הבלדה על מַהֲלך החיים
שיר-הערש "לילה, לילה" מאת נתן אלתרמן
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,
גליון 1752 02/06/2022
הז'אנר הספרותי המכוּנה "שיר-ערש" ("lullaby" באנגלית) שמו מעיד עליו שהוא נועד לסייע להורים להרגיע את ילדיהם ולהרדימם לעת ערב. כמו רבים מִסוגיה ומִסוגותיה של ספרות הילדים, הוא נולד בהשפעת הִלכי-רוח רומנטיים, שהעלו על נס את האדם הפשוט, את האישה והילד (וכל אותם "גיבורים" אנטי-הֶרואיים שלא זכו לעמוד במרכז יצירת האמנות בתקופה המלוכנית – הנֶאוֹ-קלסית – שקדמה למהפכה הצרפתית). ואכן, במרוצת המאה התשע-עשרה, מראשיתה ועד סופה, הייתה עֶדנה לז'אנרים פולקלוריסטיים כדוגמת שירי-העם ושירי-הילדים (בהם שירי-הערש), ורבים הם המלחינים הנחשבים שחיברו להם לחנים. המלחינים הללו כינו את שיר-הערש בשמו הצרפתי "berceuse" כדי להעלותו בדרגה ולהעניק לו מעמד ויוּקרה. הידוע שבהם הוא לחנו של ברהמס "Wiegenlied" ]"שיר-עריסה", או "שיר-ערש" [ משנת 1840, שהשפיע לא במעט על התפתחות הז'אנר.
שיר-הערש שימש, ועודנו משמש גם כיום, חרף הגירויים האין-סופיים של עידן המולטי-מדיה, דרך נעימה ובלתי-אמצעית ליצירת קִשרי קִרבה ורִגשי אהבה בין אֵם לילדיה (האֵם היא זו ששירתה המעודנת נסכה תרדמה על ילדיה ובשירי ערש רבים היא הפרוטגוניסט – הן הגיבורה הן המבַצעת).
בעבר, בתקופות אידֵאולוגיוֹת יותר מתקופתנו הבתר-מודרנית, שימש שיר-הערש לפעמים גם אמצעי דידקטי להנחלת ערכים חינוכיים ראויים, כמו אהבת הזולת, או אהבת העם והמולדת. בתוך כך נכנסו לשירי-העם גם יסודות מעציבים וטרגיים, כגון סיפורים על כיבוש הארץ בידי אויביה ועל נפילת בניהָ בקרב. העיון במבחר רחב של שירי-ערש מעלה שלא אחת מסַפּרת האֵם לילדהּ בשיר על האב שהלך לבלי שוּב, אך תכופות היא גם מנסה להרגיעו ולסַפּר לו שהאב ישוב לביתו מיום עבודה מפרך בשדה, או ממסע ארוך ומייגע בדרכים, בשעה מאוחרת – כ"בצאת הלבנה" או ב"צאת הכוכבים".
ביאליק, שהיה בין הראשונים שחיברו "שירי-עם" בעברית, הֵעז לִפנות אל ז'אנרים "דיבוריים" ו"נמוכים" שלא נבראו בעברית לפניו (למעט עיבודים אחדים שעיבדו משוררי "חיבת ציון" משירי-עם ומשירי-ערש בלשונות היהודים). "שיר-עם" הוא מעצם הגדרתו שיר העובר מדור לדור במסורת שבעל-פה, ואילו ביאליק חיבר שירי-עם בשפה שאיננה מדוברת (מעשה נועז וחסר תקדים, שאין לו אח ורֵע).1 הוא חיבר שירי-ילדים בטרם נוסד גן-הילדים העברי, אף חיבר שירי-ערש בטרם ידעו אימהות יהודיות לשיר לילדיהן בעברית. שירי-הערש שלו – "היש כעוללי", "תחת ערש בני הרך", "רועת הכוכבים" – הם מופת של שיר-הערש העברי, מאז ועד היום, ועשרות טקסטים, ספרותיים ופזמוניים, נכתבו בעקבותיהם ובהשפעתם.
