ההווה הוא העבר של העתיד
עודכן: 16 ביוני 2022
"תורת היחסות" האידיאולוגית של א"ב יהושע לפי מר מאני
פורסם: בכיוון הנגדי :קובץ מחקרים על מר מאני לא"ב יהושע ע. ניצה בן דב 1995
...אפשר כמדומה לקבוע כלל פראדוקסלי לגבי הרומאן
'מר מאני', והוא שאין בו אף לא כלל בר-תוקף אחד, שיוכל להקיף את כל השיחות או שניתן להחילו על כל המשוחחים, בלא יוצא-מן-הכלל. לכל כלל יימצאו תמיד גם חריגים ויוצאי-דופן למיניהם, שיפרו את ההכללה ה"יפה" וה"עגולה", ויפרמו את קצותיה. יחד עם זאת, גם אין לפנינו, בשום פנים ואופן, רומאן חפשי, שמבנהו רופף ומפורר. להיפך, לעתים דומה שהוקדשו כאן, באופן פראדוקסלי, מאמצי-תכנון לא מבוטלים, ליצירתן של מיני תקבולות ותקבולות ניגודיות, מחד גיסא, אך גם לשבירת חדותן ושלמותן, מאידך גיסא....
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
ההווה הוא העבר של העתיד
"תורת היחסות" האידיאולוגית של א"ב יהושע לפי 'מר מאני'
א. רומאן שבו לכל כלל יש יוצא-מן-הכלל
ב'מר מאני' נפרשת, בחמישה דיאלוגים אליפטיים, קשת רחבה בת 11 "משוחחים", המקיפה זהויות שונות, דורות שונים ואתרים שונים, שהמשותף ביניהם ברור לכאורה, אך מועם ומעורפל למעשה. האם קשת ססגונית זו אמיתית וממשית היא, או שמא אין היא אלא תעתוע אפמרי, פרי הדמיון וההזיה? הנעלם רב כאן על הנגלה: המציאות ב'מר מאני' משתקפת באופן חלקי ומטושטש דרך "משקפיהם" של דוברים סובייקטיביים (אמנם, בדרך-כלל הללו מאמינים בתום-לב באמת החלקית שלהם, ורואים בה חזות הכול אך תובנותיהם העמומות מתקבלות ברלטיביזם ספקני, כפי שמשתמע לא אחת מן התגובות ההיפותטיות של מאזיניהם). במקביל, המציאות לגווניה אף נקלטת בדרכים שונות אצל קוראים שונים - הכול לפי רקעו של הקורא ומערך-הנפש שלו.>1 הערה< לאור כל זאת, ועל אף ריבוי של קווי-מתאר ברורים ומתובנתים המצויים בו ברומאן, 'מר מאני' נוטע לא אחת בקוראיו תחושה של מבוכה ושל אבדן-כיוונים, ואלה אינם מתפוגגים גם בקריאה חוזרת ונשנית.
בחמשת פרקי הרומאן, המשוחחים מתפלגים בדרך-כלל (אך לא תמיד לזוגות-זוגות, ואלה מתפלגים בדרך כלל (אך לא תמיד לצד שדיבורו גלוי והגוי ולצד שדבריו "נמחקו", ושומה על הקורא לשחזרם, כמיטב יכולתו והבנתו. את הסכימה הזוגית של השיחות שובר, כמובן, הפרק החמישי שבו משתתפות שלוש דמויות. חלקו השני של פרק זה אף מפר את הסכימה של הדיאלוג האליפטי, והופך למונולוג חד-סטרי, שכן החכם ה"ספרדי" הישיש, הרב שבתאי חנניה הדאיה, כלל אינו יכול להגיב על הווידוי הנרגש, המושמע באוזניו, בין משום שנפגע בגופו בלבד, ותבונתו עדיין עמו, ובין משום שגם מוחו נפגם ללא תקנה. רוב בני-השיח, אף כי לא כולם, להוטים להשמיע את דבריהם ולפרוק לאלתר את אשר על לבם את וידוייהם הם משמיעים בדרך-כלל, אך לא תמיד, לפני הדמות הסמכותית שבמשפחתם (הגר לפני אמה, אגון לפני אשת-אביו, אפרים שפירו לפני אביו), אך יש שהדמות ה"אילמת" וה"נעלמת", שכלפיה מוטחת ההאשמה ו/או שבאוזניה מושמעת האפולוגטיקה, הינה סמכות רוחנית או צבאית, החורגת מגבולות המשפחה, או אפילו מגבולות האומה. אף יש שדמות זו הינה אותוריטה-לשעבר, שכבר אפס כוחה ובטלו כל סיכוייה, ולפיכך אין הדובר יכול למרוד בה ולהתמודד עמה, או לחלופין, לשאוב ממנה חוסן וניחומים.
