולהבא. החלטות פואטיות אלה אינן באות לבטל את הישן בכתיבתו של ביאליק, כי אם להחליף דומיננטות בין יסודות, שהיו קודם לכן מוצנעים בשולי יצירתו, ועתה עתידים היו לכבוש את חזית שיריו:
(א) שירתו, שרכשה אז את כלליה של הכתיבה הרומנטית, תהא מעתה "דמוקרטית" בטיבה, ולא "אריסטוקרטית", כמו הספרות המשכילית, הנאוקלסית. אשר גינצבורג כינה אמנם את עצמו בכינוי המצטנע "אחד העם", אך נשאר כל ימיו אריסטוקרט, המתרחק מן העממיות לגילוייה, ואילו ביאליק החליט להיות "אחד העם", פשוטו כמשמעו. בשיריו הציג עצמו כבעל סיפור-חיים טיפוסי לדלות היהודית במזרח-אירופה (בתמונות הלקוחות כמעט במדויק מ'בעמק הבכא' של מנדלי), ורכש בסיפורו הטראגי-סנטימנטלי את אהדת קוראיו, מכל שורות העם. אל העמדה האריסטוקרטית חזר בערוב ימיו, משחש עצמו מלך מודח, שצעירים יחפנים גוזלים ממנו אתרו. 'איגרת' הוא אחרון השירים, שבהם "האדם הפשוט" מוצג באור קומי. מ'שירתי' ואילך, מוצג הטיפוס העממי (VOLKSTYP) ביצירת ביאליק מתוך אמפתיה ורחמים, ולא מתוך זווית-ראייה סאטירית מלגלגת (יוצאים מכלל זה "שירי העם" ושירי הילדים שלו, שהם מע משנית בשירתו).
(ב) שירתו תאמץ לעצמה חזות אוטוביוגרפית, או לירית, גם כשנושאיה יהיו כלליים, אובייקטיביים ואפילו ארכיטיפיים. העניינים הקולקטיביים יוצנעו וייבלעו בשפע של פרטים, אישיים וספציפיים לכאורה. צמצום המודוס והעברת כל עניין בכור-המצרף האישי והפרטי, הם שהעניקו מעתה לשירי ביאליק את הכנות והאותנטיות האופייניות להם, שעוררו מיד רגשות הזדהות ואהדה בקרב ציבור הקוראים, בני-הדור. קריאה קשובה לשירת הביאליקאי מגלה, כי גם לאחר המהפך הרומנטי שלה ב"מפנה המאה", ולמעשה עד סופה (עד לשירי המחזור 'יתמות' נותרו ברקעה דפוסי תמטיקה קטגוריאליים ואימפרסונליים. כך, למשל, סיפור יעקב ועשיו, ששימש בכתיבתו המוקדמת מקבילה לסיפור חייו של העם בעת החדשה ובכל הדורות, ועוצב בצורה אלגורית סטראוטיפית, המשוללת יסוד חווייתי-חושיי, מהדהד ברקע השיר האוטוביוגרפי 'אבי' ומקנה לו גם ממד על-אישי. 'איגרת' היא הפואמה האחרונה של ביאליק, שדבריה מובאים מטעמו של דובר שהוא פרסונה ספרותית, ולא מטעמו של "אני" לירי, או אפי, או מתוך פוזה אוטוביוגרפית.
(ג) שירתו תצניע את מגמותיה ההיתוליות, הסאטיריות-פארודיות, ותלבש חזות רצינית ומרוממת. את נטייתו הטבעית לכתיבה מתובלת בהומור ובחריפות הבליע ביאליק במודע ובמכוון (כזכור, רוב שיריו ההומוריסטיים הוחזרו אליו לאחר כבוד ולא זכו להע הקוראים). את ההומור המיר בשגב, או בכנות רומנטית-סנטימנטלית, אם כי אוזן קשובה תבחין בצלילי-הלוואי ההיתוליים, המתלווים אפילו לשירים הטראגיים ביותר. 'איגרת' מצטרף אפוא אל אחרוני השירים מן ה"קאנון" הביאליקאי, שבהם אין ההומור מוצנע מן העין (גם כלל זה אינו חל על "שירי העם" ושירי הילדים שלו, שהם מע משנית בשירתו).
(ד) שירתו לא תעסוק עוד בעניינים "נמוכים", היאים לפלייטון מענייני דיומא ול"שיר הזדמנות" מסומננים ולא תידרש עוד לענייני אקטואליה מובהקים, היפים לזמנם ולמקומם. במקומם, תציב מעתה נוסח גבוה יותר וכללי יותר, הפתוח לפירושים רבים, למן האישי ועד לאוניברסלי. מכאן ואילך, גם כב שיר מתוך מניע פוליטי מיידי, העניק לשירו ממדים רחבים וכלליים, המעלים את שירו מעבר ל"כאן" ול"עכשיו". 'איגרת' היא הפואמה הסאטירית האחרונה של ביאליק, שבה משובצים ענייני דיומא ספציפיים בשמם המפורש.