אל שירת ביאליק, ואל השפה העברית בכלל, הגיע שיר-הערש בהשראת התרבות הגרמנית, מזה, והרוסית, מזה.2 לא אחת הגיעו הז'אנרים העממיים אל ביאליק ישירות מלשון יִידיש שספגה תכנים וצורות משתי התרבויות האלה גם יחד (וכן מתרבויות אחרות). לא אחת היה שיר-הערש הגרמני או הרוסי גדוש במוטיבים מסַמרי-שֵׂער שכְּלל וכלל אינם מתאימים לשעת הרגיעה והשֵׁנה. כך, למשל, בשיר רוסי שהושר במועדונים של חברי ה"בונד" בתחילת המאה העשרים מספרת האם לילדהּ שהאב לא יחזור כי האויבים שבוהו, גררוהו והעלוהו לגרדום.
גם באחר משירי-הערש העבריים הראשונים (שאותו תרגם מלשון יידיש המשורר אהרון ליבּוֹשיצקי בשנת 1892) מסופרת הטרגדיה הלאומית של חוּרבּן המִקדש, העם והארץ: "בַּהֵיכָלִים הַנֶּהְדָּרִים / עַם הִתְיַשֵּׁב זָר, / וַאֲבוֹתֶיךָ נָדִים נָעִים, / נְתוּנִים בִּידֵי צַר". ובשיר-ערש עברי, שהיה פופולרי מאוד בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, בתקופת ה"מאורעות", "מרגיעה" האֵם את בנהּ הרך ומבטיחה לו שלכשיגדל הוא עתיד לצאת עם אביו אל השדה ובלילות – לשמירה מפני הפורעים. לפי שעה – כך מספרת האם לילד בשירהּ – רבות הן הצרות, הצפויות להם והמסַכּנות את חייהם: "בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן"...
ואלתרמן הצעיר, שחזר אז מלימודי האגרונומיה שלו בצרפת, ונסע לעִתים קרובות לדגניה לפגוש את ידידתו-אהובתו עברייה שושני, ראה בחלחלה את השדות השרופים ואת הלוויות החללים. בין שירי הבוסר שלו, שאת רובם גנז, חיבר גם שירים כדוגמת "וריאציה",3 שבּוֹ כתב באירוניה עד כמה "יפים הם הלילות בכנען", התובעים את חייו של אדם. אחד מִבּין השירים המוקדמים האלה – שירו "האם השלישית" שלא נגנז אך שוּכתב לפני שילובו בספר השירים הראשון כוכבים בחוץ (1938) – הוא בלדה שבָּהּ שלוש אימהות (הסִפרה "שלוש" אהובה על מחברי בלדות) מסַפּרות על מַהֲלך החיים, ההֶרואי, אך גם הטרגי, שנפל בגורל בניהן.
מקץ שנות דור ניאות אלתרמן לבקשת ידידיו, והוציא ב-1959 את הספר בלדות ישנות ושירי-זמר של אנגליה וסקוטלנד.4 בספר נכללו שירים אחדים הבנויים בתבנית השלישונית, כגון "שלושה בני עורב" הפותח את הקובץ), או "בילי הקט" (שיר על שלושה ספנים מספני הצי של בריסטול העיר שיצאו אל קו-המשווה). בשיר כלול גם שיר-ערש שעליו כתב אלתרמן "זמר זה הוא אחד הנודעים בשירת-העם האנגלית", ובו מסַפּרת האם לבנהּ איך נתפתתה לאביו, שנטש אותה ואת עוּבּרהּ (כלומר, את הילד המאזין לשיר), ואף-על-פי-כן, "נוּם, נוּם. גְּזֵרָה הִיא כִּי אֹהַב / לָעַד אֶת מוֹלִידְךָ הָאָב, / אִם יְהַלֵּךְ וְאִם יִרְכַּב / אַהֲבָתִי תֵּלֵךְ אַחֲרָיו. / בְּטוֹב וָרָע, מִסּוֹף עַד סוֹף, / לִבִּי אַחֲרָיו רָדֹף יִרְדֹּף / נוּם, נוּמָה. – "...