אפשר כמדומה לקבוע כלל פראדוקסלי לגבי הרומאן 'מר מאני', והוא שאין בו אף לא כלל בר-תוקף אחד, שיוכל להקיף את כל השיחות או שניתן להחילו על כל המשוחחים, בלא יוצא-מן-הכלל. לכל כלל יימצאו תמיד גם חריגים ויוצאי-דופן למיניהם, שיפרו את ההכללה ה"יפה" וה"עגולה", ויפרמו את קצותיה. יחד עם זאת, גם אין לפנינו, בשום פנים ואופן, רומאן חפשי, שמבנהו רופף ומפורר. להיפך, לעתים דומה שהוקדשו כאן, באופן פראדוקסלי, מאמצי-תכנון לא מבוטלים, ליצירתן של מיני תקבולות ותקבולות ניגודיות, מחד גיסא, אך גם לשבירת חדותן ושלמותן, מאידך גיסא.
אי לכך, ניסיונותיהם של פרשנים אחדים לתת סימנים ב'מר מאני', או לפסוק לגביו הלכות כוללות, נדון מראש לכשלון. לגבי רומאן כה מורכב, רלטיוויסטי ורב-מעי, אין מקום לקביעות חד-ערכיות ושגויות באופן בסיסי, בנוסח: "כל אחת מהנפשות הדוברות ברומאן נמ אל..." או "המשותף לכל המאנים, מעבר לזמנים, לתקופות, למקומות, הוא..."(3). כאמור, לכל כלל "תקף" ו"מקיף" יש ב'מר מאני' גם יוצא-מן-הכלל אחד לפחות, המערער את הבטחונות המוצקים, ומציגם בחולשתם. נטייתם של פרשנים להכליל הכללות נוחות ו"לעשות לעצמם חיים קלים" מקבלת כאן לכאורה את עונשה מידיו של סופר מחוכם ומתחכם, המכיר היטב נטייה זו של הפרשנות הספרותית, ומעמיד אותה במבחן. בתחכום ובערמת-סופרים (של סופר שהוא עצמו גם פרשן-ספרות רגיש וסובטילי), א"ב יהושע מאלץ את קוראיו ואת פרשניו להשתהות, להאזין בתשומת-לב לטקסט ולדקויותיו, לאתר בו הבדלי-גוון ולהגיע לידי ניסוח זהיר ומורכב.
ההכללה הבוטחת והחפוזה איננה רק פגם מפגמיה של הביקורת הרצנזנטית השוטפת, שליוותה את 'מר מאני' סמוך ליציאתו לאור.>* הערה< גם במאמר ארוך, שנתפרסם ב-עת מרכזי כשנה כמעט לאחר צאת הרומאן, מנה דן מירון ארבעה "מכנים משותפים" לכל השיחות, ובראשם קבע כי כל חמשת הדוברים הם צעירים ממאזיניהם, וכי תמיד הם להוטים להשמיע את דברם, בעוד המאזינים נרתעים משטף הדיבור ומבקשים קיצור ענייני.>4 הערה< ולא היא: בשיחה הרביעית, תגובותיו ההיפותטיות של האב מגלות דווקא את להיטותו של המאזין לשמוע את הסיפור לאלתר, ולעומת זאת הדובר, הלא הוא בנו הרופא הצעיר אפרים שפירו, דווקא משתהה, ומבקש מן המאזין לבל יאיץ בו. ואף זאת: בשיחה החמישית, דווקא דונה פלורה, המאזינה לדברי-התחנונים הנרגשים של אברהם מאני, צעירה מהדובר.
