החידה האופפת את גבעת האהבה
בעקבות המעצר האבסורדי של צעירה תל-אביבית שהשליכה חופן חול
עיון בסיפור הנוסטלגי של עגנון "גבעת החול" (1919)
א. הנשים כבנות צאן
סיפורו של עגנון "גבעת החול" הוא כעין מֶמוּאר נוסטלגי המתרפק על התקופה שעשה הסופר בארץ ישראל בין השנים 1908 – 1912. הסיפור משחזר את נופיה הפיזיים והאנושיים של שכונותיה היהודיות של יפו, וברקע נזכרת "אחוזת בית", הלוא היא תל-אביב, שבָּתיה זה אך התחילו לבצבץ על "חולות הזהב".
בסגנונו הנטורליסטי הסיפור שלפנינו מתקרב לסגנון סיפוריו הארץ ישראליים של י"ח ברנר יותר מכל סיפוריו המוקדמים של עגנון. כאן העלה עגנון באוב, כעשור לאחר זמן ההתרחשות, את ימי עלומיו בחברתם של אינטלקטואלים צעירים בעלי שאיפות אקדמיות ואמנותיות, שעזבו את ביתם בגולה, אך לא היו חדורי אידֵאלים סוציאליסטיים ולא הצטרפו להתיישבות העובדת. ניכּר שהמצב החומרי והתרבותי של היישוב באותה עת היה בעבור סופר בעל שאיפות וחלומות גדוּלה כדוגמת ש"י עגנון בבחינת "קומץ שאינו משביע את הארי": לא היה בו דבר שעשוי היה לעודד צעיר כמוהו, או כדוגמת גיבורו חֶמדת, להכות שורש בארץ, לפתח בה קריירה ולהקים בה בית וחיי משפחה. התנאים יכולים לספק אנשים בעלי שאיפות בינוניות וצרות-אופק כדוגמת בני הזוג שושנה ומושלם מפתח-תקוה הבאים מפעם לפעם לבקר את חֶמדת במעונו שבנווה-צדק.
בזמן כתיבתו של הסיפור "גבעת החול" – כשש-שבע שנים לאחר שעזב את הארץ וכעשר שנים לאחר ייסודה של העיר העברית הראשונה – כבר ישב עגנון בגרמניה, וחיזר אחרי אשתו לעתיד, אסתר לבית מרקס, בִּתוֹ של בנקאי עשיר. חייו בגרמניה, תחילה בברלין ואחר-כך בבאד-הוֹמבּוּרג, היו שונים תכלית שינוי מאלה שעברו עליו בפרק הארץ ישראלי הראשון של חייו: הוא התקרב לש"ז שוקן העשיר, שהעסיקו ברכש ספרי יוּדאיקה, ולמלומדים צעירים בני-גילו שפנו רובם ככולם לחקר החסידות והקבלה. הוא התחיל לפרסם את סיפוריו באכסניות ששילמו לו שכר סופרים והתחיל לחשוב ברצינות על הקמת בית ומשפחה.
בהשוואה למקובל בבּוּרגנות המרכז-אירופית השמרנית, ובניגוד למקובל בעולם היהודי המסורתי, היו בנות הארץ חופשיות ונועזות בהתנהגותן, ולא אחת יזמו את מעשי האהבה. היו בהן צעירות שהגיעו ארצה לבדן וניהלו את חייהן בלי עין פקוחה כלשהי שתכוון את צעדיהן. חֶמדת, גיבורו ובן-דמותו של עגנון, המשַׁמר עדיין בקרבו השקפה פּוּריטנית למדיי, האופיינית לצעירים שחבשו בנעוריהם את ספסלי הישיבה ובית-המדרש, נבהל ברגעים הראשונים מן המתירנות חסרת הרסן של בנות הארץ בעניינים ש"בינו לבינה", אך עד מהרה הוא למד להעריך את יתרונות החופש והתעוזה. יעל, ידידתו המתירנית של חֶמדת, מרתיעה אותו בתחילה בישירותה הנועזת והאסֶרטיבית, אך בהדרגה הוא מתאהב בה ומחכה לשׁיבתהּ מבית החולים הירושלמי כגבר מאוהב המונֶה בלב פועם את הרגעים שנותרו עד לבואהּ של אהובת לִבּוֹ.
הסיפור התפרסם בפעם ראשונה בחוברת צנומה שיצאה לאור בברלין (Berlin : Jüdischer Verlag, תר״ף 1919), ונאסף לימים בקובץ על כפות המנעול ביחד עם סיפורים אהבה נודעים כדוגמת "סיפור פשוט", "פנים אחרות" ו"הרופא וגרושתו". אפשר שסיפור זה על האינטלקטואלים הצעירים שבקרב בני העלייה השנייה, שבחלקם לא היו בניהם של רוכלים ושואבי-מים מן העיירה אלא הגיעו ממשפחות "בורגניות" מבוססות, הוא פסגת יצירתו המוקדמת של מחברו. את עקבותיו ניתן לגלות לא רק ברומן תמול שלשום (1945) המתאר את אירועי העלייה השנייה כשלושים ושש שנים לאחר מועד התרחשותם, אלא גם ברומן מאוחר כדוגמת שירה, המתרחש בתקופת ה"מאורעות" שבּין שתי מלחמות העולם ופרקיו הראשונים התחילו להתפרסם בלוח הארץ לשנת תש"ט.
■
בסיפור "גבעת החול" יש פכּים קטנים מחייהם של צעירי העלייה השנייה, הכתובים כאמור בסגנון נטורליסטי והנטולים רמזים לסיפור סמוי כלשהו שמעֵבר ל"פְּשט". למקרא סיפור זה ניתן לחוש את האווירה ששררה בחדריהם הצפופים של הצעירים חסרי הפרוטה, להריח את ריחו של תפוח-זהב שקילפו ולהשתתף בארוחתם הדלה שלא הכילה אלא לחם, זיתים ופרוסות אחדות של עגבנייה. ניתן לראות את הרחובות החשופים של השכונות, ללא צל של עץ שיסתיר את הצללים שהטילו העוברים והשבים על החולות. ניתן לראות את תנאי חייהם של הצעירים שנתקבצו ביפו: מצד אחד, את הדלוּת והרעב שבהם מתענה בחדרה המוזנח צעירה ארץ ישראלית יפה וזקופת קומה כמו יעל, בִּתה של אלמנה מרחובות; ומצד שני, את "נווה המִדבּר" שמצליח חֶמדת לכונן בחדרו השכור המקושט בווילונות, ברֶפּרוֹדוּקציה של רמברנדט ובתֵבה מלאה מצרכי מזון משוּבּחים.
עם זאת, אין מדובר בסיפור הוויי על תנאי חייהם של בני הארץ הצעירים, אלא בסיפור שעיקרו נעוץ בבחינת ההבדלים בין המינים ומערכות היחסים הנרקמות בין גבר לאישה בעולם נטול כללים ומצווֹת "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה". ניכּר שחֶמדת, בן-דמותו של עגנון הצעיר, מופתע מן הקִרבה ההולכת ומתהדקת בינו לבין הצעירה הארץ ישראלית יעל חיות, המתגוררת בחדר מוזנח לא הרחק ממעונו של חֶמדת, ובריחוק מאִמה המתגוררת במושבה רחובות. הסיפור פותח במילים "ראֵה זה פלא!" המעידות על כך שחֶמדת נענֶה – בחשש כבד ובניגוד למצופה – לבקשתה של יעל "לִקרות עִמה בספרות היפה" (עמ' שנ), בהבינוֹ שבקשתה עלולה להתגלות כתחבולה וכתירוץ שיאפשרו לה להתקרב אליו ולפלוש אל חייו.
