הכוח לשַׁנות ולהשתנות
לציון מלחמת ששת הימים שפרצה ביום ה-5 ביוני
על שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב"
שירהּ-פזמונהּ של נעמי שמר "ירושלים של זהב" נכתב כידוע לרגל יום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל (15.5.1967), אך בתוך כשלושה שבועות מיום ביצועו הראשון פרצה מלחמת ששת הימים והוא הפך לכעין המנון לאומי. נעמי שמר בחרה לעצמה את הכינוי "מִזמוֹרָאִית", מלשון 'מזמור', כעין פשרה מקורית שלה בין 'פזמונאית' ל'משוררת'. יצירתה הנודעת "ירושלים של זהב" אכן עומדת על הגבול שבין פזמונאות לשירה. בצד פסוקים שגורים, שכל בר-בי-רב דחד-יומא יודע לגלגל בהם, יש גם צירופי לשון אישיים יותר, כגון הצירוף "שְׁמֵךְ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם / כִּנְשִׁיקַת שָׂרָף" המשתמש בצלילים האַלופוניים ĆRV - SRF והמסתמך על ריבוי המשמעים של המילה 'שָׂרָף' (וכן על מִרקם אַלוּסיבי שעושר הדורות מהדהד בתוכו). יתר על כן, בין שיטי השיר חבוי גם סיפור סמוי מאגדות חז"ל, המעניק לשיר את טיבו ואת טעמו.
השיר עבר גלגולים אחדים, ונוספו לו במאוחר בתים שלא היו בו מלכתחילה. כאן נביא את נוסחו הסופי והמוגמר:
אֲוִיר הָרִים צָלוּל כַּיַּיִן
וְרֵיחַ אֳרָנִים
נִשָּׂא בְּרוּחַ הָעַרְבַּיִם
עִם קוֹל פַּעֲמוֹנִים
וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וַאֶבֶן
שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ
הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת
וּבְלִבָּהּ חוֹמָה
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב
וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ
אֲנִי כִּנּוֹר
אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם
כִּכָּר הַשּׁוּק רֵיקָה
וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת
בָּעִיר הָעַתִּיקָה
וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע
מְיַלְּלוֹת רוּחוֹת
וְאֵין יוֹרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח
בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב
וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ
אֲנִי כִּנּוֹר
אַךְ בְּבוֹאִי הַיּוֹם לָשִׁיר לָךְ
וְלָךְ לִקְשֹׁר כְּתָרִים
קָטֹנְתִּי מִצְּעִיר בָּנַיִךְ
וּמֵאַחֲרוֹן הַמְּשׁוֹרְרִים
כִּי שְׁמֵךְ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם
כִּנְשִׁיקַת שָׂרָף
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם
אֲשֶׁר כֻּלָּהּ זָהָב
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב
וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ
אֲנִי כִּנּוֹר
חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם
לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר
שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת
בָּעִיר הָעַתִּיקָה
וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע
אַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת
נָשׁוּב נֵרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח
בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב
וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ
אֲנִי כִּנּוֹר.
כותרת השיר מאַזכּרת כמובן את שמו של התכשיט הקדום הקרוי בספרות חז"ל בשם "עיר של זהב", או "ירושלים של זהב", והוא משולב בה בהקשרים רבים. יש המשערים שצורתו הייתה צורת עטרה היצוקה בדמות חומות העיר ירושלים, ויש הטוענים שמדובר במשכית זהב, ולא בכתר. כך או כך, רבי עקיבא ביקש לעטר בתכשיט יקר זה את אשתו, שוויתרה למענו על נכסי אביה העשיר והסכימה לגור במתבן דל ולהסתפק במועט שבמועט:
"אָמְרָה לוֹ: אִם אֶתְקַדֵּשׁ לְךָ תֵּלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לָהּ: הֵן. נִתְקַדְּשָׁה לוֹ בְּצִנְעָא. שָׁמַע כַּלְבָּא שָׂבוּעַ וְהוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ וְהִדִּירָהּ הֲנָאָה מִכָּל נְכָסָיו. הָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְרַ' עֲקִיבָא. בִּימוֹת הַחֹרֶף הָיוּ יְשֵׁנִים בְּמַתְבֵּן, הָיָה מְלַקֵּט תֶּבֶן מִתּוֹךְ שַׂעֲרוֹתֶיהָ. אָמַר לָהּ: אִלְמָלֵי הָיָה בְּיָדִי הָיִיתִי נוֹתֵן לָךְ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב"(בבלי כתובות, סב ע"ב, סג ע"א; בבלי נדרי נ ע"א).