ככלות הכול, לא הקשב הלקוי של מבקר זה או אחר לפרטי-הטקסט חשוב לענייננו, כי אם התוצאות מרחיקות-ה שיש לקשב לקוי זה על הבנת הרומאן כמכלול. הן מתוך הזלזול בפרטים, ומתוך הצגתה החפוזה של אמת חלקית כאילו הייתה אמת כללית, מחמיצים המבקרים הנ"ל את אחד העקרונות הקרדינליים, שעליהם בנוי הרומאן, דהיינו: שלא ייתכנו מיני אמיתות כלליות ואקסיומות, לא במציאות החוץ-ספרותית, לא במציאות הפנים-ספרותית, ואף לא במציאות המטא-ספרותית שאף לה תפקיד נכבד ברומאן. עיקרון זה לפיו לכל כלל יש גם יוצא-מן-הכלל נכרך גם בעקרון הרלטיביזם, השולט ברומאן, לפיו הכל תלוי - גם תיאור המציאות וגם המלים שבורר האדם לתיאור מציאות זו - בנקודת-המוצא של המתבונן ובמע-הנורמות שלו. עקרונות אלה הם ההופכים, בין השאר, את 'מר מאני' ליצירת מופת, ומונעים למשל את הפו, ברובד האידיאי, לפלקאט פוליטי חד-ערכי. ככלות הכול, אופיו ה"פרום" והרלטיביסטי של הרומאן מעניק לו את מורכבותו - מורכבות של טקסט המתהפך לכל הגוונים והכלול מכל הגוונים.
כל הכללים נפרצים אפוא דרך-קבע ברומאן שלפנינו, ובנוסף לכך יש להם תמיד גם אופי דואליסטי, דו-סטרי, התלוי כאמור בנקודת-המוצא ובהשקפה של המתבונן. לכן, מדויקת וזהירה היא קביעתו הביקורתית, הפראדוקסלית לכאורה, של גרשון שקד (שנתקבלה גם על דעתם של פרשנים אחרים), לפיה הדוברים מקבלים על עצמם את גזר-דינו של בן-השיח, אך גם מורדים בו ומתקוממים נגד הנורמות שהוא מייצג. הדוברים מוצגים כאן כמי שמאשימים את המאזין ומבקשים ממנו מחילה בעת-ובעונה-אחת, אך הפרופורציות שבין יסוד ההתקפה וההתגוננות, העליונות והנחיתות, משתנות מדמות לדמות.>6 הערה<
לסיכומה של סוגיה זו, נוסיף ונטען כי למרות המבנה הלינארי הברור-לכאורה של הרומאן, "המכנה המשותף" בין גיבורי החטיבות הגדולות שלו - מבחינת המשפחה, המעמד, העדה, הלאום, הדת והגזע - הוא רופס למדי. על פני השטח, תוכן השיחות נקבע לא פעם אך ורק בזכות פגישה מקרית, גם אם גורלית, שהייתה לאחד המשוחחים במהלך חייו עם בן מבניה של משפחת מאני (משפחה שאילן-היוחסין שלה לכאורה מושרש, משורג-גזע וענף, ומגיע אולי עד לבית-דוד, או אף לערשה של האנושות שבבבל). רק בשיחה החמישית, המוקדמת מכולם, גם כלל זה נפרץ, והעולם משתקף מנקודת-תצפיתו של אחד מבניה של משפחה "ספרדית" זו, שבחטא נורא ובעוון כבד נתחוללה ונתחללה. כאן הדובר הוא אברהם מאני, אבי השושלת, שעקד לדבריו את בנו וחילל את יצועו. סיפורו מאיר באור חדש, דמוני ופנטסמגורי, את השושלת כולה, ומעמיד בסימן שאלה את הגוון האריסטוקרטי הטהור, הנסוך על פניה.