בפגישתם הראשונה יעל מתיישבת על דרגש וכביכול מנמיכה את עצמה, אך עד מהרה מתגלה ש"קומתה גבוהה מקומתו" (עמ' שנב). בתחילה חֶמדת מנסה לשכנע את עצמו שהוא מלמד את יעל מתוך חמלה עליה וכדי שתשלוט בשפה ותוכל להשיג מקום עבודה ראוי. הוא אף לועג לבוּרוּתהּ, המתגלה כשהיא מאַזכּרת שֵׁם של גיבור ספרותי ("סאנין") כאילו היה זה שם של סופר (עמ' שנז). ואולם, בהמשך הוא מתחיל להעריך אותה, אף להשתחרר בהדרגה מן הדעות הקדומות שלו עליה (שהיא "ריקנית" וש"כל ימיה כחגים"; עמ' שנ), ולהבין שביקורתו הנוקבת עליה בטעות יסודהּ.1 עם זאת, חֶמדת נרתע מתעוזתה ביחסי האהבה ומן הקלוּת היתֵרה שבָּהּ היא נוהגת להחליף את הגברים שבחייה.
שיא הזלזול ביעל מתבטא בכינוי "אוּמצא" שמעניק חֶמדת ליעל, לאחר ששמע על יחסי קִרבה שהיו לה בעבר עם גברים אחדים (עמ' שנה), ואינו רואה בה אלא אובייקט לאהבת בשׂרים (לימים, פיתח עגנון את דמותו של האוהב המגלה שלאהובתו היו יחסים עם גבר אחר, בסיפורו "הרופא וגרושתו"). פעמיים במשך סיפור זה שלפנינו, שמפאת אורכו ניתן לראות בו "נובֶלה", נזכרת המילה "אוּמצא" – פעם בכינויה של יעל בפי חֶמדת, ופעם בתיאור המבחיל של האִטליז היפואי שעל פתחו "תלויה אומצא של בשר [...] וכל מיני זבובים וצרעות ויתושים שרויים עליה" (עמ' שעב).
דומה הזלזול שבכינוי "אומצא" ליחס המיזוֹגֶני והמזלזל לנשים הארץ ישראליות האסֶרטיביות העולה מתוך הסיפור המוקדם "אחות". גיבורו נעמן מחליט לסור "אל אלנורא או אל תרצה – ככל אשר יעלה המזל", והמילים "ככל אשר יעלה המזל" הם סירוס מחויך של הפסוק המקראי "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג" (שמ"א ב, יד) מתיאורם של בני עלי המשולב בסיפורו של שמואל – תיאור שבמרכזו העלאת נתחים מִבּשר הקרבנות. סירוסו של הפסוק המקראי מרמז לכך שנעמן מדמה במרומז את הצעירות היִצריות המתעלסות אִתו באהבים לנתחי בשר עסיסיים, ותוּ לא. לא זו בלבד שבאמצעות החפצתהּ (הפיכתה לאובייקט) של האישה נוטלים ממנה סיפוריו המוקדמים של עגנון את צִדהּ האנושי האינדיווידואלי; הם אף מבַכּרים לדַמותהּ לאובייקטים מעוררי בחילה וסלידה שמסוכן להתקרב אליהם, לא כל שכּן לאָכלם, כגון אומצת בשר מוקפת זבובים שכל המתקרב אליה מתחייב בנפשו.
היחס המזלזל בנשים משתקף גם בדימויהּ של יעל לבת צאן, שהרי ששמהּ פירושו 'עֵז-בר משולחת', 'בת צאן שאינה מבוייתת'. לפי הערות פילולוגיות שהשאיר ביאליק במחברת שהחזיק בימי כהונתו כיו"ר ועד הלשון בארץ ישראל, שמותיהן של שלוש מבין ארבע האִמהות הם שמות השאולים מחיי הרועים: 'רבקה' היא בת-צאן רבוצה; 'רחל' היא כבשה שבָּגרה; 'לאה' היא בת צאן נהלאה, המפגרת אחר העדר. תיאור הנשים בשירי העם הביאליקאיים כבנות צאן מלמד שהבעל הוא הבעלים; כבימי קדם, הוא השָׂם טבעת על גפהּ של בת-הצאן כדי להוכיח את בעלותו. גם בלשון האנגלית, שבּעת היוולדה הייתה לשונם של רועי-צאן, המילים "husband" (בעל), והמילה "husbandry" (משק החי בחווה) מאותו שורש נגזרו.
לפי היגיון אֶטימולוגי זה, המדמה את הנשים לבנות צאן, גם הגיבורה המקראית יעל, שפיתתה את סיסרא אל אוהלה, כמוה כאותן יעֵלות המקפצות בהרים, בחיק הטבע, משוחררת מן המכלאה וללא בעלים. הגיבורה המקראית, אשת חבר הקיני, הן מתוארת כאישה המתגוררת במאהל לבדה, בעוד בעלה הנווד נמצא במרחקים. נראה שהכללים בחיי האישות שבאוהלי שבט הקיני לא החמירו כאיסורי התורה, ויעל יכולה להכניס גבר זר לאוהלה באין מפריע. בסיפור "גבעת החול" יש הרמזים אחדים לסיפורה של יעל אשת חבר הקיני, שבזכות פיתוייה הנשיים ואכזריותה שאינה אופיינית למין הנשי הוכרע הקרב נגד הכנענים. כבר בפתח הסיפור "גבעת החול" נאמר על יעל ש"מים שאלה, כוס מים ולא יותר" (עמ' שנא), כרמז לתיאורה של יעל בשירת דבורה "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה" (שופטים ה, כה), והיפוכו של סיפור זה מתבטא במחווה של חֶמדת הנשי, המאוהב ביעל הגברית וחושש פן תיקטע ידה הנגועה בנמק, להביא לה חלב (עמ' שפ). כשגוזזים את שערותיה (עמ' שנז) הריהי דומה לבת צאן לאחר הגֵז, ועל ידה הנגועה נאמר: "יד שראויה לחפותה נשיקות עכשיו חבורה מלחכת אותה" (והשימוש במילה "מלחכת" [עמ' שעא] מעלה אף היא אסוציאציות של בת-צאן המלחכת עשב באחו). כשבני הזוג הולכים יחדיו אל גבעת החול, מתואר חֶמדת כגבר פסיבי הנגרר אחר אישה אסֶרטיבית: "קומתה הזקופה מקדימתו. חמדת נגרר אחריה" (עמ' שעח), והתיאור רומז כמדומה לברק הזקוק לדבורה הנביאה כדי להתעודד ולעשות מעשה. קשה לקבוע אם לפנינו סיפור פמיניסטי, או לא, אך ברור שעגנון מהפֵּך כאן את המינים ומתאר מצב מודרני של מבוכה מִגדרית.