במרוצת השנים תרגם אלתרמן את הבלדות הללו לפי הנוסחים הכלולים באסופת השירים של תומס פֶּרסי, בישוף מן הכנסייה הסקוטית שהשאיר אחריו קובץ בן מאתיים בלדות (שתורגמו במשך הדורות ולכל אחת מהן היו נוסחים רבים). תרגומיו של אלתרמן לבלדות העממיות הללו היו מפוזרים על פני שבעת ימים, עד שזאב יוסיפון (יוסקוביץ), חברו הטוב, שִׁכנע אותו להוציא את התרגומים הפזורים בספר מיוחד. בתקופת תרגומן של הבלדות חיבר אלתרמן בהשראת מלאכת התרגום גם בלדות מקוריות אחדות, וביניהן שירו "לילה, לילה" שחוּבּר עוד בשנת 1946, אך בוצע בפעם הראשונה ב-1948.
בבלוג עונ"ש (עונג שבת) הסביר אליהו הכהן, חוקר הזֶמֶר העברי, לבקשת העורך, את הפער שבין שני התאריכים:
התאריך 1946 על הפתק אינו מוטעה אלא מדויק. אמנם השיר הושמע בתוכנית הארבעה-עשר של תיאטרון 'לי לה לו' – 'רק למבוגרים', שהצגת הבכורה שלה הייתה ב-4.2.1948, אך השיר נכתב בשנת 1946. זעירא היה מרותק למיטתו משנת 1947 ועד אמצע שנת 1948, לאחר שלקה בהתקף לב קשה מאד שהשבית את פעילותו לשנה תמימה. בן 42 היה אז. זה היה הראשון מתוך שישה התקפי הלב שתקפו אותו, עד שהאחרון בהם הכריע אותו בשנת 1968 והוא בן 63 בלבד.5
עורך הבלוג, פרופ' דוד אסף, זיהה אל-נכון בשיר הדים לפיוט "ונתנה תוקף", הנאמר בתפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים, ובו נגזר דינם של החיים – מי לחיים ולמי למוות. הפיוט "ונתנה תוקף" מפרט, כידוע, צורות שונות של מיתה ושל עונשים הצפויים לו לאדם ביום הדין, וכדבריו:
כשקראתי אותו שוב, שמתי לב להדהוד של כמה מטבעות לשון מתפילת 'ונתנה תוקף' של יום הכיפורים ('"מי בחרב ומי בחיה [...] מי ישקט ומי יטרף [...] כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת. ספק אם יש לכך משמעות פרשנית כלשהי, אבל מי יודע...6
הנחה זו, בדבר הקשר שבין מילות השיר למילות הפיוט "כל נדרי", היא בהחלט הנחה רלוונטית להבנת שירו ה"פשוט", אך המורכב, של אלתרמן. ניתן לחזקם באמצעות מובאה משיר אחר שלו המצביעה על כך שבצמתים גורליים חשב אלתרמן על הפיוט הזה על "יום הדין": כאשר פרשֹ אלתרמן את הרהוריו על עתידם של העולים החדשים שהגיעו ארצה במבצעי ההעפלה, ומספרם אִיים "לכבוש" את ההוויה הארץ-ישראלית ה"צברית" שנוצרה בארץ לפני בואם ( ועדיין לא ניתן היה לנבא, או לאמוד, מה יהיה המאזן בין היסודות הארץ-ישראליים ליסודות הגלותיים), הוא השתמש בלשון הפיוט "נתנה תוקף": "לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר" (ראו שירו "דף של מיכאל", משירי הפתיחה של עיר היונה).