מל-ההכלאה, שנערכה ב'מר מאני' בין שני סוגי-יסוד של הרומאן ה"קלאסי" - הרומאן ההיסטורי והרומאן המשפחתי (למרות שנעשה, כמובן, בשני הסוגים האלה שימוש אישי ומיוחד, הפורק עול מסורות ומוסכמות, בעיקר בשל מבנהו המהופך של הרומאן, הבוחר לצאת מנקודת ההווה ולהגיע ממנה אל ראשית השושלת, אך לא רק בשלו נטעה בקוראים ובמבקרים לא מעטים את הרושם המוטעה כאילו "הפעם" חרג המחבר ממסגרותיו, ויצר רומאן כמו-קלאסי, שעיקרו בבניית הקישורים הליניאריים והסיבתיים של הסיפור הגלוי, ושאינו מושך כביכול את קוראיו אל רבדים אידיאיים סמויים. גרשון שקד טען אמנם בצדק שאין התיזה האידאית קלה לחישוף, אך לא ברור מדוע, בתורת מחברו של ספר המסות הציוני 'אין מקום אחר', היה עליו להוסיף ולקבוע, שלגבי דידו אין התיזה הסמויה הזו מעניינת כל עיקר. בדעתי להראות כאן, בין השאר, כי גם ברומאן ה"היסטורי" שלו, שזיקתו לאקטואליה בטלה לכאורה בששים, חתר א"ב יהושע, בעיקרו של דבר, לתכלית אידיאולוגית קונטמפורנית, אלא שהוא הסווה אותה היטב באמצעות מע-סמלים בלתי שגרתית. ומאחר שלא הלך בתלם המקובל ביצירתו, היוותה הסוואה מחוכמת זוין "מנגנון-השהייה" לגבי קוראיו ופרשניו, שכבר הרגילו עצמם לסימבוליקה הקודמת ולחוקיה, והתקשו לא אחת בזיהויו של החדש - בתיאור מהותו ובחשיפת מטרותיו.
ב. את שנעשה אין להשיב, אך מה באשר לעתיד?
יצירת יהושע לפלגיה הרבתה, ועדיין מרבה, לעסוק בסוגית הזהות, יבתו הפובליציסטית אף ניסתה לא אחת לקבוע מסמרות בסוגיה בעייתית זו. בריאיון מאוקטובר 1980, טען יהושע שיש להעניק חותם וגושפנקא יהודיים לכל מה שנעשה במדינת ישראל: "לא ייתכן שפנקס הקהילה היהודית בוורמייזא בימי הביניים ישקף מציאות יהודית, בעוד שפנקס הנישומים של משרד האוצר לא יעשה אותו דבר עצמו" ('הקיר וההר', עמ' 146). לא עברו אלא שנים מעטות, והועלתה בחרט-אמן דמותו של מולכו - דמות אנטי-הרואית אפורה ומאפירה של פקיד פאסיבי, לא בכיר ולא זוטר, במשרד הפנים - ישראלי חסר ייחוד בגיל העמידה, השרוי כולו בהווה ושקוע בעצמו ובדאגותיו הקטנוניות. ואולם, ההווה האפרורי שלו - כך רומז הרומאן בדרכים רבות, שעל חלקן ניסיתי לעמוד במאמרי 'מולכו בשר ודם' (שמיר, 1987 - הוא צבעוני ומרתק, ועתיד לספק את הנתונים והעובדות לעבודותיו של ההיסטוריון של העתיד.