בעבור אלתרמן, שבָּנה את מחזהו "פונדק הרוחות" (הוצג לראשונה ב-1962) על בסיס סיפור אהבתם של ר' עקיבא ורעייתו, ה'עיר' הייתה שֵׁם, בין השאר, גם שם-נרדף ל"אומנות" ('עיר' בהוראת 'תכשיט', כבצירוף 'עיר של זהב' שבלשון חז"ל). לפיכך, בשירתו גם לשיר על העיר העשויה בטון ומלט וגם לעיר שעל צוואר האישה האהובה יש חרוזים (ומכאן שורה אלתרמנית כדוגמת "לִפַּפְתָּנִי עִירִי עַל צַוָּאר" ב"עיר היונה").
בשנת 1967, שנת חיבור השיר "ירושלים של זהב", הפסיק אלתרמן לחבר את שירי "הטור השביעי", שבזכותם יצאו לו מוניטין גם בקרב הציבור הרחב, ולא רק במעגל המצומצם של חובבי השירה העברית. ביקורתו של נתן זך עשתה בפופולריוּת שלו שַׁמות, ודומה היה שזך וחבריו הצליחו לערער באותה את מעמדו בקרב הצעירים שבין "אנשי הספר". נעמי שמר, שלא השתייכה לשום קבוצה או חבורה, המשיכה לאחוז בצייני-הסגנון האלתרמניים, כגון באוקסימורון (פיגורת לשון המצמידה זה לזה ניגודים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כגון "דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת") ובזֶאוּגמה (פיגורת לשון המצמידה זה לזה שני עניינים שאינם מאותה רמת הפשטה, כגון הצמדתם של הרעש המופשט והאבן המוחשית בצירוף "קְרוֹנוֹת רַעַשׁ וָאֶבֶן פּוֹרֶקֶת הָעִיר").
השיר "ירושלים של זהב" הוא מפגן של זֶאוּגמות אלתרמניות טיפוסיות (תפקידה של הזֶאוּגמה ביצירת אלתרמן אובחן לראשונה בספרי "עוד חוזר הניגון", תל-אביב 1989,, עמ' 13 – 14, 99 – 104). בבית הראשון, כל אחד ממרכיבי התיאור – גם האוויר, גם ריח האורנים, גם קול הפעמונים, שאינם שייכים לאותה רמת הפשטה והמייצגים חושים שונים – נישא ברוח הערביים. גם הצירוף "וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וָאֶבֶן" הוא צירוף זֶאוּגמטי המצמיד את הצומח לדומם, וכמוהו גם הצירוף "יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר", המצמיד את האור המופשט למתכות הקונקרטיות.
ולפעמים מתגנבת לשיר גם צירוף מילים אלתרמני, שעוּבּד ונעשה צירוף מקורי בתכלית, כגון הצירוף "שָׁמְמָה הַכִּכָּר הַסּוֹחֶרֶת" מתוך שירו של אלתרמן "קול" ("כוכבים בחוץ") שנתגלגל תחת קולמוסה של נעמי שמר לצירוף "כִּכָּר הַשּׁוּק רֵיקָה". לפעמים התגלגלה לשיר וריאציה של צירוף מצירופי הבדולח המקוריים של רחל המשוררת ("אֲוִיר הָרִים" כתחליף ל"אֲוִיר פְּסָגוֹת" של המשוררת העברייה הראשונה בעת החדשה). ובמאמר מוסגר: רחל בלובשטיין, שהגיעה ארצה בלי ידיעת עברית, בראה במהלך חייה הקצרים צירופים עבריים חדשים לא מעטים (כגון: "צו הגורל", "רסיסי חיים", "מגלב האמת", או "אוויר פסגות"), ולעומת זאת, משוררים רבים מילידי הארץ לא הוסיפו לעברית הכתובה והדבוּרה אפילו צירוף מקורי אחד משלהם.
שירה-פזמונה של נעמי שמר עשוי מרקם צפוף של שברי פסוקים מתהִלים, מנבואות הנביאים הראשונים וממגילת איכה, וכן מן השירה העברית של "תור הזהב" בספרד, אך מאחורי הצירופים הכבולים חבוי כאמור גם סיפור אהבה עתיק שעובר בשיר כחוט השני ומַקנה לו את עושרו ואת משמעו. הסיפור הוא סיפורם של רבי עקיבא ובתו של כלבא שָׂבוּע, שנישאו אך נפרדו לפרק-זמן בן שנים רבות שבהן הקדיש הבעל את כל עיתותיו ללימוד התורה ואשתו חיכתה לו בצִנעה ובעוני עד יום שובו הביתה והוא מעוטר בעטרותיהם של גדולי התורה.ִִ שתיים מן האגדות הבולטות על מתוך אגדות רבי עקיבא המשולבות בשיר זה כבר נחשפו במאמר מאת אופיר בן-יאיר שהתפרסם באתר "הספרייה הלאומית" אך יש בשיר רמזים נוספים לכל הפחות, לאגדות חז"ל וליצירת ביאליק, המעניקים לסיפור שמאחורי הקלעים רציפוּת וכַוונת-מכַוון.
סיפור זה נרמז לא רק מן הכותרת "ירושלים של זהב". שירה של נעמי שמר כולו מתאר את העיר כאישה השרויה בתרדמה, או בתרדמת, כמין גירסה מודרנית של מוטיב "היפיפייה הנמה" שמִּן האגדות ("וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וַאֶבֶן /שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ / הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת / וּבְלִבָּהּ חוֹמָה"). האגדה מספרת מה גרם לרבי עקיבא לשַׁנות את אורחות חייו ולהסכים להצעתה של אשתו להקדיש את מיטב שנותיו ללימוד התורה בגיל שבּוֹ אמור היה לִבנות בית ולהקים משפחה. ב"אבות דרבי נתן" (תוספת מאוחרת למסכת אבות), נאמר שר' עקיבא החליט לשוב בתשובה לאחר שראה יום אחד שטפטוף מתמיד ורב-שנים של טיפות מים גרם לשחיקתה של אבן. לנוכח הנקב שנקווה באבן הבין עקיבא שגם הוא מסוגל בכוח התמדתו לבצע שינוי בחייו. לאחר שנעשה גדול בתורה, סוּפּר על רבי עקיבא שחי רוב ימיו בעוני אך זכה לימים לחיות חיי עושר ו"לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב, ועד שעלה למיטתו בסולמות של זהב. הייתה אשתו יוצאה בקרדמין ובעיר של זהב. אמרו לו תלמידיו: רבי, ביישתנו ממה שעשית לה. אמר להם, הרבה צער נצטערה עמי בתורה" (אדר"נ פרק שישי, ב).
בשירה של נעמי שמר נזכרת לא רק האבן הרדומה, העומדת על מקומה שנים על גבי שנים, אלא גם קשירת הכתרים הקשורה בדמותו של רבי עקיבא, וראו: "בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת" (בבלי מנחות כט ע"ב). לדעת פרשנים, גדוּלתו של רבי עקיבא נעוצה הייתה ביכולתו לדרוש את התגים הנמצאים בין השורות, כלומר, את הרמזים לאותם דברים שלא נאמרים גלויות ומפורשות. אִזכּוּרה של קשירת הכתרים מצרפת אפוא רסיס נוסף לתמונה המלכדת אגדות הקשורות ברבי עקיבא ובבני משפחתו. יוצא אפוא שנעמי שמר, בעקבות רבי עקיבא, ביקשה לתת בשירהּ תגים הרומזים בין השורות לעניינים סמויים מן העין. מי שהלחינה את שירו של טשרניחובסקי "אומרים ישנה ארץ", שבּוֹ כלול סיפורו של רבי עקיבא, כתבה שיר המצרף זה לזה קטעי אגדות המנציחות את התנא שהיה לאחד הגדולים שבחכמי ישראל, לאחר שבכוח רצונו והתמדתו מוסס כוחן של אבנים והיה היחיד מבין ארבעה שנכנסו לפרדס שיצא ממנו בשלום.
בנוסף נרמזת כאן בין השיטין גם האגדה על בתו של רבי עקיבא, שלפי היידעונים נָחָש עתיד היה להכישהּ ביום חופתה, ואולם מכבנה שהוסרה משׂערהּ ונתלתה על הקיר הרגה את הנחש ('נְשִׁיקַת שָׂרָף' שבשיר רומזת גם ל'הכשת נחש', וראו: "וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה; שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ"; אבות ב, י).
בגירסאות שונות של אגדת "היפיפייה הנמה" נדקרת הנסיכה ע"י קוץ או מחט של פלך שנועדו לגרום לה תרדמת עולמים. כאן שרויה העיר היפה בתרדמה, או בתרדמת, ובלִבָּהּ חומת אבן, מחכה לידיים נאמנות שיגאלו אותה מתנומתה. גם העיר המנומנמת, כמו הכַּלָּה מאגדת חז"ל, וכמו היפיפייה מאגדות האחים גרים ומ"אחיותיה", ניצָלת מתרדמת-עולמים וקמה מן התנומה לחיים חדשים.
