הילד הוא אביו של האדם

222 שנים לחיבור שירו של ויליאם וורדסוורת' "My Heart Leaps Up"

בשנת 1802 (לפני 222 שנים) חיבר המשורר ויליאם וורדסוורת', גדול הרומטיקונים האנגלים, את שירו הקצר "My Heart Leaps Up" ("לִבִּי עולץ ומנתר"), הידוע גם בשם "The Rainbow" ("הקֶּשת"). לכאורה אין מדובר אלא בשיר-טבע קצר מן הסוג המצוי לרוב בתקופה הרומנטית – שיר שתיאוריו יפים ומִצלוליו ערבים-לאוזן. ואולם, בין שורותיו הטמין המשורר אמירה שנעשתה כעין סיסמה של התנועה הרומנטית: "הילד הוא אביו של האדם" ("The Child is father of the Man"). אמירה זו מצוטטת בלי הרף עד עצם היום הזה: היא משובצת בספרים רבים, בשירים, בפזמוניהן של להקות זֶמר, במאמרים בחקר הספרות, כמו גם במאמריהם של העוסקים בפסיכולוגיה של הגיל הרך.

יום לאחר שהשלים את חיבור שירו הקצר "לִבִּי עולץ ומנתר", פָּתח וורדסוורת' בחיבורה של האוֹדה הנודעת שלו "רִמזי אלמוות מזיכרונות שחר-הילדוּת" (Intimations of Immortality  from Recollections of Early Childhood). בּפִתחהּ מוצבות שורותיו האחרונות של השיר הקצר שלפנינו, לרבות השורה "The Child is father of the Man", בתורת מוֹטוֹ לאוֹדה הגדולה, הנחשבת בעיני רבים (אך לא בעיני כולם) כפסגת יצירתו של ויליאם וורדסוורת'.

וורדסוורת' וחבריו הרומנטיקונים האנגליים הושפעו, כמו רוב חבריהם ברחבי יבשת אירופה, מן החיבורים פורצי-הדרך של ז'ן ז'ק רוּסוֹ "אֶמיל" ו"האמנה החברתית" (שניהם התפרסמו בשנת 1762). ספרים אלה הוחרמו, כידוע, והוסרו ממדפי הספריות ומחנויות הספרים, שכֵּן בחוגי האריסטוקרטיה ראו בהם ספרים חתרניים היוצאים נגד השלטון. ואולם, ספריו של רוּסוֹ הוחזרו אל המדפים לאחר המהפכה הצרפתית. קברניטיה העלו את החיבורים האלה על נס, כי ראו בהם את הגורם שחשף את השחיתות השלטונית והדליק את הניצוץ הראשון של אש המהפכה.

בחיבורים אלה נקבעו כמה מהאמירות הידועות ביותר של רוּסוֹ על ילדוּתו של האדם ועל תור-הנוער שלו כַּתקופות החשובות והפורמטיביות של חייו הקובעות את אישיותו ואת מהֲלכיו. נביא שלוש מתוך עשרות המובאות שהוצאו מתוך ספרי רוּסוֹ ובחלקן היו לפתגמים:

• "תקופת הנעורים היא הזמן לרכוש חָכמה (דעת); ימי הזִקנה הם הזמן להשתמש בה"

("La jeunesse est le temps d'étudier la sagesse; la vieillesse est le temps de la pratiquer ")

• "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים"

("L’homme est né libre, et partout il est dans les fers")

• "החופש יוצר בני-אדם מצוינים. החולשה והעבדוּת

מולידות את הרשעים"

("C'est la force et la liberté qui font les excellents hommes. La faiblesse et l'esclavage n'ont fait jamais que des méchants .")

משמע, לפי רוסו, כל זדון ורֶשע מקורו בחולשה. אם תחזק את הילד בשנותיו הפורמטיביות, טען, ולא תניח לסובביו להחלישו ולהשפילו, הוא יהיה בבגרותו אדם טוב ומיטיב. רומנטיקון כמו וורדסוורת' שטבע את המימרה "הילד הוא אביו של האדם", ראה – בעקבות רוּסוֹ – את רוח האדם כתוצר של חוויות הילדוּת ושל זיכרונות הילדוּת. מי שגדל בסביבה אנושית אוהבת ותומכת, רבים סיכוייו להיות אדם ראוי לשמו, ומי שהורים, מוריו, וחברים הִכּוּהו והשפילוהו, עלול להתגלות לימים כאדם נכֵא-רוח ונכֵה-רוח.