במקביל, נתהווה הרומאן 'מר מאני', שעל זיקותיו ל'מולכו' כבר נשברו קולמוסים רבים: כאן, הפך א"ב יהושע את הכפפה ל"צד התפר" שלה, ויצר תמונת תשליל, או "אנטי-תיזה" - של הסיפורת שלו, שפי שהכירוה קוראיו ומבקריו עד אז. עד ל'מר מאני' הייתה יצירתו של יהושע צמודה להווה של זמן הבה: סיפורים משנות הששים שיקפו את המציאות של שנות הששים, 'המאהב' שיקף את תקופת מלחמת ההתשה, 'גירושים מאוחרים' את תקופת מסע-הדילוגים של קיסינג'ר, 'מולכו' שיקף (אמנם במעומעם את תקופת היציאה מלבנון. ככלל, ביצירת א"ב יהושע ניכרה חפיפה מלאה בין זמן הסיפר לזמן המסופר: הדמויות והמציאות האקטואלית שבתוכה הם נטועים ניצבו תמיד בחזית היצירה, הגם שברקעה השתרעו, במרומז או בסמוי, מרחבים אינסופיים, היסטוריים וגיאוגרפיים. ב'מר מאני' התהפכו כמעט כל היוצרות ונשתנו הדומיננטות: כאן המרחבים ההיסטוריים והגאוגרפיים הוצבו בחזית היצירה, והאקטואליה הוצבה בקטע צר מאוד שלה. רק המונולוג הראשון לבדו נענה, במידה זו או אחרת, לחוקיה של היצירה הטיפוסית והמוכרת של יהושע, ונזכרת בו יציאתו של אפי מאני למלחמה בלבנון.
אף על פי כן, הכול חותר כמדומה להבנת העניין האקטואלי המצומצם, גם המרחבים שלא מכאן ולא מעכשיו. במרכז הרומאן ניצב ניסיונו של יהושע לשכנע את קוראיו, שהם מצויים בצומת היסטורי, שבו ניתן עדיין לתקן משגים פטאליים ולמנוע הידרדרות טראגית, מן הסוג שלא השכיל העם למנוע בעבר. לשם כך, הוא מוליכם לצמתים חשובים בהיסטוריה היהודית, שבהם ניתן היה לאחוז באופציה אחרת, ולמנוע גורל טראגי מאין כמוהו, אך אפשרות זו חמקה והוחמצה.
מה היו המשגים הקרדינליים, שנעשו בהיסטוריה של עם ישראל? אפשר כמובן להסתייע יבתו המסאית של א"ב יהושע, ועל-פי המפתחות החוץ-ספרותיים הזרועים בה לנסות להבין את הטקסט, אך ניתן גם ל בכיוון הפוך, ולאתרם בטקסט גופא. כך או כך, ברור שהמחבר מבקש לדעת אם ניתן היה למנוע אסונות טראומטיים, כדוגמת חורבן הבית ושלא להגיע לעימות של אין-מוצא, בנוסח "העולם כולו נגדנו". בתקופת "אביב העמים" ניצב העם על פרשת-דרכים, והיה עליו לבחור בין בידול להתבוללות. עם-ישראל בחר בבידול, כמקובל באותם זמנים של פריחת הלאומיות, אך לא השכיל, לדעת יהושע, להפריד את הלאומיות מן הדת. ב"מפנה המאה" ניצב העם על פרשת-דרכים, והיה עליו לבחור בין פתרון טריטוריאלי במרחב השמי לבין פתרונות אחרים, שהוצעו לו. העם בחר בארץ-ישראל, אך לא השכיל, לדעת יהושע, להתוות פתרון מקביל ל"עם הארץ". בראשית תקופת "המנדאט", שוב ניצב העם על פרשת-דרכים: אילו עלה העם לארץ, מחד גיסא, ואילו הייתה מתפתחת אז במקביל הלאומיות הערבית ומביאה לחלוקת הארץ בין העמים, מאידך גיסא, היה נחסך לדעת יהושע מחיר דמים עצום, הכרוך בשואה ובמלחמות ישראל שאחריה. אך גם אילמלא עלה העם ברובו לארץ לאחר "הצהרת בלפור", היה נמנע מיהודים רבים גורל של נרדפים-על-צוואר כגורלה של אותה משפחת יהודים אומללה מקצות קצותיה של הפזורה היהודית (מקהילה "ספרדית" נידחת בכרתים הנידחת!), אילו הייתה לעם מדינה משלו. במלחמת לבנון, איבד העם, לדעת יהושע, את כללי ההומניזם וההומניות, הפר את הכלל של "מלחמת-אין-בררה", והחל לעולל לאויביו אותם מעשים בלתי-אנושיים ושנואים, שאויביו תמיד עוללו לו.