שירו-הערש "לילה, לילה", בביצועה הדרמטי של שושנה דמארי, עשה כנפיים, והושמע גם מעֵבר לים בביצועו של הארי בלפונטה. הצלחתו מן הבּחינה הכלכלית עלתה כנראה אפילו על זו של המחזה המתורגם "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונימן, שאותו תרגם אלתרמן והוסיף לו פזמונים ששִׁדרגו לאין-ערוך את המקור. מאז ועד היום זכה "לילה, לילה" לעשרות ביצועים, וחרף השנים הרבות שעבר מ-1946 ועד היום, הוא עדיין חלק מ"מחזור החיים" של השירה המושרת, המושמעת מעל גלי האתר:
לַיְלָה, לַיְלָה, הָרוּחַ עוֹבֶרֶת, לַיְלָה לַיְלָה, הוֹמָה הַצַּמֶּרֶת, לַיְלָה לַיְלָה, כּוֹכָב מְזַמֵּר, נוּמִי, נוּמִי, כַּבִּי אֶת הַנֵּר. נוּמִי, נוּמִי, כַּבִּי אֶת הַנֵּר. לַיְלָה לַיְלָה, נוּמִי, נוּמִי, כַּבִּי אֶת הַנֵּר. לַיְלָה, לַיְלָה, עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ, לַיְלָה, לַיְלָה, בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ, לַיְלָה, לַיְלָה, רָכְבוּ חֲמוּשִׁים, נוּמִי, נוּמִי, שְׁלֹשָׁה פָּרָשִׁים. נוּמִי, נוּמִי, שְׁלֹשָׁה פָּרָשִׁים. לַיְלָה, לַיְלָה, נוּמִי, נוּמִי, שְׁלֹשָׁה פָּרָשִׁים. | לַיְלָה, לַיְלָה, אֶחָד הָיָה טֶרֶף, לַיְלָה, לַיְלָה, שֵׁנִי מֵת בַּחֶרֶב, לַיְלָה, לַיְלָה, וְזֶה שֶׁנּוֹתַר, נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר. נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר. לַיְלָה, לַיְלָה, נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר. לַיְלָה, לַיְלָה, הָרוּחַ גּוֹבֶרֶת, לַיְלָה, לַיְלָה, הוֹמָה הַצַּמֶּרֶת, לַיְלָה, לַיְלָה, רַק אַתְּ מְחַכָּה, נוּמִי, נוּמִי, הַדֶּרֶךְ רֵיקָה. נוּמִי, נוּמִי, הַדֶּרֶךְ רֵיקָה. לַיְלָה, לַיְלָה, נוּמִי, נוּמִי, הַדֶּרֶךְ רֵיקָה. |
באמצעות תחבולת הgeminatio- (הכפלת המילה כמו ב"לילה, לילה" או ב"נומי, נומי") יצר אלתרמן אשליה של רגיעה, בעוד שהרוח העוברת, הולכת וגוברת, עד ששלושת הפָּרשים, גיבורי הבלדה, כבר אינם בתמונה (בדומה למבנה הבלדה "האם השלישית", שבָּהּ שניים מהבנים מתו, ואילו השלישי – לא נודע מה עלה בגורלו).
לשורש עב"ר נלווֹת לא אחת קונוטציות מבשרת רעה, כגון "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם" (שמות יב, כג), "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה" (במדבר ה, יד), "כִּי רוּחַ עָבְרָה-בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תהלים קג, טז), "כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (יונה ב, ד), "כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע" (משלי י, כה), וכן הפסוק שהיה למטבע שחוק "עַד-יַעֲבָר-זָעַם" (ישעיהו כו, כ). לפיכך, הצירוף "הָרוּחַ עוֹבֶרֶת" שבשורת הפתיחה של השיר מבשרת רעות, ואותם מבַצעים שהחליטו על דעת עצמם להחליף את הצירוף האלתרמני בצירוף הסתמי "הָרוֹּחַ נוֹשֶׁבֶת" מעידים על עצמם שאין הם קשובים לטקסט ולמשמעיו.
