הכל בגלל קוצו של יום

לציון יום הדואר הבין-לאומי החל ב-9 באוקטובר

על שירו של סמואיל מרשק "דואר" בתרגום לאה גולדברג

המעשייה המחורזת "דואר" (1927) היא אחת מיצירות הילדים היפות שפרסמה לאה גולדברג (להלן: ל"ג) בעת שעבדה בקביעות בהוצאת "ספרית פועלים" וכתבה מדי שבוע למוספי הספרות ולעיתוני הילדים. חיבר אותה סמואיל מרשק, האישיות המובילה בספרות הילדים הרוסית בתקופה הסובייטית. ל"ג הוציאה אותה בעצמה בהוצאת "פז" בשתי גרסאות – האחת בסטנסיל, בשלהי 1942, והשנייה בהדפסה מהודרת בסוף המלחמה (ראו בספרו של גדעון טיקוצקי, "לאה גולדברג: כל שירי הילדים", א, תל-אביב 2023, עמ' 205 - 210).

על גבי המהדורה המהודרת נרשם שמהּ של ל"ג ונמחקה ההערה "מעובד לפי מרשק" שהופיעה במהדורת הסטנסיל הצנועה. משום מה, כך בחרה לנהוג המחַבּרת (ו/או ההוצאה) גם כאשר יצאה לאור ב-1968 המעשייה המחורזת "המפוזר מכפר אז"ר". בשלב שבּוֹ הוציאה המשוררת את המעשייה בלוויית ציורים פרי-עטה, נמחק שמו של מרשק מן העטיפה. היצירה המעובדת הפכה לכאורה ליצירת מקור.

בשפה האנגלית רוֹ­וח הפתגם "a day late and a dollar short" המתאר את חוסר יכולתו של האדם להגיע למטרתו ולבצעה, מחמת מוגבלותו או בשל תעתועי גורל שאינם תלויים בו. מעשיותיו המחורזות לילדים של סמואיל מרשק מבוססות לא אחת על סיטואציות משעשעות המוליכות לתוצאות אבּסוּרדיות הנראות דמיוניות (אף למרבה הפרדוקס הן בהחלט עשויות להתרחש במציאוּת "הפשוטה").

סיטואציה אבסורדית מציינת, למשל, את המעשייה "המפוזר" משנת 1932 (המוּכּרת לקורא העברי בתרגומה-עיבודה של ל"ג שהוכתר כאמור בכותרת "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר"). הגיבור המפוזר מתכוון לנסוע בחשמלית לתחנת הרכבת בלנינגרד ומשם ברכבת למוסקבה, אך נרדם בקרון מנותק, מבלי דעת שעוברות עליו שעות ארוכות מבלי שהתחיל את מסעו. במעשייה המחורזת "דואר", לעומת זאת, במעשייה המחורזת "דואר" משנת 1927, לפנינו גיבור שאינו אלא חפץ מואנש (מכתב) העורך מסע מיותר מסביב לעולם ברדיפה אחרי הנמען, העובר ממקום למקום (והמכתב בעקבותיו). מכתב זה אנושי יותר משולחו ומנמענו ואפילו מכל הדוורים המובילים אותו בערי-הבירה של ארצות המערב. אפילו ברכבת מועידים לו קרון מיוחד כשל נוסע נכבד במחלקה הראשונה.

גם במעשייה חסרת-הפעילוּת ("המפוזר") וגם בזו רבת-הפעילות ("דואר") – המטרה אינה מושגת כמתוכנן ולפנינו מהומה רבה על לא דבר. במעשייה "המפוזר" נדמה לגיבור שהוא נוסע ברכבת מת"א לירושלים, אך למעשה הוא נשאר בת"א (בקרון מקולקל העומד בצד). במעשייה "דואר", הגיבור (המכתב) מסובב עולם ומלואו, אך לשווא. בסופו של דבר הוא חוזר לנקודת המוצא שלו בת"א (במקור פטרבורג). האם לפנינו יצירות חתרניות המלמדות כי ההתייעלות הטכנולוגית (הרכבת והמטוס), אינה מייעלת בלי התייעלותו של האדם הנזקק לשירותי הטכנולוגיה? דומה שבברית-המועצות ראו ביצירה כמו "דואר" יצירה המלמדת על יעילותו של הדואר הסובייטי, המוצא את נמעניו בכל מקום בעולם (ואגב-אורחא מלמדת את הקורא הצעיר שיעור בגאוגרפיה).

