האם קל או קשה לתרגם שיר קל?

לציוּן יום הולדתו של ליי האנט החל ב-19 באוקטובר

בשנת 1784 נולד בלונדון הפובליציסט, המבקר והמשורר ליי האנט (Leigh Hunt), בן להורים שהתיישבו באמריקה אך נאלצו לעזוב אותה ולחזור לאנגליה בהיותם "לויאליסטים" (מאותם נאמנים לכתר הבריטי, שנרדפו על דעותיהם בעת שהמושבות ביקשו להיפרד מאנגליה בימי מלחמת השחרור האמריקנית).

ליי האנט האסרטיבי יסד בלונדון את ה-Examiner, שנודע בדעותיו הרדיקליות, והיה באותה עת כתב-העת האינטלקטואלי המוביל בבריטניה. הוא עמד בראש חבורת סופרים שחבריה התרכזו בהמפסטד, והיה שושבינם של משוררים רומנטיים מרכזיים ופורצי דרך, ובהם ג'והן קיטס, פרסי ביש שלי, רוברט בראונינג ואלפרד טניסון. הוא עצמו מעולם לא נחשב משורר גדול במיוחד. שירו הקטן "Rondeau", או "Jenny kiss'd Me" הוא המפורסם שבהם.

לא מכבר פנה אליי מאיר עוזיאל, ושלח אליי את השיר הזה, שאמו אהבה במיוחד. הרמתי את הכפפה, ותרגמתי בעבורו את השיר. והנה, אני מוצאת במדור הקבוע שלו "שיפודים" בעיתון מעריב ביום 8/9/2023 את הקטע הבא, המגולל את סיפורו של השיר.

השיר שאמא השאירה

אמא שלי השאירה אחריה ספריה ובה גם דיה הרבה ספרים באנגלית ודי הרבה ספרים באיטלקית. חלק מן הספרים היא עוד הביאה איתה מטריפולי כשהגיעה לארץ בהיותה בת 21 עם תינוק בן שנה וחצי (אני) ועם אבי, היישר לביתו ברחוב שד"ל בתל אביב. ספרי נעוריה האלה עברו איתה הלאה, לשיכון הקצינים בתל אביב, לקיבוץ נצר סרני, לשדה בוקר, לרחוב בנימין ברמת גן, ומשם, אחרי מותה אלינו.

חלק נוסף מן הספרים היא קנתה במהלך חייה. חלק, בעיקר ספרי שירה באיטלקית, אני הבאתי לה:

• אמא מה להביא לך מאיטליה?

• לא צריך כלום.

• נו אמא, משהו נביא לך.

• טוב, אז תביא ספר שירה של פָּסְקוֹלִי.

היא גם אהבה מאוד שירה אנגלית ואהבה בכלל אנגלית, והיו לה הרבה ספרי שירה (ופרוזה) באנגלית.

לפעמים היא הייתה קוראת באוזני אחי דני ובאזני שיר. לא תמיד הייתה לי אותה עָצמת הזדהות אִתה בכל שורה שהיא התלהבה ממנה, במיוחד כשהשיר התארך. היא, לעומת זאת, התלהבה בלי לאבד עָצמה.

אחרי שהיא נפטרה אני לקחתי מעט ספרים, אחי דני לקח מעט, חלק הנחנו ברחוב, איני יודע לאן הגיעו, ואיני יודע מה הפסדתי. לא חשוב, ממילא לא היה סיכוי שאקלוט את כל העומק והעושר התרבותי שלה.

עברו כבר י"ב שנים מאז מותה. והנה אחי פתח לאחרונה ספר שהיא נהגה לקרוא לו שירה אנגלית מתוכו, ומצא שם שיר קטן כזה. הוא שלח אותו גם לי, והשיר, שלא זכרתי כלל, הפיל אותי ביופיו. המשורר ליי האנט לא ממש מוּכּר לי אבל הוא מספיק ידוע כדי שיכללו אותו בספר הזה, ספר ששמו: "אוצר הזהב של השירים והפואמות הליריות המעולים ביותר בשפה האנגלית". (בהוצאת האמפרי מילפורד, דפוס אוניברסיטת אוקספורד).

השיר קצר, והוא באנגלית די פשוטה, כוחו בפשטות הזו. גם מי שקורא רק קצת אנגלית יכול להבין אותו. הנה הוא כאן מצולם הנה הוא כאן מצולם בכתב-ידו של המשורר:

Rondeau

Jenny kissed me when we met,

Jumping from the chair she sat in;

Time, you thief, who love to get

Sweets into your list, put that in:

Say I'm weary, say I'm sad,

Say that health and wealth have missed me,

Say I'm growing old, but add,

Jenny kissed me.

בלי להתמודד עם הקצב והמשקל, זה מה שהשיר אומר:

ג'ני זינקה מהכסא שישבה עליו ונשקה לי כשנפגשנו.

הזמן, גנב שכמוך, שאוהב ללקט מטעמים לרשימה שלך, תוסיף גם את זה!

תאמר שאני תשוש, תאמר שאני עצוב, תאמר שהבריאות והעושר פסחו עלי,

תגיד שאני מזקין, אך תוסיף: ג'ני נשקה לי.

שלחתי את השיר הזה למישהי שמעטים כמוה בתרומה שופעת לתרגומי שירה אנגלית לעברית, אחת מגדולי חוקרי הספרות שלנו, פרופ' זיוה שמיר.

היא כתבה לי בחזרה:

למאיר,

תודה על השיר המקסים הזה, הוא ממש מרנין לב.

שיר קצר ו"קל", אך הצבת משוכה גבוהה.

לא קל לתרגם שיר שבכל שורה יש מספר הברות קטן, והעברית דורשת יותר.

כך, למשל  "Jenny kissed me"  זה 4 הברות בלבד. בעברית זה יוצא כמעט כפול.

ברגע ששיניתי את שמה מ"ג'ני" ל"ג'יין" החרוזים התחילו לדלג.

רונדו  /   ליי האנט

גֵּ'יין קָפְצָה מֵהַכִּסֵּא

וְנָתְנָה לִי נְשִׁיקָה.

זְמַן-גַּזְלָן, עֲשֵׂה מַעֲשֶׂה,

קַח מַמְתָּק, רְשֹׁם בַּפִּתְקָה.

כְּבָר אַתָּה זָקֵן, עָיֵיף

גּוֹרָלְךָ בָּגַד,  תֹּאמַר לִי

כֵּן זָקַנְתִּי, אַךְ הוֹסֵף:

גֵּ'יין נָשְׁקָה לִי.

•

ולסיום, נקודות אחדות המסבירות מדוע לא קל לתרגם שיר "קל" כדוגמת השיר "רונדו" של ליי האנט:

• בתשובתי למאיר עוזיאל הזכרתי את ריבוי המילים החד-ההברתיות בשפה האנגלית ואת מיעוטן היחסי בעברית – עובדה המקשה על המתרגם לשמור על הסכמה המֶטרית של המקור. כדי לומר "I love you" אין צורך ביותר משלוש הברות, בעוד שתרגום עברי של מילים אלה ידרוש מספר כפול של הברות. מכשולים לא מעטים עומדים בדרכו של המתרגם העברי של הסונטה השקספירית, ולא רק בשל הבדלי מושגים וטעמים שמקורם בפער תרבויות. לשקספיר יש שורות המכילות עשר מילים חד-הברתיות, כגון "Which hides your life, and shows not half your parts" בסונטה 17, והעברית אינה מאפשרת זאת כמובן.
  

• מה שמציל את המתרגם לעברית הוא השימוש באותה צורה הנקראת בדקדוק "כינוי מושא חבוּר" והיא מצויה הרבה בשירת ביאליק, במיוחד בשורות הפתיחה של שיריו: "עזבתיני" ("אל הציפור", נוסח ראשון), "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", "ראיתיה-פגשתיה" ("עיניה"), "תחזקנה" ("ברכת עם"), "אדוני לא קראני" ("שירת ישראל"), "תראני-תרחמני" (דמעה נאמנה"), "אל נא יעצרונו" ("מֵתי מִדבּר האחרונים"), "השחוק ייגעם ויישנמו" ("ילדוּת"), "איד עמכם קיבצכם" ("מקראי ציון"), "רק קו שמש אחד עברך", "אין זאת כי רבת צררתונו", "נטוף נטפה הדמעה ויפול קו אור ויכנה", "כי מסלעי וצורי נקרתיו, וחצבתיו מלבבי" ("לא זכיתי"), "צינת בוקר, צריחת עורב / העירוני" ("משירי החורף" תרס"ד). הצורה הדקדוקית הקרויה "כינוי מושא חבוּר" מאפשרת למתרגם לחסוך פה ושם במספר ההברות, ולהשאיר את הסכמה המֶטרית על כנהּ.
  

• מכשול נוסף העומד בדרכם של מתרגמי השיר "רונדו" של ליי האנט קשור במשקלו של השיר הכתוב בטטרמטר טרוכאי. בשפה העברית זהו משקלם של שירי ילדים נודעים, כגון: "הסבון בכה מאוד", "עשר אצבעות לי יש", "פיל-פילון, אפו ארוך", "אצו-רצו גמדים", "שקט, שקט, שקט, שקט / החנוכייה דולקת", ועוד ועוד. לפיכך, מתרגם המבקש לשמור על משקלו המקורי של השיר האנגלי צריך להשקיע מאמצים מיוחדים בהרחקת השיר המתורגם מכל נימה ילדותית או מתיילדת.

•

ומשהו על הקושי שביצירת יצירה "קלה". ב"שירי נפלאות הקרקס" שב"ספר התבה המזמרת" הפגיש אלתרמן שני פקידים קשישים וחסרי חוש הומור, שילדיהם גררו אותם על כורחם לקרקס. כל אחד מהם מנסה להרשים את רעהו ולספר לו עד כמה הוא מתעב מחזות מוקיונים. לולא הרצון לרַצות את ילדו, הוא לא היה מגיע כלל למופע כה ירוד ונחות מן הבחינה האמנותית. לפנינו מפגן של "סנוביזם" אינטלקטואלי, אך לבסוף שני האבות המזדקנים נאלצים לכוף ראשם ולקבל את הדין. בהתחלה הם מתלוננים על בניהם הפרחחים, המתפעלים מן הקרקס סר הטעם ("זֶהוּ טִיב הַיְלָדִים בִּזְמַנֵּנוּ. / לֹא כָּמוֹנוּ הֵם, אֵין טַעְמָם טַעְמֵנוּ."). אט-אט יוצא המרצע מן השק, ומתברר לשני הפקידים (ולקוראי הספר), כי מופעי הקרקס "הנחותים" דווקא הסבו להם קורטוב של הנאה ונחת. הם נאלצים להודות על כורחם, ש"בכל זאת יש בה משהו" בקרקסאות הנלוזה שמסביבם.

בסופו של דבר, המוקיונים והלוליינים מצליחים להפיח בהם התלהבות כה רבה, עד כי באחד מהם מתעורר הרצון לצאת במחול ולעוף באוויר: "אַךְ הִנֵּה, לְמַרְאֵה נִפְלְאוֹת הַגּוּף / הִתְעוֹרֵר לִרְגָעִים בִּי מִין חֵשֶׁק לָעוּף / כְּאוֹתָם מוּקְיוֹנִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם סְיָג / וְגוּפָם אֵינוֹ חֹל וִיגִיעָה אֶלָּא חַג / וְקִנֵּאתִי בָּהֶם עַל מִדַּת הַקַּלּוּת / לֹא זָכָה לָהּ גּוּפֵנוּ הַזֶּה הֶחָלוּד." חברו לספסל מסביר לו ש"זוּ קַלּוּת שֶׁאֵינֶנָּה עוֹלָה בְּקַלּוּת. / קַלִּילָה הִיא אָמְנָם, אַךְ כְּרֹב דִּבְרֵי עֶרֶךְ / הִיא נִקְנֵית עַל פִּי רֹב בְּעָמָל וָפֶרֶךְ. / אִם נִרְאֵית הִיא רוֹחֶפֶת כְּמוֹ עַל כְּנָפַיִם / אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָך? בְּזֵעַת אַפַּיִם" (ראוי להשוות שורות אלה לשורות מתוך שיר "הבקתה" שבמחזור "שיר עשרה אחים", המתאר את השילוב של שעשוע ועבודת פרך הכרוך בכתיבת שירה: "וְהָיָה זֶה תַּגְמוּל נִגּוּנוֹ וְשִׂיחוֹ / שֶׁל הַשִּׁיר הַיּוֹצֵא בְּלִי רֵעִים לַדֶּרֶךְ. / וְהָיָה לוֹ זֶה שְׂכַר עֲמָלוֹ הַשָּׁחֹר, / הַמְטַשְׁטֵשׁ אֶת גְּבוּלוֹת הַמִּשְׂחָק וְהַפֶּרֶךְ"). אכן, אין זה דבר קל-ערך ליצור שיר קל ומשעשע, וגם תרגומו של שיר כזה כרוך לא אחת במאמצים רבים יותר מאלה הכרוכים בתרגומה של יצירה רצינית.