אילו בכך הסתפק א"ב יהושע, היה הרומאן שלו הופך בנקל ין מנשר חד-ממדי ומגמתי של "שלום עכשיו". ואולם, כביצירת ספרות גדולה, כל הסמלים והמצבים מקבלים גוון דואלי, הפתוח לפירושים מנוגדים, הכול לפי מזגו של הקורא ורקעו. יציאתו של אפי מאני, המרצה הזוטר הרווק שאינו קשור למשפחתו ואף לא לארצו, לשירות מילואים בלבנון, איננה רק בבואה של העולם האטומיסטי שבו אנו חיים, שבו אפילו נצר ל"חמולה" ספרדית ענפה, מביא שלא מדעת ליצירתה של משפחה חד-הורית (הרדוקציה של מושג המשפחה שמכבר הימים). יציאתו ללבנון מקבילה הקבלה חלקית לפלישתה הבלתי-רצויה מבחינתו של הגר שילה לביתו ולפרטיותו. ואולם, בפלישתה חסרת הטאקט, הנאיבית והמניפולטיבית כאחת, ייתכן שהגר מצילה את חיי אביו של אפי מאני (אם אכן היא מפרשת אל נכון את המראה הנשקף אליה בביתו של השופט מאני). אי לכך, חוצפתה ותמימותה אינן יכולות לזכות כאן לגינוי, כי יש בהן גם ממידת התעוזה המבו.
לפנינו אפוא תמונת תזזית סינאופטית, המשכפלת את המראות ומודה בלי מלים באזלת-ידה של האמנות המודרנית להציב תמונה ברורה וקוהרנטית (להוסיף על מבוך של אספקלריות, המשתברות למראות ולבני-מראות במקביל, מודה המחבר במובלע כי גם המציאות הפוליטית סבוכה ומורכבת ממה שמציגים הפוליטיקאים.
ג. הפנייה אל הסמל הדואליסטי ואל האוקסימורון
אכן, אופיים הדואלי, כפול-המשמעות, של רוב פרטי-המציאות והמצבים - בין שהם נתפסיםניינים ריאליסטיים פשוטים ובין שהם נתפסים כסמלים וכייצוגים קונקרטיים של משמעויות מופשטות - הוא שמציל אותם מסכנת הגלישה לרמתו של המנשר הפוליטי המגמתי והחד-ערכי. ניקח, לדוגמה, את הבחירה רבת-הפנים באי כרתים - הן כמקום גיאוגרפי דמוי-מציאות והן כסמל וכמשל היסטורי ועל-זמני (בהמשך נראה כי כמוהו כמעט כל פרט ברומאן הוא בעל אופי דואליסטי, שחיוב ושלילה, חיים ומוות, אחוזים ופתוכים בו לבלי הפרד).
