הטייסת הראשונה והעברית המגדרית הפוסט-מודרנית

ביום ה-8 במארס 1910 זכתה האישה הראשונה בעולם ברשיון-טיס

השם ריימונד דה-לארוֹש היה שם-הבמה של אֶליז ריימונד דֶרוֹש, בתו האמיצה והנועזת של שרברב פריזאי, שניסתה את כוחה על קרשי הבמה לאור הזרקורים, רכבה על אופנועים, השתתפה בהפגנות ולבסוף בחרה בתחום התעופה שבּוֹ זכתה בשני שיאי עולם לנשים. לפני 115 שנים, ביום 8 במארס 1910, זיכה מועדון הטיִס הפריזאי את הצעירה בת ה-28 ברשיון-הטיִס הראשון שניתן לטייסת. ריימונד דה-לארוֹש נחשבת אפוא לטייסת הראשונה בעולם (לימים היא עברה הכשרה והייתה גם לטייסת המבחן המקצועית הראשונה בעולם).

חרף מוצָאהּ ה"פּלבֶּאי", רבים פנו אל ריימונד בכינוי "הבָּרונית", וכך נהג גם הצאר ניקולאי השני, ששיבח את אומץ-לִבָּהּ ופנה אליה בתואר אריסטוקרטי זה בתום מפגן תעופה שנערך בס"ט פטרבורג. במרוצת חייה הקצרים היא השתתפה בכינוסים של מועדוני טייסים ובמשלחות טיסה בצרפת וברחבי העולם. המטוסים שאותם הטיסה היו כלי-תעופה ניסיוניים מסוכנים למדיי, וריימונד נחבלה קשות במהלך טיסות אחדות, עד שבשנת 1919 נהרגה בטיסת מבחן, כשמטוסה הסתחרר והתרסק. ריימונד הייתה רק בת 36 במותה.

סיפורה של ריימונד דה-לארוֹש מאגד בתוכו שניים מִבֵּין חמשת התחומים ששינו את פני העולם בששת הדורות האחרונים: תעופה ופמיניזם (האחרים הם המצאת החשמל, המכונית והמחשב, הגם שיש כמובן תחומים נוספים). שני התחומים הללו – האחד בתחום הטכנולוגי ומשנהו בתחום הסוציו-אקונומי – שינו את מציאוּת חיינו מקצה לקצה ורישומם ניכָּר בכל ההיבטים: הם שינו את מפת התעסוקה, ועשו את העולם ל"כפר גלובלי". הם שינו את מבנה המשפחה המודרנית, ועודדו פתרונות בתחזוקת הבית. הם אפשרו גם למעמד הביניים "לראות עולם", ובזכות מטוסי מִטען אשר הבטיחו אספקה שוטפת ומהירה של מוצרי אופנה זולים ממתפרות ב"עולם השלישי", יכולים כיום גם בעלי הכנסה נמוכה לקנות בגד עדכני במחירם של כוס קפה ומאפה. גם חינוך הילדים עבר תמורה רבת-ממדים: נשים רבות, ולא רק נשים קרייריסטיות מובהקות, התחילו להזדקק למעונות יום לעוללים ולילדים, ובבואן הביתה מיום עבודה מתיש הן התחילו לחמם מזון מוכן, או להזמין משלוח ולהושיב את צאצאיהן מול הטלוויזיה, שהיא כידוע ה"בייביסיטר" הזול ביותר.

את השינויים המופלגים בשני התחומים הללו – תעופה ופמיניזם – אסקור כאן באמצעות התמורות שחלו בתחום הלשון העברית, ואפתח בביאליק שהיה כידוע יו"ר ועד הלשון בארץ-ישראל, ומילון חידושיו, שאותו ערך הבלשן יצחק אבינרי, מחזיק כחמש-מאות מילים חדשות שהפיק קולמוסו (שעליהן ראוי להוסיף גם אלפי צירופי-מילים ביאליקאיים שנשתגרו ונטמעו בלשוננו). הוא עצמו לא הציג מעודו את כף רגלו על כבשׁ מטוס, אך המציא את המילה "מטוס", שכבשה את מקומה של המילה "אווירון", פרי המצאתו של איתמר בן אב"י, שתחדישיו שיקפו את המקובל באסכולת בן-יהודה.

