הכול בשל תפוח
על שיר האהבה של ביאליק
לרגל יום הולדתו של שלמה ארצי שחל ביום 26 בנובמבר
רק לפני שנות דור בחר זמר כמו שלמה ארצי, שהוכתר לא אחת בתואר "זמר השנה", להלחין שיר ביאליקאי נידח כמו "בשֶׁל תפוח" ולעשותו חלק מהרפרטואר שלו. גם את "הלילה ארבתי" הלחין שלמה ארצי, את "אומרים ישנה ארץ" של טשרניחובסקי, וביחד עם גידי קורן הלחין את "פתאום קם אדם בבוקר" של אמיר גלבוע.
באותם ימים, גם זַמָּרים פּוֹפּוּלריים מן השורה הראשונה, כמו אריק איינשטיין וריטה, בחרו בשירו של ביאליק "הכניסיני" כבספינת הדגל של מופעי הזֶמר שלהם. ואילו לאחרונה התהפכו היוצרות: את מקומה של הקלסיקה המודרנית של "שירי המשוררים" ירשו פזמונים, שתמליליהם הירודים הם תופעה שלא נודעה בתולדות הזמר העברי. מחמת איכותם הירודה של התמלילים (שראוי על-פי-רוב לכנותם "סתמלילים"), רוב המתחרים הצעירים בתחרויות הזֶמר הטלוויזיוניות בוחרים לבַצע שיר לועזי, ולא שיר עברי.
ביאליק חיבר את "בשל תפוח" ב-1897, ופרסם אותו בכתב-עת נידח למדיי בשם "האשכול". אחד-העם לא נהג לפרסם שירי אהבה בכתב-העת החשוב "השילוח". לפי תפיסתו של איש "הציונות הרוחנית", השעה דורשת – כך כתב ב"תעודת 'השילוח'" – שירה המאחדת את יפי המבע השירי עם מחשבה לאומית איתנה, ו"פואֶזיה בלבד, השתפּכוּת הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מַספּקת.".
וביאליק, ביָדעו את יחסו של אחד-העם לשירה, שלח למערכת "השילוח" רק את שיריו הלאומיים, ואת שירי האהבה בחר לשלוח לאכסניות שבצדי הדרך, לבל יגער עליו רבו ומורו על שהשחית מילים לריק, והגיש בשיריו "ציצים ופרחים", ולא עניינים הנחוצים כאוויר לנשימה "בשעה קשה זו".
ובינתיים, רעהו הצעיר שאול טשרניחובסקי זכה בזכות שירי האהבה שלו לתשואותיהם של הצעירים, והמבקרים ראו בו משורר טבע "יווני" (בעוד שאת ביאליק דחקו אל קרן חשכה בבית המדרש הישן. ביאליק החליט לנסות את כוחו בשירה קלה, ולשם כך בחר לעַבֵּד ו"לגייר כהלכה" את שיר האהבה הקליל של אלפונס דודֶה ("Les Prunes"), המשתעשע עם המימרה הצרפתית "pour des prunes", שמשמעה "על לא דבר". כלומר, כל עלילת האהבים המתוארת בשיר, כך רמז אלפונס דוֹדֶה, אינה אלא דבר של מה בכך, ולא עניין רציני ובעל משמעות. פ' לחובר, הביוגרף החשוב של ביאליק, קשר את הופעת שירו של ביאליק עם מועד פטירתו של דודֶה, שעורר התעניינות במשורר הצרפתי וביצירתו. בשירו של ביאליק יש שבעה בתים בני שבע שורות בעוד שבמקור הצרפתי יש שמונה בתים בני שמונה שורות:
בשל תפוח (עַל-פִּי דּוֹדֶה)
הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי? אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ. כִּי אֵין יוֹדֵעַ נְתִיב הָרוּחַ – זֶה כְּבָר יָדוּעַ; עַתָּה בָאתִי לְהָבִיא רְאָיָה מֵאַהֲבָתִי. וַאֲנִי, הֲתֵדְעוּ בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי? אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ! לְדוֹדִי הָיָה פַּרְדֵּס יָפֶה, וּלְדוֹדִי בַת יְפַת עֵינָיִם. וּבְתוֹךְ הַפַּרְדֵּס בְּרֵכַת מַיִם מְפַכִּים חֶרֶשׁ, שֹׁקְטִים, בָּרִים, כְּמַיִם גְּנוּבִים, כְּיֵין סְתָרִים. לְדוֹדִי הָיָה פַּרְדֵּס יָפֶה, וּלְדוֹדִי בַת יְפַת עֵינָיִם. בַּפַּרְדֵּס יֵשׁ מַחֲבֹאֵי שֶׁקֶט, עֵץ פְּרִי וּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים; וּבְעֵת הַקַּיִץ הַמַּזְהִירָה כָּל-זֶה מִתְמַלֵּא צִיץ וְשִׁירָה וְשִׁפְעַת אוֹר וְשִׁפְעַת צְלָלִים. בַּפַּרְדֵּס יֵשׁ מַחֲבֹאֵי שֶׁקֶט, עֵץ פְּרִי וּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים. וַיְהִי הַיּוֹם בַּעֲלוֹת הַקַּיִץ, כְּחֹם הַיּוֹם – הַיּוֹם הַבָּהִיר – וַאֲנִי עִם-פְּנִנָּה שַׁאֲרָתִי לָשׂוּחַ אֶל-הַגַּן יָצָאתִי. הִיא עַלְמָה רַכָּה וַאֲנִי אִישׁ צָעִיר; וַנְּצַחֵק יַחְדָּו לְרוּחַ קָיִץ, כְּחֹם הַיּוֹם – הַיּוֹם הַבָּהִיר. | הַפַּרְדֵּס כְּלִיל יְרַקְרַק חָרוּץ, זִיז אוֹר וְגִיל עַל-כֹּל זָרוּחַ. מְסֻבָּל עוֹמֵד הַתַּפּוּחַ, מַזְהִירִים עִנְּבֵי דֻבְדְּבָנִים, מִתְאַדְּמִים גַּרְגְּרֵי הַשָּׁנִים בְּצֵל הַשִּׂיחִים בִּירַקְרַק חָרוּץ; זִיז אוֹר וָגִיל עַל-כֹּל זָרוּחַ. וּבְקוֹל עֲנוֹת "פִּי-פִּי, צִיף-צִיף" מִבֵּין עֳפָאיִם כַּנְפֵי רְנָנִים בְּשָׂפָה בְלוּלָה יְשׁוֹרֵרוּ. גַּם-מֵעַי הָמוּ זְמִיר עֲדָנִים וּפִזְמוֹן חָדָשׁ יְעוֹרֵרוּ – וּבְקוֹל עֲנוֹת גַּם "פִּי" גַּם "צִיף" תִּפְצַחְנָה סָבִיב כַּנְפֵי רְנָנִים. וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס, אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי. פִּזַּזְנוּ, שַׁרְנוּ וַנְּהִי כִילָדִים, וּכְמוֹ הִתְעָרְבוּ בְשִׂמְחָתִי גַּם בְּנֵי הַשִּׁיר וּפְרִי הַמְּגָדִים. וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס, אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי. הִיא קָרְאָה לִי אֲזַי בְּכוֹר שָׂטָן, אֲנִי קְרָאתִיהָ צִפּוֹר קְטַנָּה, אוֹ דִמִּיתִיהָ לְשׁוֹשַׁנָּה – אֶת-זֹאת לֹא