הבמה בעקַבות המַסך
צרור הערות שוליים על המחזה "הערת שוליים" מאת נגה אשכנזי
עיבודו התאטרוני של סרטו של יוסי סידר
היו זמנים שבהם אדם המכבד את עצמו לא שׂשׂ להודות שהוא נהנה מגרסתו הקולנועית של ספר חשוב, אך הסתפק בסרט ולא טרח עדיין לקרוא את הספר. מבקרי הקולנוע נהגו לכתוב על עיבודים קולנועיים של ספרים שאין הם מגיעים לקרסוליו של הספר ששימש להם מקור, ועל פי רוב לא הייתה זו מליצה בעלמא.
אכן, הספרות במיטבה העניקה, ועדיין מעניקה, לקוראיה טקסטים מורכבים ורבי-הֶבּטים, הפותחים פתח לאפשרויות פרשניות מתגוונות. לעומת זאת, הגרסה הקולנועית של אותם טקסטים ספרותיים עורכת לא פעם רֶדוּקציה של קשת האפשרויות, וצובעת את המכלול בספֶּקטרוּם מצומצם שאינו משאיר מקום רב לדמיון ולהפעלת כישוריו האנליטיים של הצופה.
בראשית דרכו היה אפוא הקולנוע מזוהה עם אותן חטיבות בתרבות העממית שאינן עמוקות ומעודנות במיוחד. הניסיון לקשר אותו עם הספרות והתאטרון היה אמצעי ביד המפיקים להעלות את קרנו של הקולנוע בעיני קהל הצופים ובעיניהם של מבקרי הקולנוע "גבוהי המצח", שבאותה עת חרצו את גורלו של כל סרט. הספר הבלשי "כלבם של בני בסקרוויל" מאת קונן דויל והרומן "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן זכו כ"א לשש גרסאות קולנועיות, "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר ויילד זכה לשמונה גרסאות קולנועיות, על כולם עלו ספרי צ'רלס דיקנס: ספרו "דיוויד קופרפילד" עובד לעשרה סרטים, וכל אחד מספריו "אוליבר סוויסט" ו"תקוות גדולות" זכה לתריסר גרסאות קולנועיות וטלוויזיוניות .
ואולם, במחצית השנייה המאה העשרים עשה הקולנוע כִּברת דרך, ונעשה ענף יצירה עצמאי ואיכותי שגרם לשינוי משמעותי ביחסי הכוחות של המֶדיה. כיום בכוחם של סרטים לתת לאֳמנים ולקהל פרספקטיבות חדשות שהדורות הקודמים לא ידעון, לרבות אפשרויות שהסֵפר אינו מסוגל לספּקָן. סופרים ומחזאים הבינו זאת בחושיהם המחודדים, והתחילו לחקות ביצירתם את צייני-הסגנון שרק בכוחו של סרט להציע. התחילו תהליכי זליגה מז'נר לז'נר, וכיום – מעשה "עולם הפוך" – משמשים תסריטים קולנועיים טקסט-אב לכתיבת מחזות.
כך, למשל, עוּבּד ב-2017 הסרט הקלסי "ריקוד מושחת" (1987) לטלוויזיה, ובמהלך שנת 2025 עתידה הגרסה התאטרונית שלו לעלות על במת ברודוויי. ואצלנו זכה ב-2023 סרטו של שמי זרחין "אביבה אהובתי" (2006), לעיבוד תאטרוני משל ארז דריג, בבימויו של משה קפטן. לאחרונה עוּבּד גם סרטו של יוסי סידר "הערת שוליים" (2011) למחזה מאת נגה אשכנזי, המוצג מאמצע ינואר 2025 ב"הבימה", גם הוא בבימויו של משה קפטן.
מחזות הנולדים מסרטים שואבים את כוחם מן ההסתמכות על יצירה חשובה, שזכתה לאהדת הצופים והמבקרים. יתר על כן, המחזאים והמעבדים של הסרטים פטורים מן ההשקעה הכלכלית העצומה המקפיאה את דמו של כל איש קולנוע המבקש להעמיד יצירה ראויה לשמה מבלי לחזר חיזור ארוך ומתיש על פתחי הקרנות ומבלי לפשוט את הרגל.