בתודעתו של חמדת, הנגוע במיזוֹגֶניה, יעל לעִתים לובשת את דמותה של דלילה המפתה, שבעטייה נגזזו שְׂערותיו של שמשון, ולפעמים היא מופיעה בדמותה הדֶמונית של לילית – אם השֵׁדים. בתיאוּריהָ כמי שגזזה את שׂערותיו של חמדת בשִניהָ החדות מתגלה צִדהּ האפל והדיאבּוֹלי של יעל (אפוף אסוציאציות תנ"כיות על גבר שנפל ביד אישה פתיינית כבסיפורי אדם וחַוָּה, יוסף ואשת פוטיפר, שמשון ודלילה, סיסרא ויעל, ועוד). נשים וַמְפִּיריוֹת ושטניוֹת מצויוֹת ביצירת עגנון למכבִּיר, והידועה שבהן היא דמותה של האדונית הֶלֶנִי, גיבורת הסיפור "האדונית והרוכל". ואולם, כבר בסיפור המוקדם שלפנינו פנה הסופר הצעיר לעיצובהּ אישה דיאבּוׂלית.
בתארו את יעל חיוּת המזמינה גברים לחדרה, אומר עליה חֶמדת בלִבּוֹ, תוך שהוא מתחיל להימשך אליה, שלפניו שֵׁדה העוגבת עליו ומתעתעת בו, ולא אישה בשר ודם (ואגב, גם יעל, כמו האחות שירה, גיבורת הרומן העגנוני הנושא את שמה, נגועה במחלה בלתי מזוהה; ולחברתה הקרובה פנינה, שוכנת חדרהּ [מקבילתה של תמימה, חברתה של שירה] יש בַּהֶרֶת על לִבָּהּ, כלומר, צרעת), וניתַן להוסיף ולמתוח קווים של אנלוגיה בין הסיפור הקצר המוקדם לרומן המאוחר, אף ניתַן לראות ב"גבעת החול" (ובגלגולו הראשון שכותרתו "תשרי") את ה"Urtext" הקדום של הרומן שיצא אחרי מות מחבּרוֹ.
יעל הדוחה והמושכת, השנואה והאהובה, היא אפוא המופע המוקדם ביותר של דמותה האוקסימורונית של שירה שבָּהּ מתרוצצים ניגודים שאינם יכולים לכאורה לדוּר במחיצה אחת: שירה האחות המיילדת היא ערירית אך גם מוקפת בתינוקות שזה אך נולדו; היא דמות דיאבּוֹלית ומצורעת וגם מלאך בלבן; היא נחש ממית ונחש המסמל את סמי המרפא ואת מקצוע הרפואה. דמותה היא דמות אנדרוגינית ודו-פרצופית, שחֶציהּ גבר וחציה אישה, חציה רוח וחציה חומר. הרבּסט, הנרתע בתחילה מחספוסה ומישירותה של שירה, מתחיל להימשך אליה, וגם חֶמדת, ככל שנוקף הזמן, משַׁנה את יחסו כלפי יעל, מתחיל להעריך את סגולותיה הטובות, אף מתחיל להתאהב בה, חרף כל חסרונותיה.
ב. ביקורו של ביאליק בארץ מנקודת תצפיתה של יעל
יצירתו של עגנון גבעת החול יצאה בגרמניה בשנת 1919 כספרון וזכתה עד מהרה להצלחה לא מבוטלת. רבים רצו לקרוא על התעלסותם של החלוצים הצעירים על גבעות החול שעל שפת ימה של תל-אביב. ביום 16.12.1924 בישר עגנון לרעייתו: "אכתוב לך 'קוריוז': את גבעת החול קוראים הצעירים ספר המִזמוּז. מזמוז נקרא אצלם פלירט".2 כאמור, קָדַם לסיפור שלפנינו סיפור קצר בשם "תשרי" שראה אור בעיתון הפועל הצעיר באוקטובר-נובמבר 1911 – נוסח ראשון של הסיפור "גבעת החול", שגיבורו הראשי עדיין נקרא "נעמן" (ב"גבעת החול" הוסב שמו ל"חֶמדת"). בסוף הפרק השני של "תשרי" נרשם "עוד יבוא", אך ההמשך נגנז ומעולם לא פורסם. סיפורי האהבים המוקדמים של עגנון נכתבו לדעת ברנר בסגנון גוֹתי או סקנדינבי אשר לא שיקף כלל את האווירה הארץ ישראלית שבמרכזם. אולי משום כך לא השלים עגנון את "תשרי" וניסה לשַׁווֹת לתחליפו הארוך והמשוכלל – "גבעת החול" – נימה ברנרית כלשהי, שתישא חן בעיני המבקר, שהיה גם חברו הטוב והמיטיב.
עם גניזתו התפצל הסיפור "תשרי" לשניים: חלקו האגדי שבמרכזו דמות נשית בשם סֶלסֶבִילה זכה לפיתוח נאות בסיפורו הארץ ישראלי המוקדם של עגנון "לֵילות" (1913), שלא מצא חן בעיני ברנר,3 ואילו חלקו הרֵאליסטי, המשקף את החיים בשכונותיה של יפו של ימי העלייה השנייה, זכה לפיתוחו המלא בסיפור הנודע "גבעת החול" (1919).
ראינו שחֶמדת מתחיל בהדרגה לגלות ביעל צדדים מוארים וחיוביים, שאינם עולים בקנה אחד עם הרושם הראשון השלילי שעוררה בו. ואולם, בעת תיאור ביקורו של ביאליק בארץ, המשולב בסיפור שלפנינו והמופיע כבר ב"תשרי", מנקודת תצפּיתהּ של נערה ארץ ישראלית חסרת כל בינה והבנה בשם יעל חיוּת, הוא עדיין רואה בה "בחורה בת טובים וריקנית", שהוא מלמדהּ עברית מתוך רחמים (ב"גבעת החול" זכתה דמותה האֶניגמטית של יעל לעיצוב מלא ומורכב יותר). ומה היא חושבת על נעמן שהפך ב"גבעת החול" ל"חֶמדת"? נצטט בהרחבה מתוך הדברים המובאים מנקודת התצפית שלה:
חביב הוא עליה. מה יָקרו לה דבריו הנוחים, המושכים את הלב [...] כך דרכם של פייטנים שדיבורם בנחת. אכן, נעמן משורר הוא. פזמוני גדול הימנו. אבל ביאליק עולה על גביהם. כשהיה ביאליק ברחובות לא יכלה לסלק עיניה הימנו. מעיל של קטיפה עליו והוא נשען על מקל שקד לאור המדורה שהתקינו לכבודו. מסביב כל בני המושבה, אנשים, נשים וטף, זקֵנים עִם נערים. מה חשב ביאליק באותה שעה? כל כך נחמד הוא, ומשום מה בתמונותיו הוא עומד ושפתו התחתונה מכונסת דווקא לתוך פיו? כל המשוררים מידה מיוחדת להם. נעמן כשהוא מדבר הריהו כופף ראשו קצת ומאפיל ביד אחד לצד עינו הימנית; שילר שמעה אומרים לא היה כותב אלא לריחם של תפוחים נרקבים. היא לא קראה בספרי שילר. אביה עליו השלום היה קורא בהם. משום מה אין נוהגים בימינו אלה לקרותו? דור דור וסופריו. טולסטוי, 'סנין' ושלום עליכם".4
ברי, לפנינו "צמח בר": נערה קרתנית וחסרת השכלה המערבּבת בידענוּת-חושפת-בּוּרוּת את שמותיהם של סופרים גדולים ואת שמות ספריהם (סנין הוא שמו של רומן מאת מיכאיל ארציבשב משנת 1907, ואצל יעל חיוּת הוא שֵׁם של סופר). השבח המוענק כאן לביאליק מפיה הריהו שבח מפוקפק, שניתן לכנותו "שבח מתהפּך" (בדומה למושג "השיר המתהפּך" מבית-מדרשם של מנחם פרי ויוסף האפרתי).
