יידיש - שפה עשירה לקבצנים
לציון יום הולדתו של יצחק באשוויס-זינגר החל ב-21 בנובמבר
קטעים מתוך הרצאה, שנשא יצחק באשוויס-זינגר על קשיי התרגום מיידיש
תרגמה: זיוה שמיר
פורסם: מעריב , 15/10/1978
נשאלתי לא אחת מדוע אני כותב את ספריי דווקא ביידיש. על שאלה זו ברצוני להשיב בדרך יהודית מובהקת, דהיינו, בשאלה תחת שאלה: וכי למה לא אכתוב ביידיש? כלום איטיב להתבטא דווקא בתורכית? בפינית? בבורמזית? אולי מישהו יעשה עמי חסד, וילמדני כיצד אומרים "אל תקשקש בקומקום" בבורמזית?
*
ביידיש נוהגים לומר על אדם רך כקנה שהוא "רך כיהלום", והרי בכל הלשונות היהלום הוא סמל הקשיות, ורק ביידיש הופך היהלום, כבאורח פלא, להתגלמות הרוך. איך מתרגמים ביטוי כזה לשפה אחרת? "רך כיהלום יהודי?". סתירות כאלה ואחרות הופכות את לשון יידיש לשפה קשת תרגום. מלאכתו של המתרגם בכלל, ושל המתרגם מיידיש בפרט, היא מלאכה מייגעת וכפוית טובה מאין כמוה.
יש הטוענים שהאנגלית היא השפה העשירה בעולם. ואכן, מילון ובסטר הולך ותופח משנה לשנה, וכבר מכיל רבבות ערכים. אך אני, כשלעצמי, משוכנע בכל מאודי שיידיש היא העשירה בלשונות.
ניקח, למשל, את המושג "עני". כמה מילים נרדפות יש ל"עני" באנגלית? ניתן למנות מיספר מוגבל של מילים, שבכולן חסרה העסיסיות המייחדת את הביטויים ביידיש, שבהם, ורק בהם, נספגה לחלוחית מהווי חייהם המיוחד של הקבצנים. וכי יש באיזו שפה שהיא שווי ערך הולמים למושגים כמו "שלומיאל", "שלימזל", "שנורר פי שמונה", "שלעפער בחסד עליון", "משולח מארץ הקודש", "שליח ישיבה", "עושה נפלאות ללא קהל", "נוהג מנהג יום כיפור כל ימות השנה", ועוד כהנה וכהנה.
אם פלוני אומר על אלמוני ביידיש שהוא "רוטשילד מיספר שניים", או "רוקפלר מיספר שניים", ואת האמירה הוא מלַווה בקריצת עין, ברור לכול שלאותו "מולטי מיליונר" אין פרוטה שחוקה בכיסו.
זכורני שאת קלוב הסופרים בוורשה נהג לפקוד משורר יחפן, שהיה "היפי" חמישים שנה לפני הולדת ה"היפי" הראשון. כאשר אותו עני מרוד רצה לתאר חבר אחר, שהיה אף הוא נתון במצוקה כספית גדולה, הוא נהג לומר עליו: "הלוואי שלי ולך ביחד היה סכום הכסף שחסר לאותו ברנש, כדי שיהיו לו בכיסו חמישה זהובים."
כמה חכמת חיים עממית ועסיסית גלומה באמירה זו! ומה ערכה באנגלית, או בכל שפה אחרת.
*
ועכשיו, ברצינות. אני נמנה עם הסופרים המעטים, העובדים מתוך שיתוף פעולה עם מתרגמיהם, וגיבשתי לעצמי דעות אחדות על תרגום ועל מתרגמים:
ראשית, אין "מתרגם טוב". המוכשרים שבהם עושים את הטעויות הגרועות ביותר שניתן להעלות על הדעת. בעבר, נהגתי להיאבק קשות במתרגמיי, ותליתי בהם את כל הפגמים שמצאו המבקרים ביצירותיי. ואולם, מרגע שהתחלתי ליטול חלק פעיל בתרגום יצירותיי ולסייע ביד המתרגמים, פיתחתי כלפיהם רגש חמלה, תחת הכעס שכעסתי עליהם בעבר. ולמרות האהדה הרבה שאני רוחש להם, אני יודע היטב שעליי לפקח על עבודתם במלוא החומרה והביקורת.