*
את סרטו של יוסי סידר "הערת שוליים" (1991) ראיתי בנשימה עצורה, ולא רק משום שהוא סרט מצוין. במקרה הוא נגע בנושאים שעמדו אצלי באותה עת "על סדר היום" – עניינים שהם "משורש נשמתי". בשנת 1991, היא השנה שבָּהּ יצא הסרט, פרשתי מאוניברסיטת תל-אביב אחרי ארבעים שנות מחקר והוראה. המחקר הטקסטואלי המחייב (שהוא בעיניי הענף שאמור להעסיק את חוקרי הספרות, המסוגלים להנחילו לעוסקים בעשרות תחומים אחרים: במדעי הרוח, במדעי החברה, במדעי המדינה ואפילו במשפטים) נזנח ופינה את מקומו ל"שִׂיח" (discourse) אופנתי, המשמש את העוסקים בו כקולב לתליית דעותיהם והשקפותיהם הפוליטיות. המהפך הזה נעשה תוך התעלמות מן הציוויים האקדמיים שהיו מקובלים במאה ה-20. הללו קבעו שאל לו לחוקר לצאת מתוך אג'נדה; שאסור לו לנעוץ את החץ ולשרטט סביבו את עיגולי המטרה; שאסור לו להתעלם מנתונים המנוגדים לתיזה שלו; שאסור לו להעלים את פקפוקיו. להפך, חוקר אמת צריך לשמש "פרקליט השטן" של התיזה שלו, ולא לפרסמה עד לאותו רגע שבּוֹ הוא משוכנע בתקפותה.
ואף זאת, בעקבות הנוהַג שהשליטה אחת הדמויות המובילות בתחומי הספרות העברית (אדם שאינו מחבב מראי-מקום והענקת "קרדיט" לקודמיו), קיבלו ממשיכיו לגיטימציה שלא לאזכר את קודמיהם, והתחילו להתהדר בנוצות זרים. והרי מן החוקר מצפים שיתור בלי הרף אחר תחומים חדשים שלא נחקרו ושלא ייכנס דרך-קבע לשדה חרוש (תוך מצג-שווא של "חדשנות", אגב הכרזה כוזבת של "עַד שַׁקַּמְתִּי").1
לאחר שחלפה ההתרגשות שאחזה בי במהלך הצְפייה בסרט "הערת שוליים", כתבתי את מאמרי "האב הבן ורוח כתבי הקודש",2 ..שקטע ממנו התפרסם בעמוד 3 בתכנייה של ההצגה. רמי סמו, מנהל ארכיון "הבימה", הזמין אותי לצפות במחזה, ואודה שהגעתי אליו מתוך חשש כלשהו פן "תרגומו" של הסרט משפת הקולנוע לשפת הבמה לא ייטיב אתו. למען האמת, גם חששתי שלצמד הגיבורים הראשיים המקורי – שלמה בר-אבא (בתפקיד אליעזר שקולניק) וליאור אשכנזי (בתפקיד אריאל שקולניק) – לא יימצא תחליף ראוי לשמו.
הדמות השפופה והנזירית שהציג שלמה בר-אבא בגרסה הקולנועית של "הערת שוליים" דמתה יותר לפילולוגים מן הנוסח הישָׁן, ילידי התחלת המאה ה-20, שפגשתי בראשית לימודי האקדמיים באמצע שנות ה-60. חששתי שדמותו הלא-מסוגפת של אריה צ'רנר, המזוהה עם קשת ססגונית של תפקידים קומיים, תתקשה להתמודד עם דמותו החרישית של חוקר אובססיבי מסוגו של אליעזר שקולניק, שהמחקר של "האות המתה" הוא כל עולמו.
