היש את נפשך לדעת את המַבּוּע

2 בינואר – יום פטירתו של אחד-העם

למִן היום שבּוֹ עמד על דעתו ועד אחרית ימיו חסה ביאליק בצִלו של אשר גינצבורג (הידוע בכינויו הספרותי "אחד-העם"),  וראה בו דמות אב אהובה ונערצת. בתחילת דרכו, בעודו "פָּנים חדשות" במרכז העברי של אודסה, הוא ניסה בכל מאודו לסייע לאחד-העם ב"מירוץ" על כתר ההנהגה של התנועה הציונית, ולשם כך חיבר שירים סָטיריים נגד מתחרהו תאודור הרצל. בשירים אלה הציג את בעל החיבור האוּטוֹפּי "מדינת היהודים" כ"משיח שקר" ("רבי זרח"), והלעיג על התהדרותם של חסידיו בחליפות יקרות ובשפם ניטשיאני מסולסל ("אשרֶיךָ, צעיר רודם"). ברי, שמו של הרצל לא נזכר בשירים אלה בגלוי ובמפורש, אך הרמזים היו עבים כקורת בית הבד.

כידוע הקים אחד-העם באודסה מערכת חינוך, שנועדה "להכשיר את הלבבות" ולאפשר את הקמתו של עם חדש ומודרני בארצו הישנה-חדשה. את הפרחת הארץ והקמתה לתחייה, גרס אחד-העם, לא יוכלו לעשות אותם יהודים גלותיים העולים ארצה כדי להיטמן בעֲפרהּ. בניהם הצעירים לא ייעשו "יהודים חדשים" בִּן-לילה, ללא חינוך והכְוונה. אחד-העם האמין שכמו ביציאת מצרים המקראית יהיה העם זקוק לארבעים שנים של הכשרה לתפקידו החדש כעם פרודוקטיבי, היושב על אדמתו ועובד עבודת-כפיים. הרצל, לעומת זאת, ביקש פתרונות מיידיים שנראו בעיני סופרי אודסה כחלומות באספמיה: באחד משיריו הסָטיריים הגנוזים נגד הרצל לִגלג ביאליק על יהירוּתם הנמהרת של מעריציו ואוהדיו (שאותם כינה באירוניה בשם "אַנְשֵׁי פְּלָאוֹת"), שהאמינו בו והבטיחו להקים מדינה לאלתַר, כבמטה קדם: "גַּם עַתָּה, אֹמְרִים, – לֹא, מַכְרִיזִים! – / כְּבָר מוּכָן הַכֹּל שָׁם בְּוִינָא; – / מִקֵּץ שְׁנֵי רְגָעִים וְדַקִּים חֲמִשָּׁה – / וּתְהִי, לְמַזָּל טוֹב, מְדִינָה!..." ("בכרכי ים").

רק את הסָטירה הבוטה "רבי זרח", שבָּהּ הוצג מי שכונה בשם "מלך היהודים" בדמות נביא שקר, פרסם ביאליק בקובץ שיריו הראשון ("שירים", ורשה 1901), שלא בברכתו של אחד-העם או בידיעתו. אחד-העם שחלש על חטיבה נכבדה של העיתונות העברית של שנות "מִפנה המאה" –  "פרדס", "לוח אחיאסף", "השִּׁלֹחַ", "האביב", "דער יוּד" – לא הסכים להפיק "הון פוליטי" מן השירים הלגלגניים שכָּתב ביאליק נגד הרצל, והחזיר למשורר הצעיר אחד כבוד את כל הסָטירות שנשלחו לפרסום בעיתוניו, בטענה כי לא יוכל להקֵל ראש בִּתנועה הקדושה להמוני בית ישראל. הרצל הן הלהיב את המוני בית ישראל, ובזכות הופעתו ולהט דבריו הסתופפו רבים תחת דגלו. אחד-העם ידע אל-נכון שעקב ביזויו של יריבו הפוליטי בעיתוניו תִּשכּך ההתלהבות ויתמעטו המצטרפים למחנה הציוני. ביאליק ראה בפעם הראשונה איך נוהג מנהיג שטובת העם, ולא טובתו האישית, עומדת לנגד עיניו, וההתנהגות הזאת הִרשימה אותו והעמיקה להטביע בו את חותָמָהּ. ממורו ורבו אחד-העם אף למד ביאליק הצעיר איך נוהג אדם בעל מידות נאצלות המכבד את זכותו של היריב הפוליטי להשמיע את דברו ללא חשש של חרם וּביזוי.