אֶזְכֹּר – לִבִּי תָעָה – מַה-יָּפְתָה פְנִנָּה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה! הִיא קָרְאָה לִי אֲזַי בְּכוֹר שָׂטָן, וַאֲנִי קְרָאתִיהָ צִפּוֹר קְטַנָּה. | וּפִתְאֹם בָּאנוּ עַד-תַּפּוּחַ וַיַּעַל רֵיחוֹ הַנִּיחוֹחַ – חִישׁ קַל מִיָּדִי כָּאֶפְרֹחַ יוֹנָתִי פְנִנָּה הִתְמַלָּטָה, וַתָּרֶם יָד וַתָּכָף מַטָּה אֶת-אַחַד עַנְפֵי הַתַּפּוּחַ הַנּוֹתֵן רֵיחוֹ הַנִּיחוֹחַ. וּכְרֶגַע שָׁבָה וּבִימִינָהּ תַּפּוּחַ גָּדוֹל צַח וְאָדֹם; וַתִּטְעַם מֶנְהוּ, וַתַּבְרֵנִי מִיָּדָהּ מִן-הַחֲצִי הַשֵּׁנִי. אֲנִי פָּעַרְתִּי פֶה וָאָדֹם, וְהִיא עֹמֶדֶת, וּבִימִינָהּ פֶּלַח תַּפּוּחַ צַח וְאָדֹם. וּבְמַחֲשֹׂף לִבְנַת הַתַּפּוּחַ הִכִּירָה שִׁנִּי עִקְּבוֹת שִׁנָּהּ, וַיָּרַח אַפִּי רֵיחַ פְּנִנָּה; אַךְ-רֵיחָהּ – רֵיחָהּ הִשְׁכִּירָנִי וּכְיַיִן מָתוֹק עֲבָרָנִי – לְבָבִי פָג, לֹא-קָם בִּי רוּחַ, מֵאָז – מֵאָז לִי הָיְתָה פְנִנָּה. |
אגב מעשה התרגום הוסיף ביאליק לשיר בתים אחדים משלו, ומקובלת גם הנחתו של לחובר ש"השינויים הם רבים [...] עד כי יש לראות את השיר המעט כשיר מקורי של ביאליק". כדאי להתבונן, למשל, בבית המתאר את שירת הציפורים בגן, שבין עציו מתעלסים האוהבים. בית זה מצוי אמנם במקור הצרפתי, אך ביאליק עיבה את משמעיו והוסיף בו מרכיבים שאינם מצויים כלל במקור. הנוסח הצרפתי הוא כלהלן:
De tous côtés, d’ici, de là,
Les oiseaux chantaient dans les branches,
En si bémol, en ut, en la,
De tous côtés, d’ici, de là.
Les prés en habit de gala
Étaient pleins de fleurettes blanches.
De tous côtés, d’ici, de là,
Les oiseaux chantaient dans les branches.
ובתרגום פרפרזה, המוותר על המשקל, החריה ושאר סממני השיר: "מכל צד מפֹּה משָׁם, / הציפורים שרו בין העפאים / בסִי במוֹל, בדוֹ, בלה, / מכל צד, מפֹּה משָׁם, / השדות כבנשף חגיגי / נמלאו פריחה לבנה / מכל צד, מפֹּה משָׁם, / הציפורים שרו בין העפאים".
בגרסת התרגום-עיבוד "בשל תפוח", שנה ביאליק את התיאור הכלול בשיר הצרפתי, ועיבה אותו במשמעויות שאינם מצויות במקור. נחזור וניתֵן את שירת הציפורים בנוסח העברי: "וּבְקוֹל עֲנוֹת 'פִּי-פִּי, צִיף-צִיף' / מִבֵּין עֳפָאיִם כַּנְפֵי רְנָנִים / בְּשָׂפָה בְלוּלָה יְשׁוֹרֵרוּ. / גַּם-מֵעַי הָמוּ זְמִיר עֲדָנִים / וּפִזְמוֹן חָדָשׁ יְעוֹרֵרוּ – / וּבְקוֹל עֲנוֹת גַּם 'פִּי' גַּם 'צִיף' / תִּפְצַחְנָה סָבִיב כַּנְפֵי רְנָנִים".