לאחרונה, לאחר שצורפתי לאקדמיה ללשון העברית ביוזמת פרופ' משה בר-אשר, מינה אותי פרופ' אהרן ממן, העומד כיום בראש האקדמיה, לוועדה העוסקת בהסדרת המינוח העברי בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים. חברי הוועדה הם טייסים בכירים ואחדים מאנשי האקדמיה בהנהלתה של הגב' ויקי טפליצקי-בן-סעדון. אף-על-פי שאפילו את המילה כטב"ם שמעתי בפעם הראשונה בישיבות הוועדה, קצת לפני שהיא נשתגרה לאסוננו בפי כל תושבי ישראל, שמחתי על המינוי. (אז גם התברר לי שהמילה המקבילה בקרב דוברי האנגלית היא " drone" במובן דבורה ממין זכר).

שמחתי על המינויי לוועדה, כי דומני שהצלחתי לשכנע בישיבה הראשונה שיש להציל את המילה "מטוס" – אחד מתחדישיו המשובחים ביותר של ביאליק – מפני השואפים לחדשנות-יתר. אחת המשתתפות בישיבה זו, צעירה נאה מחיל-האוויר, טענה בתוקף שהמילה "מטוס" היא כבר מילה מיושנת שאינה עונה על הצרכים של כלי-הטיס בימינו, ועל-כן הגיעה העת להחליפה במונח מעודכן ומחודש; ואילו אני, שכָּתבתי פעמים אחדות על תחדישי ביאליק שניתוֹספו לאוצר-המילים העברי, ניסיתי לתבוע את עלבונה של המילה "מטוס" ולהסביר מדוע מילה זו היא חידוש מזהיר שאין להחליפו באחר. ואגב, ד"ר ניסן נצר ז"ל, איש אוניברסיטת בר-אילן, אמר פעם ברצינות מחוייכת (סרטון של הרצאתו מצוי ברשת), שלא קשה להבין מדוע הוּפּל האווירון "בַּקרב האווירי" שניטש בינו לבין המטוס של ביאליק.

למן ספרי "שירים ופזמונות גם לילדים: לחקר יצירת הילדים של ביאליק" (1986) ועד לספרי "אבני ח"ן: מאוצרות לשונו של ביאליק" (2010) עסקתי פעמים רבות ביחסו האמביוולנטי של ביאליק כלפי חידושיה של האסכולה הירושלמית בשנות תחיית הלשון העברית (אליעזר בן-יהודה, איתמר בן אב"י, דוד ילין וחבריהם, אנשי "ועד הלשון העברית"). ביאליק לא שָׂבַע נחת, כידוע, מאותם תחדישים שלא נגזרו משורשים עבריים שהמשיכו את הדבֵקות במגמה האירופוצנטרית של סופרי ההשכלה.

בכוחו של התחדיש הביאליקאי "מטוס" (אשר הִדיח כאמור את ה"אווירון" שנולד בבית-מדרשו של בן-יהודה) להעיד על השוני שבֵּין מדיניוּת הלשון של מחדשי הלשון "הירושלמיים" לבין זו של סופרי אודסה, ומנדלי וביאליק בראשם. איתמר בן אב"י חידש כידוע את המילה "אווירון" בהסתמך על המילה הצרפתיות avion . לצורך החידוש נטל בנו של אליעזר בן-יהודה את המילה העברית "אוויר" (שמקורה במילה יוונית וממנה נגזרו המילה air שבאנגלית ובצרפתית, המילה aire שבספרדית, המילה aria שבאיטלקית, ועוד ועוד), והוסיף עליה את הסיומת xוֹן שבָּהּ השתמשו "הירושלמים" ברבים מתחדישיהם, ולא לצורכי זיעוּר בלבד. מאחר שאין מדובר בשורש עברי, אי-אפשר לגזור מן המילה "אווירון" מילים נוספות הקשורות בטַיִס, ועל כן כּוּנה הטייס באותה עת בכינויים "מנהיג האווירון", "אוויראי" או "מעופף".

