האר-נא, כוכבי, דרכי האבלה!
עודכן: 6 ביוני 2023
הָאֶר-נָא, כּוֹכָבִי, דַּרְכִּי הָאֲבֵלָה!
מוטיב תרמית הכוכבים בשירי ביאליק
דברי מבוא
סריקה וסקירה של מוטיבים חוזרים (leitmotifs) במכלול שיריו של משורר הן מִסוג העיסוקים שסטודנטים לספרות אוהבים לבחור לצורך הכנת עבודה סמינריונית. לכאורה אין עיסוק קל וטריוויאלי ממעקב אחר מוטיבים, כי הוא אינו דורש התמצאות בצדדים התאוֹרטיים של "מדע הספרות", אף אינו דורש כישורים אָנָליטיים מורכבים. כל מה שנדרש מן העוסקים במלאכות הללו מסתכם לכאורה בליקוט נתונים ובחיבורם זה לזה.
אמנם לפעמים מלאכת הקוֹמפִּילציה של העוּבדות והנתונים כרוכה בביקורים בארכיונים ובחיפושים מאומצים בתוך קורפוס טקסטואלי רב-ממדים. ואולם, כשמדובר בשירתם של ביאליק ואלתרמן, למשל, שני ענקיהָ של השירה העברית החדשה, עומדים לרשות העוסקים בחקר הספרות כלי-עזר העושים את מחצית העבודה. הקונקורדנציה של אבן-שושן וסגל לשירת ביאליק וגם זו של יעקב בן טולילה ואהרן קומם ל"שירים שֶׁמִכְּבָר" מקֵלות עד מאוד על העוסקים במלאכה (לרשות העוסקים בחקר ביאליק אף עומד "פרויקט בן יהודה" המאפשר להפעיל פקודות חיפוש).
ואולם, אפילו סטודנט בראשית דרכו צריך להבין שתהליך איסופם של מוטיבים ולייטמוטיבים אינו אלא "קומת-מסד", שעל גבּיהָ יש לִבנות "קומה שנייה" ו"קומה שלישית", שבלעדיהן אין הבניין גמור. מלאכת הליקוט, חשובה ככל שתהא, היא מסוג העבודות שניתן לעשותן כיום באמצעות בינה מלאכותית, ומן הסטודנט הן מצפים שיסיק מסקנות שאי-אפשר להשיגן באמצעים טכנולוגיים. כשמדובר באותה "קומות נוספות", המוקמות מעל למסד הנתונים, מן הראוי לזכור, למשל, את "כלל הברזל" שנהג פרופ' ראובן צור להשמיע באוזני תלמידיו ועמיתיו: "כאשר עומדות לפניך שתי תופעות הדומות זו לזו, במקום להצביע על הדמיון שביניהן נסה לעמוד על השוני שביניהן".
את הכְּלל הזה ראוי להחיל על תחומי מחקר רבים, בהֶקשרים שונים ומגוּונים, אך כאשר במוטיבים חוזרים עסקינן, כְּלל זה מחייב למצוא את השינויים הסינכרוניים והדיאכרוניים שחלו בֵּין מופעיהם השונים של המוטיבים החוזרים, ולא להסתפק בליקוטם ובקִטלוגם. כלל זה דורש, למשל, ללמוד להבחין ברבדים הרבים שהמשורר הטמין במוטיב פשוט כדי להָפכו למוטיב מורכב ולא קונבנציונלי. הוא דורש גם ללמוד להבחין בתמורות שחלו במוטיב הנבחר לאחר שעבר מז'אנר שירי אחד למשנהו (למשל, מהשירה ה"קנונית" אל השירה הקלה – הפזמונים, שירי הילדים, שירי העת והעיתון). כלל זה אף דורש ללמוד להבחין בקטגוריות השונות – בתחומי התמטיקה, הסגנון, האידֵאולוגיה, וכו' – האופייניות למכלול יצירתו של המשורר כדי להבין לאילו מן הקטגוריות הללו שייך המוטיב הנבחר. כאשר אין מסתפקים בעבודת ליקוט וקִטלוּג, העיסוק במוטיבים חוזרים הופך למלאכה מורכבת – למעקב אחר חלק אינטגרלי ממערכת סבוכה וענפה ובה מרכיבים רבים הבונים במלוכד את הפואטיקה של המשורר הנבחר.
במאמר זה נסקור להדגמה מוטיב חוזר אחד, המבריח כבריח את יצירת ביאליק מראשיתה ועד סופה, ויש בו כדי להציג את התמורות שחלו ביצירה גדולה זו במעבר מתקופה לתקופה ומסגנון לסגנון. המוטיב הנבחר הוא מוטיב תרמית הכוכבים, שיש לו יש הֶבֵּטים רבים –אישיים ובין-אישיים, אוניברסליים ולאומיים, עתיקים ומודרניים. יש לו ייצוגים "קנוניים" עמוקים וייצוגים עממיים – מבודחים וקלים. אין דומה היקרוּת של מוטיב זה ב"שיר עם" או בשיר-ילדים להיקרוּת של אותו מוטיב עצמו בשיר "קנוני" מורכב ומרובד, הגם שעשויה להתגלות ביניהן מערכת של זיקות וקשרים. את הסקירה נערוך לפי קטגוריות תמטיות-אידֵאיות של המוטיב, ובכל קטגוריה לפי סִדרם הכרונולוגי של מופעיו השונים של המוטיב:
א. כוכבים כוזבים ומאכזבים – מופע ראשון בעקבות שילר
נפתח בשיר הבוסר של ביאליק "אלילי הנעורים" (1893) שנגנז ככל הנראה מחמת טיבו האֶפּיגוני. חבריו של המשורר הצעיר העירו לו שניכּרת בשיר זה השפעה בולטת של שירו הנודע של פרידריך שילר "רֶזיגנציון" ("Resignation"; 1874), הפותח במילים "Auch ich war in Arkadien geboren" ("גם אני נולדתי בארקדיה"). שילר, שהקדיש כידוע את חייו למאבק נגד האבּסוֹלוּטיזם העריץ ששלט בממלכות גרמניה הקטנות ולמאבק על "העלאת ערך האדם". בשירו הפילוסופי "Resignation" – שכותרתו מצביעה על ויתור ועל כניעה – התוודה המשורר על הכישלונות שנחל בחתירתו המתמדת אל אותם אידֵאלים מרוממים שהציב לעצמו. בעקבות הכישלונות הוא למד להשלים עם חוסר השלֵמות שבחיים.
גם בשיר "אלילי הנעורים", שחוּבּר כמאה ועשרים שנה אחרי שירו של שילר, האני-המשורר מרבה להתלונן ולקונן על כישלונו בבחירת היעדים, ועל אכזבתו מהסתאבותם של האידֵאלים המושלמים שאליהם חתר. כאן עיצב בפעם הראשונה את דמותו של של משורר הקובל על הכוכבים שפיתוהו וגרמו לו להאמין בעתיד הטוב הצפוי לו ולכל בני המין האנושי ("רֹן כֹּכָבִים שִׁיר הוֹרֻנִי"). הוא נוכח לדעת להוותו כי כל חלומותיו המרוממים הכזיבוהו והותירוהו עירום ועריה ("מָה רִמּוּךָ חֲלֹמוֹתֶיךָ, / נַעַר פֹּתֶה, נַעַר תָּמִים").
