הוא היה גיבור
משה שמיר / יאיר -אברהם שטרן: חייו - מלחמתו - מותו (רומן ביוגרפי) / הוצ.זמורה ביתן, 2001
פורסם: ידיעות אחרונות , 03/08/2001
הרומן הביוגרפי של משה שמיר על אברהם ("יאיר") שטרן חותר נגד הזרם והמוסכמות. דווקא בתקופה שבּה נהוג לעצב דמויות אנטי-הֶרואיות, בוחר שמיר (למן רחוק מפנינים ועד יאיר, שאותו הוא מכנה "הסימפוניה התשיעית שלי") בדמויות מופת של גיבורים ללא מרכאות. דווקא בתקופה שבּה נהוג להציב סימני שאלה סביב צִדקת דרכנו ולערער ערכי יסוד עד היסוד, בוחר שמיר - שעבר לפני שנות דור ויותר מהפך פוליטי שמִּן הקצה אל הקצה - ללמד זכות על הרעיון הלאומי, בלי חשש פן יאשימוהו ב"פטרונות", ב"לאומנות", ב"שאיפות קולוניאליסטיות" ובשאר האשמות השאולות כנתינתן מן השיח הבתר-מודרניסטי.
בין השיטין טוען כאן שמיר שלא הוא השתנה אלא סובביו, ואם אינך שבוי במוסכמותיה של התקינות הפוליטית, שאינה נקייה מצביעות, עליך להודות שיש בדבריו מן האמת: שמיר אכן החל לכתוב בתקופה שבה אהבת העם והארץ לא הייתה שם נרדף להשקפת עולם לאומנית, וגם בתואר "לאומי" טרם דבקו אז השתמעויות של גנאי, ומן הבחינה הזאת הוא לא זז כמלוא הנימה. רק למן "דור המדינה", שקיבל את המדינה על מגש של כסף, הלך הציבור ונעשה כה ציני וספקני לגבי ערכי היסוד שכוננו את זהותנו הקולקטיבית בשנות המאבק לעצמאות. בפרק הרביעי מתאר שמיר, אלה מול אלה, את פעולות האצ"ל וה"הגנה" באביב 1939, ומכנה את שתי המחתרות בחיבה בלתי מסותרת בשם "שתי כנופיות מטורפים" כדי להראות שלדבר אחד נתכוונו. המילה "כנופיה" מרמזת ככל הנראה לעובדה (או שמא אין זה אלא מיתוס?) שהבריטים הפכו את המילה האנגלית "gangsters" ל-"Stern gang".
עת פריחה היא לביוגראפיות, ויעידו רשימות רבי-המכר והמדפים בחנויות הספרים: הקורא מעדיף כיום ז'אנר זה על פני מחקרים שאין בהם יסוד סיפורי. אולם בה בעת שמתפרסמים ספרים בעלי מגמה של "ניתוץ אלילים", הקובעים את דיוקנם של גיבורי תרבות נודעים כנואפים או כשתיינים המתגוללים בקיאם, מתפרסם גם רומן ביוגרפי כדוגמת יאיר, המציב את גיבורו על כַּן גבוה ואינו מחפש בו חולשות ולבטים. יאיר של שמיר הוא גיבור ללא חת, המתאכזר לעצמו ולסובביו ומוכן להקריב את חייו למען הגשמת דרכו, ועִם זאת אינטלקטואל אנין ועדין נפש שפיתח סגנון חדש בשירה העברית. בהִמנונותיו ההיפנוטיים ניכּרת אותה תערובת של רליגיוזיוּת ושל אכזריוּת, המאפיינת אנשי מחתרת החיים על קו הקץ. הוא חרז את השירים, שאותם הציב שמיר בפתח חמשת חלקי ספרו, בהברה ה"ספרדית", בקפידה וללא כל סימן לספונטניוּת ולאִלתוּר, תוך שילוב בין ה"הדר" הז'בוטינסקאי לבין הטון ההצהרתי התקיף, שלמד מאבות הפוטוריזם האיטלקי והרוסי - מארינֶטי ומיאקובסקי - אך תוך ויתור מדעת על החֵרויות הפיוטיות שעליהם המליצו. בין עקרונות ה"אני מאמין" הפיוטי שלו מנה את קבלתם מרצון של כבלי המשקל והחרוז ואת החתירה ל"סוד הצמצום".
האם לפנינו ספר שמרני, ההולך בנתיבים הסלולים של ספרי ביוגרפיה נושנים? לאו דווקא. "יאיר" של משה שמיר הוא במובנים מסוימים אפילו ספר אולטרא-מודרני , המצמיד זה לזה תיאורים פיוטיים וכרטיסיות עבודה "יבֵשות". מדי פעם אנו שומעים את פעימת "פעמון הזמן" - מפת תאריכים סינאופטית המשולבת בין פרקי הספר. במאמר על "יוסף חיים המעורר" כתב אצ"ג כי "פעמונים אין לנו. אבל בינינו יש תמיד המקיץ בפעמון שבכתב" (כתבי אצ"ג, כרך טו, עמ' 110). שמיר מזכיר לקוראיו כי הפעמונים אינם רק פעמוני הכנסייה, שליוו את הולדת "יאיר" בחג המולד. הם גם פעמוני הגאולה, המעוררים את הנרפים משנתם ומחזירים אותם אל נתיב הייסורים היהודי.
הנה כי כן, משה שמיר הופך את גיבורו למשיח ולגואל בעזרת תחבולת הקונפאבּוּלציה (ריבוי סיפורים מכוננים וריבודם): "יאיר" הוא בנהּ של מיילדת בארצו של פרעה-הצאר, שביקש לשחרר את עַמו מעול זרים. הוא נולד בחג האורים ובערב חג המולד של שנת 1907 למניינם. באופן פרדוקסלי אוהב "יאיר" את ממלכת הצללים. בעת לימודיו באיטליה הוא נוסע לפאדובה, לעירו של רמח"ל - "המשורר שהמשיח נגע בו", שהוחרם בשל הניסיון להחשת הגאולה. "יאיר" ששנא את ההליכה בתלם ביקש שלא לתת להווה לקבוע את פני העתיד. הוא ביקש להתערב במציאות, ולשנותה בִּן לילה - להביא לקץ "שעבוד מלכויות".
שמיר אינו נתפס לאופנת ה-Faction (Fact + Fiction), ואינו בודה לגיבורו נתוני חיים פרי הדמיון. רק החומרים בוני האווירה וכיווני הפרשנות הם תוספת משלו, וכל השאר מציאותי ואמיתי בתכלית. האם הפרוגנוזות שלו נכונות? כשאתה אוחז בספרו חיי עם ישמעאל, למשל, עליך להודות שמערכת החינוך צריכה הייתה להופכו לספר חובה; שאין בו מילת הפרזה; שמִן הראוי היה שיתורגם ויילמד בכל ארצות ערב; שמספר כזה עשוי לצמוח בסיס להידברות ולהבנה בין עמים ותרבויות. לגבי יאיר, ההערצה המוחלטת שרומן זה מפגין כלפי הגיבור וכלפי האידיאולוגיה שלו הוא סוד כוחו וסוד חולשתו. שמיר מעצים את התמונה, אך גם הופכהּ לחד-צדדית יותר ויותר ולמורכבת פחות. או שמא לפנינו ויתור מרצון על מורכבויות של "עיטורי סופרים" לצורך השגת אפקטים עזים ומרשימים, כיאה ליצירה הנוגעת בחיים ובמוות?
מובן, אי אפשר ליצור מתח ברומן ביוגרפי שסופו ידוע לכול, ועל כן "מפצה" שמיר את קוראיו בניתוחי ספרות מפתיעים בחדותם (שהרי גיבורו הוא איש ספרות): בניתוח דמות הדובר ב"בעיר ההרֵגה", או בהצגת כוכבים בחוץ כספר ציוני. בעיקרו של דבר, הפסיפס הענק שבנה שמיר - תמונה מרהיבה של "הימים האדומים" של בין שתי מלחמות העולם - אינו יכול לחמוק מן התווית של רומאן של תיזה (roman à thèse), רומאן המגייס את העבר כדי להעביר מסר אקטואלי על "הימים האדומים" של ימינו אנו.