ביאליק נטל לידיו את הפועַל המקראי היחידאי לטוּשׂ (על-פי איוב ט, כו) וכן את המילה "טיסה" המצויה בלשון חז"ל (וכן בפיוט "ויהי בחצי הלילה" הכלול בהגדה של פסח: "טִיסַת נְגִיד חֲרֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיִל"), וברא את המילה "מטוס". המילה "טיסה" שימשה את ביאליק במקומות רבים, ובין השאר במאמרו "שירתנו הצעירה" ("טיסתו כטיסת סנונית", "טיסה רחבה", "טיסתה עדיין כטיסת השׂלָו"). הוא זיהה את הפוטנציאל היצרני שלה, והשתמש בפועל היחידאי "לטוּשׂ" גם בשירו "זוהר" המתאר את טיסתו הדמיונית של הילד עם הצפרירים: "קַלּוֹתִי, זַכּוֹתִי, כְּנַף אוֹר תִּשָּׂאֵנִי, / נָטוּשָׂה, הַזַּכִּים, אֲחִיכֶם הִנֵּנִי!".

החלופה שהציע ביאליק ל"אוירון" היא גם חלופה חסכונית, המונעת ייתור וסרבּוּל, שהרי מן המילה הלועזית avion אי-אפשר לגזור מילים נוספות. וכך, במקום לקרוא למי שמטיס את האווירון בשם "מנהיג האווירון", כפי שקרא לו למשל עגנון במכתביו, המציא ביאליק את המילה "טַיָּס" הגזורה במשקל בעלי המקצוע ובעלי המלאכה (וכן את המילה "טַיֶּסֶת" שהיא גם "טַיָּס" בלשון נקבה וגם "להקת מטוסים").

החלופה שהציע ביאליק ל"אווירון" של בן-יהודה מתאימה לפרדיגמה של הלשון העברית, ועל כן אפשר לגזור ממנה מילים נוספות מלבד "טַיָּס" ו"טַיֶּסֶת": "טַיִס", "טִיסָה", "הֲטָסָה" "מַטָּס", "טיסָן", "טיסנאוּת" (ולהשתמש בה בעשרות צירופים קצרים ונוחים, כגון: "טייס קרב", "טייס אזרחי", "טייס תובלה"; וכן "טיסת ניסוי", "טיסה סדירה", "טיסת שֶׂכר", "טיסות חֶסך" [low cost]; וכן "מטוס נוסעים", "מטוס סיור", "מטוס כיבוי", "מטוס סילון", "מטוס דו-מנועי", "מטוס ריסוס", "מטוס פרטי", ועוד ועוד). לפנינו רשימה ארוכה, שאי-אפשר היה לבנותה בנקל בעזרת המילה "אווירון". בשיר הילדים מימי ה"יישוב" שרו הגננות וילדי הגן: "רֵד אֵלֵינוּ אֲוִירוֹן/ קַח אוֹתָנוּ לַמָּרוֹם", ובמלחמת העצמאות עדיין דיברו בחיל-האוויר ובתקשורת על אווירונים. אחרי קום המדינה, כבר ב"מבצע קדש", קראו לכלי-התעופה "מְטוֹסים", וכך הם ראויים להיקרא גם בעתיד.