גם השיר האחרון בין שירי כוכבים בחוץ – "הם לבדם" – נפתח במילים "בְּנִגּוּן דּוּמִיּוֹת וְשָׁמַיִם הָעִיר עַד עֵינֶיהָ מוּצֶפֶת. / אֵיךְ אֵצֵא לַעֲבֹר לְבַדִּי בִּשְׁקִיפוּת הַמַּבּוּל הַשָּׁקֵט? ושיר זה מסתיים במילים: "רַק הַצְּחוֹק וְהַבֶּכִי יֵלְכוּ בִּדְרָכֵינוּ הָאֵלֶּה / עַד יִפְּלוּ בְּלִי אוֹיֵב וּבְלִי קְרָב. השיר נפתח אפוא בצירוף "לעבור ב-" שאיננו הצירוף הרגיל לחציית רחוב. אחד ממשמעיו הוא 'להיהרג' (על משקל "לעבור בשלח"). השיר מסתיים בנפילה, תרתי-משמע, ובהתרוקנות הדרכים מכל אדם וחפץ.
השורה האחרונה בפזמון "לילה, לילה" בדבר הדרך הריקה מזכירה את השיר האחרון שכָּתב אלתרמן – שירו "באמצע המישור" שהתפרסם אחר מותו – והוא מסתיים במילים: "וְהוֹסִיף וּמֵאֵן / לַהֲפֹךְ לִדְמָמָה / אַךְ כְּבָר אִישׁ לֹא שָׁמַע / וּכְבָר אִישׁ לֹא יָדַע / וְהַדֶּרֶךְ הוֹסִיפָה לָרוּץ לְבַדָּהּ". אלתרמן יכול היה להבקיע את מָסך הזמן, ולשעֵר את מראֵה פָּניה של המציאוּת שתישאר אחריו, בלעדיו, ביָדעו היטב כי "בֶּן חֲלוֹף הַמְשׁוֹרֵר, אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר" (כדבריו של היינריך היינה המצוטטים בטורו "שחרורה של לוֹרֶליי").
ואם כן, מעגל-חיי-אֱנוֹשׁ איננו אלא קטע קטן למדיי מן המעגל הגדול יותר של חיי "הניגון", או היצירה, שגודלו אינו ניתן לחיזוי. הרעיון שהחיים אינם אלא הרף-עין, ועוד מעט קט נהיה כולנו זמן אשר עבר, חִלחל אפילו לפזמון הפשוט-כביכול "זה יעבור" שחיבר אלתרמן למען הבמה הקלה: "אַךְ גַּם בִּימֵי הָאֹשֶׁר – לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ / מַשֶּׁהוּ נִגֵּן, נִגֵּן בִּי וְחִיֵּךְ: / זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר, / זֶה יַעֲבֹר, יַלְדָּה, כְּזֶמֶר עַל כִּנּוֹר. / יָגוֹן וָאשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר, / זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר".7 המילים "זה יעבור" הן גם מילים מרגיעות ואופטימיות, המלמדות על סופם של היגון והסבל, וגם מילים מאיימות וטרגיות המלמדות שלכל דבר יש סוף – לא רק לסבל, אלא גם לחיים עצמם.
כפל פניו של השורש עב"ר ניכר לאורך הבלדה כולה. צירופי-לשון שפני יאנוס להם הן גם הצירופים "כַּבִּי אֶת הַנֵּר" שיכולות לציין את בוא הלילה, אך גם את זמן המלחמה התובע האפָלָה, ובעיקר הם מתלכדים עם פתגמים עבריים כמו "כָּבה נר חייו" או "נגדע פתיל חייו". ריבוי של משמעויות יש גם למילות הציווי "עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ", שעשויות לבטא שָׁלווה ורגיעה, אך גם פחד מפני מה שעתיד להתרחש בהמשך, או אפילו פחד מפני הסוף המר המצפה לכל אחד בסוף הדרך.