לא במקרה הפגיש א"ב יהושע את החייל הגרמני ואת היהודי שהוגלה באי כרתים דווקא, ולא באי אחר שבאגן הים-התיכון. לפנינו מפגש בין "יווני" במובן המושאל (הרוח הגרמנית תוארה לא אחת כהלניזם של הזמן החדש, במובן של הערצת היופי והכוח הפיזי ליווני במובן הפשוט (הלא הוא מר מאני, היהודי שמקורו בעיר סלוניקי). מפגש זה מתרחש במקום שבו נולדה אירופה, לפי המיתולוגיה היוונית ("כי שם לפי האגדה נולדה אירופה זו...", עמ' 240). אגן הים התיכון הוא המקשר שלוש יבשות, שלוש דתות ושלושה גזעים, שחרתו אותותיהם בתולדות עם ישראל.
באי כרתים פרחו בעידן הפריהיסטורי שתי תרבויות מנוגדות באופיין: התרבות המינואית, שהיא תרבות "נשית" עם נטייה לשלום ולנוחות חמרית ובצדה התרבות המיקנית, שהיא תרבות בעלת אופי "גברי", מיליטנטי וכוחני. גם כיום, אומר הרומאן בסמוי, האנושות עדיין מתפלגת, כיום כבימי קדם, ליונים ולנצים (כשם שבמעגל הלאומי הצר, שתי נטיות אלה מפלגות את הציבור הישראלי, ומונעות ממנו כל החלטה אופרטיבית).
המפגש שבין הגרמני ליהודי המזרחי הוא גם טרנספורמציה של דיכוטומיה אחרת, המפלגת את הציבור הישראלי ל"אשכנזים" ול"ספרדים" (אשכנז היא אותו חבל ארץ שהעניק למשפחת שפירו את שמה) וכרתים הוא המקום המשוער, שממנו יצאו הפלישתים אל אותו חבל ארץ - עזה ובנותיה - שבו יושבים כיום הפלשתינאים, הקרויים על שמם, המפלגים את העם לשני מחנות: לציבור "מינואי", המבקש חלוקה לאלתר, ולציבור "מיקני", המבקש לדחותה עד שיבוא אליהו.>7 הערה<
בקצרה, לפנינו פרט דמוי-מציאות, שהוא גם סמל מורכב, ושככל שנהפוך ונהפוך בו, לא נגיע לסוף חקרו. כמוהו משובצים ברומאן עשרות פרטים בעלי איכות סמלית, לרוב אוקסימורונית: המאכלת היא הכלי, שבו חותכים את חבל הטבור, וככזו היא מעניקה לאדם חיים, והיא גם הגוזלת את חייו באבחה אחת. המטה היא הערש הרעננה של האוהבים, מקום מרבצה של היולדת ומקום הגסיסה של הישיש. האדמה היא גם מקור חיים וגם בור קבר הדרכון, סמלו של הנווד ושל המהגר, הוא פתח להצלה ומקור לצרות בעת ובעונה אחת (ויעיד הדרכון הבריטי שהשיגה אמו של .... מאני לבנה, שנועד להקל על חייו, וכמעט שגרם לקיפוחם).
(..... חסר....)
הערות:
הספרות המודרנית מגלה אי-אמון ביכולתו של הדובר להקיף את המציאות המפוררת ולערוך אינטגרציה שלה. במקביל, היא אף מערערת על סמכותו של הקורא ויכולתו להקיף את היצירה וללכוד את כוונותיה. דוגמה להתאמת יצירה לסוגים שונים של קוראים, ראה בספרי (שמיר 1989), עמ' 48): "גם סתירות ... תקבלנה פירושים שונים מידיהם של פרשנים שונים - הכול לפי מזגו של הפרשן ורקעו".
אפיונן של השיחות ב'מר מאני' בתורת וידויים, המושמעים באוזני סמכות "אלוהית", נעשה לראשונה במאמרו של גרשון שקד (מאי 1990).
הקביעות הלא-סובטיליות הללו אופייניות יבתה האנרגטית, אך משוללת חוש-האבחנה, של בתיה גור ('הארץ', 25.5.1990), שבהיחפזה לחרוץ משפט, טעתה טעויות חמורות "בהבנת הנקרא" ובאבחון כללי-היסוד של הרומאן.