וורדסוורת' בשירו "לִבּי עולץ ומנתר" מראה איך יכול אדם בוגר ורציני לשמר את תחושות הילדות, ולנתר בבגרותו מרוב שמחה והתרגשות בראותו מראה של קשת בענן:

My Heart Leaps Up

My heart leaps up when I behold

A rainbow in the sky:

So was it when my life began;

So is it now I am a man;

So be it when I shall grow old,

Or let me die!

The Child is father of the Man;

And I could wish my days to be

Bound each to each by natural piety.

השיר הקצר הזה אינו נוח לתרגום, כי רובו כתוב בטטרמטר ימבי, שהוא בדרך-כלל משקל דינמי ו"נאיבי" האופייני שירי ילדים (והרי העברית זקוקה בדרך-כלל לפנטמטר לכל הפחות כדי להתגבר על המחסור במילים חד-הברתיות). גם סכֵמת החריזה המסודרת אך הנפתלת שלו – א-ב-ג-ג-א-ב-ג-ד-ד – אינה קלה לשחזור:

לבי עולץ ומנתר

לִבִּי עוֹלֵץ וּמְנַתֵּר

מוּל קֶשֶׁת בָּרָקִיעַ

כָּךְ בְּיָמַי כְּיֶלֶד תָּם

וְכָךְ כַּיּוֹם בְּבַגְרוּתָם

וְכָךְ לִכְשֶׁאֶזְקַן יוֹתֵר,

וָלֹא – קִצִּי יַגִּיעַ.

הַיֶּלֶד אָב הוּא לָאָדָם.

לוּ יְהֻדָּקוּ יָמַי לָעַד

בַּאֲדִיקוּת טִבְעִית כַּדָּת.

מאנגלית: ז"ש

יצירת ביאליק מכילה בתוכה רובד רומנטי מובהק (בצד רבדים אחדים: נאוקלסיים, סימבוליסטיים, מודרניסטיים). קדם לו רעהו-יריבו הצעיר ממנו, שאול טשרניחובסקי, שכבר ב-1894 כתב את שירו "נָא הָשִׁיבוּ לִי יַלְדוּתִי", ובו התרפק על תור-הילדוּת והציגוֹ כתקופה של תום וטוהר:

נָא הָשִׁיבוּ לִי יַלְדוּתִי

תֹּר הַשִּׁירִים, גִּיל-עוֹלָמִים,

שַׁדְמוֹת-זָהָב וּשְׁמֵי טֹהַר,

וִימוֹת יֶלֶד, יֶלֶד תָּמִים.

בעקבות המפגש עם שירי "חזיונות ומנגינות" של טשרניחובסקי, החל גם ביאליק לכתוב שירים על הילדוּת ועל "מראות השתייה" שאליהם נחשף בילדותו. לביאליק שירים רבים על הילדוּת – למן שירו "צפרירים" (1899) ושירו ביידיש "אונטר די גרינינקע ביימעלעך" (1901) ועד שירו "הקנוני" האחרון "פרֵדה" (1934). בתוך התבטאויותיו על הילדוּת בולט במיוחד סיפורו הפיוטי "ספיח". בפתחו הציג את מראות התשתית של הילדות ("מראות שתייה", כלשונו) כמהדורות ראשונות, שאחריהן כי מהדורה כבר פגומה ומטושטשת:

על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם. הם הם מראות שתִיָּה לנפשי, צורות יסוד, שנִתְּנוּ לי משמים חִנם, נִדבת אלֹהים וחסדו, עקב רֹךְ שָנַי וקֹצר ידי ועֵקב אֵלֶם שׂפתַי וכליון לבבי. רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פִּנָּתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי. וֵאלֹהִים אסָפַני ברחמיו אל תחת סתר כנפיו, וַיִּתְּנני לשבת דוּמם אצל הדום רגליו וּלשֹחק בלאט בציציות כסותו וּבשולי אַדַּרְתּוֹ. יומם צִוָּה לי את מלאכיו הנעלמים לשעשעני בחלומות וּלהעלות בת-שׂחוק על שׂפתַי, ואיש לא ראה, וּבלילה שלח לי את גמדיו הקטנים, לזמר לפני לאור הירח וּלהפיג פחדי, ואיש לא שמע. [...] באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן.