במקור הרוסי המעשייה נפתחת בסיפור על מכתב שנשלח מרוסטוב לסופר בוריס ז'יטקוב, מחבר הספר "נפש החיה : סיפורים מחיי חיות-היער שנפלו בידי האדם" (ל"ג לא בחרה בנמען ידוע ומפורסם, וקראה לו בשם "יצחק בן-דרור מרחוב הכרם" – שם מומצא או שם שהמשוררת ניסתה, בחיוך קונדסי, לחלץ אותו מאלמוניותו). ואולם, מתגלה שהסופר ז'יטקוב טס לברלין לפני זמן קצר ועל כן המכתב הרשום צריך לצאת בעקבותיו לברלין, בירת רפובליקת ויימאר, שאוכלוסייתה מנתה אחרי מלחמת העולם הראשונה ארבעה מיליון תושבים.

המכתב נשלח אפוא במטוס לברלין, אך שם מתגלה לנושא המכתבים שהסופר ז'יט'קוב יצא בלילה הקודם ללונדון. נושא המכתבים הבריטי מגיע ליעד המדויק בלונדון, אך שם מתגלה לו שהוא איחר, כי הסופר יצא באניית קיטור לברזיל. המכתב המעוטר בבולים ובחותמות דואר למכביר מגיע לברזיל, אך שם מתברר שאתמול חזר הסופר ללנינגרד. כך הסתיים מסע חובק זרועות עולם, שיכול היה להסתיים בשעות ספורות אלמלא השתבשה הסינכרוניזציה בין האדם למנגנון ולטכנולוגיה. השיר מסתיים בקריאת הלל לדוורים הנושאים על שכמם תיק עמוס במכתבים ובחבילות, ועושים את מלאכתם באמונה ובדייקנות.

במהלך המסע נושא המכתבים הלונדוני מביא את המכתב ל"רחוב בובקין" בלונדון. מפת לונדון אינה מגלה רחוב כזה, אך יש בה רחוב בשם "רחוב דובקין". אין מדובר בטעות שנפלה במהלך התרגום. השם "בובקין" משולב הן במקור, הן בתרגומיו לעברית וליידיש:

אפשר שסמואיל מרשק, שלמד בלונדון ביחד עם רעייתו, והכיר את העיר ורבים מאתריה, שיבש במתכוון את שם הרחוב והעניק לו כינוי קומי במקצת, או שמא טעה בקליטת שמו של הרחוב הלונדוני. אין לדעת, אך מעניין לגלות שיצירה זו בעיבודה המתורגם לאנגלית (בשם "Hail to Mail") זכתה, ועדיין זוכה לפופולריוּת רבה בספרות הילדים האנגלית.

במהלך היצירה נזכרים גם אתרים בברית-המועצות: טיפליס, טגנרוג, טמבוב ובאקו; דוברובקה, פוקרובקה, קלין ובולוגויה. אף-על-פי-כן, הבכורה מגיעה כאן למכתבים רשומים ("באחריות") הנשלחים ליעדים שבמרחבים ובמרחקים. ככלות הכול, היצירה שלפנינו היא יצירה אוניברסליסטית, החובקת זרועות עולם, כמקובל ביצירות הילדים של משוררת קוסמופוליטית כדוגמת ל"ג.  

חלק מהאתרים נבחרו לצורכי חריזה ומשקל: המכתב לבוריס ז'יטקוב נשלח מרוסטוב, וגם דוברובקה ופוקרובקה נבחרו לצורכי חריזה ומתוך שיקולים פרוזודיים. לא כן הדבר בתרגומה של ל"ג. מתוך כל המקומות ברחבי הארץ שמהם נשלחו כל אותם מכתבים וגלויות, הגודשים את ילקוטו של נושא-המכתבים (חדרה, עפולה, יגור, עין -חרוד, נתניה, ביתניה, קיבוץ עמיר), רק המילים "נתניה" ו"ביתניה" חורזות אגב סטייה מן ההגייה המקובלת.

ל"ג החליפה את נקודת המוצָא של המסע מלנינגרד לתל-אביב. נושא המכתבים שלה הוא צעיר חביב במדים כחולים עם כפתורי מתכת מהבהבים: "מִי צִלְצֵל בִּמְצִלָּתִי? / מִי עוֹמֵד לְיַד דַּלְתִּי? / כְּחֹל מַדִּים וּשְׁחֹר עֵינַיִם, / יַלְקוּטוֹ עַל הַמָּתְנַיִם. / כַּפְתּוֹרָיו מְהַבְהֲבִים – / זֶה נוֹשֵׂא הַמִּכְתָּבִים, / יְדִידֵנוּ הֶחָבִיב / בֶּן עִירֵנוּ תֵּל אָבִיב! / מִכְתָּבִים רַבִּים נִתְּנוּ לוֹ / (יַלְקוּטוֹ שָׁמֵן מְאֹד) / מֵחֲדֵרָה, / מֵעֲפוּלָה, / מִיָּגוּר / וְעֵין חָרוֹד".

בתרגמה את המעשייה "דואר", המירה ל"ג את האתרים הרוסיים באתרים ארץ-ישראליים, ולא קשה לזהות שהיא בחרה את אתריה מסיבות פוליטיות יותר מאשר מסיבות פואטיות. הקיבוצים יגור (בתחילת דרכו), עין חרוד, ביתניה ועמיר זוהו כולם עם השומר הצעיר, ונבנו על חורבותיהם של כפרים ערביים. גם אדמותיהן של חדרה ועפולה נקנו מאפנדים ערבים עשירים לצורך יישובה של הארץ בידי חלוצים יהודיים, פליטי הפְּרעות. הזדהותה של המחברת עם קיבוצי השומר הצעיר ועם סבלם של ערביי ישראל הובילה לבחירת האתרים ביצירתה המעובדת "דואר".

גם האתרים ברחבי העולם לא נבחרו אלא מסיבות פוליטיות. לנינגרד וברלין הוחלפו בתל-אביב ובקהיר. גיבורה של ל"ג, האדון יצחק בן-דרור, נוסע לקהיר בטיסה והמכתב ברכבת. בעת פרסום הנוסח העברי ב-1942 ביקשה המשוררת כמובן למחוק את ברלין, אך שכחה שלקהיר (שאותה שיבצה בתרגום במקום ברלין) אי אפשר היה באותה עת להגיע מתל-אביב בטיסה אזרחית או ברכבת (טעות דומה בכרונולוגיה של האירועים ניכרת בשיר "תל-אביב: 1935", שבּוֹ מתארת המשוררת את נמל תל-אביב כאילו עמד על תלו ב-1935, בעוד שחניכת הנמל התרחשה רק ב-1936).

בתרגום שלהּ מתואר עובד הדואר הקהירי השמן מחפש את אדון יצחק בן-דרור בבית-מלון בקהיר (כיצד יודעים בדואר המנדטורי היכן מתאכסן בקהיר נמענו של המכתב? התרגום אינו מתעכב על שאלה קטנונית כזו, ומצעיד את נושא-המכתבים קדימה): "צוֹעֵד הוּא בִּשְׂדֵרַת דְּקָלִים / בֵּין מְכוֹנִיּוֹת וְטַיָּלִים / בְּחֹם הַצָּהֳרַיִם / בְּעִיר שֶׁבְּמִצְרַיִם. / סוֹף-סוֹף נִגָּשׁ הוּא אֶל שׁוֹעֵר / שֶׁל בֵּית מָלוֹן וְכָךְ אוֹמֵר: / "מִכְתָּב לִי לְאוֹתוֹ אָדוֹן, / שֶׁבָּא אֶתְמוֹל בָּאֲוִירוֹן". / קוֹרֵא הַכְּתֹבֶת הַשּׁוֹעֵר – / וְנֶאֱנַח וְכָךְ אוֹמֵר: / "הָאִישׁ מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / לְלוֹנְדוֹן טָס אֶתְמוֹל בַּלֵּיל".

מצרים – שלא כארצות אחרות הנזכרות בגרסה העברית של ל"ג לשירו של מרשק –צירפה את חתימתה לאמנה האטלנטית רק ב-1945 וחָברה במאוחר לבעלות הברית שנלחמו במדינות הציר. יש להניח שמצרים זכתה להיכלל כאן (בתיאור הטיול הגלובלי של המכתב שנשלח מלנינגרד), כי בשלהי 1942, כשיצאה המעשייה המתורגמת של ל"ג, כבר הצליח הצבא הבריטי בסדרת קרבות קשים ובעיקר בקרב אל-עלמיין להדוף את הצבא הנאצי שנלחם נגד בעלות הברית בצפון אפריקה והגיע עד מצרים. כך ניצל היישוב בארץ-ישראל מן הכיבוש הנאצי. מכל מקום, בשנת 1942, כשנזקק הצבא הבריטי להעביר ציוד צבאי דרומה כדי להילחם בגדודיו של רומל שהתקדמו לעבר מצרים, הקימו הבריטים גשר מעל תעלת סואץ שאִפשר נסיעה רצופה מחיפה עד קהיר. רכבת מתל-אביב לקהיר לא הייתה קיימת באותה עת.