בתורת הרטוריקה נוהגים לאפיין שבח כזה כ"גינוי המלוּוה בשבח קלוש". בשָׁלב שבּוֹ נכתב הסיפור "גבעת החול" (1920), כבר נודעה תהילת ביאליק בכל רחבי העולם היהודי, וחבריו ביקשו להציגו בשנת 1913 כמועמד לפרס נובל, ואילו בעיניה הפרובינציאליוֹת של יעל חיוּת, גיבורת סיפורו של עגנון (ודרך מבטו האירוני של המחבר המובלע), כל גדוּלתו מתבטאת בכך שהוא גדול מפזמוני!
כפי שנראה, "שבח מתהפך" כעֵין זה כלול כאמור גם בקטע זיכרונות מאוחר בשם על "על חטא שחטאנו בזלזול חכמים", שנכלל בין "סיפורים על אשכנז ואגפיה", ובו מסוּפּר שעגנון אמר לביאליק: "כשבא יל"ג אצל צונץ לא ידע צונץ אפילו את שמו של יל"ג, ואתה אשכנז רועשת מכבודך". לכאורה דברי שבח לפנינו, ולאמִתו של דבר – שבח אירוני ומפוקפק ששמינית של עלבון טמון בו ולחִכּוֹ של ביאליק טעמו היה מן הסתם מר כלענה. אם חשב עגנון שהוא משטה בביאליק – "מוֹכֵר" לו שבחים מדומים שיישאו חן בעיניו ויחד עם זאת יישאו חן גם בעיני אויביו – הוא כנראה לא העריך את רגישותו הטקסטואלית של ביאליק. ייתכן שתגובתו של ביאליק הגיעה בעת שסירב להעניק לעגנון את "פרס ביאליק" בשנתו הראשונה, בטקס חלוקת הפרס שנערך עדיין בנוכחותו לפני פטירתו בטרם עת.
תיאורו של המשורר בסיפור "תשרי" (וכן בסיפור "גבעת החול" שצמח מתוכו) כמי ש"עומד ושפתו התחתונה מכונסת דווקא לתוך פיו" נועד כנראה לרמוז לשתיקתו המפורסמת של ביאליק. בני היישוב ציפו לשירה איתנה שתשקף את המפעל החלוצי, ואילו התמונות שנגלו לעיני המשורר התקשו להרעיד את לִבּוֹ ואת "מיתרי כינורו". שתיקה כעוסה כזאת תיאר עגנון ברומן סיפור פשוט אחרי אותה סצנה שבָּהּ צירל, אִמו של הירשל, יורדת אחריו למרתף היין כדי להזהיר אותו שלא ילך אחר לבו ויקשור את גורלו עם משרתת ענייה: "כל אותו היום היה מחזר אחרי בלומה [...] פתאום נגלתה עליו. פניה נשתנו. שפתה התחתונה מכונסת לתוך פיה" (שם, עמ' 95). כאן וכאן לפנינו תגובה המרמזת על שתיקה מכוּונת שמתוך כעס ועלבון.
גם פרטים אחרים בתיאורו של ביאליק בסיפורים ארץ ישראליים אלה ("תשרי" ו"גבעת החול") תובעים התבוננות שהויה. לכאורה השימוש ב"מקל שקד" מַקנה לדמותו של ביאליק קווי הֶכֵּר נבואיים, שהרי לפנינו רמז לסצנת ההקדשה של ירמיהו לנביא: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א, יא – יב). ואולם, כשמילים אלה מתלווֹת לתיאורו הטריוויאלי של המשורר ליד המדורה במושבה רחובות, הרי שלפנינו גִלגול אירוני "נמוך" ואנטי-הֶרוֹאי של דמותו הסעורה והאקסטטית של הנביא המקראי. ביאליק, שכָּתב שירים נבואיים ונחשב בעיני רבים לנביא, מוצג דרך עיניה של יעל חיוּת כמשורר רך וענוֹג, ולא כנביא זעם ותוכחה. בתיאור זה מהדהֲדים כמדומה דבריו של דוד פרישמן, ידידו-יריבו של ביאליק, שתיארוּ את ביאליק לא כנביא סְעוּר-נפש אלא כמשורר ענוג, ואת אדרת הנביא שלו – כאבּסוּרד גמור וכ"סמרטוט של נייר".5
אכן, קורטוב של טעם לענה התלווה לא אחת לדברי עגנון שהִציגוּ לכאורה את ביאליק באור חיובי. כשעשה כן הביא את הדברים מפי אישיוּת לא מהימנה, כגון באמירה המפוקפקת המצוטטת לעיל המעמידה את ביאליק בהייררכיה של הספרות העברית מעל פזמוני. ראוי להדגיש: את הדברים האלה כתב בשנת 1911 מי שנצמד ביָזמתו לביאליק בשנת 1909 בעת ביקורו בארץ וכל דבריו ומחווֹתיו מאותה עת הִצביעו לכאורה על הערצה בלתי מסויגת. הדברים הלא מחמיאים הללו נכללו בשינויים קלים גם בסיפורו של עגנון "גבעת החול" (1919) שנכתב כעשור לאחר האירועים המתוארים בו, אך לא ארכו הימים ושוב התקרב עגנון לביאליק וקשר אִתו קשרי ידידוּת אמיצים. הידידוּת המחודשת פרחה בתקופת באד הוֹמבּוּרג (1922 – 1923) ביָזמתו של הסופר הצעיר ובהשתדלותו הפּעילה. הוא ששכנע את ביאליק לעקור מברלין לבאד-הוֹמבּוּרג, והוא שהציע לביאליק הצעות לבביות להתארח בצל קורתו ולסעוד על שולחנו.
ייתכן ש"הנמכתו" של ביאליק בסיפורים המתָארים את ביקורו בארץ נועדה לחַלוֹת את פניו של ברנר שעדיין לא סלח למשורר על הביקורת הנוקבת שכָּתב עליו במאמר "טעות נעימה" ועל הדברים המעליבים שהשמיע על סיפורו "בין מים למים". עגנון, שבשלב זה שִׁיחר את פני ברנר, תיאר כאמור את ביקורו של ביאליק בארץ באמצעות שִׁחזור הִרהוריה של יעל חיוּת, צעירה ארץ ישראלית נאה, אך חסרת בינה ותובנה, שעליה נאמר: "כשהיה ביאליק ברחובות לא סילקה עיניה ממנו. [...] כמה נחמד היה. [....] שילר לא היה כותב את שיריו אלא לריחם של תפוחים רקובים. מימיה לא קרא בספרי שילר, אבל אביה עליו השלום לא היה זז מהם. מפני מה אין נוהגים בזמן הזה לִקרות בהם? אכן דור דור וסופריו [...] אכן יעל זו אינה למדנית ואין אנו צריכים לדייק בכל דיבור ודיבור שלה. מעלות אחרות יש לה ליעל חיוּת שהיא ריבה נאה" (על כפות המנעול, עמ' 356 – 357).