ראה ארבעת הכללים, שקבע ד' מירון לגבי 'מר מאני' (מירון 1990, עמ' ...). השניים הראשונים אינם נכונים, והשניים האחרים "שאולים" ממאמרו של גרשון שקד (ראה הערה 6 להלן).
תעיד החוברת, שהוציאה ניצה בן-דב באוניברסיטת חיפה, ובה 3´ קטעי עיתונות ומאמרים, שהופיעו בדפוס עד לדצמבר 1991. ב-1992 יצא ספרו של אברהם בלבן 'מר מולכו', ובו הדיון הרחב ביותר ברומאן שנתפרסם עד כה.
שני הכללים האחרונים, מתוך הארבעה שקבע דן מירון לגבי 'מר מאני', מבוססים על אבחנותיו של גרשון שקד. אופייני הדבר יבתו הביקורתית של דן מירון, שהוא נוטל אבחנה של זולתו, ומתפיח את ממדיה, וכך "משתלט" עליה, שלא כדין. כדי לטשטש את ה"שאילה", הוא ממיר את מלותיה של האבחנה המקורית בשווה-הערך הלועזי שלה, וכך מקנה לה כביכול פנים חדשות וחשיבות-יתר: אם שקד (במאמרו ממאי 1990 תיאר את הנמעניםין סמכות אלוהית ("אני עליון"), מתאר אותם מירון (במאמרו מדצמבר 1990 בתורת "סופר אגו", כאילו יש בכוח המלה הלועזית להקנות לאבחנה ברק וחידוש. כך נהג גם במקרים אחרים: אם טענתי, דרך משל, שבשירי 'כוכבים בחוץ' הביא אלתרמן להפרתם של חוקי המשיכה (שמיר 1989, עמ' 44), תיאר מירון את "הפרת חוקי הגרוויטציה" בשירים אלה ('ידיעות אחרונות', (..... חסר....)) ויש באמתחתי דוגמאות רבות לשימושיו בטכניקה פסולה זו.
למרבה הפראדוקס, הציבור המבקש בידול והפרדה הוא הציבור המכונה "שמאלי", שנתחנך על ערכים קוסמופוליטיים, השואפים לביטול ההבדלים שבין לאומים, דתות וגזעים. אך טבעי היה לו ביקש ציבור זה מיזוג של לאומים ושל דתות, ולא הפרדתם לאלתר. לעומת זאת, הציבור המכונה "ימני", ובכללו הציבור הדתי, שהבידול היה מאז ומתמיד העיקרון החשוב בעיניו (עד שהוא מנציח אפילו את הבידול העדתי ברבנות ובבית-הכנסת יוצא כמי שלכאורה מעודד חיים של שני עמים עוינים באותה כברת-ארץ עצמה.
(..... חסר....)
ביבליוגרפיה:
בלבן, אברהם (חש"ד 1992). 'מר מולכו', תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 135 עמ'.
בן-דב, ניצה (חש"ד 1992). "מר מאני - רומאן שיחות" (קטעי עיתונות ומאמרים לפי סדר הופעתם בדפוס), אוניברסיטת חיפה, 130 עמ'.
מירון, דן (1990). "מאחורי כל מחשבה מסתתרת מחשבה נוספת", 'סימן קריאה', 21, דצמבר, עמ' 153-177. כונס בספרו: נוגע בדבר,(..... חסר....)
שמיר, זיוה (תשמ"ח). 'מולכו בשר ודם' ("סיפור פשוט" ובצדו שובר פוליטי והיסטוריוסופי), 'נקודות תצפית: תרבות וחברה בארץ-ישראל', תל-אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 285-300.
שמיר, זיוה (1990). עוד חוזר הניגון (שירת אלתרמן בראי המודרניזם), תל-אביב: פפירוס, 339 עמ'.