את מראות ילדוּתו תיאר בשיריו, למשל ב"ואם ישאל המלאך", שבו מתוארות תחנות שונות בחייו של ה"אני", ובראשן כפר ילדותו: "יֵשׁ בָּעוֹלָם כְּפָר שַׁאֲנָן, מֻקָּף חוֹמַת יְעָרִים, /וְלַכְּפָר רְקִיעַ תְּכֵלֶת, בְּלִי מְצָרִים רָקִיעַ, / וְלִרְקִיעַ הַתְּכֵלֶת בַּת-יְחִידָה בְאֶמְצַע: / עָב יְחִידָה, לְבָנָה וּקְטַנָּה. / וּבְצָהֳרֵי יוֹם קַיִץ בָּדָד שִׂחֶק-שָׁם יָלֶד, / יֶלֶד עָזוּב לְנַפְשׁוֹ, רַךְ וְיָחִיד וְחוֹלֵם – / וַאֲנִי הוּא הַיֶּלֶד, מַלְאָכִי". ב"זוהר" וב"עם פתיחת החלון" תיאר ילד המתעורר משנתו, ונפגש עם הזהרורים הבוקעים מן החלון.

את מראות הילדוּת הוא תיאר גם בארבע גירסותיה של "איגרת אוטוביוגרפית" ששלח למבקר יוסף קלוזנר, מאנשיו של אחד-העם, שהיה הראשון שחיבר על ביאליק כעין ביוגרפיה, בהסתמכוֹ על זיכרונות ורשמים ששִׁחזר לכאורה המשורר הצעיר לאחר שהעלה אותם מתהומות הנשייה. ביאליק נתפס כמשורר הילדות, ורבים מבני דורו הלכו בעקבותיו וכתבו שירים, פואמות ואידיליות על ילדותם.

אך מי שחושב שביאליק הרומנטיקון כתב על ילדותו בחיק הטבע כמו כל הרומנטיקונים, לרבות משוררי "דור ביאליק" שהלכו אחרי מורם, רואה רק את קליפתה החיצונית של יצירתו ואינו מבין אותה במלואה. ביאליק כתב גם על ילדותו, אך בעיקר על ילדותו המחודשת של עמו. כיום רבים הם המבלבלים בין "לאומי" לבין "לאומני", ובין מבקריו של ביאליק יש אחדים המתנכרים לצִדו הלאומי של המשורר, המסתתר מאחורי הסיפור הגלוי, ומפתחים "עיוורון צבעים" ורתיעה לגביו.

לפיכך, יש לחזור ולהזכיר את יסודותיה הבסיסיים של יצירתו, שאותו כל בני דורו הבינו: ביאליק יצר ביצירתו "אני" המכיל בתוכו את הצד האישי והלאומי כשהם שלובים ושזורים זה בזה לבלי הפרד. סיפורו של היחיד החוזר לביתו הוא גם סיפורו של עם החוזר לביתו ההיסטורי; סיפורו של ילד המקיץ משנתו הוא גם סיפורו של עם המתעורר אל בוקר חייו; סיפורו של ילד שהתייתם הוא גם סיפורו של עם שהתנתק מאביו שבשמים. מי שמכַוון את עיניו לראות אך ורק את הסיפור האישי, תוך התעלמות מן הסיפור הקולקטיבי, מבין ורואה רק צִדהּ האחד של תמונה מורכבת ש"פני יאנוס" לה.

ביאליק כתב אמנם על ילדותו בחיק הטבע האוקראיני, אך לא פחות על ילדותו המחודשת של עמו, שהסיר את בלואיו של היהודי נודד, הזקֵן ושְׂבַע הייסורים, ועתה הוא מדיף ניחוח רענן של טל-ילדוּת. בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה, האני-הדובר בשירי ביאליק היה על-פי-רוב זקן המקונן על מר גורלו, ובשנות מִפנה המאה העשרים) הסיר ביאליק את בלואיו של גיבורו הזקן, שְׂבע הצרות, והתחיל לכתוב את שיריו מנקודת התצפית של אדם צעיר – ילד, מתבגר או בוגר החוזר אל ראיית העולם הילדית.

המהפך אירע בין 1899 ל-1901, לאחר המפגש עם שיריו הצעירים והרעננים של טשרניחובסקי ובמקביל להתכנסותם של הקונגרסים הציוניים הראשונים, שאותתו למשורר על פתיחת דף חדש בחיי עמו. בשנים אלה עטה ביאליק בגדים חדשים שיתאימו לרוחה של התקופה החדשה – תקופת התחייה הלאומית, שכמוה כתקופת ילדוּת מחודשת בחיי העם.