שיר זה, שאת עיקרו רעיונותיו ודרכי עיצובם שאב ביאליק מן התרבות הגרמנית, הוא שיר כלל-אנושי ועל-זמני, שלכאורה אינו שייך לספֵירה הלאומית ביצירת ביאליק. הכוכבים בשיר זה הם סמלים אוניברסליים לחלומות שאמורים להדריך את האדם ולהנחותו בדרך – להפיץ את אורם בחשכת הלילה ובמצוקות החיים. גיבור השיר, שהתעורר מן האשליות, מודה שלפעמים הכוכבים מטעים את הנודד, משבשים לו את אמצעי הניווּט שלו ומתעתעים בו. לפעמים הם שולחים לעומתו נצנוצי תקווה, ומאכזבים אותו כשהם נעלמים ומסתתרים בחשכת העבים. זהו שיר של התבגרות ושל הבשלת הפרגמטיזם בחייו של הצעיר האידֵאליסט, שאיבד את האֵמון ברעיונות מופשטים שכביכול אינם תלויים במציאוּת החומרית.
רעיונות אלה הם נצחיים ואוניברסליים, אך ביאליק ידע בכל זאת לשַׁווֹת להם נימה אישית, אף להלבישם בלבוש לאומי אקטואלי. במישור האישי לפנינו שיר של חניכה והתבגרות (ביאליק הפך באותה שנה מעלם לגבר נשוי שריחיים הונחו על כתפיו). במישור הלאומי, מוטיב תרמית הכוכבים משמש כאן מימוש של רעיון היסטוריוסופי מופשט שעבר כחוט השני ביצירת ביאליק: היהודי נטה תמיד להאמין בהבטחות שווא, להיגרר אחר רעיונות יפים בדבר שלום נצחי ואחוות עמים. ואולם, המציאוּת טפחה בכל פעם על פניו, והציגה אותו ככלי ריק. כאן ביטא ביאליק בפעם הראשונה הרעיון בדבר אורותיהם הקורצים של רעיונות הקִדמה והנאורוּת, שתעתעו ביהודי והזיקו לו יותר משהועילו לו. ב"אלילי הנעורים" ניתן לזהות סימנים ראשונים של הרעיון שהמשיך להעסיקו גם להבא: שעל היהודי לנטוש את הרעיון שאומות העולם תאפשרנה לו להתערות כאזרח בארצותיהן, ושהגיעה שעתו לחפש את ארצו האמִתית – את מולדתו ההיסטורית.1
מוטיב הכוכב הקורץ והמבטיח, המתגלה כאור רמייה כוזב ומאכזב, מופיע שנה לאחר "אלילי הנעורים" בשיר האהבה "נושנות", שניתן לראות בו שיר פיתוי במסורת ה-carpe diem ("תפוס את היום", או "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"; ישעיהו כב, יג). שיר זה מרכך באמצעות מחמאות כוזבות את התנגדות האישה להתעלס עם הגבר. השיר הפילוסופי "אלילי הנעורים" גוער בצעיר ("מָה רִמּוּךָ חֲלֹמוֹתֶיךָ, / נַעַר פֹּתֶה, נַעַר תָּמִים"), ובשיר "נושנות" גוער הדובר בנערה במילים: "דְּבָרִים אֵלֶּה, נַעֲרָה פֹתָה, / מַה-יְּשָׁנִים הֵם נוֹשָׁנִים!...". הכוכבים והכרובים המציצים מן השמַים הם חלק מהצגת-כזב, הרואה בפתי ובפתיה הצעירים טרף קל לפיתוי. אורות הכוכבים הקורצים לצעיר מן המרומים ("כָּעֵינַיִם קֹרְצִים שָׁמָּה / בַּשָׁמַיִם אוֹרִים זַכִּים...") הם אורות כוזבים שנועדו לסכסך את הדעת ולטעת בצעירים אשליות וחלומות שווא.
שני השירים שבהם הופיע לראשונה מוטיב תרמית הכוכבים הם אפוא שירים הגוערים בנער ובנערה התמימים והפתאים על היותם טרף קל לפיתוי. אלה הם שירים המקיצים את החולמים משנתם, ומזהירים אותם לבל יאמינו לאידֵאלים המרוממים אותם לגבהים, כדי שלא יפלו ממרום השמים אל תהומות הסחי והקלון. בראשון יש הֶבֵּטים של הגות לאומית ובשני יש הֶבֵּטים של הגות אַרְס פואטית (שהרי מחמאות השווא שמשמיע הגבר המפתה כמוהן כאותן קלישאות שחוקות שהשמיעה השירה שהלכה אז וחלפה מן העולם – שירה שלכדה את הלבבות באמירותיה הסנטימנטליסטיות המזויפות). שני השירים המוקדמים האלה מוליכים לקראת ראייה פרגמטית ורֵאליסטית, בנוסח בית-המדרש האודסאי שהתחיל אז להיווצר במקביל למאמרי "אמת מארץ-ישראל" שחיבר אחד-העם. האמת, ולא החלום והאגדה, היא התכלית שאליה חתרה יצירתו של ביאליק הצעיר, תלמידו של אחד-העם.
ובמאמר מוסגר: בראשית דרכו, בסיוע משחק-המילים הנוצר באמצעות המילה העברית "נער" וההומופון שלה בלשון יִידיש ("נאַר" = טיפש, כסיל, פתי) רמז ביאליק לא פעם שכל תכסיסי הפוליטיקה של עסקני הציוֹנים המדינית והתהדרותם במרכבות, בחליפות ובכובעי צילינדר, ההופכים אותם ל"ענקים", הם בעצם "מעשי ילדוּת" ו"מעשי נערוּת" ("נאַרישקײַט" = 'דברי שטות', או 'דברי הבל', בלשון יִידיש), שאך כפֶשַׂע ביניהם לבין משחקי הילדים. למעשה, מוטיב זה של תקופת הנעורים כתקופה של תמימות וטיפשות שראוי להתנער ממנה במהרה עובר כחוט השני בספרות העברית, וניתן למצאו אפילו בשירת ימי-הביניים – בשירו של ריה"ל "ישֵׁנה בחיק ילדוּת", שבּוֹ המשורר מלמד את נשמתו בינה: "דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ!".
ב. אור הכוכבים כאור יציב וכאור מטעה ומתעתע
ואולם, לעִתים מתחולל בשירת ביאליק נס, ואור הכוכבים – המתואר בה בדרך-כלל כאור מטעה ומתעתע – מתגלה כאור אמין ויציב שאינו מכזיב. יש ביצירה המוקדמת גם שירים שבהם האור השמימי מאיר את הדרך החשוכה, ומשמש לתועים בדרך כעין "כוכב צפון" (שהוא גם המצפן וצו המצפון). בשירת ביאליק, מדובר בקונסטלציה נדירה, שכּן על-פי-רוב אי אפשר לסמוך על הכוכבים וללכת לאורם.
ואולם, בשורות הסיום השיר "איגרת קטנה", הכוכב מאיר ליהודי הנודד את הדרך המוליכה אותו מזרחה, אף משמש לו כעין עמוד-אש במִדבּר העמים: "זֶה כּוֹכַב הַזָּהָב, זֶה עַמּוּד הָאֵשׁ, / הַמְּאִירִים אֶת־דַּרְכִּי, מַגִּיהִים אֶת־לֵילִי". כך גם בשיר מאוחר יותר – "לאחד העם" (תרס"ג) –מתואר המנהיג הדגול, שבּוֹ תלה ביאליק את יהבו, כ"מורה נבוכים" לעמו: "וּבְעוֹד מֶבָּטֵנוּ בְּתוֹךְ הָעֲרָפֶל תָּקוּעַ / [...] וַיְנַצְנֵץ כּוֹכָבְךָ, מוֹרֵנוּ, וּבְרֶמֶז צָנוּעַ / קְרָאָנוּ מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל [...] וְאֶל-תַּחַת כּוֹכָבְךָ הַיְחִידִי נִזְעַקְנוּ כֻלָּנוּ. / [...] רְאִינוּךָ כְּכוֹכָב מֶרְכָּזִי הַנּוֹצֵץ וּמַקִּיף / גַּלְגִּלּוֹ – וּמוֹשֵׁךְ אֶת-כּוֹכְבֵי לִוְיָתוֹ מִסְּבִיבוֹ, / מְשַׁעְבְּדָם מֵרָחוֹק בְּכֹחַ נֶעְלָם לִנְתִיבוֹ".
אך לא לעולם חוסן: אורו הזהוב של הכוכב המסמל בשירים אלה את התקווה ואת האמונה בכוחם של גרמי השמים להנחות את האדם, נעלם תכופות מן העין ומסתתר בין העבים (ככתוב בשיר "תיקון חצות": "גַּם-כּוֹכָב אֶחָד אֵין בָּרָמָה עוֹד"). כל שירו של ביאליק "כוכב נידח" (תרנ"ט) הוא תפילה לכוכב הנידח, שנועד להאיר ליהודי הנודד את דרכו, לבל יכבה ולבל יסתיר את אורו מן הדרך ("הָאֶר-נָא, כּוֹכָבִי, דַּרְכִּי הָאֲבֵלָה!").
כאמור, ברוב השירים הלאומיים של ביאליק כוכבו של היהודי מטעהו ומטה אותו מן המסלול ("אין מזל לישראל", ו"מזל" הריהו "מזר"). גם בשירו של ביאליק "עם דמדומי החמה" מדובר על אותם מחוזות "שֶׁכָּל-כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם" – והרמיזה של הכוכבים היא אותה הקריצה שהם קורצים ב"נושנות". בסיום השיר "עם דמדומי החמה" מתברר שהאיים הללו, שעליהם רמזו הכוכבים, אינם אלא מִדבר צייה, ששני האוהבים לכודים בתוכו ללא מוצָא. אכן, קריצת עיניהם של הכוכבים והרמזים שהם שולחים ממרום אינם אלא מעשי הטעיה ותרמית.
בשיר "רזי לילה" (אף הוא משנת תרנ"ט) הדובר בעל הדיוקן הקומי, דיוקנו הקריקטורי של היהודי בדור של "על פרשת דרכים", מפגין חליפות רגשי גאווה וענווה. בתחילה הוא מלא בהכרת ערך עצמו ושואף אל העבים והכוכבים ("כָּלְתָה נַפְשִׁי לִסְפֹּר הַכּוֹכָבִים"), אך חלומו מתנפץ ומפיל אותו אל קרקע המציאוּת הדלוחה.
הדובר בשיר זה מתואר כמי שמנסה להרקיע כנשר לשמי שמים, אך מעופו מנמיך טוּס כשׂלָו או כתנשמת. גם באיגרתו הראשונה לרֵעיו תיאר ביאליק את עצמו (או את ה"אני" האישי והלאומי שבתוכו) במילים: "והנה דמיוני […] עשה לו כנפיים ככנפי התנשמת, שפעמים כעוף יתעופף ופעמים הלא שורץ כשרֶץ על הארץ. ודרך אחת לדמיון ולתנשמת, אך לשניהם כפעם בפעם חליפות להם, רגע בין כוכבים ישים קִנו, יפרוש כנפיים בין מפרשי עב, ומשנהו – יצלול כעופרת לתהום רבה".2 כל התיאורים הללו מבוססים על תיאורם הקולקטיבי של בני ישראל כמי שעוברים במהירות רבה ממצבים דֶפּרסיביים, של אָזלת יד וייאוש, למצבי מַאניה נמרצים וקדחתניים, וחוזר חלילה, תיאור המשמש תכופות סיפור תשתית ביצירת יל"ג לסוגֶיה: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים" (בבלי מגילה טז ע"א). הדמיון בין המאפיינים האישיים למאפיינים הלאומיים הטיפוסיים מלמד שגם בסיפורת הרֵאליסטית והנטורליסטית ביותר שלו (כגון ברשימה "סוחר") עיצב ביאליק גיבור שהוא אישי ולאומי גם יחד, ששילובם זה לזה המשיך ללַוות את כתיבתו לסוגיהָ ולתקופותיה.
אפשר שהדובר בשיר "רזי לילה" רומז על רצונו להחיות את "ברית בין הבתרים" המתוארת בתנ"ך לאחר הבטחת האל לאברם שיברכו בזרע ככוכבי השמים לרוב. החייאת הברית מרמזת על רצון מחודש להתנחל בארץ האבות, אך המציאוּת המתחוללת סביבו טופחת על פניו, והוא מגלה לאכזבתו את "אוֹר הָרְמִיָּה, / הַרְחֵק בָּעֲרָפֶל כַּיְרִיעָה".
תחושה כזו מפעמת גם בשיר "כוכבים מציצים וכבים" שנכתב ב-1901. לרגע הכוכבים מציצים ומנצנצים, אך הם כבים ואִתם גם החלומות שהם מפיחים באדם. ואולם, "רזי לילה" הוא שיר לאומי אופייני, המתאר את היהודי הנבוך בדור של "על פרשת דרכים", ואילו השיר הלירי הקצר "כוכבים מציצים וכבים", ביחד עם תאומו (השיר הלירי הקצר "זריתי לרוח אנחתי") הם שירים אוניברסליים. ביאליק שְׁלחם לכתב-העת "הדור" של פרישמן, שייצג קו מודרניסטי וקוסמופוליטי יותר מזה ששלט בכתבי-העת השמרניים של אודסה, בעלי המגמה הלאומית המובהקת, ולא יצק בהם תכנים לאומיים ניכרים לעין. הקובלנה הבוקעת ממנו אינה קובלנה יהודית טיפוסית. אכן, "כוכבים מציצים וכבים" הוא שיר אירופי ומודרני יותר מרוב שירי הכוכבים של ביאליק, ויש בו מרוחם של ה-ennui וה-spleen האופייניים לשירי בודלר.3
ג. כוכב נופל ומטר של כוכבים
בהתחלת המאה העשרים עבר המוטיב גם אל המונולוגים "מפי העם", ומהם אל "שירי העם" שהתחילו אז להיכתב בהשראת האנתולוגיה "שירי עם יהודיים ברוסיה", בעריכת גינצבורג ומארק, ס"ט פטרסבורג 1901. בשנת 1902 ניסה ביאליק להשלים את המונולוג העממי הלא-גמור שלו "יונה החיט" – כך עולה מכתב יד הפותח במילים "פעם על משמרתי עמדתי בלילה" שנמצא בארכיונו. הפרגמנט הזה הוגדר על-ידי אוריאל אופק ככתב-יד של שיר ילדים שכתיבתו לא נשלמה,4 אך בעקבות בדיקה פרוזודית התברר לי שאין הוא אלא ניסיון להמשיך את חיבורו של המונולוג הארוך והשאפתני שלו, שבניגוד ל"המתמיד" מתאר ילד יהודי מוכשר שנותק מספסל הלימודים בעקבות עריצותם של צבא הצאר ושל המִמסד הרבני, שפָּטר בני עשירים מעבודת הצבא.5 בפרגמנט זה יש תפקיד חשוב לכוכבים: הם משקיפים על עֶמדת החייל העומד על משמרתו ועל בית הוריו המרוחק העומד עדיין על תִּלו, ולכאורה מקשרים אותם זה לזה, אף מנבאים את העתיד (אם כי לא באופן ברור וחד-משמעי).
קטע זה נועד כנראה לציין את נקודת התפנית והשיא של היצירה, שאחריה עתיד יונה החייל לסיים את שירותו הצבאי ולשוב למקום הולדתו. כמה סימנים לכך: ראשית, הלבָנָה במילואה מרמזת שמלאו ימי שירותו של יונה, ועתה עליו לחזור לביתו (והשווּ למסופר אצל מנדלי בספר השביעי של "בעמק הבכא", המתאר את חרמש הירח כסמל לחרפת החטפנות). שנית, גם הפֵּרות נושרים מן האילן, אות לכך שגמלו והבשילו, והגיעה העת לסיים את השירות ולשוב הביתה. שלישית, הכוכבים נושרים משמַים, אות שמָלאוּ ימי חייו של "אחד מן החבורה" (ככתוב בכתב-ידו של המשורר בשולי הטיוטה).
הטבע משתתף אפוא בדרָמָה האנושית שלפנינו, ורומז שהגיעה שעתו של יונה לשוב לבית אבא-אימא, לאחר שמילא את מִכסת שנותיו בצבא הצאר. ואולם, עליו לחזור ככל הנראה לבית שבינתיים התייתם מיושביו, כי הכוכב הנופל מרמז על מותו/ם של בן/בני אדם קרוב/ים. מותר כמדומה לשעֵר שעלילת "יונה החייט" אמורה הייתה להסתיים בשִיבה אנטי-הֶרואית אל הריסותיו של עולם הילדוּת, עולם ששלמותו ההרמונית נפגמה ונתערעֲרה, ולא אל חיקה החמים של משפחתו האוהבת. הטבע רומז אפוא רמז דו-משמעי, חיובי ושלילי כאחד: הוא רומז שהגיעה שעתו של יונה להשתחרר מעבודת הצבא הנוגשת ולעמוד ברשות עצמו, אך גם רומז שבני-ביתו האהובים, שמהם נחטף בחוזק-יד ואליהם התגעגע כל השנים, הלכו כנראה בינתיים לעולמם, והותירו את בנם הערירי יחידי לגורלו. מה צפוי לו ומה יזמן לו המזל (הכוכב)? על כך אין היצירה הבלתי-גמורה הזאת מספרת.
כך גם בשיר "העממי" הכמו-נאיבי "ים הדממה פולט סודות", "האני" הדובר (המזכיר בסגנונו ובמחוותיו את הדוברים התמימים של "שירי העם" הביאליקאיים) מגיע למסקנה כי הכוכבים "שבחוץ" לא נועדו לו ולשכמותו ("הַאֲמִינָה – לֹא שֶׁלְּךָ הוּא").6 הוא מבין במאוחר כי עליו לחפש את זהותו ואת נחמתו ואת האור הגנוז ש"מִבּית", ולהפסיק לצפות לישועה מאור הכוכבים הקורץ ב"מִחוּץ", המבטיח לו גדולות ונצורות: "אוֹמֵר לִבִּי לִי בַחֲשָׁאי: 'בְּנִי! חֲלוֹמוֹתֶיךָ בָאוּ; / נָפַל כּוֹכָב מֵרָקִיעַ – /הַאֲמִינָה – לֹא שֶׁלְּךָ הוּא'.[...] // וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם / אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי; / לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד – / הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי". לפנינו הבנה מאוחרת הן במישור הפרטי, הן במישור הלאומי. על יחיד ועל העם למצוא את זהותם, ולא לחפשה בשדות זרים.
מוטיב נפילת הכוכבים מצוי גם ב"הולכת את מעמי", שיר שביאליק כתבוֹ בעקבות הפְּרֵדה בינו לבין הציירת אירה יאן, שהחליטה ב-1907 "לשרוף את כל הגשרים" ולעלות עם בִּתה היחידה לארץ-ישראל העות'מאנית של ימי העלייה השנייה. גם כאן הכוכבים עתידים להשקיף ממרומים גם על האני-הדובר שיישאר בנוף צפוני וקר וגם על ה"אַתְּ" האהובה, נמענת השיר, שיוצאת אל הנופים המזרחיים החמים. הנופים הים-תיכוניים גרמו לביאליק שיתאר את הכוכבים בתיאוריה האורנמנטליים של שירת "תור הזהב" בספרד: "כַּכּוּשִׁיּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת – לֵילֵי קָיִץ, / מְתוּקֵי לֵילוֹת, קוֹדְחִים וּמַחֲרִישִׁים, / מְעֻלְּפֵי שְׁחוֹר וּכְלִילֵי הַכּוֹכָבִים, / כָּל-כּוֹכָב רִמּוֹן זָהָב, רִמּוֹן זָהָב; [...] / וְנִנְעֲרוּ כוֹכָבִים שְׁפָעוֹת 9שְׁפָעוֹת, / וְנִתְּכוּ הֵמָּה וּמְכִתּוֹתָם אָרְצָה / כִּנְפֹל שְׁלַל עֲלֵי זָהָב בַּשַּׁלָּכֶת; [...] / כָּמוֹנִי שְׂאִי עֵינַיִךְ הַשָּׁמַיְמָה / וְלַמְּדִי-נָא מֵהֶם אֶת-לִבֵּךְ שַׁלְוָה: / רְאִי, כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה יֹאבְדוּ / כוֹכָבִים מִדֵּי לַיְלָה לַשָּׁמַיִם – / וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם, / וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם, / וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם".
שוב לפנינו שיר של רֶזיגנציה – של השלמה עם הקיים: המוני כוכבים נושרים מדי קיץ וניתכים כגשם אסטרלי בעונת נפילתם של המטאוריטים ממרומים, אך השמים עומדים בשלוותם ואינם חשים באבדתם. ובמקביל, המוני אנשים נושרים מדי יום מן העולם וממציאוּת החיים הגלובלית, והארץ לעולם עומדת.
שיר זה מזכיר אפוא במקצת הן את "אלילי הנעורים" המתואר לעיל, הן את "יונה החייט" שבו החייל עומד תחת אותם שמים המשקיפים על בית הוריו. הכוכבים המשובצים בשמים קורצים לו ולבני משפחתו, חרף המרחק. וכאן, כאמור, האהובה תימצא בארץ רחוקה וחמה, אך הכוכבים יקשרו בינהּ לבין אוהבהּ, שנשאר בלעדיה בארץ קרה וצפונית. השמים וכוכביהם יזכירו להם זה את זה חרף המרחק הגאוגרפי והמנטלי שייווצר ביניהם.
משיר זה מהדהֲדים גם הֵדיו סיפור אהבתם של המשורר רוברט בראונינג והמשוררת אליזבת בארֶט, שהיה סיפור האהבה המפורסם ביותר במאה התשע-עשרה, ואליזבט בארֶט היא שכָּתבה את השורות: “Gaze up at the stars knowing that I see the same sky and wish the same sweet dreams" ("בהביטך בשמים דע שאני רואה אותם שמים ומשתוקקת לאותם חלומות מתוקים").7
ד. שירי קינה של ביש-גדא שאין לו כוכב
ב-1903 נכתב ופורסם השיר "בת ישראל", שבנקל יכול היה להשתלב בין שיריהן של שתי חטיבות "שירי העם" שחיבר ביאליק בין השנים 1905 – 1910. כאן מציעה הנערה, המנסה להחיש את יום החוּפּה, את חמודותיה ואת אוצרותיה הגנוזים. דברי השכנוע שלה פותחים בהבטחה העשויה להישמע חומרנית עד מאוד, אך מתגלה כהבטחה רוחנית ונאצלת: "אִם-יֵשׁ מִשְׁבֶּצֶת רֵיקָה בְּנִזְרְךָ – / בְּיָדִי אֶבֶן הַמִּלּוּאִים; / וְאִם מָלֵא הוּא – כִּי-עַתָּה אוֹסִיף עוֹד / נֹפֶךְ מִשֶּׁלִּי עָלֵיהוּ". הנערה מבטיחה כביכול "אוצרות קורח" – אבני חן ומרגליות – אך למעשה היא מציעה את אהבתה, שלדבריה היא הטובה שבאבני החן. הנערה מציעה לבחיר-לבה לשבץ בנזרו רק אבן אחת ויחידה – "אהבה" שמה – שכּן אוצרות ממשיים יותר אין לה להציע, והיא כאותה נערה פרובינציאלית מ"בין נהר פרת ונהר חידקל", המאמינה שחתנה יישאנה לאשה מאהבה, בזכות אוצרותיה הגנוזים – בזכות יופיה ומעלותיה – ולא בעבור כסף ונדוניה.
בת ישראל מבטיחה לחתנה שכל גורלו ישתנה לטובה אם ייקחנה לאישה: "גַּם-הַכּוֹכָבִים לְךָ אָז יִרְמְזוּ / רְמָזִים חֲדָשִׁים בַּל-יְדַעְתָּם, /וּנְהִימָה חֲדָשָׁה אָז תִּשָּׁמַע לָךְ / בַּהֲמוֹן מִזְמוֹרֵי לִבֶּךָ.// וְדַע, נִשְׁבַּעְתִּי לְךָ בְּכוֹכְבֵי אֵל, / כִּי אֶבֶן שְׁלֵמָה הִיא וּטְהוֹרָה". לכוכב יש כאן משמעות כפולה. הם מסמלים את המזל (מזל = מזר = כוכב), שעתיד להתהפך לטובה ביום החתונה, והם מסמלים את השמַים ואת האלוהות, שבשמהּ נשבעת בת ישראל על שלמותה.8
לתרמית הכוכבים מוקדש כל "שיר העם" הביאליקאי "בהבטחות שווא אל תאמן, אח", הפותח במילים: "בְּהַבְטָחוֹת שָׁוְא אַל-תַּאֲמֵן, אָח, / אַל-תִּבְטַח בַּכּוֹכָבִים, / רַמָּאִים הֵם וַחֲנֵפִים הֵם – / גַּנָּבִים שֶׁבְּגַנָּבִים!". בעקבות דברי אזהרה אלה בא סיפורו של ה"שלימזל", על הכוכב שנצנץ לו והבטיח לו ש"י עולמות, אך בז לאמונתו ולנאמנותו, ובגד בו. ברי, הדובר מבקש להשיג את אהדת הזולת, אך למעשה "מפליל" את עצמו: מימי נעוריו, במשך שנים הוא ישב וחיכה לעזרה משמים מבלי שנקף אצבע להיטיב את גורלו. עכשיו, במאוחר, הוא מקונן על מר גורלו. שיר זה, הנשמע כשיר קינה אישי, יכול להיות גם קינתו של עם שלם שחיכה לשווא כל ימיו ל"סיעתא דשמיא".
ה. נצנוץ הכוכבים כמעשה פריצות
שירי ביאליק גדושים אפוא בסוגים שונים של מוטיב "תרמית הכוכבים", אך המעקב אחר תהליכי שינוי ותמורה שחלו במוטיב במהלך הקריירה היצירתית של המשורר מלמד כי השימוש במוטיב זה הלך והקצין ככל שנקף הזמן. את שירו "לפני ארון הספרים" חיבר ביאליק ב-1910 לאחר עיסוק אינטנסיבי באגדות חז"ל לקראת הוצאת "ספר האגדה" בגלגולו הראשון. מן השיר עולה תמונה עגומה שלפיה כבר דעך כליל נר-התמיד שהאיר את חייו של העם. הדובר פונה אל הכוכבים, כאחד ההוברים, ומבקש מהם שישלחו אליו רמז: "וְאַתֶּם כּוֹכְבֵי-אֵל, נֶאֶמְנֵי רוּחִי / וּמְפָרְשֵׁי לִבִּי, / מַדּוּעַ תֶּחֱשׁוּ אַתֶּם, לָמָּה תֶחֱשׁוּ? / הַאֻמְנָם אֵין לְעַפְעַף זְהַבְכֶם דָּבָר / וְרֶמֶז קַל לְהַגִּיד לִי וְלִלְבָבִי? / אוֹ אוּלַי יֵשׁ וָיֵשׁ – וַאֲנִי שָׁכַחְתִּי לְשׁוֹנְכֶם / וְלֹא-אֶשְׁמַע עוֹד אֶת-שְׂפַתְכֶם, שְׂפַת הָרָזִים? – / עֲנוּנִי, כּוֹכְבֵי-אֵל, כִּי-עָצֵב אָנִי".