דומה שהאָנָלוגיה המרומזת בין ביאליק לסופר גדול ומפורסם כדוגמת פרידריך שילר לא נמתחה כאן אלא כדי לומר שאת שירי שילר כבר אין קוראים בימינו, וכך לרמוז בעקיפין שגורל כזה ייפול גם בחלקו של ביאליק. כאן השמיע עגנון בפעם הראשונה את האמירה שאותה עתיד היה להשמיע באופן גלוי ומפורש יותר באמצע שנות הארבעים, ולפיה וייזל, אד"ם הכהן ויל"ג היו משוררים לדורם; אפשר שיָקוּם דור, הוסיף עגנון והתנבא, שלא ימצא טעם בשירי ביאליק כשם שדורנו אינו מוצא טעם בשירתם של משוררי ההשכלה (תמול שלשום, עמ' 255 – 256). בשנותיו האחרונות, כשנות דור לאחר פרסומו של הרומן תמול שלשום, הוסיף ביאליק לשַׁמר את מעמדו בפסגת הספרות העברית, ועגנון שנבואתו לא נתקיימה הכניס לרומן האחרון שלו שירה (שפרקיו הראשונים התפרסמו בסתיו 1948) עשרות רמזים בגנות ביאליק ויצירתו. רמזים אלה, שעוביָים כקורת בית הבד, נועדו לפגוע במוניטין של "המשורר הלאומי" ולהורידו מן הכַּן הגבוה שעליו הוצב. מכאן נובעים הדיונים הרבים ברומן הבלתי-גמור של עגנון בשאלת תכנית הלימודים במערכת החינוך הארץ ישראלית. שאלת השִׁכחה או חיי הנצח של יצירות מופת העסיקה את עגנון ללא הרף, ולא אחת שאל את עצמו ואת זולתו אם יִזכּרו את ביאליק ואת יצירתו גם בדור הבא. דוד כנעני הביא מפי עגנון את הדברים הבאים: "בימיו של סבא העריצו את נפתלי הירץ וייזל, אחר-כך את שלום הכהן ואת שלמה לוויזון, אחר-כך את לטריס ואחר-כך את אד"ם הכהן, ובימיו של אבא את יל"ג. את כולם שכחו ואין דורש להם. כן, יש קדוּשה לשעתה. אנחנו הערצנו את ביאליק. אמור לי, מה יישאר מביאליק".6
גם רעהו של עגנון, העיתונאי אברהם חיים אלחנני, מספר: "שוב העסיקה אותו המחשבה מי ייזכר ומי יישכח לאחר מאה ועשרים, 'ודאי לצִדם של הרצל ובן-גוריון יזכירו עוד שנים או שלושה מאנשי הדור. בעלותי לארץ הזכירו בהערצה את שיינקין. היום מי יודע עליו מה? ואילו אנשי רוח אחרים שהיו שכוחים בחייהם עלתה קרנם אחר מותם. הרב קוק כל כמה שמתרחקים שמו גדל והולך וליד רבנים וצדיקים אחרים כגון רבי נחמן מברצלב, שבימיו היה נרדף והיום מפרסמים קונטרסים ואגדות וחסידיו מרוּבּים' [...] 'אַי, אַי, אַי', נאנח עגנון, 'מי ייזכר ומי ייפקד'".7 כפי שנראה בהמשך, גם ביצירתו הבֶּלֶטריסטית אמר עגנון על ביאליק שייתכן שהדור הבא ישכחהו כשם שבדורו של עגנון שכחו את אד"ם הכהן, שהיה פעם מלך המשוררים. את הפרוגנוזה הזאת השמיע פעמים אחדות במהלך חייו, אך עד יומו האחרון היא לא התממשה ומעמדו של ביאליק נשאר בעינו.
ועוד חץ טמן עגנון בתרמילו ושלף אותו מאשפת החִצים בסיפור "גבעת החול" (1920), המתאר את ביקורו של ביאליק בארץ ישראל. ידוע שאת המשוררים הנחשבים שישבו בארץ בימי העלייה השנייה אפשר לִמנות על אצבעות יד אחת, ולכאורה היה עלינו לזהות ללא קושי את זהותו של אותו משורר בשם "דרבּן" התר את הארץ וכותב שירי מִדבּר. שלונסקי בעל "הישימון" הגיע ארצה ב-1921 לאחר שפִּרסם את שירו הראשון שעדיין טבוע היה בחותָמו של ביאליק,8 ומכאן שאי אפשר לזהותו עם המשורר הארץ ישראלי "דרבּן", שכּתב בתקופת העלייה השנייה שירי ישימון וצייה, הכתובים בקצב פעמי הגמל בסערת המִדבּר והשמיע מילים כדרבונות (ואולי לא רמז כאן עגנון לדמות ספּציפית מבּין ידידיו, בני העלייה השנייה, אלא עיצב דמות שהיא photomontage של דמויות אחדות או דמות שכּוּלהּ בִּדיון גמור). מכל מקום, אותו דרבּן אומר דברים שמהם ניתן לחוש את הסתייגותו מביאליק, בעל השיר הגדול "מֵתי מִדבּר" והמאמר החשוב "שירתנו הצעירה": "דרבן המשורר שעבר את כל הארץ לאורכה ולרוחבה ישב ולגלג על שירתנו הצעירה. אילו שמעתם את שירת פעמי הגמל במדבר בליל סועה וסער הייתם מודים שכּל שירתנו הצעירה אינה אלא כחריקת דלת כנגדה" ("גבעת חול", על כפות המנעול, 359).
הפואמה "מֵתי מִדבּר", שנכתבה ופורסמה כשבע שנים לפני ביקורו של ביאליק בארץ, הייתה השירה האדירה ביותר שנכתבה עד אז בעברית. במאמר "שירתנו הצעירה" (תרס"ז), שפורסם כשנתיים לפני הביקור, שימש ביאליק שושבינם של בני הדור הצעיר ופתח לפניהם את שעריו של "היכל השירה". משמע, משורר כבן שלושים וארבע, שכבר נשא את כתר "המשורר הלאומי", חיפש ומצא דרכים לסלול נתיב גם למשוררים צעירים ממנו ולפלס להם את דרכם אל ההכָּרה הציבורית. והנה דווקא עגנון, שמעולם לא סייע לסופרים צעירים לפַלס את דרכם בקריית ספר העברית, מביא מפי אחד מגיבוריו, משורר פלוני-אלמוני בשם "דרבּן", דברי לגלוג וקלס על המאמר "שירתנו הצעירה" ועל המשוררים הנזכרים בו, שכּל שירתם אינה אלא "חריקת דלת" בהשוואה ל"שירת פעמי הגמל".
ש' שלום שעלה ארצה מגרמניה עם רעייתו בשנת 1932 והיה מקורב לעגנון, סיפר שפעם התלונן לפניו הסופר, שלא התנזר כידוע מכִּיבודים, על שאיש מלבדוֹ אינו כותב לאחרונה על ספריו ועל סיפוריו. ענה לו ש' שלום: "אינך כותב על שום איש. אל תתפלא ששום איש אינו כותב עליך". התעלם עגנון מן התוכחה שבדברי רעהו, ואמר לו באותה נימה נרקיציסטית מתחטאת שבָּהּ פתח את דבריו: "אם חפֵצים ביקָרו של אדם, אין חייבים לעשות זאת על-ידי כתיבת מאמרים דווקא".9 רוצה לומר שגם פרסים ועיטורים יכולים לבוא בחשבון.