מקהלת הציפורים של אלפונס דודֶה, שהנעימה את האוזם בצלילי "סִי במוֹל, דוֹ, ולה", מתרוננת בשירו-עיבודו של ביאליק "בְּשָׂפָה בְלוּלָה". לצירוף זה נלוו בספרות ההשכלה השתמעעויות של גנאי כשם-נרדף ללשון לא טהורה, שכל יסודותיה בלולים ומעורבבים (ספרות ההשכלה הנאו-קלסית בסגנונה ביכּרה את טוהר הלשון, והמליצה שלא לערבב בין לשון המקרא לרבדיה האחרים של העברית). לעומת זאת, אצל ביאליק, בניגוד לשימוש השגור, הצירוף "שָׂפָה בְלוּלָה" בא בהשתמעויות של נועם ושל יְקָר, כשם-נרדף ל"זְמִיר עֲדָנִים".
הבחין בכך איש-הלשון מ"א ז'ק, במאמרו "שירת ביאליק ולשון השירה", כשהראה שביאליק נסך בצירוף זה את ההוראה החיובית שב"מנחה בלולה" (סולת בלולה בשמן), ואגב כך הפך את שירת הציפורים לכעין קרבן תודה ושיר של שבח לבורא עולם. אגב כך הכניס לשיר האהבה ה"קליל" פרקים מהגותו בענייני פואטיקה ולשון ("שפה בלולה" נחשבה בלשון התקופה שם-נרדף ללשון יידיש).
בניגוד לסופרי ההשכלה ששמרו על לשונם מפני "פלישה" של יסודות "זרים" (כגון ביטויים מלשון חז"ל, ביטויים מן הארמית, ביטויים מן היידיש ומן העגה העממית), ביאליק גרס שבשירה מותר, ואף רצוי, בלול יסודות מיסודות שונים. בשירתו עירב לשון מקרא בלשון חכמים, ועליהם הוסיף יסודות מלשון ימי-הביניים ומחידושי העת. כשנתעורר הצורך הוא לא נמנע מלערב יסודות עממיים "נמוכים" בשירתו (כגון המילה "שנוררים" ששולבה בשניים משיריו ה"קָנוניים").
נגד הזרם הכללי של "חובבי שפת עֵבר", שדרש בידול בין שתי השפות ובחירה באחת מהן, תוך השתעבדות טוטלית לשפה הנבחרת (שפי שהכריז יל"ג בפתח שירו "ברכת ישרים": "עֶבֶד לָעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֵצַח"), בירך ביאליק על המגמה המתירה את בלילת הלשונות. לימים, בפרוץ "מלחמת הלשונות" בארץ-ישראל נתן ביאליק דעתו זו ביטוי בעת שדיבר בזכות זיווּגן של העברית ולשון יידיש בחינת "רות ונעמי".
ואיך נדע שזוהי אכן כוונת הבית המעובד עיבוד חופשי מן הצרפתית בשיר "בשל תפוח"? ראוי לשים לב שביאליק הוסיף בו עֶמדה אישית שאינה מצויה כלל במקור ("גַּם-מֵעַי הָמוּ זְמִיר עֲדָנִים / וּפִזְמוֹן חָדָשׁ יְעוֹרֵרוּ"), ללמדנו שלא רק שיר-אהבה לפנינו, אלא גם שיר "אַרְס פואטי", העוסק במלאכת השיר). הצירופים "פזמון חדש" ו"שירה חדשה" שימשו לא אחת את ביאליק לציוּן העידן החדש שירת ישראל, שהוא וחבריו האודסאיים היו מבחירי מחולליו. היסודות הבלולים נטמעו אלה באלה, גבולותיהם נבלעו, ולא נודע כי באו לראשונה בשירת התחייה כברבריזם האסורים בשימוש.
בתיאור מקהלת הציפורים הנעימה, המשוררת בגן הפורח "בְּשָׂפָה בְלוּלָה" רמז ביאליק להעדפותיו בענייני לשון וסגנון. השפה הבלולה נעימה לאוזן כמקהלה או כתזמורת, שההרמוניה מושגת בהן בעזרת כלים רבים ושונים. תשיר לה כל ציפור בסולם הצלילים המיוחד שלה, המליץ בין שורות שירו, והמקהלה הבלולה תהא "זְמִיר עֲדָנִים" מאין כמוהו.