השיר גדוש בפרדוקסים ובצירופים אוקסימורוניים. הדובר מספר איך לנוכח ארון הספרים "דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד" (התיאור מעמיד באור אירוני את צירוף "נר התמיד", המלמד כביכול על נצחיות). הדובר יוצא מן המחילות התת-קרקעיות ומן הקברים, ונושא עיניו אל רום השמים, אל הכוכבים. הוא פונה אל הכוכבים בכינוי התיאופורי "כּוֹכְבֵי-אֵל", אך מתאר את טיבה הזנותי של קריצת הכוכבים. עפעף הזהב של הכוכב צבוע בצבע התקווה וההבטחה, אך גם קרוע בפוך כעפעפיה של אשת פיתוי (ראו מאמרי על שיר זה בכתב-העת "תעודה", טז-יז, תל-אביב תשס"א, עמ' 696-655).
הקריאה אל הכוכבים מסתיימת במילים: "עֲנוּנִי, כּוֹכְבֵי-אֵל, כִּי-עָצֵב אָנִי" המורכבת אף היא מפסיפס של ציטטות, המאזכרות שתי קריאות נודעות משירת ההשכלה: מן הקריאה " עֲנוּנִי נָא, עֲנוּנִי" (משירו של מיכ"ל, "אל הכוכבים" ומן הקריאה "עָצֵב אָנֹכִי" (המופיעה ארבע פעמים רצופות כאנפורה בשירו של מ"צ מאנה "עָצב אָנֹכִי"). שני השירים הללו, ממיטב שירת ההשכלה, עולים בקנה אחד עם מגמתה הכלל אנושית של תנועת ההשכלה, שהאמינה בהֶשֵּׂגי השוויון האמנציפטורי וביקשה לפתוח את החלון לרוח ים, שתפיח חיים חדשים בעלים הבָּלים שבין כותלי החדר. השיר "לפני ארון הספרים" מביע את האכזבה מן החלומות – מן התקווה שנטעו ביהודי אורות הכוכבים. יהודי זה, שאיבד את הדרך אל הגווילים השמורים ארון הספרים הישָׁן שלו – יצא אפוא קירח מכאן ומכאן.
אופיים הזנותי של הכוכבים עולה גם משירו של ביאליק "היה ערב הקיץ" (1908) שיר זה הוא כעין תוספת והשלמה לשיר-הפְּרֵדה מהציירת אירה יאן ("הולכת אַתְּ מֵעִמִּי", 1907), המנבא את בואם של לילות קיץ קודחים, מעולפי שחור וכלילי כוכבים, שבהם יֵצאו אנשים "קְלוּיֵי תַאֲוָה וַאֲכוּלֵי חֵשֶׁק" לחפש קורטוב של אהבה ואושר. כנף הסינר המלבינה בשיר "היה ערב הקיץ" מול זנב הצעיף השחור החולף באפלת הגן מסמלים את התמימות הבתולית ואת הפריצוּת הדיוניסית הדֶמוֹנית המחוֹללות בגן ומתהוללות בין אילנותיו כבמחול שֵׁדִים לילי. הכוכבים מוצגים כאן באופן מפורש כסרסורים לדבר עֲבֵרה, בעוד שב"לפני ארון הספרים" יש לעפעָף זהבם של הכוכבים אופי דואלי – תמים או זנותי. לפנינו שיר ובו מציאוּת "מעֵבר לטוב ולרע", כמאמר ניטשה – שיר שאינו שָׂם פדות בין כוהנים גדולים למגדלי חזירים.
•
לסיכום מאמר זה נבודד שני שירים של ביאליק כדי להעמיק בעזרתם את הדיון במוטיב תרמית הכוכבים בשירת ביאליק. האחד הוא שירו ה"קנוני" הידוע "הכניסיני תחת כנפך" והשני הוא שיר-הילדים "הנער ביער" – שבשניהם יש למוטיב תרמית הכוכבים תפקיד חשוב ומרכזי:
• השיר "הכניסיני תחת כנפך" כמקרה בוחן
בשיר הידוע "הכניסיני תחת כנפך" נעשה שימוש רב-מערכתי ומרוּבּד במוטיב תרמית הכוכבים שבמרכז דיוננו. השיר שלפנינו הוא שיר אהבה עתיר רגשות, ובו תחינתו של האני-הדובר לשוּב אל הקן ולמצוא מנוחה תחת כנפיה של אותה נמענת המכוּנה בכינוי הכפול "אֵם וְאָחוֹת". לחלופין, לפנינו גם שיר אידֵאי-דיסקורסיבי על שִׁיבתו של הדובר האישי-הלאומי אל ביתו, לאחר שחזר משוּט במרחקים ונואש מן ההבטחות היפות שכיזבו והכזיבו.
שיר זה, שנכתב בעיצומה של פרשת אירה יאן, נולד בהקשר אישי צר: באותה עת החליט ביאליק לשוב לביתו ושלא להתפתות לאורות רחוקים וקורצים. לא כך תפסה את מוטיב הכוכבים ידידתו הציירת אירה יאן, שהאמינה בכל לִבּה ששיר זה נכתב לשמה ולמענה בלבד. לאחר פרסום השיר, היא כתבה לביאליק, ניתחה את אישיותו ואת מנהגיו, בהציגה אותו לא כמי שנפל קרבן לתרמית הכוכבים, אלא כמי שרימה אותם, ובשל תרמית זו – חרץ את גורלו לשבט, ולא לחסד. את עצמה הציגה כמי שהקריבה הכול למען "הכוכבים" – למען התקווה והחלומות – וזאת למען תוכל לנסוק אל על ולהתקרב אל הטוהר והברק שלהם:
אל תרמה את הכוכבים, ותראה כיצד הם יקרצו לך! [...] היודע אתה במה מתבטאת מוזרותי? בכך שאינני רוצה לרמות את הכוכבים. [...] הקרבתי הכול למען "הכוכבים", כל מה שנחשב ביותר עבור אישה: שקט, נוחות, נישואין – לא למען אדם כלשהו, אלא למענם, למען "הכוכבים", ולא כדי לרמותם, אלא כדי שאוכל להתקרב אל הטוהר והברק שלהם .9
אירה יאן האמינה שמפגשהּ עם ביאליק היה מפגש גורלי, שנקבע על-ידי כוחות עליונים, ובסמוי גערה במשורר על שהוא מתכחש לצו לבבו, ומרמה את הכוכבים. ביאליק היה רֵאליסטי ומפוכח ממנה, וחזר והתרה בה שדורם איננו דור של "מציאוֹת", כי אם דור של "אבדות". הוא חשש פן תשלם אירה יאן מחיר כבד על מעשיה הנועזים, ואכן חששותיו לא נתבדו. אור הכוכבים התגלה גם הפעם כאור כוזב ומכזיב, והוא הועיד לציירת הנועזת גורל רע ומר.10
אירה יאן ראתה אפוא במוטיב הכוכבים ותרמיתם עניין פרסונלי, רומנטי ומסתורי (אצלה הכוכבים מקבילים לחלומות השייכים לספירה האישית בלבד), ולא העלתה בדעתה מהי מידת העושר והריבוד שיכול היה משורר וירטואוז כביאליק לנסוך בסמל, או במוטיב אחד. לגבי דידו של ביאליק היה זה עניין אישי ולאומי אהדדי.