לשמחתי התבדיתי: במחזה נוצרה אמנם דמות אחרת לחלוטין מזו שבסרט,3 אך גם הדמות שמגלם צ'רנר היא דמות "עגולה" ומרובדת, המשכנעת את הצופה באמינותה. מול עיני הצופה עולה ומתהווה דמותו של חוקר מתוסכל, שלא קיבל את ההכרה על מחקרו פורץ-הדרך שנגנב ממנו לפני שהבשיל במלואו. לפנינו דמות של חוקר הנע בין רגשי-גדלוּת לרגשי-נחיתות, שאיבד את מפעל-חייו הבלתי ממומש ועשה במהלך חייו את כל הטעויות האפשרויות ביחסיו עם בנו ועם אשתו. ואולם, למרבה הפרדוקס, אפילו יריבו הגדול, הפרופ' יהודה גרוסמן, נאלץ להודות על-כורחו שבמשפחתו של שקולניק צמח דור-המשך מעורר קנאה: הבן, שלא זכה לעידודו של אביו ואף-על-פי-כן זכה לחיבוק הממסד, נוטל בבגרותו את תפקיד האב, ומגן על נפש אביו המתנהג כילד עקשן.
המחזה פוליטי יותר מן המקור הקולנועי, המתרחק מציוּני זמן מובהקים ומרמזים פוליטיים מפורשים. יותר מפעם אחת נזכרת בו שנת תשפ"ה, המרחיקה את נקודת ההווה מזו של הסרט. דקלה שקולניק (בגילומה של ריקי בליך) מבקרת את תחומי החקר האקדמיים שבהם פחות מ-20% הם נשים, ואין בהם נציגוּת הולמת ליוצאי המזרח, אף מטיחה בבעלה שכדי להצליח כיום באקדמיה צריך להיות פוליטיקאי. האב, אליעזר שקולניק, שאינו מצדד בתרבות ה"שיח" העדכנית שהתפתחה באוניברסיטאות בדור האחרון (חלף המחקר הסולידי שאינו קד קידה לאופנות חולפות), טוען שכיום מחפשים את האריזה – את הנראוּת ולא את המהוּת. לטענתו, חוקר אינו צריך לעסוק בשיווּק, ודרכי ה"שיח" של בני הדור הצעיר אינן מתיישבות לדעתו עם המושג "מחקר".
אישיותו של אריאל שקולניק (בגילומו של יפתח קליין) משַׁקפת את המקובל בסגל ההוראה האוניברסיטאית של ימינו. הוא מגלגל בלשונו בקלות, ללא עיכוב והיסוס, ומופיע ב"פאנלים" טלוויזיוניים. הוא אינו מחטט ב"ארון הספרים" הישן, ואינו מתעמק בטקסטים העתיקים אלא דולה מהם את הצימוקים והשקדים האהובים על הקהל ומרשימים אותו. הוא איש של צילומים ושל פרמיירות, של ראיונות למען הקוראים, המאזינים והצופים של העיתונות הכתובה והמשודרת.
ניכּרת מגמתה של נגה אשכנזי להעצים בגרסה התאטרונית של "הערת שוליים" את הנושא הפמיניסטי, ולעצב דמויות נשים היודעות לעמוד על שלהן: יהודית שקולניק (בגילום ליאת גורן), דקלה שקולניק (בגילום ריקי בליך) ודבורי שקולניק (בגילום סתיו וקנין), נשים בנות שלושה דורות המייצגות את ההיגיון, התבונה והרגש. יהודית המבוגרת מבין השלוש, אשת אליעזר שקולניק, מנסה אמנם לגשר ו"להלך בין הטיפות", אך כלתה ונכדתה אינן סרות אפילו לרגע למרותם של הגברים, ואינן חוששות להמרות את פיהם ואף לגעור בהם.
אל רשימת הדמויות של הסרט "הערת שוליים" נוספה במחזה דמות של ילד לפי המתכון האמריקני "Dogs & Kids Steal the Show!" ("כלבים וילדים גונבים את ההצגה!"), ואכן הילד המגלם את הגיבור בשנות ילדותו ואף יודע לתת קולו בשיר ערב לאוזן (בגילום לסירוגין של נועם בירגר/ רועי אפלבאום/ יואב ברק) זוכה למחיאות-כפיים שלא מן המניין.