התרקמותה ההדרגתית של מערכת היחסים הקולגיאלית שנוצרה בינו לבין אחד-העם הייתה לגבי ביאליק החוויה המכוננת של חייו. היא שעשתה צעיר אוקראיני, בן למשפחה של סוחרי עצים פשוטים בעלי מנהגים פרובינציאליים (כמתואר בסיפורו הגנוז של ביאליק "ר' ברוך איידלמן") לאדם מודרני ול"יהודי חדש". היא שעשתה חרזן שכּתב שירים "לעת מצוא", לבקשת ידידיו ואנשי אגודת "נצח ישראל", שאליה השתייך, למשורר שאין חשוב ממנו בתולדות הספרות העברית החדשה, וספק אם יקום בספרות העברית משורר חשוב כמוהו בעתיד הנראה לעין, שהרי גם הדרמה האנגלית לא הוציאה מקרבה בארבע מאות השנים האחרונות מחזאי חשוב כשייקספיר).

דב סדן, חוקרו החשוב של ביאליק, גרס אמנם שחששותיו של ביאליק מפני ביקורתו של אחד-העם ריסנו את כתיבתו וקיצצו את כנפיה. סדן האמין שאלמלא הוּשם על ביאליק רסן, הייתה כתיבתו מרקיעה שחקים עוד בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה. ואולם, אפשר להעלות השערה הפוכה, הנתמכת אף היא על עוּבדות בדוקות: אלמלא כּיוֵון אחד-העם את הזרקור לעֵבר המשורר הצעיר ועשאו ל"משורר הבית" של כתב-העת "השִּׁלֹחַ", ספק רב הוא אם היה בן-חסותו הצעיר מבקיע את מסך הערפל של אותו דור רב-תהיות שעמד בשנות מִפנה המאה העשרים "על פרשת דרכים". לאמתו של דבר, ההצטרפות למחנהו של אחד-העם עיצבה את מעמדו של ביאליק שקיבל מקום נכבד במרכז הרוחני שקם באודסה,. בזכות מעמדו במחנהו של אחד-העם, הוא נשלח ב-1903 כחבר ב"ועדה ההיסטורית" לתיעוד הטבח בקישינב, ושליחות זו הולידה את שירו "בעיר ההרגה" שבעקבותיו עיטרוהו בכתר "המשורר הלאומי".

רק לאחד-העם כתב ביאליק שיר תהילה. הוא לא כלל אותו בין החרוזים ושירי ההקדשה שחיבר "לעת מצוא", אלא הועיד לו מקום של כבוד בין שיריו ה"קנוניים". שיר זה – "לאחד העם" – התפרסם בפעם הראשונה בכתב-העת "השִּׁלֹחַ" לשנת 1903, ובין טוריו משובצים שמות חיבוריו של אחד-העם ושמות חיבוריהם של בני דורו, לרבות דבריהם של "הצעירים", אוהדי הרצל, שלא התלהבו ממשנתו של בעל "על פרשת דרכים" והשימו עצמם בני-פלוגתא שלו:

בְּמַזָּל לֹא-נֵדַע מַה-שְּׁמוֹ וּבֵין תִּלֵּי חֳרָבוֹת

בְּנֵי-זְקוּנִים לְעַמֵּנוּ הַשָּׂב עִם-חֲשֵׁכָה נוֹלָדְנוּ;1

מְגֻדָּלִים מִנֹּעַר2 בַּצֵּל וַעֲלֵי קִבְרוֹת הָאָבוֹת –

לִקְרַאת אוֹר הַחַיִּים3 בִּרְמַ"ח אֲבָרֵינוּ חָרָדְנוּ.

5   וְכָל-אֶחָד וְאֶחָד עִם נֵר הָאֱלֹהִים שֶׁבִּלְבָבוֹ

     יָצָא בִּזְמַן בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת לְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ.4

     וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים5

     שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים.6

     וַאֲנַחְנוּ, יְלִידֵי בֵינַיִם,7 בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא-יוֹדְעִים,

10 לִפְנֵי שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת8 גַּם-יַחַד מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים;

     וּתְלוּיִם בְּאֶמְצַע בֵּין שְׁנֵי הַמַּגְנִיטִים הַלָּלוּ

     כָּל-רִגְשׁוֹת לִבֵּנוּ הַסְּתוּמִים אָז נָבִיא שָׁאָלוּ;

     נְבִיא אֱמֶת,9 שֶׁיִּגַּע בְּצִנּוֹר לִבֵּנוּ וְיָבֹא

     וְיַדְלִיק מִלְמַעְלָה, מֵעַל לְרֹאשֵׁנוּ, כּוֹכָבוֹ,

15 וְרוּחוֹ יְהִי הַמַּבּוּעַ לְכָל-הַהִרְהוּרִים

     הַכְּבוּשִׁים בְּהַרְבֵּה לְבָבוֹת כַּחֲלֹמוֹת לֹא בְרוּרִים.