שנית, תרגום טוב, כמו אישה טובה, יכול להיות תכלית הנאמנות, ועם זאת – כעור ועלוב. לא כל דבר שיש לו תוקף בלשון המקור תקף גם בלשון התרגום. לשון יידיש, למשל, מתירה כל מיני הגזמות, הפרזות, קללות נוראות, ברכות מקניטות וכולי. את האנגלית ואת הצרפתית מציינות בדרך-כלל תכונות שונות לחלוטין: דיוק, היגיון, חיסכון במבע. על כן, מה שעשוי להישמע כבדיחה מוצלחת בשפה אחת, עלול להישמע כסכלות ותפלות מאין כמותן בשפה אחרת. מה שנתפס ברוסית כדרמטי, ייחשב בשוודית כמלודרמטי. שירה והומור הם שני דברים שאינם ניתנים לתרגום, לדעתי. המתרגם חייב להיות, בעת ובעונה אחת, עורך בחסד עליון, פסיכולוג מחונן, שופט אנין בענייני טעמים ועוד. אם לאו – תרגומו אינו תרגום, כי אם חלום בלהות.
אך, בינינו, אם אדם ניחן בכל התכונות הנעלות הללו, מדוע זה יסכים להסתפק במעמד של מתרגם? מוטב לו שיהיה סופר בזכות עצמו, או שישלח ידו בכל פרנסה אחרת, שבה דרושה אינטליגנציה גבוהה, ויש גם שכר טוב בצִדה. מתרגם טוב צריך, אם כן, להיות גם חכם ומלומד וגם טיפש גדול. היכן מוצאים צירוף נדיר כזה? על המתרגמים להתאחד ולצאת למרד על קיפוחם – מרד שבו יישפך דיו, ולא דם, אך יתוקן בו מעמדו של המתרגם שהיום הוא בבחינת עבד נרצע. עליו לשאת את כל קיתונות הבוז של המבקרים, ורק לעתים רחוקות הוא זוכה במילה טובה.
שלישית, רק שיתוף פעולה והבנה ביני לבין המתרגמים מסייע לי בעריכת המקור ובהערכתו. מתרגמיי הם מבקריי הטובים ביותר. אני כבר יודע להבחין על פי הבעת פניהם אימתי הסיפור, או קטע ממנו, מוצא חן בעיניהם. התרגום מערטל את היצירה הספרותית ומציג אותה במערומיה. סופר יכול להשתטות בשפתו שלו ולעשות בה ככל העולה על רוחו, אך כל חסרונותיו יתגלו בתרגום. התרגום משיל מסכות.
גדולתו של התנ"ך ניכרת בטיב תרגומיו הרבים. אפילו הגרוע שבמתרגמים לא יעלה בידו להטיל צל על גדולתו של ספר הספרים.
יש סופרים שמערפלים את דרכי המבע שלהם בכוונה תחילה, מעמעמים את כוונותיהם וחורשים מזימות שונות להפיכת כתיבתם למסתורית. אלה אינם ראויים לדעתי לתרגום.
*
חבריי הסופרים, אני מזהיר אתכם בכל לשון של אזהרה: הימנעו מיצירות סבוכות ובלתי מובנות! ברחו מפניהן כמפני האש! משחק מילים הוא עניין משעשע, גם אם איננו אוניברסלי; אך אם חלילה תצמידו אלה לאלה אלפי משחקי מילים, תקבלו יצירה משעממת להחריד. לחרפתנו, העת החדשה הולידה סופרים לרוב שכל יצירותיהם אינן אלא מסכת אחת סבוכה וארוכה של משחקי מילים וחידות. הצרה היא שכמה מבקרים ופרשנים רואים ביצירות כאלה ספרות עמוקה מיני חקר, כי סוג כתיבה כזה נותן להם הזדמנות לכתוב דברי פרשנות ארוכים ומלומדים.
אגב, הרבה מלומדים תהו מדוע אין בתנ"ך בדיחות וחידודי לשון. על בעייה זו נכתבו כבר מאמרים ומחקרים רבים, ואחד החוקרים טען אפילו שיש בידיו עדות על מעין-בדיחה שהסתננה אל כתבי הקודש, אבל אין הוא בטוח שזוהי אכן בדיחה.
האומנם לא היה לאלוהים או לנביאים אפילו שמץ של הומור?
לי יש הסבר משלי לתופעה: אלוהים רצה, מן הסתם, שהתנ"ך יובן בכל הלשונות, והרי ההומור אינו ניתן לתרגום. זוהי גם הסיבה שאת גוגול, פושקין ושלום עליכם אי אפשר לתרגם כראוי. זוהי גם הסיבה שקשה לתרגם מיידיש. יידיש היא שפה הבנויה מרכיבי הומור, ובזה אין שפה שתשווה לה.
*
פעם חלמתי על הרמון מלא נשים. היום – חלום חיי הוא הרמון מלא מתרגמים, רצוי נשים. אם יתגשם חלומי, הרי זכיתי בגן עדן עלי אדמות.