התרשמתי מן התחכום של התפאורה הרב-תכליתית (אדם קלר) שברקעה מדפי ספרים מן המסד עד הטפחות. גם העיצוב הכוריאוגרפי (טולה דמארי) ופעלולי התאורה (ברוכי שפיגלמן) נעשו בשום-שכל וביטאו את הדיסאינטגרציה והאטומיזציה המאפיינים את העולם הבתר-מודרני, שבּוֹ נפש האדם נשחקת בין גלגלי הזמן החדש, הבולמים את רצונותיה לפלס דרך משלה, בלי לשאת עליה את עול כל הדורות. המחזה מדגיש הדגשה רבה את מלחמת האבות והבנים ואת פער הדורות, שעליהם מתבסס סרטו של סידר. לעומת זאת, יש בו ויתור על הפתרון הפילולוגי שצץ בראשו אליעזר שקולניק (המבחין בשימוש הדו-משמעי במילה "מצודה"), שמוביל אותו לחשיפת זהותו של כותב הנימוקים למתן "פרס ישראל". במחזה, ברגעי ה"אנגנוריזיס" (ההיוודעות אל האמת), החוקר הקשיש נשאב לתוך חור שחור, וכל עולמו מתפרק לגורמים.
לא מכבר כתבתי לקוראי אתר זה על סרטו של אבי נשר "גן קופים", המבוסס על ספר ועל סרט מופת מתולדות הקולנוע. אני מקווה שגם הוא יזכה לגרסה תאטרונית – למחזה המחייב משחק שונה, ריתמוס שונה, שפת דיבור שונה, וכו' וגו'. הכפילות הז'נרית עשויה להיטיב עם היוצר ועם הקהל: לתת לסרט תהודה נוספת וחיים ארוכים יותר. הכפילות והזליגה מז'נר לז'נר היא תשובתם של אנשי הקולנוע והתאטרון האיכותיים למפיקי הסרטים של ערוצי ה-streaming הגודשים בדור האחרון את מסכי הקולנוע והטלוויזיה במוצרים (להבדיל מיצירות), שתאריך התפוגה שלהם קצר וכתוב על הקיר. לעומת זאת, גדולתו של סרט מופת כדוגמת "הערת שוליים" לא התפוגגה ב-14 השנים האחרונות, והגרסה התאטרונית אינה גורעת מגדולה זו, אלא מעצימה אותה ומוסיפה לה נופך של תבלים וטעמים חדשים.
הערות:
השווּ לדברי היוהרה והרהב של דבורה הנביאה (שופטים ה, ז). על כך אמר רב יהודה (פסחים סו ע"ב): "אמר רב: כל המתייהר [...] אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מדבורה, דכתיב 'חדלו פרזון בישראל, חדלו". וראו גם בפירוש רש"י: "יוהרא, שהייתה משפלת קודמיה ומתפארת לעצמה", וכבהמשך: "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר" (שם, שם, יב). על כך הוסיף רש"י: 'שנשתתקה מחמת סילוק נבואתה".
המאמר ראה אור בכתב-העת "מאזנים", אוגוסט 2011, עמ' 4 – 7. פורסם: הוא נכלל גם ב"קולנוע": כתב העת של פורום מבקרי הקולנוע בישראל,1, יולי 2016.
יוסי סידר הוא בנו של פרופ' חיים סידר, חוקר הביולוגיה המולקולרית וחתן פרס ישראל, ושלמה בר-אבא הוא אחיה של הבלשנית פרופ' אסתר בורוכובסקי, חוקרת העברית החדשה. שניהם מכירים את העולם האקדמי על אורותיו ועל צלליו. שניהם יודעים מבני משפחותיהם איך ממנים אנשי סגל לאקדמיה הלאומית למדעים, ואין נקבעת זהותם של הזוכים בוועדות של "פרס ישראל".
תכניית ההצגה "הערת שוליים" בתיאטרון הבימה: