הכינה נחמה כאלגוריה פוליטית
עודכן: 25 באוק׳
דברים לזכרו של מאיר שלו (1948 - 2023)
את מאיר שלֵו ראיתי בפעם הראשונה כשהזמין אותי להשתתף בתכנית הטלוויזיה שלו "ארץ אהבתי". היה לו חוש הומור דק, והוא היה פולט את הרֶפּליקות שלו כלאחר-יד ודומה היה לך שלא איכפת לו שֶׁזָּר לא יבין את הכוונה החבויה בדבריו. במשך השנים כתבתי על אחדים מספריו, ותלמידתי ורד דויד כתבה בהנחייתי דיסרטציה מקורית על כתיבתו. צר לי שלא כתבתי עליו ספר בחייו, הגם שתמיד חשתי בגדולתם של ספריו. לא מכבר חשבתי לעצמי שאחרי מותם של עמוס עוז א"ב יהושע ויהושע קנז, נשארו לנו סופרים כמו מאיר שלֵו ודויד גרוסמן. עכשיו גם מאיר שלו הלך לעולמו, והשאיר אותנו אבֵלים ומיותמים.
יש סופרים היודעים מלאכה אחת בלבד וסגנון אחד בלבד. מאיר שלו גילה את גדולתו לא רק ברומנים שחיבר, אלא גם בספרי הילדים משובבי הנפש שלו (ספרו "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני" עם איוריו של יוסי אבולעפיה הוא מספרי הילדים היפים, המשעשעים והמתוחכמים ביותר שעומדים על מדף ספרי הילדים שלנו), בהרצאות המופלאות שלו, בעיקר בנושאים מקראיים, ובטור הקבוע שהיה לו ב"ידיעות אחרונות", שבּוֹ אהב במיוחד להצליף על החרדים, שמצטופפים סביב הקופה הציבורית כדבורים מסביב לכוורת.
את השבטיוּת של החברה הישראלית ואת השנאה של החוגים החילוניים לחרדים שנתפסים בעיניה כעלוקות ניתן להדגים באמצעות ספר הילדים שלו "הכִּינה נחמה", שזכה גם לגירסת אנימציה עם ציוריו המקסימים והמחוכמים של יוסי אבולעפיה. הספר והסרט שהגיע בעקבותיו מכילים מסרים פרובוקטיביים לא מעטים – חברתיים ופוליטיים– אך דומה שהילדים, ולפעמים אפילו הוריהם אינם קולטים אותם בנקל בשל דקותם. במסווה של ספר ילדים ושל סרט אנימציה המתמודדים עם בעיית ההידבקות בכינים ובקשיי הטיפול בהן הצליח מאיר שלֵו לשרבב לתוך יצירתו חִצי ביקורת שנונים על החברה הישראלית הנתונה לסחטנותם של חוגים טפיליים, כמו נבחרינו ושרינו, וכמו החוגים החרדיים שיָצרו לעצמם ממשלה בתוך ממשלה ומדינה בתוך מדינה.
בתקופתנו הבתר מודרנית זה מכבר נבלעו הגבולות בין עולם הילדים לעולם המבוגרים, וטשטוש הגבולות מתבטא בהרגלי הצריכה של הלבוש, האוכל והתרבות. בעבר הלבישו ילדים בצבעי פסטל ילדותיים, ואילו כיום בולט הצבע השחור בין מבחר הצבעים המשמשים את מעצביה של אופנת הילדים; ולעומת זאת, סבא בן שבעים לובש לא פעם ג'ינס ונועל נעלי ספורט כשל נער בגיל נכדיו. בסניפי המזון המהיר מגישים לִבני כל הגילים המבורגר בלחמניה רכה העטופה במפיות-נייר, כאילו היו כולם – צעירים, מבוגרים וזקֵנים כאחד – ילדים קטנים שאינם יודעים ללעוס ולאחוז בסכין ומזלג. ובעולם הבידור והתרבות: בעוד שילדים משוֹטטים ב"רשת", ומגלים את סודות הסרטים הפורנוגרפיים, הוריהם מקבלים סדרות של סרטים מצוירים כדוגמת "משפחת סימפסון", שנראים כמו סרטים לילדים קטנים אך כלל לא נועדו לילדים ושום ילד לא יבין את הרעיונות ואת הרמזים הבֵּין-טקסטואליים הטמונים בהם.
לתוך סִדרה כזאת הוכנסו כל נושאי הביקורת על המציאוּת האמריקנית המשובשת של מִפנה האלף השלישי: טמטום, עצלות, גזענות, חוסר אחריות, הזנחה, חינוך לקוי, זלזול באיכות הסביבה, תקשורת שאינה ממלאת את תפקידהּ ומספקת בידור זול (Mainstream Trash), ניצול של מעבידים את עובדיהם ברוח הקפיטליזם החזירי, נהייה אחרי junk food מזיק, הפוגם בתוחלת החיים (זו מתבטאת בלהיטותו הרבה של הומר סימפסון אחר סופגניות מצופות בקרם הזרועות בסוכריות), ועוד ועוד.
בקצרה, כל הרָעות החולות של החֶברה האמריקנית, המדרדרות את המעצמה בה"א הידיעה של עולמנו אל תהומות האבדון, מוצגות בסִדרת האנימציה "משפחת סימפסון", המתחפשת לסִדרה קלה ומשעשעת. כזה הוא גם ספר הילדים של מאיר שלֵו והסרט המצויר שנוצר בעקבותיו. כִּינה קטנה שבָּקעה מבֵּיצה קטנטונת ומפלסת לעצמה דרך ביערות הקרקפת, עוברת מראש לראש, מצטרפת לקבוצת כִּינים ססגונית ומגוּונת, וכך חושפת כמעט ללא מילים את כל חולייה של החברה הישראלית. ואם לא הבחנו בעצמנו בדמיון שבין תפקידיו של הסרט על "הכִּינה נחמה" לבין תפקידיה של הסִדרה "משפחת סימפסון", הרי שבין הכינים היושבות על הראש יש אחת שאינה אלא מֶגי סימפסון, אחותו הקטנה של בַּרט סימפסון הקונדסי, זו המחזיקה בפיה מוצץ נצחי.
חבריה של הכִּינה נחמה מעודדים אותה וחושבים שהיא בת-מזל ש"תפסה ראש טוב", אך היא נתונה במרוץ מתמיד לשיפור גורל חייה. בראש וראשונה היא אינה מוכנה שיקראו לה "טפילה", וגם אם הכִּין החכם מנסה להרגיעה ולטעון ש"בעולם הזה כולם טפילים", ההסבר אינו מְרָצֶה אותה. במסע הדילוגים שלה מראש לראש מתגלה שאימא של יואב בוגדת עם אבא של נמרוד, ושחיזוריו הנמרצים של הדוד רפי אחרי הדיילת היפה רינה אינם עולים יפה בשל פנייתו לתכסיסי חיזור משומשים וחבוטים עד לזרא. כשהוא שואל אותה אם אפשר ללַוות אותה הביתה, היא עונה לו "חסר לך, יָא טפיל!". מוטיב הטַפִּילות היא ציר-היצירה הזאת, העוסקת בהתנהגות הטַפִּילית מכל צדדיה והֶבֵּטיה.
ולא חסֵרה כאן גם ביקורת פוליטית רבת אנפין. הכִּינה נחמה מגלה ש"לחיילים יש ראש קטן", ושהשׂר "הנכבד", המבקש מהדיילת שתייה, שורק לה כפרחח, ואחר-כך מתקשה להחליט בין תה לקפה. גם להחלטה "נכבדה" ו"הרת גורל" כזאת הוא זקוק ליועץ, שיחליט בעבורו וילחש את התשובה באוזנו. אותו שר "נכבד" מתגלה בשיא פעולתו כשהוא מֵציץ מבין פחי הזבל ומעביר חבילת שטרות כסף לגבר מן הקהילה החרדית הממהר ותוחב את החבילה לתוך כיסו. כשמוזמן השר לתכנית ריאיונות (לאחר שעוזריו ויועציו הכינו בעבורו את התשובות לכל השאלות) מדלגת הכִּינה נחמה לראשו של המַנחֶה, וכך יוצרת לעצמה תכנית ריאיונות משל עצמה (לפנינו talk show בתוך talk show, כשם שהחרדים יצרו ממשלה בתוך ממשלה).
הרעיון הזה של תכנית ריאיונות בתוך תכנית ריאיונות היא הטַפִּילות בשׂיאהּ, ותעיד גלריית הדמויות שמופיעה בתכנית "בין השׂערות" שבהנחיית הכִּינה נחמה: ריאיון עם כִּינה שחזרה בתשובה וחיה בתוך פֵּאה, ריאיון עם הפִּשפֵּש שעלה למעלה, עם קרצייה שכָּתבה את הספר "יומנו של טפיל" ועם עלוקה "שחזרה מטיול בברזיל". כבלי משים ובחטף מופיעה בכל פעם דמות חרדית: על כבשׁ המטוס של הדיילת רינה עולה גבר חרדי, השׂר נותן כאמור חבילת שטרות לגבר חרדי, בוועדה שבָּה מעבירים את התקציב הממשלתי יושב לימינו של השׂר ח"כ חרדי. כשהשר הנגוע בכינים מרים ידו כדי להתגרד, וכך נחשפת לרגע קט קרחתו המכוסה בפֵאה, מונים את היד המורמת, התקציב מאושר כהרף-עין וכולם מאושרים וזורחים מנחת.
קשה להעלות על הדעת סָטירה ישראלית כה נוקבת על הטַפִּילות המפלגתית והחרדית בכנסת ישראל מאשר הסָטירה הכלולה בספר הילדים "התמים" של מאיר שלֵו הכִּינה נחמה ובסרט האנימציה שברא מן הספר הזה הצייר-המאייר יוסי אבּוּלעפיה וצוות של אנימטורים מוכשרים. אף-על-פי-כן, רבים ממשיכים לקרוא את הספר הזה כספר ילדים המעודד את הילדים להיפטר ממגפת הכִּינים הפוקדת אותם מִפּעם לפעם, או שמא מרתיעה אותם להיפטר מן הכִּינים, כי הם מתחילים לאהוב את היצור הזעיר הזה שקופץ מראש לראש, ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, עד שהוא פורשׂ לנגד עינינו את העולם כולו בראי עקום.
השסעים המפלגים את החברה הישראלית – חילוניים מול דתיים, גורמים יצרניים מול גורמים טפיליים הנתמכים בכספי ציבור, מדינאים מול קהל הבוחרים שלהם – מוצגים אמנם בספר "הכּינה נחמה" כסיפור אלגורי, שלא הילד יבחין בה, אלא הוריו. מאיר שלֵו הניח אפוא לפני קוראיו שני ספרים: אחד לילדים, שייהנו מן המִפנים המשעשעים של העלילה, ואחד למבוגרים, שיזהו את הרמיזות החתרניות. עם זאת, מאחר שהדברים מוצגים בדרכי עקיפין מחוכמות, ביכולתם לחלחל לתוך הלב ולהשפיע עליו יותר מכל מאמר או נאום של אינדוקטרינציה ישירה. סיפורים כמו הכִּינה נחמה הם "טיל רב שלבי": תחילה הוא מונחה אל המטרה וחודר לנפש הילד, אחר-כך הוא מתביית בה וממשיך להניעה וכך מגדיל את טווח השפעתו – מילדוּת ועד בגרות.
לפיכך, הורים לא מעטים קוראים כיום את ספרי הילדים לפני שהם קונים אותם לילדיהם, כי "גירסא דינקותא" ממשיכה להשפיע את השפעתה לאורך ציר הזמן, וכוחה רב וארוך-טווח משל יצירה למבוגרים. לפנינו דוגמה אחת מִני רבות למגמה ההולכת וגוברת בספרות העברית, ובספרות הילדים בכללה: אם "כור ההיתוך" הבן-גוריוני ניסה ללכד את העם ולעשותו מִקשה אחת, הרי שמציאוּת ימינו – מציאוּת מפלגתית ומפלגת – המשתקפת בספרות אינה מחפשת את הגורמים הקונצנזואליים, אלא מחדדת את ההבדלים וחושפת את השסעים. בימים טרופים אלה, ספרו של מאיר שלו "הכינה נחמה" רלוונטי מתמיד. כמה מצער שסופר כה מוכשר וחד עין נעלם מנוף חיינו. חבל על דאבדין.