חרף אי-הדיוקים, כל הסימנים מראים שאתריה של ל"ג לא נבחרו באקראי או כלאחר יד. אף-על-פי שלא הייתה בעלת שייכות מפלגתית מוצהרת וחיברה באותה עת לבקרים שירי-ילדים, המנוטרלים לכאורה מעניינים מדיניים, היא הייתה בעלת תודעה פוליטית עמוקה. קוראיה הצעירים, וגם הוריהם שנחשפו לשירת-הילדים שלה ב"דבר לילדים" וב"משמר לילדים" לא זיהו כנראה את הכוונות החתרניות שהוטמנו במיטב שיריה ותרגומיה. גם בביקורת שנכתבה על שירי הילדים שלה בדרך-כלל לא אובחנה התופעה.

*

האם כתב מרשק את שירו מתוך כוונה חתרנית? כן ולא. מצד אחד, המנגנון הביורוקרטי בשירו מגיע ליעדו רק לאחר סיבובי סרק רבים שרק מרחיקים אותו מן היעד (וכשהיעד מושג מתברר שכל הניסיונות המסובכים להשיג את הנמען ברחבי העולם היו מיותרים לחלוטין). ההתייעלות השבלונית של משרד הדואר (כמטונימיה לממשלה כולה) אינה מתאימה לאופי האנושי שאינו שַׁבּלוני ופועל לא פעם באופן ספונטני ובלתי-צפוי. מצד שני, הממשלה שהעניקה למרשק ארבע פעמים את "פרס סטלין" ופעמיים את "עיטור לנין" הייתה משוכנעת שהוא מתומכיו של המשטר הסובייטי החדש ושיצירה כמו "דואר", המתארת את חידושי הטכנולוגיה, קושרת כתרים לחיים החדשים והמודרניים, שאותם תיארו המשוררים הפוטוריסטיים, מה גם שהמשורר סיים את שירו בהצדעה לדוור הרוסי.

אפשר שרקעו היהודי והשכלתו העברית של מרשק הותירו הדים רפים ברקע יצירותיו המושרשות כל-כך בתרבות הרוסית (מרשק תרגם, למשל, לרוסית את שירו של ביאליק ביידיש "דאָס לעצטע וואָרט" – "הדָּבר האחרון"). ייתכן שהסיפור על המפוזר שנשאר בקרון מנותק ולא הגיע ליעדו מבוסס על אחת ממעשיות "חכמי חלם". זו מספרת את קורותיו של חלמאי שיצא בדרכו לעיר הגדולה ולפני שנרדם סימֵן בענף את כיווּן המסע, אך בלילה עברה במקום עגלה ושיבשה את הכיווּן המסומָן. חזר החלמאי בטעות לעירו, והתפלא עד כמה דומה העיר הגדולה לחלם. ייתכן שהסיפור על המכתב שהחמיץ בכל פעם את הנמען ביום אחד מבוסס על סיפורים כדוגמת "החצוצרה נתביישה" של ביאליק, שבּוֹ המשפחה איחרה להתיישב בכפר ביום אחד, והאיחור גרם לה לסבול צרות צרורות. מן הראוי לציין שסיפור זה התפרסם ב-1915 ברוסית עוד לפני שהוגש לקורא העברי, ולא במקרה. הוא נועד לרמוז לחוגי המשכילים ששירות בצבא הצאר במלחמת העולם הראשונה, לא יעניק לחיילים היהודיים אהדה וזכויות כלשהן.

כך או אחרת, המעשייה המחורזת "דואר" מראה שכל אחד פועל כראוי: הדואר פועל כראוי והסופר בוריס ז'יטקוב פועל כראוי, אלא שאין סינכרוניזציה בין הספֵרה האישית לספֵרה הציבורית והיעד אינו מושג כראוי. המנגנון הביורוקרטי והאדם אינם מתואמים, כי המנגנון קפוא ומקובע ואילו האדם איננו רובוט. פעילותו הספונטנית של ז'יטקוב משבשת את התואַם שבין המכונה לאדם ומביאה לסדרה של איחורים הגורמת למכתב שיסתובב לשווא סביב העולם ויגיע אל המען הקרוב באיחור ניכּר.

---