עגנון לא פתח אפוא דלת לרֵעיו הסופרים ולא העמיד לרשותם אכסניה כלשהי, אך מצא לנכון ללגלג על ביאליק שבמאמרו "שירתנו הצעירה" היה שושבינו של דור שלם של משוררים צעירים, שאותו תיאר באהבה ובהערכה, מתוך תקווה שתתקיים המימרה "דור לדור יביע אומֶר" (על-פי תהלים יט, ג). במאמרו הארוך על ברנר משנת תשכ"א הביא עגנון ביקורת על ביאליק, שנאמרה כביכול מפי ברנר, וברנר שהיה בין שוכני עפר זה ארבעים שנה כמובן לא יכול היה להתכחש לה, ולפיה "הגבירים חובבי שפת עבר מתייקרים בו [בביאליק]", אך המשורר "אינו מביא אותם לעשות משהו לשם ספרותנו, למה משום שאין ספרותנו חשובה בעיניו" (מעצמי אל עצמי, עמ' 116). על כך אמרו חז"ל: "כל הפוסל [...] במומו פוסל" (קידושין עא ע"ב). ביאליק, שלא פסק כל ימיו מלדאוג לספרות העברית ולסופריה, פתח לפניהם שערים כשערך את מדור הספרות של הַשִּׁלֹחַ, פרסם את ספריהם בהוצאת הספרים שלו והשיג לסופרים רעבים מענקים ותרומות, אף הציל סופרים והעלה אותם ארצה, היה האחרון שאפשר היה לחרוץ עליו משפט כזה המתארו כמי ש"אין ספרותנו חשובה בעיניו".
לפעמים מתגלה מתוך ה"אָין" אף יותר מאשר מתוך ה"יש". הנה, האמת על יחסו של עגנון כלפי ביאליק מתגלה מתוך דברים שלא אמר ולא כתב; קרי, מתוך אותן "קרחות יער" שנותרו ביצירה בכוונה תחילה או בהֶסַּח הדעת. כך, למשל, אם תיאר עגנון בפרָטי פרטים ברומן תמול שלשום (1945) את החיים בארץ ישראל של ימי העלייה השנייה בשנים 1908 – 1909, לרבות חיי הספרות והאמנות, והזכיר בתיאוריו כל חרזן נידח וכל פזמונאי נשכח מבּין אלה שחיו ופעלו באותה עת ביישוב, אף הכריז בשמחה מהולה בחשש על בואו הקרוב של ברנר לארץ אך "שכח" לתאר את ביקורו של ביאליק בארץ שהיה בלי ספק האירוע החשוב והמשמעותי ביותר באותו פרק זמן – אין ספק שלפנינו "שתיקה רועמת" האומרת "דָּרשני!". עגנון מחק מן הרומן על ימי העלייה השנייה שנכתב ב-1945 את סיפור ביקורו של ביאליק הנזכר בסיפורו "גבעת החול" (1940) וכן בגלגולו המוקדם של סיפור זה (הלא הוא הסיפור "תשרי" משנת 1911) אך השאיר בו התבטאויות אנטי-ביאליקאיות, לרבות רמז עבה כקורת בית הבד בִּגנות אותם סופרים נודעים הבאים לביקור קצר בארץ, מפיחים תקוות שווא בחלוצים שהנה הם עומדים להצטרף עד מהרה אל המפעל הנועז של יישוב הארץ, אך חוזרים לביתם הנוח שבתפוצות הגולה.
למרבה האירוניה, המשורר פזמוני (דוד שמעוני)10 הנזכר תריסר פעמים לפחות בסיפור "גבעת החול" וכן בגלגולו המוקדם "תשרי", סיפורים המתארים את ביקורו של ביאליק בארץ, נזכר גם ברומן תמול שלשום, פעמיים לכל הפחות (עמ' 111, 155). לעומת זאת, במעבר מן הסיפורים הקצרים שנכתבו על רקע שנת 1909 – שנת ייסודה של העיר תל-אביב – אל הרומן רחב היריעה תמול שלשום נשמט פרט אחד "זעיר": אותו ביקור שהסעיר את היישוב היהודי הקטן שהתלקט אז בארץ ישראל. היה זה למעשה האירוע החשוב ביותר של אותה שנה בתחומי התרבות והפוליטיקה, אך "מִשום-מה" הוא נמחק כָּלִיל מן היריעה הרחבה של הרומן הפָּנורמי והחשוב שחיבר עגנון על ימי העלייה השנייה. ביחד אִתו נמחקו גם כל הזיכרונות האישיים של עגנון הצעיר שנכרכו בביקור היסטורי זה, והיו כלֹא היו. עגנון התנדב כידוע ללַוות את ביאליק במרוצת חמישים ימי ביקורו בארץ, אך ברבות הימים בחר ככל הנראה להעביר קו של מחיקה על חוויותיו אלה, לשכוח אותן ולהשכיחן.
ואף-על-פי-כן, ביאליק נוכֵח בסיפורי עגנון בכל אתר ואתר. ב"גבעת החול" נאמר על המלחים ש"עיניהם הרעבות תארובנה" (עמ' שעג), תוך שאילת צירוף משירים נודעים של ביאליק, כגון "העיניים הרעבות" ו"הלילה ארבתי". גם הצירוף העגנוני "רוח נשאה אותו" (עמ' שפח) רומז ל"כולם נשא הרוח" שבפתח שירו של ביאליק "לבדי". על יעל נאמר שהיא יוצאת יחידה בלילה (עמ' שסב), בדומה למסופר בפתח הפואמה "המתמיד" של ביאליק על אדם היוצא יחידי בלילה, וניסיונו של חֶמדת המאוהב להתכחש לדברי הבריות המוציאים לאהובתו שם רע ("מרננים אחריה [...] אילו היו כאן היה קורעם כדג"; עמ' שנט) מזכירים את ניסיונו של הגבר המאוהב, גיבור שירו של ביאליק "היא יושבה לחלון" להתייחס בביטול לכל דברי הבלע שהוא שומע על אהובתו מפי הבריות.
כיאה לסיפור שגיבוריו הם אינטלקטואלים, או אינטלקטואלים למחצה, לשליש או לרביע, "גבעת החול" גדוש באִזכּוּרים של סופרים ושל יצירותיהם. בצד ביאליק, נזכר כאן גם ש' בן-ציון, חברו של ביאליק ומעסיקו של עגנון, וברקע נזכר גם שלום עליכם. מספרות העולם נזכרים כאן פרידריך שילר, היינריך היינה, לב טולסטוי, הנריק איבסן, פטר יאקבסן וספרו נילס ליהן (Niels Lyhne), יעקב וסרמן וספרו קספר האוזר, מיכאיל ארציבאשב וספרו סאנין ואוגוסט פורל שאת ספרו בן שלושת הכרכים הכתיר בכותרת השאלה המינית. נזכרים גם סופרים בשם בדוי, כגון "פזמוני" (דוד שמעוני), דרבן (ייתכן שמדובר במרדכי טמקין שחיבר באותה עת שירים על נופיה השוממים של הארץ), שמאי (ייתכן שמדובר ביוסף שפרינצק, שלמד בבירות ובשובו ארצה היה בין עורכי הפועל הצעיר, העיתון שבּוֹ פרסם עגנון את סיפוריו הראשונים). חרף קשיי החיים בארץ ישראל – הרעב, חסרון הכיס, המחלות – ניכּר שצעירים אלה, בני העלייה השנייה, שעגנון בחר לתארם בסיפוריו המוקדמים וברומן תמול שלשום, מצאו פנאי לקרוא ספרות ולהתעדכן בחדשות מעולם הספרות. סיפורו של עגנון מתאר טיפוסים כדוגמת גורישקין, שהיו פועלי בניין ועבדו ביום עבודת פרך, ובלילות רכבו על גבו של פגסוס, הסוס המכונף שהבקיע בפרסותיו את מעין המוזות, וכדברי ברנר על גיבורו בפתח שכול וכשלון: "והוא אוהב את ההתבודדות הגלויה ביום וכתיבת שירים נסתרה בלילה".