כל הסיפורים סביב רבי עקיבא, רעייתו ובתו, מרמזים על כוחו של האדם לשַׁנות ולהשתנות, וגם שירה של נעמי שמר הוא שיר של טרנספורמציה: של הפיכתה של עיר ישָׁנָה וישֵׁנָה לעיר שוקקת חיים. זהו גם שיר על הפיכתה של ירושלים של מעלה (ובה חלומות, מלאכים ושרפים) לירושלים של מטה, ובה בורות מים, כיכר שוק, הר-הבית. השיר מייחל לבריאתה של מציאוּת חדשה בעקבות שינוי יסודי שיעבור על העיר.
מעתה, לא יישמעו בעיר זו ובסביבותיה קולותיהם העמומים של הפעמונים הכנסייתיים אלא יישמע "שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת / בָּעִיר הָעַתִּיקָה", את יללת הרוחות "בַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע" ימירו "אַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת". מתיאור אלפי השמשות מהדהדת כאן השורה הביאליקאית "וּשְׁמָשׁוֹת כַּכַּדְכֹּד לָרֹב פֹּה תִזְרַחְנָה" (מתוך שירו של ביאליק "המתמיד", שגם הוא עניינו בלימוד התורה, וגם בו נזכר ר' עקיבא כסמל של התמדה: "הוֹ, תָּנוּ רַבָּנָן – גַּם רַבִּי עֲקִיבָא / עַד שְׁנַת הָאַרְבָּעִים רֵיק הָיָה וָבָעַר, / וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּית הַיְשִׁיבָה / וַיְהִי נֵס לְעַמּוֹ – וַאֲנִי עוֹדֶנִּי נָעַר"). שירה של נעמי שמר מראה איך מקומות שהיו במשך דורות רדומים ושוממים עשויים להפוך למקומות שוקקים המגשימים את נבואת הנחמה: "עוֹד יִשָּׁמַע [...] בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם [...] קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה" (ירמיהו לג, י-יא), וכן: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת [...] וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". (זכריה ח, ד-ה).
ממאמרו הנ"ל של אופר בן-יאיר שבאתר "האוניברסיטה העברית" ניתן להתרשם שנעמי שמר גילתה לכאורה בקיאוּת של "תלמיד חכם" ב"ארון הספרים של מקורות עם-ישראל. ולא היא. נעמי שמר ידעה לאסוף אבנים יקרות מן התרבות העברית ומתרבות העולם ולהופכם לתמונת מוזאיקה מרהיבה ביופייהּ. ניתן לדַמוֹתה לאספן עתיקות, היודע לבחור מתוך מאגרי-אמנות ואוספים גדולים את אבני-החן המשובחות ביותר ולשבץ אותן מחדש. לשם חיבור השיר "ירושלים של זהב" היא דלתה אבנים ספורות מתוך פסיפס אגדי גדול ושיבצה אותן בין השורות, כדי לרמוז שכבסיפורו של רבי עקיבא אפשר בעבודה קשה ומתמדת לעורר את העיר מתרדמת הדורות, להפיח בה חיים ולהחזיר לה את יופיה שמקדם. כידוע, לא רק מילות השיר וקשת המוטיבים שלו הם פסיפס של טקסטים ידועים. גם הלחן מכיל כידוע בתוכו מוטיבים משירי-עם זרים, ועל כך הודתה נעמי שמר והתוודתה (וגם התייסרה).
בספר משלי שאותו מייחסים לחכם באדם נאמר "מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח, יג). הדרך האמיצה שבָּהּ בחרה המחַבּרת להודות ולהתוודות על שימוש בקנייני-רוח של זולתה היא דרך אצילית שרק אנשים מעטים מעיזים לפנות אליה ולבחור בה. אמנים ומלומדים רבים, רבים מדיי, מתפתים ומנַכּסים לעצמם בחולשתם קנייני-רוח של אחרים כאסוף ביצים עזובות; ואף-על-פי שהם יודעים היטב שהם חוטאים בפלגיאט, הם לעולם לא יודו במעשיהם וגם לא יתייסרו בגין העוול שהם גורמים לזולתם ובגין המהומה שהם זורים בתחומי הַאטריבּוּציה (שיוּך קנייני רוח לבעליהם).