חטא הבגידה שעליו מתוודה הדובר בשיר במשתמע יכול להיות חטאו של בעל שעזב את ביתו ונפתה ללכת אחרי אורות קורצים ומתעתעים. ואולם, חטא זה הוא גם חטאו של יהודי משכיל שהלך שולל אחר אורות זרים ומפתים, ועזב את הערכים "שמבית". התחינה שבשיר "הכניסיני תחת כנפך" היא תחינה של "אחרי ככלות הכול". הדובר התנסה בניסיונות חיים קשים, מבקש מקלט בחיק האם-האומה – למצוא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה, כלומר, הוא מבקש את נפשו למות, כמו בשיר "לפני ארון הספרים", שעה שהוא נואש מתרמית הכוכבים וקורא קריאת "בּוֹאָה, לָיְלָה / אָסְפֵנִי-נָא, הוֹד לַיְלָה, וַהֲלִיטֵנִי, / אַל-נָא תִתְנַכֵּר לִי; פְּלִיט קְבָרִים אָנִי, / וּמְנוּחָה תְּבַקֵּשׁ נַפְשִׁי, שַׁלְוַת עוֹלָם – – ". הוא מודה שהוא נשאר חסר כול, ואפילו תקוותיו וחלומותיו לעתיד טוב יותר נגזלו ממנו והותירוהו עירום ועריה
נרמז שעוד נכונו עליות ומורדות בחייו של הדובר. לא ברור אם הגוזל הגיע אל האם הגדולה כדי שתסוכך עליו ותיתן לו מקלט או מרגוע לנצח נצחים. במרכז השיר "הכניסיני תחת כנפך" עומד אדם שהתחיל דרכו בחלומות יפים ואופטימיים, אך סופו שהוא מתבונן במציאות בפסימיזם התהומי של שופנהאואר שלימדנו כי סבלו של האדם נגרם בגלל השתוקקותו המתמדת למילוי החסר שבנפשו, השתוקקות שלעולם לא תגיע לסיפוקה. האדם ימשיך להיטלטל בין שאיפות נעלות לבין אכזבות מדכאות, כי זה טיבו מאז ומעולם, והחיפוש אחר האהבה ימשיך להעסיקו גם להבא. זהו גם טיבו של האני הלאומי השואף אל העבים ואל הכוכבים, אך מפעם לפעם יורד לשפל תחתיות. סיומו של השיר במילות התחינה של הבית הראשון מרמז לכך שלא תמה המסכת, ועוד נכונו לו לדובר גם רגעי התעלות ויציאה נועזת אל המרחב בתום רגעי הדיכאון וההסתגרות בחיקה של יישות חומלת ומגוננת שכמוה כ"אֵם וְאָחוֹת".
• אורו המתעתע של הכוכב בשיר הילדים "הנער ביער"
סיפורים רבים על ילד שמואס בלימודים, בורח אל היער ובסופו של דבר חוזר הביתה אל הוריו שחשבוהו כמת, ומחליט להיות ילד טוב וממושמע, מצויים לרוב בספרות העולם בכלל, ובספרות הילדים הגרמנית בפרט. במעשייה המחורזת שלו "הנער ביער" ביאליק ייהד ביאליק את המוטיבים הללו מספרות העולם וסיפר לקוראיו הצעירים סיפור כפול: את סיפורו של ילד קטן, שניתַק מהוריו וחזר אליהם בדרך נס, ובסמוי – את סיפורו של עם שלם שחזר אל "בית אבא-אמא" לאחר שניתַק ממולדתו ומאביו שבשמים. הקורא הילד ייהנה מן העלילה הפשוטה והגלויה לעין, ובבגרותו יבין את המסרים הלאומיים הסמויים, הטמונים כאן בין השיטין.
שלושת מקורות האור, הנגלים לילד התועה במעבה היער, נוטעים בו תקוות – כוכב, סהר ומדורת אש – אך לאמִתו של דבר מטעים אותו ומתעתעים בו, כמו באגדה המצמררת מאגדות האחים גרים על הנזל וגרטל (Hänsel und Gretel), התועים ביער. כזכור, בהגיע הילדים אל הבקתה היפה והמפתה, העשויה דברי מאפה וממתקים, הם מגלים להוותם שהאור שבקע מחלון הבקתה הוליכם שולל ושהם נפלו מן הפח אל הפחת.
גם בשיר הסיפורי שלפנינו, שלושת מקורות האור, למן אורו הקל של הכוכב ועד לאורו הדק של הסהר ולאורה הגדול של המדורה, מתגלים ככוזבים וכמכזיבים. הם נגלים לעיני הנער ומפיחים בו תקווה, אך אז הם כבים ונעלמים, זה אחר זה, ומשאירים את התועה בחשכת היער, מאוכזב וחשוף לפגעים ולפחדים. גם תרמית הכוכבים ותקוות השווא שהם נוטעים בנודד הוא מוטיב חוזר בשירת ביאליק, משיר הבוסר הגנוז ועד שירים "קנוניים" ידועים כמו "הכניסיני תחת כנפך" ("הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי") ו"לפני ארון הספרים" ("וְאַתֶּם כּוֹכְבֵי-אֵל, נֶאֶמְנֵי רוּחִי / וּמְפָרְשֵׁי לִבִּי, / מַדּוּעַ תֶּחֱשׁוּ אַתֶּם, לָמָּה תֶחֱשׁוּ? / הַאֻמְנָם אֵין לְעַפְעַף זְהַבְכֶם דָּבָר / וְרֶמֶז קַל לְהַגִּיד לִי וְלִלְבָבִי?").
בסמוי לפנינו יצירה ציונית, המבליעה פרוגנוזות מפוכחות לגבי עתיד העם. כל מקורות האור מתעים את הנער ומתעתעים בו (הכוכב, הסהר והמדורה). רק אליהו הנביא אינו מטעה אותו, ומוליך אותו הַישֵר לבית אבא. משמע, רק כשהעם יחליט לחזור אל המיתוס הלאומי שהזין אותו בכל הדורות, ויפסיק לחפש לעצמו זהות חדשה בשדות נֵכר, הוא יגיע "בקפיצת הדרך" וללא שהייה לביתו ההיסטורי. ביאליק אינו מספק לקוראיו סיפור ציוני "מגויס", כי אם סיפור היסטוריוסופי מורכב ומעניין, ללא כל קישוט ופרכוס.