     וּבְעוֹד מֶבָּטֵנוּ בְּתוֹךְ הָעֲרָפֶל תָּקוּעַ,

     וּבְעוֹד אָנוּ תוֹעִים נוֹאָשִׁים וּקְטַנֵּי אֲמָנָה,

     מִתְמַהְמְהִים עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים10 וְשׁוֹאֲלִים: אָנָה?11 –

20 וַיְנַצְנֵץ כּוֹכָבְךָ, מוֹרֵנוּ, וּבְרֶמֶז צָנוּעַ

     קְרָאָנוּ מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל וַיִּמְשֹׁךְ אוֹתָנוּ –

     וְאֶל-תַּחַת כּוֹכָבְךָ הַיְחִידִי נִזְעַקְנוּ כֻלָּנוּ.

     וּלְמִיּוֹם שֵׁבֶט אוֹרְךָ, הַמּוֹרֶה, עָלֵינוּ יָנוּח12ַ –

     רְאִינוּךָ כַּאֲרִיאֵל הָאֱמֶת וּכְאֵיתַן הָרוּחַ,

25 נְקִי-דַעַת, צָנוּעַ וְטָהוֹר בַּסֵּתֶר כְּבַגָּלוּי,

     בָּטוּחַ בַּאֲמִתּוֹ וּבְדַעַת אֲחֵרִים לֹא-תָלוּי,

     דּוֹרֵךְ בִּשְׁבִילוֹ הַמְיֻחָד, בְּהִיר-עַיִן13 וְתַקִּיף,

     נוֹשֵׂא גַחַלְתּוֹ בִּלְבָבוֹ לִפְנַי וְלִפְנִים

     וְשׁוֹמֵר הַנִּיצוֹץ הָאַחֲרוֹן שֶׁל-הָאֱלֹהִים –

30 רְאִינוּךָ כְּכוֹכָב מֶרְכָּזִי הַנּוֹצֵץ וּמַקִּיף

     גַּלְגִּלּוֹ – וּמוֹשֵׁךְ אֶת-כּוֹכְבֵי לִוְיָתוֹ מִסְּבִיבוֹ,

     מְשַׁעְבְּדָם מֵרָחוֹק בְּכֹחַ נֶעְלָם לִנְתִיבוֹ;

     וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִבְדְּקוּ נַפְשָׁם לְאוֹרְךָ, וְרָאוּ

     וְהִנֵּה גַם-הַרְבֵּה מֵאוֹרָם מִמְּךָ וּבְשֶׁלְּךָ הוּא.14

35 שָׂא בְרָכָה, הַמּוֹרֶה, מִפִּינוּ, שָׂא בְרָכָה נֶאֱמָנָה

     עַל כֹּל שֶׁלָּמַדְנוּ מִמְּךָ וְעַל כֹּל שֶׁנִּלְמֹדָה.

     הַבְּרָכָה – זֶה יָמִים עַל-שָׁנִים בְּלִבֵּנוּ נִצְפָּנָה,15

     וּצְרוּפָה, מִשָּׁם עַתָּה יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת לְךָ: "תּוֹדָה!"

     שָׂא בְּרָכָה מְרֻבָּה עַל כָּל-גַּרְעִין רַעְיוֹן נַעֲלֶה,

40 שֶׁנִּזְרַע עַל-יָדְךָ לְהַפְרוֹת לִבֵּנוּ הַשָּׁמֵם.

     הַרְבֵּה לָמַדְנוּ מִפִּיךָ וְהַרְבֵּה מִמַּה-שֶּׁבִּקַּשְׁנוּ

     מָצָאתָ לְמַעֲנֵנוּ וַאֲנַחְנוּ מִיָּדְךָ יָרָשְׁנוּ –

     וְאִם-יֵשׁ אֲשֶׁר גַּם-בְּדוֹרֵנוּ תְּנַצְנֵץ לִפְעָמִים

     עוֹד רוּחַ קָדְשֵׁנוּ וּבְנֶפֶשׁ יְהוּדִי תִּתְגַּלֶּה –

45 כִּי-עַתָּה לֹא-זָרְחָה בְּאֶחָד מִכָּל-בְּנֵי הַגּוֹלָה

     כַּאֲשֶׁר הִבְהִיקָה וַתַּזְהֵר בְּנַפְשְׁךָ הַגְּדוֹלָה.

     לֹא-רַב צְבָאֲךָ, הַמּוֹרֶה, אַךְ לָנוּ יֵשׁ רָב16 –

     פָּנֶיךָ הַמְּאִירִים עוֹד יֵלְכוּ עִמָּנוּ בַּקְּרָב.

     וּבְשֶׁבַע דְּרָכִים אִם-נָפוּץ – יַאַסְפֵנוּ כּוֹכָבְךָ,

50  וּבַאֲשֶׁר הִנֵּנוּ נְכַוֵּן לִבֵּנוּ לִלְבָבְךָ

     כְּאֶל פִּנַּת הַקֹּדֶשׁ. וַאֲנַחְנוּ אֱמוּנָה וּתְפִלָּה

     כִּי מִי אֲשֶׁר "לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ"17 הִשְׁמִיעַ בַּתְּחִלָּה,

     עוֹד יִתֵּן אֲבֻקּוֹת שֶׁל-אֵשׁ בְּיָדֵינוּ הַנְּטוּיוֹת,

     וּלְקוֹלוֹ הָאַמִּיץ נִתְיַצֵּב כֻּלָּנוּ קוֹמְמִיּוּת,

55 וּלְמַעְלָה לְמַעְלָה אֶת-אֵשׁ הַלַּפִּידִים נָרִימָה,

     וְנַרְאֶה בְיָד רָמָה לְעֵינֵי כָל-תְּפוּצוֹת הַגּוֹלָה

     הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה קָדִימָה! 18

טבת, תרס"ג.

הערות לשיר:

1. "עַמֵּנוּ הַשָּׂב", פרפראזה של הכינוי "יִשְׂרָאֵל סָבָא" – כינויָם של יעקב אבינו ושל עם ישראל כולו (על בסיס בראשית רבה עד). גם את עמו וגם אותו תיאר ביאליק בסיפורו "ספיח" כילד שנולד לִזקונים: "מזלי גרם, שאבוא לאבא וּלאִמא בהיסח הדעת, לאחר שכבר הִשִּׂיאוּ את רוב בניהם ונתיאשו מִוְּלָדוֹת חדשים. אני שמיני לבטן הייתי וּבן זקונים". בניגוד לשמואל המקראי, שאִמו העקרה שמחה בעת הולדתו, ובירכה על התגשמות תפילתה ("עָלַץ לִבִּי בַּה'"), אביו הזקן של שמואליק ב"ספיח" מעקם את אפו למשמע הידיעה על הולדת בנו, ואִמו הזקֵנה משליכה אותו אל חיק מינקת נכרייה (תחליף חלב-האם כסמל לגולה שהיא תחליף למכורה ולמולדת).
   

2. על בסיס הפסוק "אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם" (תהלים קמד, יב). הצירוף "מגודלים מנוער" משולב פעמים אחדות בחיבורו של מנדלי מוכר-ספרים "תולדות הטבע" (1862 – 1864), לתיאורם של אנשים הזוכים לטיפוח ולחינוך ראוי מגיל צעיר.
   

3. המילים "אור החיים" נדפסו בשירו של ביאליק בפיזור לצורכי הדגשה. "אור החיים" (1741) הוא שם ספרו הנודע של פרשן המקרא ר' חיים בן-עטר, אך כאן הצירוף מתאר כמדומה את נהייתם של בני הדור אחר אור ההשכלה (כל תנועות ההשכלה במערב נקראו בשמות הלקוחים מן השדה הסמנטי שעניינו אור ונאורוּת).
   

4. הפרשנים נחלקים בסוגיית העיתוי המדויק של התחלת "שעת בין השמשות" לאחר השקיעה ולאחר צאת הכוכבים. כאן מסמל חיפוש הכוכב בשעת בין השמשות את הרצון לבדוק אם כָּשרה כבר השעה למעברו של העם מתקופת הגלות לתקופת התחייה.
   

5. במאמרו ״ממסתרי ספרותנו״ (תרמ״א), שתקף את פרץ סמולנסקין, ובחוברת "תוהו ובוהו" (ורשה, תרמ״ג), שתקפה את סגנונו של עיתון "המליץ" התחיל פרישמן לקעקע את הסגנון הישן, הכָּעור וחסר הדיוק הסמנטי, של סופרי ההשכלה.  ביאליק הזכיר אפוא בשירו "לאחד העם" גם את ניצני המאבק בישן, שקדמו לדבריו הנודעים של אחד-העם במאמרו "לא זה הדרך" (1889). עם זאת הסמיך ביאליק את הכותרת "תוהו ובוהו" של פרישמן למושג "ערבוב תחומים" שבּוֹ השתמש אחד-העם במאמרו "מזרח ומערב" במאבקו ב"צעירים".
   

6. "אחרית וראשית", "סתירה ובניין", "זקנה ועלומים" הם שמות שלושה מחיבורי-העיון הרבים של מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי, שהשים עצמו בן-פלוגתא של אחד-העם ומנהיגם של יריביו "הצעירים", חסידיו של הרצל.
   

7. "ילידי ביניים" במובן של אנשים שנולדו בתקופת הביניים שבין הרשויות (interregnum); אנשים השרויים  בין העולם הישן של בית-הישיבה ובית-המדרש, סמל הגלות, לבין התחייה הלאומית התרבותית, שהתעוררה בתפוצות ישראל בהתקרב הקונגרס הציוני הראשון. לא מצאתי את הצירוף "ילידי ביניים" באתר "מאגרים" של האקדמיה ללשון העברית, ויש לשער שהוא פרי המצאתו של ביאליק, אפשר שבהשראת הצירוף המקראי "איש ביניים" (שמ"א יז, ד).
   

8. אזכור מאמרו החשוב של אחד-העם "שתי הרשויות", הדן בשנאת ישראל בחוגי המשכילים בעולם.
   

9. בדבריו על "נביא" ועל "נביא אמת" אִזכּר ביאליק את מאמרו הנודע של אחד-העם "כהן ונביא", ורמז לכך שאחד-העם הוא "נביא אמת" לעומת יריביו הפוליטיים שהיו בעיניו "נביאי שקר".
   

10. "על פרשת דרכים" הוא שמו קובץ המאמרים הראשון של אחד-העם, שיצא לראשונה בהוצאת "אחיאסף", ורשה תרס"ב (ואחר-כך בארבעה כרכים בהוצאת "יודישער פערלאג", ברלין תר"ץ).
    

11. ביאליק השתמש כאן במילת השאלה "אנה?" כי מילת השאלה "לאן?" זוהתה עם הנובלה של מרדכי-זאב פיארברג שפורסמה ב"השִּׁלֹחַ" (תרנ"ט), זמן קצר לאחר מות מחברהּ. פיארברג היה בן-חסותו של אחד-העם, ומחמת מחלתו הקשה – מחלת השחפת –אחד-העם זיכהו בתמיכה קבועה. היצירה מתארת בפירוט את לבטיו של הצעיר בן-הדור, התשובה לשאלה "לאן?" העולה ממנה היא: ארץ-ישראל.  בערי הארץ נקראו רחובות אחדים בשם "לאן" על שמה של יצירה חשובה זו פרי-עטו של פיארברג.
    

12. כאן כינה ביאליק את המנהיג הציוני בכינוי "המורה", וצייד אותו ב"שבט אוֹר" (הומופון של "שבט עוֹר"). לשון אחר: רצועת העור של ה"מלַמד" מן הנוסח הישן הפכה כאן לקו אור מיתולוגי המושך את תלמידי ה"רבי" כבמטה קסם. משחק-מילים זה מופיע ביצירת ביאליק פעמים אחדות: בפואמה "המתמיד", וכן בשירים "כוכב נידח" ו"שירה יתומה". בשירי הצפרירים הפך הצירוף "שבט אור" למגלב של עור, המצליף על בשרו של הנער ומעוררוֹ לחיים.
    

13. הצירופים "עין בהירה" ו"בְהיר עין" הם מוטיב המשובץ פעמים אחדות ביצירת ביאליק לסוגיה ולתקופותיה, למן שיר הנעורים הגנוז שלו "עינך בהירה", דרך סיפורו "מאחורי הגדר" ("מתוך הנקב שחקה כנגדו עין בהירה ופִקחית, עין טובה"), וייזכר גם הנער "בהיר העיניים" מיצירתו "מגילת האש". צירוף זה משולב גם בכתיבתו העיונית של ביאליק, למשל במסתו על א"ל פסטרנק (" הוא הדרומי, בהיר הרוח ובהיר העין, ינק ממקור האור והזהר"). העין הבהירה אצל ביאליק היא פֶּריפרזה ושם-נרדף לתבונה ולבהירות ההתבוננות וההבנה. לדברי ביאליק, בנאומיו ובמכתביו, אחד-העם ראה את הדברים כהווייתם בראייה רחבה ורב-ממדית, ועל כן גם יכול היה לא פעם לראות את הנולד.
    

14. ביאליק ביקש כמדומה להעלות בשירו "לאחד העם" את הטענה שלא רק חסידי אחד-העם הושפעו מדבריו. גם מתנגדיו עיצבו את השקפותיהם לאור רעיונות שנמצאו להם מן המוכן במשנתו של בן-הפלוגתא שלהם.
    

15. השווּ לתיאורו של ביאליק את המילה שהוצפנה בלב ומעולם לא נאמרה בשירו "ציל-צליל": "וְלִי הָיְתָה מִלָּה וּפִי לֹא-הִגִּידָהּ. / שָׁבוּעוֹת וִירָחִים בַּלֵּב יְצַרְתִּיהָ / וַתִּכּוֹן עַל-שְׂפָתַי – וְלֹא הִשְׁמַעְתִּיהָ".
    

16. "לֹא-רַב צְבָאֲךָ" על בסיס הפסוק "וַיֹּאמֶר לַאֲבִימֶלֶךְ רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵאָה" (שופטים ט, כט), בשילוב עם משחק מילים בין "לָנוּ יֵשׁ רָב" (בכפל הוראה: 'יש לנו הון ונכסים; 'יש לנו מורה') לבין דברי עֵשָׁו ליעקב: "יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית לג, ט). יתר על כן, דברי ביאליק הופנו אל "המורה" בכפל משמעיהן של המילים 'מורה' ו'הוראה': הוראה אחת מתחומי הלימודים בחדר, בכיתה ("שָׂא בְרָכָה, הַמּוֹרֶה [...] עַל כֹּל שֶׁלָּמַדְנוּ מִמְּךָ וְעַל כֹּל שֶׁנִּלְמֹדָה"), והוראה אחרת מתחומי ההכוונה בחיק הטבע שמעֵבר לכותל ("וּבְעוֹד אָנוּ תוֹעִים נוֹאָשִׁים [...] עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וְשׁוֹאֲלִים: אָנָה? / וַיְנַצְנֵץ כּוֹכָבְךָ, מוֹרֵנוּ, וּבְרֶמֶז צָנוּעַ קְרָאָנוּ מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל").
    

17.  כותרת מאמרו של אחד-העם ("המליץ", ס"ט פטרבורג, שנה 29, גיל' 53, 15..5.1889), שעליו חתם בפעם הראשונה בשם "אחד העם"
    

18. בהתבסס על דברי רש"י (במדבר יד, מ): "והוא הדרך העולה לארץ ישראל". בשירו הגנוז של ביאליק "לא לגדות ירדן" נכתב: "וְרוּחִי עַל עָב קַל יִשָׂאֵן אֵלֶיךָ / בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלֶה צִיּוֹנָה".

    
    

*

מהם הרקע והסיבות לרגשי ההערצה שחש ביאליק ורחש לאחד-העם – האיש ומפעליו? בראש וראשונה אחד-העם נתן לביאליק ולחבריו את אשר חיפשה נפשם: הוא הדליק למענם נר, או אבוקה, שלאורם מצאו צעירי הדור את דרכם בתוך הערפל והאפלה. הוא היה המַבּוּע שממנו הגיעו ואליו התנקזו כל הרהוריהם ומאווייהם.  אחד-העם העניק להם מודל של יהודי חדש שאינו שומר אמנם על תרי"ג מצוות אך נאמן לעמו בכל נימי נפשו. הוא הִבהיר להם שארץ-ישראל הוא היעד הבלעדי, אך גם תיאר את הארץ לפניהם, עם כל קשייה ומכאוביה, בסדרת מאמריו "אמת מארץ ישראל". אחד-העם העניק לבני עמו בפעם הראשונה אמת רֵאליסטית מוצקה שניתן לסמוך עליה ולהסתמך עליה, ללא סיפורי אגדות וללא תיאורים אוּטוֹפּיים וחלומות באספמיה.

גם כתיבתו המסאית הישירה והמדויקת של אחד-העם הותירה רושם עמוק בנפשו של ביאליק הצעיר, בהיותה כתיבה אינסטרומנטלית ובהירה, המנסחת את רעיונותיה מבלי להזדקק למליצות שחוקות ולשברי פסוקים המעמעמים את האמירה ומערפלים את הכוונה, כבכתיתם העיונית של רבים מה"משכילים".

יותר מכול נמשך ביאליק, למרבה הפרדוקס, לאחד העם, איש העבודה שאינו מסתפק בדיבורים – יוזמם ומבַצעם של פרויקטים מעשיים גדולים לטובת העם. כידוע, הציונות מבית-מדרשו של הרצל נקראה "ציונות מעשית" (שכּן הרצל וחסידיו דנו בקונגרסים הציוניים הראשונים בעניינים רֵאליים כמו הקמת מדינה, הקמת גדודי צבא, הקמת מערכת בנקאית, וכו'). רוב התכניות נשארו אמנם תכניות-מגירה לעתיד לבוא, אך בשל טיבם המעשי של הרעיונות והתכניות נחשבו חסידיו של הרצל אנשי ה"ציונות המעשית", להבדילם מחסידי אחד-העם, שנחשבו בטעות כ"אנשי רוח" שאינם "אנשי מעשה".