(ה) שירתו תאמץ לעצמה מעתה נקודת-תצפית של אדם צעיר - ילד, מתבגר, או בוגר החוזר אל ראיית-העולם הילדית - ולא של אדם זקן, שבע צרות ויסורים, כבשיריו הלאומיים המוקדמים, האלגוריים למחצה. השיר 'איגרת' הוא, אם כן, שיר פרדה מן הישן, גם מעצם היותו שירו האחרון של ביאליק, וב מפי אדם זקן (אל ה"אני" הבוגר, חרוש הקמטים, חזר ביאליק לימים, כשדמות זו תאמה סוף-סוף את דמותו שלו, ולא הייתה עוד בבחינת תחבולה ספרותית). את ה"אני" הזקן, כפרסונה ספרותית - מימטית או א-מימטית - השליך ביאליק כמי שמשליך מחלצות ישנות, ובמקומה עטה בגדים חדשים, שיתאימו לתקופה החדשה.
השיר 'איגרת' לפי הראיות דלעיל, ולפי ראיות אחרות, שלא הובאו כאן מקוצר היריעה, הוא שיר מפנה מעניין וסימפטומטי, חוליה שהייתה חסרה עד כה ברצף יצירתו של ביאליק, ושבדרך מקרה נשתבצה במקומה.
הערות:
בערוב ימיו, התיר ביאליק את פרסומן של כמה מיצירות הבוסר שלו, ביניהן השירים המוקדמים 'מ שבא' ו'יונה החייט'.
ביאליק - חייו ויצירתו, תל-אביב, תש"ד. המונוגרפיה נקטעה, בשל פטירתו של לחובר בשנת 1947, ועל כן היא מגעת רק עד ביקורו הראשון של ביאליק בארץ-ישראל, בשנת 1909, ומותירה עשרים וחמש שנות חיים ויצירה מחוץ לדיון. השלמת מפעלו של לחובר, כתיבת המונוגרפיה של ביאליק על למעלה ממחצית שנות יצירתו, היא משימה כבדה, שחוקרי ביאליק טרם נענו לה.
המלביה"ד: מ' אונגרפלד, תל-אביב, תש"ל. סדר היצירות בספר זה אינו ברור כלל, ומכל מקום הוא איננו משקף את הכרונולוגיה של מועדי חיבורן.
בעריכתו הכללית של ד' מירון ובעריכתם של ש' טרטנר, ע' שביט, ז' שמיר ור' שנפלד (כרך א' - תשמ"ד כרך ב' - בדפוס כרך ג' - בהכנה).
ראה: ז' שמיר, ספר הכנס הבינאוניברסיטאי הראשון, אוניברסיטת תל-אביב (תשמ"ד) וראה גם: שמיר (1986), עמ' 150-155 מירון (1986), עמ' 154- 156 167-170.
על סוגיה זו עומד בהרחבה ע' שביט (1987), עמ' ....
אמנם אין זו פואמה כדוגמת הפואמות הקאנוניות, שביאליק כינסן במדור "שירות", אך ניתן בכל זאת לסווגה כפואמה סאטירית פלייטוניסטית. 'איגרת' הוא שיר רחב יריעה, בן 233 שורות שורותיו רחבות, בדרך-כלל בנות ארבעה אמפיברכים, כדוגמת משקלה של הפואמה 'המתמיד' וכדוגמת משקלם של 'שירתי' ו'זוהר', שהיו בתחילה פואמה אחת רחבה. סכמת החריזה של 'איגרת' בנויה על "החרוז הנודד", כמו למשל ב'זוהר'. מבחינת תכניו, הוא מקיף את כל ה"ביוגרפיה ליטרריה" של הגיבור הדובר, למן ימי נעוריו ("בהיותי בחרפי"), שבהם עדיין האמין בהשגחה העליונה ונשא תפילות ותשבחות, ועד להתמשכלותו ולפנייתו אלבי-העת החדשים ואפילו לתורת ניטשה ר"ל. במקביל לביוגרפיה הפרטית שלו, משתקפות גם כל תולדותיה של האומה, על תהליכי החילון שעברו עליה במרוצת המאה הי"ט. כוליותה ורוחבה של 'איגרת' גם בהן יש משום צידוקה של התווית הז'אנרית, שהוענקה לה כאן.