ניכּר שעגנון ניסה ללכת כאן בעקבות הרומן רָעָב מאת קנוּט המסון, מן הרומנים החשובים והפופולריים של ראשית המאה העשרים, שבּוֹ סופר צעיר ומיוסר, בן דמותו של המחבר, מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה ומנוּכּרת, שרוי ברעב בלתי פוסק ללחם, להכרה ולפרסום. קנוט המסון ביסס את ספרו על יסודות אוטוביוגרפיים ממשיים, וקרבתו לגיבורו ניכּרת היטב ומקנה לספר רָעָב אמינות ומהימנות. גם בסיפור "גבעת החול" ניכרת קרבתו של הסופר לחֶמדת, והיו שראו ביעל את דמותה של חיה ברוידא, לימים אשתו של י"ח ברנר, שעגנון ניהל אתה פרשיית אהבים קצרה שנסתיימה בלא כלום. הצעירה הארץ ישראלית, שהייתה לימים לגננת תל-אביבית נודעת, נתנה לא אחת דרור לתחושות האכזבה ומפח הנפש שעוררו בה מנהגיו של העולה החדש הצעיר שחיזר אחריה ואחר כל חברותיה, אך לא גילה יחס כֵּן ואמִתי כלפי כל אותן צעירות שהלכו שולל אחר חיזוריו.
ג. גבעת האהבה שהפכה לגבעת החול
את השם "גבעת האהבה" (למקום בילוי של צעירי המושבה ברחובות) המציא הסופר משה סמילנסקי בשנותיה הראשונות של המאה העשרים. לאחר מכן ניתן שם זה גם לאתרים בערים ובמושבות אחרות ברחבי ארץ ישראל. צוק הכורכר שעליו הוקם לימים "גן העצמאות" נקרא אז "גבעת האהבה",11 ואליו נמשכו זוגות אוהבים שביקשו להסתתר מעין הבריות. מדוע הסב חֶמדת, גיבורו של עגנון, את השם הנאה "גבעת האהבה" ל"גבעת החול"?
צעיר שאפתני זה מעיד על עצמו שהוא כבר אינו מעוניין באהבתן של נשים (פעם חיזר אחריהן והיום הוא אדיש לחיזוריהן). אין תמהּ שאת השם "גבעת האהבה" החליף חֶמדת ל"גבעת החול". מקום מפגשם של זוגות אוהבים הפך בעבורו אתר יום-יומי ונטול רגש והתרגשות, השייך לימי החולין ולמציאוּת החולית של העיר תל-אביב בראשיתה. תחושת החולין הריהי היפוכה של תחושת הקדוּשה, ומנקודת ראותו של חֶמדת, הקדוּשה שייכת לעולם הרוח והאמנות. אהבת בשרים היא עניין חייתי ונחות, המרחיק את האָמָּן מיעודו הטרנסצנדנטי.
השתקעותו העצמית האנוכית של חֶמדת ביעודו האמנותי ואופיו הנרקיסיסטי מעידים שהוא אינו מוכשר לזוגיוּת, לא כל שכּן לחיי נישואין. בתמונת הזוג הנשוי של רמברנדט התלויה על קיר חדרו הוא משתמש כבראי כדי להתבונן בדיוקנו, ויש בכך סמליות עמוקה. רק את עצמו הוא רואה, האָמָּן הנרקיסי, ולא את אהובתו. בדמיונו הוא משיא את יעל עם מישהו אחר, וכשהוא בא לבקרה – והיא כבר מוקפת בבעל ובילדים – הוא סועד על שולחנה, ובעלה אפילו אינו מקנא בגבר החלוש שנסתפח לארוחה ואינו חושד שהיה לו בעבר רומן עם אשתו. הכותרת "גבעת החול" מרמזת גם לפרשיות האהבה החולפות וקצרות המועד הדומות לחולות הנודדים שסביב יפו, שכל סערה קלה מזיזה אותם ממקומם.
גרשון שקד ראה בדמותו של חֶמדת את דמות האָמָּן הנקרעת בין האמנות לבין תביעותיהם של החיים, והמחליטה להקריב את החיים על מזבח האמנות.12 בדמותו של חֶמדת, טען שקד, גילם עגנון את חייו וביטא את יחסו אל האמנות הנוצָרים בדל"ת אמות מול החיים המנהמים מחוץ לכותלי החדר.
אכן, בדמותו האֶקסצנטרית והאֶגוצנטרית של חֶמדת שיקע עגנון תכונות אישיות לא מעטות שנתבטאו בכתיבתו החוץ-ספרותית (באיגרותיו, בזיכרונותיו, בנאומים ובהרצאות שנשא באירועים שנערכו לכבודו). ניכּר שעגנון ביקש להקדיש את כל חייו לכתיבה, ולעלות במעלות היצירה אל הפסגה הגבוהה ביותר שאליה יוכל להגיע. קשר בר-קיימא עם אישה, שלא תבין את גודל המשימה שהטיל על עצמו, לא יכול היה לבוא בחשבון. דמותה הגבוהה והעצמאית של יעל, כמו גם חופשיותה נטולת הרסן, הטילה מורא בנפשו של סופר כדוגמת חֶמדת, בן-דמותו של עגנון, שמא תגזול ממנו את הבכורה ואת השליטה על ימיו. חֶמדת מתואר כמי שעובד בעבודת הקודש וכל יום קדוש בעיניו. לדבריו, אַל לו להוציאו לבטלה על דברים בטלים, כמו אהבהבים: "קדוש הוא היום שאינו שלך אלא של הקדוש ברוך הוא ואין להוציאו חס ושלום לבטלה" (עמ' שנג).