*

האם היה ביאליק מצדיע לריימונד דה-לארוֹש על תעוזתה? האם בעולמו היה מקום לנשים נועזות כדוגמת הטייסת, ששינתה את הסטריאוטיפים המגדריים? האם היה המשורר פמיניסט? למען האמת, ביצירתו לסוגיה אין לאישה בדרך-כלל תפקיד מנהיגותי, ורק בשירו "הולכת אתְּ מעִמי" (ובגלגולו ה"עממי" בפזמון הטרגיקומי "ציל-צליל") תיאר אישה נועזת השועטת בכוחותיה האדירים, פורצת את המִכלאה והגבר הפסיבי נגרר אחריה. השיר "הולכת אתְּ מעִמי" נכתב לזִכרהּ של הציירת אירה יאן, שאותה כינה המשורר גם בכינוי "אישה גדולה".

את הכינוי "אישה גדולה" שמר ביאליק לאותן נשים יוצאות דופן שיזמו מיזמים גדולים, וביצעו אותם בתעוזה ובתבונה. את מרת פסיה בלבן, המו"לית מלבוב, כינה באיגרת האוטוביוגרפית הידועה ששיגר לקלוזנר בשנת 1903 בכינוי "אישה גדולה וחשובה" וכך כינה את אירה יאן באיגרות ששיגר לידידו הבוגר מרדכי בן-עמי ולידידו הצעיר יעקב כַּהן: "אישה גדולה, אישה חשובה, אישה הגונה". האם תעוזתה של אירה יאן, שהייתה האישה העברייה הראשונה בעת החדשה שהחליטה ללמוד אמנות ולבסס קריירה אמנותית, היא העילה לתואר "אישה גדולה"? אין ספק שביאליק התרשם מאישיותה של הציירת, שמבנה אישיותה והיקף כשרונותיה לא דמו כלל לאלה של הנשים שהכיר עד אז ב"רחוב היהודים". גם את המו"לית ואשת החינוך שושנה פרסיץ העריך ביאליק על תעוזתה, ניהל אתה שיחות מעמיקות, ויזם אִתה מיזמים משותפים, ללא התחשבות כלשהי בהבדל המִגדרי שחצץ בין השניים.

מה היה אומר כיום ביאליק על הניסיון לשנות את העברית ולעשותה מלשון שמית עתיקה בעלת אופי גברי אימננטי ללשון פוסט-מודרנית רב-מגדרית? הֶכֵּרוּת עם כתיבתו, לסוגיהָ ולתקופותיה, מלמד שחרף הערכתו לנשים נועזות ופורצות-דרך, הוא לא היה מברך את "ברכת הנהנין" על התבשילים החדשים שיצאו ממטבחיהן של חה"כ מֵרב מיכאלי וחברותיה. הוא לא היה מעלה על הדעת שאמירת "ברוכים הבאים" אינה כוללת גם את הנשים שבאולם, וששיריו הכתובים בלשון "אַתֶּם" ב"על לבבכם ששמם", "מקראי ציון", "למתנדבים בעם", "אכן גם זה מוסר אלוהים", "יהי חלקי עִמכם"ו"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" מדירים את הנשים ופונים רק למחצית מהנמענים.

חלק מיופיה של לשון (ושל לשון הספרות והעיתונות באופן מיוחד, ושל לשון השירה על אחת כמה וכמה), נובע מטיבה הגבישי והחסכוני, המוותר על השחתת מילים לבטלה. לפעמים הפירוט (במָקום שבּו אין צורך לפָרט) הוא "עושר השמור לבעליו לרעתו", כי הוא מאריך את האמירה ונוטל ממנה את יופיה הצנום להלכה והמעוּבּה למעשה. משורר כביאליק יכול היה בעזרת מילים אחדות לומר את שאחרים אומרים במאות מילים: רבים מצירופיו המקוריים נכנסו עד מהרה ל"מחזור הדם" של הלשון העברית, נטמעו בה טמיעה גמורה: "הֲזֶה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה" ("המתמיד"), "זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת" ("ביום קיץ יום חום"), "בְּמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים" ("אם יש את נפשך לדעת"), "מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי" ("שירתי"), "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ("בעיר ההרֵגה"), "שִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה" ("אחרי מותי"), "מַה-זֹּאת אַהֲבָה" ("הכניסיני תחת כנפך"). מעל בימת הנאום המדיני עד עצם היום הזה נשמעות אמירות ביאליקאיות קצרות וגבישיות כגון "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָּרָא הַשָּׂטָן" ו"רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם". המשורר ברא את צירופי המילים הללו תוך הסתמכות על קנייני הרוח של עם ישראל לדורותיהם, אך גם הֶעֱרה בָּהן את רוחו ועשה מהן צירופים חדשים ומודרניים. בדרך-כלל לא ברא ביאליק את המילים והצירופים בריאת "יש מאין", כי אם תר אחר מטבעות לשון זנוחים, צִחצח אותם, שינה אותם במקצת, והאירם באור חדש.