ד"ר מנוחה גלבוע, חוקרת יצירת פרישמן, סיווגה את השיר בביבליוגרפיה שלה בי פרישמן בין שיריו של פרישמן, שלא כונסו בספר (גלבוע, ......). ואולם, לאחרונה הודתה בפניי בעל-פה, שהיא חוזרת בה מן הזיהוי, שכן השיר 'איגרת' אינו כתוב להעה באוצר-המלים האופייני לפרישמן. ז' שביט, במאמר סקירה היסטורי על 'לוח אחיאסף' (שביט, .......), סיווגה את השיר 'איגרת' בתורת שירה של המע, אך לא העלתה השערה באשר לזהות הכותב. מתברר אפוא ששיר זה, אף שלא נעלם לגמרי מעיניהם של החוקרים, לא זוהה משום מה כשיר של ביאליק, ושיוכו למחברו הוא על כן תנאי מוקדם לדיון בתכניו ובדרי העיצוב שלהם.
אחד-העם החזיר לביאליק את שיריו 'ישני עפר', 'רבי זרח', 'תיקון חצות'. על נימוקיו של העורך, ראה במבואות לשירים אלה בכרך א' של המהדורה האקדמית של כל שירי ביאליק (לעיל הע' 4), עמ' ......
'דבר', ט"ז בכסלו תרצ"ה. דבריו של ודב גולדשטיין מובאים בספרו של לחובר (לעיל, הע' 1), עמ' 67-68.
ראה מבוא לשיר 'ישני עפר' (לעיל הע' 1).
הערה< י' בקון (1983), עמ' ...... וע' שביט ('מחקרי ירושלים', .עמ' ......), שבדקו את השיר 'רזי לילה' מנקודת המוצא הפרוזודית, עמדו על צדו ההומוריסטי של שיר זה. ד' מירון, לעומתם, אף שעסק בשיר באריכות רבה והציגו כשיר מפנה חשוב בהתפתחותו של ביאליק (תשמ"ז), ......, לא עמד על צלילי הלוואי הקומיים, העולים מחלקו הראשון של שיר זה.
כך סיווג את השיר ד' מירון (שם, עמ' .....). אף שיש בו בשיר הרהורים נוקטורנליים, כמו בשיריו המרוממים של ביאליק 'הרהורי לילה' ו'לפני ארון הספרים', אין הוא שיר לירי כל עיקר. לפנינו מונולוג דרמטי של דובר בידיוני, שמע הערכים המובלעת שלו וקווי-האופי המרומזים שלו שונים שוני רב מאלה של המחבר, המלגלג "מאחורי הקלעים" על הדמות שברא.
מראה מקום של מאמר הביקורת של קלוזנר על 'לוח אחיאסף'.
איגרתו של קפלן שמורה בארכיון אחד-העם (תיק III888), שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.
איגרת זו נמצאת בבית-ביאליק, בתוך אחד מתיקי הובת הפרטיים של ביאליק, שטרם הועמדו לרשות המחקר. תודתי למנהל בית-ביאליק מר יונתן דובוסרסקי על סיועו באיתור האיגרת.
ראה: הע' 9 לעיל.
כנסת לזכר ביאליק, תש"ב, עמ' 27.
השווה: איגרות, א, עמ' סד; והע' 1 שם.
השווה:בים גנוזים, עמ' 176.
שורות 177-180 בשיר מבוססות בין השאר על 'אור ישע' מאת שלמה הבבלי ועל יוצר ליום .... של פסח מאת ר' משולם בר קלונימוס. תודתי נתונה לפרופ' עזרא פליישר על זיהויים אלה.
איגרות, א, עמ' פב-פג. האיגרת נדפסה בהשמטות.
ביאליק הביע את דעתו על "הצעירים", מתנגדי אחד-העם, בהזדמנויות שונות. על חפזונם לחדש חידושים, הלעיג בשיר הסאטירי הקצר 'ילדות'.
קלוזנר נתבקש לערוך את 'לוח אחיאסף' לשנת תרס"ד, וזכה לשבחים רבים על מל העריכה שלו.
איגרות, א, עמ קכח.
שם, שם, עמ קכט.
כתבים גנוזים, עמ' 191.
י"ח רבניצקי דור וסופריו, תל-אביב, תרפ"ז-תרצ"ח.
איגרות, א, עמק קכב, קכו.
בשיריו הגנוזים 'השירה מאין תימצא?', 'חוכרי הדעת המלומדים', 'אשריך צעיר רודם', 'עצה בתפילה' ועוד.
ראה הע' 9 לעיל.
איגרות, א, עמ' צט.
השיר כלול במדור "שירים לעת מצוא", שבסוף כלבי ביאליק, תל-אביב, תרצ"ח.
איגרות, א, עמ' נג.
שם, שם, עמ' רמב.
כתבים גנוזים, עמ' 209.
איגרות, א, עמ' פ.
שם, עמ' נג, סה, סו ועוד.
כתבים גנוזים, עמ' 180
שם, עמ' 225.