אחד-העם מחה על אי-ההבנה של הציבור, שראה בו איש רוח המנותק מעולם המעשים. לא אחת קבל שמתנגדיו טיפחו תדמית מעוּותת זאת בכוונה תחילה: , וכך אמר: "כמדומה לי שלא רבים יימָצאו בין חו"צ [חובבי-ציון] אשר הקדישו כוחם וזמנם לעבודת היישוב המעשית יותר ממני. ואם לא דבר זר ותמוה הוא, כי יחד עם זה הנני נחשב בעיני רבים כמתנגד לכל עבודה מעשית? אם תשוב ותקרא כל מה שכתבתי בענין זה, אקווה שתמצא בעצמך, כי לא אל המעשה התנגדתי, כ"א [כי אם] אל אופן היעשותו. ובדבר הזה צר לי מאד, כי כמעט כל נבואותיי נתקיימו" (איגרות אחד-העם, חלק א, עמ' 138).

ובמקום אחר מחה על דעת הקהל המסולפת שנתקבעה בציבור לגביו: "בכל עת שאני שומע אומרים עלי, שאני דורש 'אצילות מוסרית', שאני מסיר לִבּי מן המציאוּת וכו', – נדמה לי, כי האומרים כן לא טרחו להתבונן היטב בדבריי ומייחסים לי דעות שלא עלו על לִבִּי מעולם" (שם חלק ג, עמ' 158). ובמקום נוסף כתב לידידו בצער על שמתנגדיו מסלפים את דמותו ואת תדמיתו: "נפלאתי בשמעי גם מפיך מעין מה שאני שומע יום יום מפי סופרים ידועים בכה"ע: כי הנני 'רוחני' כולי, והאידיאל שלי לבנות בא"י 'ירושלים של מעלה', שיישבו בה אנשים הרחוקים מעולם המעשה וייהנו מזיו השכינה. זהו שקר, שבדו אחדים ממתנגדי זה כמה והוא הולך ועובר מפה לפה. אלו היה זה האידיאל שאני שואף אליו, לא הייתי מקדיש זמן וכוח במידה מרובה ליישוב א"י המעשי ולא הייתי יורד לעומקן של הלכות הקולוניזציא האגררית בא"י, כמו שעשיתי עד כמה שיכלתי מגעת" (שם, חלק ג, עמ' 159).

בהערצתו של ביאלִיק זכה אחד-העם דווקא על שום היותו איש עבודה מעשי, שלא הפסיק לחפש ולמצוא ערוצים חדשים לתחיית העם. גם בחירתו של אחד-העם להתחיל מאל"ף – מחינוך הילדים – בהקמת "החדר המתוקן" (לרבות ספרי לימוד חדשים לגיל הרך ולתלמידים המתקדמים) נראתה בעיני ביאליק המעשה הנכון. בפתח מסתו "הלכה ואגדה" הִרבָּה ביאליק לדרוש בשבחה של האגדה שיש לה "פנים שוחקות", שיש בה "מידת הרחמים" וכן "התחדשות תמידית, חירות, רשות". ועל "הלכה ואגדה" שבספרות הוסיף והגדיר: "כאן יבֹושת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גוטן אחד – שלטון השכל; וכאן לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים – שלטון הרגש".

צפוי היה לכאורה, שביאליק – המשורר רב הצלילים, הגוונים והצורות – יזדהה עם איש ההלכה ולא עם איש האגדה. והנה, לקראת סוף המסה נשמעת טרוניה בדבר דור שכולו אגדות ושירים: "הנה הולך וגדל דור באויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתים" ונשמעת הקריאה: "בואו והעמידו עלינו מצוות! יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות". ביאליק המשורר רב הדמיון, שהיה גם תלמידו של אחד-העם המעשי, מציג את עצמו בסופו של דבר כאיש ההלכה – כאדם המכיר בחשיבותה של העשייה הפשוטה ואת האמירה הפרוזאית ה"פשוטה".

אשר גינצבורג גדל בתנאי רווחה מופלגים: לאביו היה זיכיון על סחר הסוכר ברוסיה הצארית, והמשפחה העסיקה משרתים וניהלה אורח חיים חיי מותרות בבית יוקרתי ומפואר. אשר החולני למד מפי מורים פרטיים, שהקנו לו השכלה רחבה ומעמיקה. את הכינוי "אחד העם" אימץ אשר גינצבורג בתחילת דרכו לצורכי הסתר (בהוראת "איש פשוט", או "פלוני אלמוני", כבסיפורו של יצחק שהציג את רבקה אשתו כאילו הייתה אחותו לפני אבימלך מלך גרר; בראשית כד, ז). אשר גינצבורג מעולם לא נהג בעממיות, כי אם בריחוק אריסטוקרטי, בניגוד לביאליק שהעממיות – בחיים כבספרות – היו קרובים ללבו.