הלשון הרב-מגדרית החדשה איננה לשון חסכונית ואין בה מן האלגנטיות של הקלסיקה העתיקה והקלסיקה המודרנית. להפך, היא בזבזנית ומסורבלת שלא לצורך. האם יעלה על דעתו של מישהו שב"אגודת הרופאים" אין רופאות? שב"אגודת הסטודנטים" אין סטודנטיות? שב"לשכת עורכי הדין" אין עורכות-דין? שב"אגודת הסופרים" אין סופרות?

במרחב התרבות הצרפתי, למשל, שגם בו יש בידול בין זכר לנקבה, קוראים לאגודת הסופרים בשם "Association des auteurs", או "Association des ecrivains", ללא פירוט מגדרי מסורבל. רק באגודות סופרים צרפתיים נידחות (כגון זו של העיר מרסיי, או זו של אונטריו וקוויבק בקנדה הצרפתית) הנהיגו את הפירוט המגדרי הכפול "סופרים וסופרות" (ecrivains et ecrivaines), הקד קידה מיותרת לצַווי התקינות הפוליטית. לטעמי הפירוט נחוץ במקומות ספורים, שבהם מתעורר ספק אם ההתאגדות אכן כוללת את בני כל המינים (גברים, נשים ובני הקהילה הלהט"בית).

*

שמותיהם החדשים של איגודים שונים מעידים על מגמה להכליל את המין הנשי במפורש, על חשבון פגיעה בשפה העברית, שבָּהּ המילה "אנשים" כוללת גם "נשים". בשמות האיגודים של המקצועות החופשיים המכובדים כפילות זאת אינה מקובלת. ואולם, אפשר שהכפילות שהבידול המגדרי אינה מיותרת בתחום מקצועות הסיעוד והטיפול בילדים ("אחיות ואחים", "גננות וגננים").

לאה גולדברג ביקשה שיקראו לה "משורר" ולא "משוררת", כי בתקופתה הכינוי "משוררת" נקשר באופן אסוציאטיבי עם כתיבה סנטימנטלית ומרפרפת של צעירה המשרבטת את רשמי רגשותיה וסוגרת אותם במגירה. כיום כבר אין צורך לנהוג כמו לאה גולדברג, ושום משוררת ראויה לשמה אינה צריכה לחשוש מסטיגמות. על כן, בתקופה שבָּהּ שגם נשים זוקפות את ראשן בכל המקצועות, ואינן מתבטלות בפני הגברים, ראוי להערכתי לשים קץ לסרבול המיותר של השימוש המגדרי הכפול, המסרבל את העברית וגורע מיופיה. רעיון זה נולד, בגרסה מוזרה ומהפכנית, בראשה הקודח של חברת-הכנסת מיכאלי שרעיונותיה והתנהלותה הפוליטית לא היטיבו אִתנו (אך לענייננו חשוב רעיון-העוועים הבדחני להפוך את העברית לשפה נשית ולנקוט דרך-קבע לשון נקבה בלבד). לדעתי הגיעה העת להחזיר את העברית המתוקנת והתקינה על כנה. בלאו הכי, לפנינו אופנה שתחלוף עם הרוח, ובעוד שנות דור יביטו בכיתוב סר-הטעם הנהוג בימינו – "משורר.ים.ות" או "סופר.ים.ות" – בחיוך סלחני.