נושא מציאתה של בת הזוג המושלמת, זו שבעולם השידוכים המסורתי ששלט ב"רחוב היהודים" כונתה בשם במילה "בּאַשֶׁערט", העסיקה את יצירת עגנון למן סיפורו הארץ ישראלי הראשון "עגונות". התאמה מושלמת בין עלם ועלמה, שאינם מכירים אפילו זה את זו, או בין שני עצים, השתולים במרחק ניכר זה מזה, מצויה בשירו הנודע של היינה על הארז הצפוני המתגעגע לתמרה הדרומית (שיר מס' 33 מתוך "האינטרמצו הלירי" שב"ספר השירים"), שיעל חיות מזכירה בביקורה בחדרו של חֶמדת תחת הכותרת "התרנית והדקל" (עמ' שנד).13 היינה למד בנעוריו גמרא ואגדה, ויש להניח שהכיר את המדרש מבראשית רבה על התמרה המתגעגעת לתמר מיריחו: ביצירה העממית נתפש בו-הזוג המיועד כזיווג "מן השמים". ביידיש רוֹוח כאמור המושג "באַשערט", המציין כי הזיווּג המיועד הוא גזֵרת הגורל, שנקבעה במרומים, ברוח מימרת חז"ל: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" (בבלי סוטה ס ע"א). רעיון זה, המבוסס על עקרון הייעוד מראש (פרה-דסטינציה), שולט גם במקור המדרשי על התמרה הצופה תמר מיריחו, מדרש ששימש, כמדומה, בסיס לשירו העממי של ביאליק "תרזה יפה":
מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פֵרות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פֵרות. עבר דקלַי אחד וראה אותה, אמר: תמר היא צופה מיריחו והיא מתאווה לו בלבה, והביאו ממנו והרכיבו אותה – מיד עשתה פֵרות.14
האם מאמין חֶמדת, גיבורו ובן-דמותו של עגנון, באהבה גורלית שנקבעה ממרומים ועשויה להתממש חרף המרחק המפריד בין בני הזוג ובניגוד לכל הסיכויים? סופו של הסיפור פתוח לכל האפשרויות:
עמד לו חמדת על הגבעה. פתאום ראה צל כנגדו [...] עמד חמדת ואמר, אם צלו של אילן הוא סימן שאהבתנו קבועה ועומדת ויש לה קיום ואם צל עובר אורח הוא סימן שאהבתנו עברה כצל עובר. [...] באותה שעה נזדעזע הצל והתחיל מתקרב אצל חמדת. נתאנח חמדת ואמר, אוי בעל חי. איש או אשה? אשה. שאף חמדת רוח ואמר, ברוך השם שאינה יעל חיות, שאלמלא יעל חיות היא הייתי רואה בזה סימן רע.
יעל חיות עברה.
היא היסיבה עיניה מנגדו.
וחמדת ירד מן הגבעה.
חֶמדת אינו עושה מעשה, אלא משאיר את עתיד הקשר הזוגי שלו ושל יעל ביד הגורל. עתידם של של האוהבים ייקבע לא בהחלטתם, כבחיים המודרניים, אלא בהטלה סתמית של קוביית המזל: אם הצל הניצב מולו על הגבעה הוא צל של אילן או צלו של עובר-אורַח. מה פשר תגובתו של חֶמדת כשהוא מגלה שצִלהּ של יעל הוא הצל החולף על פניו? דומה שברקע הדברים נשמעת בת-קול רחוקה של סיפור בת יפתח ששילמה בחייה בשל נדר שנדר אביה, להקריב את הראשון שיֵצא מִפּתח הבית עם שובו מן הקרב וכתר הניצחון על ראשו. בת יפתח קיבלה את הדין, הלכה וירדה על ההרים לבכות את בתוליה ביחד עם רֵעותיה.
כאן, יעל היורדת מגבעת החול, כמו בת יפתח היורדת על ההרים, נמנעת מלהישיר מבטה אל חֶמדת. היא, ששני שמותיה לקוחים מממלכת החי ושמלכתחילה מתוארת במונחים בסטיאליים, משמשת כאן קרבן של פרשיית האהבה הארעית והאקראית שמנהל הסופר הצעיר עם הצעירות הארץ ישראליות, לא כדי להתחייב אלא כדי להעשיר את חוויותיו. נכונותו של חֶמדת לחרוץ את גורל האהבה באמצעות "הטלת קוביה" סתמית מלמדת על שטחיותו הרגשית, על חוסר האֶמפּתיה שלו כלפי רגשותיה של יעל ועל אי-יכולתו ליזום דברים בכוחותיו שלו. יעל ביקשה לראות בחֶמדת את אהובהּ – את הגבר של חייה – ואילו הוא ראה בה אובייקט מיני מקרי ולא מחייב, ללא כל ציפיות לגבי העתיד. סיפור בת יפתח שהוא תמונת ראי מהופכת לסיפור העקדה, הופך את יעל גם לקרבן האהבה וגם לאיל (לבעל החיים המקורנן הנרמז מן השם "יעל") הנאחז בסבך בקרניו ובכך הציל את חֶמדת מקשר מחייב שסופו חיי נישואים מחייבים שלא התאימו לו.
הערות:
המילים "שכל ימיה כחגים" עשויות להתפרש לכאן ולכאן. מצד אחד, זכור תיאורו המרנין של מיכ"ל בפואמה "שלמה" שבארץ ישראל "כָּל חֹדֶשׁ מוֹעֵד, אַךְ חַגִּים הַיָּמִים". מצד שני בחיבורו של רמב"ם הלכות דעות (פרק ה') מתוארים אותם אנשים ש"כל ימיהם כחגים" כאנשים שטחיים ונהנתנים שמאמינים ב"אכול ושתה [צ"ל "שתו"] כי מחר נמות".
אסתרליין יקירתי, שם, עמ' 39.
מחקרים ותעודות, עמ' 48 – 49.
הפועל הצעיר, כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ-ישראל, יפו, ל' תשרי התרע"ב (22.10.1911).
דוד פרישמן, מכתבים על הספרות, כרך חמישי, ירושלים-תל-אביב, תשכ"ח, עמ' 211.
א"ח אלחנני, "שיחות עם ש"י עגנון", בתוך הספר ואם בגבורות, מִנחה לראובן מס ולרעייתו חנה בהגיעם לגבורות, בעריכת אברהם אבן-שושן ואחרים, ירושלים תשל"ד, עמ' 47 – 64. ראו: שם, עמ' 57.
דוד כנעני, ש"י עגנון בעל-פה, עמ' 92.
ראו ברשימתי "חתן בראשית" – חמש שנים למות אברהם שלונסקי ושישים שנה לפרסום שירו הראשון "בדמי יֵאוש", מעריב, ח' באייר תשל"ח, (12.5.1978). ראו גם: חגית הלפרין, "כל ההתחלות קשות: 'פרסום ראשון' של אברהם שלונסקי ושל אלכסנדר פן", בכתב-העת ראֵה, פריס 2016, עמ' 39 – 49.
ראו מאמרו של ש' שלום "'שירה' ו'הסונטות'", דבר (משא), ג' באב תשל"ב, 14 ביולי 1972.
במכתב מיום 16.12.1924 כתב עגנון לאשתו: "לילה אחד הייתי מוכרח ללון אצל שמעונוביץ, המשורר דוד שמעונוביץ, הוא פזמוני שב"גבעת החול" (אסתרליין יקירתי: מכתבים תרפ"ד – תרצ"א, ירושלים ותל-אביב 1983, עמ' 38).
לפי רשימה של ערן לב, "דו"ח רצח מארלוזורוב ועד רבין", ידיעות אחרונות, מיום 14.11.2005; בהתבסס על ספרו של עמוס דניאלי, מלכה ללא כתר: סיפור על מושבה ומשפחה, ירושלים תשס"ו, עמ' 77 .
ראו: גרשון שקד, אמנות הסיפור אצל עגנון, מרחביה ותל אביב, 1976 ,עמ' 151–176.
חיים כהן, לשוננו לעם, מחזור מח, חוב' א, תשרי-טבת תשנ"ז.
בראשית רבה מא ע"ב; במדבר רבה ג ע"א: וראו גם: ספר בראשית רבה מא ע"ב; במדבר רבה ג ע"א: וראו גם: ספר האגדה, בעריכת ביאליק ורבניצקי, תל-אביב תשכ"ז, עמ' תרו-תרז.