את יצירתו הגדולה האחרונה – מחזור הפואמות "יתמות" – פתח ביאליק בשיר "אבי", ובו תיאר את קשיי חייו של אביו הביולוגי ואת מותו בטרם עת. .תיאור מות-האב בסופו של השיר "אבי" הוא, בין השאר, מימוש (רֵאליזציה) של השם "אחד העם", שמו של מורהו הגדול (שבחייו החוץ-ספרותיים היה אריסטוקרט שלא חיבב את הפשטות העממית ואת שירי-העם של אסופת גינצבורג-מארק), היה אצל ביאליק – בחיים כביצירה – בסיס להזדהות עם פשוטי העם. גם את אביו וגם את עצמו (בשיריו "חוזה, לך בְּרח", "והיה כי תמצאו", "שחה נפשי" ועוד) הציג כאיש פשוט וכחוטב עצים שמן הדיוטה התחתונה העושה מלאכתו לתומו.

האב בפואמה "אבי" מתואר כמי שנקבר בין אנשים פשוטים כמוהו, "בְּתוֹךְ קִבְרוֹת אֶחָיו, דַּלֵּי־עָם וְאֶבְיוֹנֵי־אָדָם". לא "כוהן" ולא "לוי" היה האב במעמדו ההלכתי, אלא "ישראל", ומכאן תיאורו כיעקב אבינו (גם בתיאור בית-המרזח שבו הוא מוכר לערלים מן האדום-האדום הזה) ועד לתיאור ציון-קברו: "וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָּן,/ תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: 'פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר'" (המילים "מְרַאֲשׁוֹתָיו" ו-"אִישׁ תָּם וְיָשָׁר" קשורות בסיפור יעקב-ישראל, שהעם קרוי על שמו).

במישור הקולקטיבי ראה ביאליק בדמותו של אחד-העם דמות מופת של אהבת ישראל בכל עת ובכל אתר. במישור האישי-הנפשי הוא שימש בעבורו דמות-אב שחסרה לו מיום שנתייתם מאביו בעודו רך בשנים.

למעשה ביאליק כתב לו בסמוי גם את שירו "אבי", כי יש דמיון ניכּר בין הדברים שאמר המשורר על אחד-העם לאלה שבשיר הכמו-אוטוביוגרפי. גיבורו של שיר "אוטוביוגרפי" זה איננו רק אביו-מולידו של המשורר. לפנינו גם תיאור מותו אחד-העם, ראה בו דמות של אב רוחני, חלף האב הביולוגי שהלך לעולמו בטרם הצליח בנו להכירו ולחסות בצלו. גם אותו, ולא את אביו הביולוגי בלבד, תיאר ביאליק באחד ממספדיו כגולגולת הצפה ועולה מנבכי הזמן ("כי אותו אחד-העם שנשאר בסוף ימיו אחד מישראל, ר' אשר, הרי הגולגולת שלו, הגדולה, הייתה צפה מכל ספר חדש"; וראה במאמר "על אחד העם II", "דברים שבעל-פה", כרך ב, עמ' קצה – קצז).

מהמאמרים הרבים שבהם העלה ביאליק קווים מדמותו של אחד-העם וממאמרי המספד שכָּתב עליו ניכר שביאליק ראה בו את המבוע שממנו שאב תעצומות נפש ובתוכו משתקפים פניו. כמו אחד-העם ברח ביאליק כל ימיו מנשפי הוקרה ומשאר גילויי הכבוד שמעניק הציבור לאנשי שם. נשף יובל החמישים שערכה לכבודו "קריית ספר" העברית בברלין ביום 16 בינואר 1923 (בין הנואמים היו זאב ז'בוטינסקי ונחום סוקולוב) לא גרם לו קורת-רוח אלא מורת-רוח. כמו אחד-העם סלד ביאליק מתרועת חצוצרות ומהלמות תופים, והוא לא נרתם ברצון ליָזמה שתבעה ממנו להגיע לחגיגה קולנית שבָּהּ נוהגים בבעל היוֹבל כב"שֶׂה לשֶׁבח יוּבל". כך נהגו אנשים חשובים באמת שמעולם לא עלה בדעתם לרדוף אחר הכבוד.