בשיר "הנער ביער" לפנינו עיצוב אלגורי מובהק של מוטיב תרמית הכוכבים. משה הנער עוזב את ביתו, תועה ביער והולך שולל אחר אורות רחוקים, ובהם אור הכוכב, שניצת לרגע וכבה מבלי שיאיר לו את דרכו: "וּמֹשֶׁה הַנַּעַר / תָּעָה בַּיַּעַר,/ אֵי דֶּרֶךְ וּמִשְׁעוֹל / וְאֵין אָדָם לִשְׁאֹל. // הוֹלֵךְ הַנַּעַר / וּבוֹכֶה בַּיַּעַר: / "כּוֹכָב, כּוֹכָבִי, / אֵי דֶרֶךְ בֵּית אָבִי?" // כָּבָה הַכּוֹכָב / וְדָבָר לֹא עָנָה, / וְתוֹעֶה הַנַּעַר / אָנֶה וָאָנָה". השוטטות במרחקים, ביער ובשדות נכר, הייתה יכולה להסתיים באופן טרגי אלמלא הושיט אליהו הנביא את ידו לנער, והוליכו היישר לבית אבא אמא. משמע, רק משגילה הנער את זהותו הלאומית וחדל לעשות את דרכו לאורם של מאורות כוזבים, הוא הצליח לחזור לביתו (לתרבותו הלאומית, לארצו שמקדם), וזכה לשבחים מכל עבר.
•
המעקב אחר המוטיב החוזר של תרמית הכוכבים ביצירת ביאליק לסוגיה ולתקופותיה מעיד שאפילו מוטיב אחד ויחיד יכול להסתעף לכמה וכמה סעיפים. מדובר בעניין ש"משורש נשמתו" של ביאליק ושבו בגידת הכוכבים יכולה לסמל את התהפכות הגורל, את בגידתה של ההנהגה בתפקידה, אך גם – ואולי בעיקר – את בגידת השמים במאמין ההולך בנתיב ואינו יודע שגורלו מתעתע בו. במישור הלאומי לפנינו תהייה וקינה על גורלו של עם, שמנהיגיו הרוחניים התעוהו לתלות את יהבם בתנועת ההשכלה האירופית, שאכזבה אותם והשאירה אותם עירום ועריה, קירחים מכאן ומכאן.
הערות:
באותה רוח נכתבו ב"מזרח ומערב" השורות המתארות את כפיות התודה של אומות העולם שקיבלו מעם ישראל מתנה גדולה כמו המונותאיזם, אך גמלו לו בשנאה ובבוז: "וּבְחֶרְפָּה יָרֹקּוּ בִּפנֵי זְקַן הָעַמִּים [...] גַּם אוֹר כּוֹכְבֵיהֶם מֵעֵינֵינוּ יִמְנָעוּ".
איגרות ביאליק, כרך ב, תל-אביב תרצ"ח – תרצ"ט, עמ יב.
על זיקתו של ביאליק לשירת בודלר עמדתי בפעם הראשונה בודלר לראשונה במאמרי "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים", ידיעות אחרונות, א' באלול תשל"ו [27.8.1976], וכן בספרי "השירה מאין תימצא", תל-אביב 1987, עמ' 229 – 235. ראו גם: חמוטל בר-יוסף, "מגעים של דקדאנס", ירושלים ובאר-שבע 1997, עמ' 86 – 100.
ראו במאמרו של אוריאל אופק "מדי שבת בא חברי..." (שירי ילדים גנוזים של ח"נ ביאליק), "עיתון 77", ח, גיל' 54 – 55, סיוון-תמוז תשמ"ד (יוני-יולי 1984), עמ' 38 – 39. אוריאל אופק לא כָּלל את שירי הילדים הגנוזים של ביאליק בספרו "גומות ח"ן – פועלו של ביאליק בספרות הילדים", תל-אביב תשמ"ד.
בספרו "הפְּרֵדה מן האני העני" (1986) לא כתב מירון אלא שמדובר ב"פרגמנט מן הפרק של הפואמה (שנכתב כנראה כמה שנים לאחר כתיבתו של הפרק הראשון)" ושכּתב-היד שלו "שמור בארכיון ביאליק". אילו גילה מירון בכוחות עצמו את ניסיונו של ביאליק להמשיך את הפואמה, הוא היה רומז לכך מן הסתם כבר בעת שחיבר את המבוא לפואמה "יונה החייט", הכלול בכרך הראשון של המהדורה המדעית של שירי ביאליק שיצאה לאור בעריכתו בשנת 1983; ואולם שיוך הפרגמנט לפואמה "יונה החייט" נתגלה לי רק בשנת 1984. למזלי הבאתי את דבר זיהויו של הפרגמנט בספר שיצא לרגל נעילתו של הכנס הבין-אוניברסיטאי הראשון לחקר הספרות העברית שנערך באוניברסיטת תל-אביב בשנת 1984, דהיינו, כשנתיים לפני צאת ספרו של מירון, שאם לא כן גם במקרה זה ניתן היה להאשימני שלא כדין בשימוש אֶפּיגוני ב"מִמצאיו".
אפשר להבין את מוטיב הכוכבים גם אחרת. מאחר שנפילת הכוכבים נקשרת בשירת ביאליק, ולא בה בלבד, עם מותו של אדם קרוב (כבקטע הגנוז של "יונה החיט" וכמו בשיר "הולכת את מעִמי"), ייתכן שהדובר זוכה לדברי עידוד על שכוכבו עדיין ניצב קבוע במרום, וכי שום סכנה אינה נשקפת לו באופק.
על שירו של ביאליק וזיקתו לפרשת אהבתם של המשוררים רוברט בראונינג ואליזבת בארט ולשירה שנולדה מפרשת אהבה זו, ראו בספרי "לנתיבה הנעלם: עקבות עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק".
דבריה התמימים לכאורה של בת ישראל בשיר זה הם למעשה דברים חתרניים השוברים את כל המוסכמות: ראשית, לפנינו היפוך מגדרי שכּן דווקא הנערה היא המוסיפה כאן נופך לחתנה, ולא החתן לבחירת-לבבו כבדברי חז"ל (קידושין מח א). שנית, הנערה אינה נוהגת בצניעות, ומפרטת באוזני הגבר את ה"נדוניה" שלה. כך, בניגוד לכללי הדֶקוֹרוּם המקובלים, היא אף ממלאת את תפקידו של השדכן שמתפקידו לגשר בנושאים חומריים. שלישית, בניגוד למקובל ב"רחוב היהודים", גיבורת השיר מציעה לגבר נישואי אהבה, ונישואי אהבה הם אכן עניין רגשי המייתר את תפקידו של השדכן ואת פירוט "התנאים". נוסח השבועה, המגייס את המרומים ואת היושב במרומים, מפר איסור מפורש מדאורייתא (במשתמע האישה נשבעת באלוהים, ולאדם מאמין אסור להישבע באלוהים).
אל תרמה את הכוכבים
ראו במכתביו אליה המצורפים בסוף ספרי "לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק", תל-אביב 2000,