הז'אנר של הבלדה מעביר את זירת האירועים לתקופת הפרשים והאבירים, אבל אלתרמן תמיד לקח בחשבון גם את האקטואליה, ולא בשירתו הקלה בלבד. שירו "לילה, לילה" נכתב כאמור ב-1946, חודשים אחדים לאחר התאריך הרשמי שציין את סוף מלחמת העולם השנייה ומאורעות השואה (2.9.1945). לא רק גורלות של "טרף" ו"חרב" ידעה המלחמה, אלא גם את גדיעתו של דור ההמשך. על כן, תמונת אם השרה לילדתה "נוּמִי, נוּמִי" היא ניצחון של החיים ושל יציאה מתוך תימרות האש והעשן של המלחמה. ואולם, אם קריאת "נוּמִי, נוּמִי" נשלחת אל עלמה שכל מחזריה נהרגו ואבדו, הרי שלפנינו תמונה מָקַבּרית שאין בה אפילו זיק אחד של תקווה.
על עולמה של הבלדה כתב אלתרמן במבוא לספרו בלדות ישנות ושירי זמר את הדברים הבאים: "עולמה של הבלדה הוא עולם קשה וסוגר על עצמו, חזיונות החיים [...] הם קיצוניים בתכלית ודחיסותם כמו אינה מניחה מקום לשום תערובת מפורשת של הגיוני לב, של תהיות וחקירה במופלא, או לתשובות של קביעת עקרונות ומציאת משמעות לדברים. עמידתם של גיבוריה אל מול גורלם היא עמידה אחרונה והמסך יורד על סיפור המעשה ירידה חדה ומהירה בלי לתת סיפק לנפשות הפועלות להתמודד עם הגְּזר".
רק לעִתים רחוקות, הוסיף אלתרמן – אגב הסתייגות מהכללתו – "עולה ובוקעת מן הבלדה שירת כוחם ונצחם של האהבה, של האוֹמֶן, של הרֵעוּת". כאן, בבלדה השחורה שלפנינו גם אין עתיד לאהבה ואין שום בשורת פריון. הנתק בין הנמענת לגברים שמתו או נבלעו בדרך הריקה הוא עניין טרגי ביותר שעליו רומז סופו המר של השיר: "נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר [...] לַיְלָה, לַיְלָה, רַק אַתְּ מְחַכָּה".
ואולם, השמעת המילים האלה ליד ערשֹם של ילדים קטנים רומזת ש"עוד חוזר הניגון": שהעולם יודע תמיד להתנער מן הדמעות ומן המְטָרות העזים השוטפים אותו; שבזכותם של תינוקות הוא מצליח לעמוד על תִּלו ולסוב על צירו בשוך הסוּפוֹת.
הערות:
על שירי-העם של ביאליק, ראו בספרי הצרצר משורר הגלות: לחקר היסוד העממי ביצירת ביאליק, תל-אביב תשמ"ו.
על ראשיתו של שיר-העם העברי, ראו במאמרו של עוזי שביט, "גלגוליו של שיר ערש" (על שיר הערש הראשון של שאול טשרניחובסקי), מאזנים, כרך מא, חוברת 3 – 4, אב-אלול תשל"ה (אוגוסט-ספטמבר 1975), עמ' 214 – 221.
"וריאציה", גזית, ב, חוברת ב, תרצ"ד, עמ' 13. נדפס שוב בספר: נתן אלתרמן, שירים 1931 – 1935, המלביה"ד מנחם דורמן, תל-אביב תשל"ד, עמ' 145 – 146.
ראו על ספר זה באתר נתן אלתרמן את דבריה של ד"ר נגה רובין: https://www.alterman.org.il/יצירותיו/תרגום/בלדותישנות.aspx
ראו בבלוג "עונג שבת" (עונ"ש) מיום 31.5.2013 וראו על שיר זה גם פוסט מיום 3.2.2017 מאת דוד גוטרזון באתר האינטרנט של "אתר אלתרמן". https://www.facebook.com/AltermanNathan/posts/1857513167862358
שם.
פזמונם של אלתרמן וּוילנסקי משנת 1945 "זה יעבור" נכלל בתכנית "נא להציץ!", התכנית הרביעית של תיאטרון "לי-לה-לו", שהוצגה לראשונה בתל-אביב ביום 9.9.1945.