הכלניות של אלתרמן

ראיון עם גואל פינטו (כאן תרבות) על ספרה החדש של פרופ' זיוה שמיר "כלניות"-על פזמוני אלתרמן

פורסם: כאן תרבות , 15/1/2023

לחצו על התמונה כדי לשמוע את הראיון ->>

עיקרי הראיון שנערך במסגרת התכנית "גם כן תרבות", (כאן) ב-15בינואר 2023

כשסיים אלתרמן את הגימנסיה הרצליה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, שלח אותו אביו ללמוד אגרונומיה בטכניון בננסי שבצרפת. יצחק אלתרמן קיווה שלבנו יהיה מקצוע מכובד, שמפרנס את בעליו ושמסייע להקמת המפעל הציוני בארץ-ישראל. אבל אלתרמן עבד שבועות אחדים במקווה ישראל, ועבר למערכת "הארץ" שם עבד בתרגום ידיעות שהגיעו בטלפרינטר מסוכנויות הידיעות בעולם.

מובן שכרו היה אפסי בהשוואה לשכרו של מהנדס אגרונום, ואלתרמן היה חייב להוכיח לאביו שהוא אינו שטותניק. אצל אלתרמן ב"שירים על רעות הרוח" המשוררים מוצגים באוטו-אירוניה כ"רועי רוח" שעוסקים בשטותים (כך הוא מכנה את השטויות – במילה המשובשת "שטותים"). עמיתי פרופ' עוזי שביט, כשעמד בראש מוסד אלתרמן, נתגלגלה לידו רשימה שכתבה לאה אלתרמן, אחותו של נתן אלתרמן, וגם היא מכנה את המשוררים "רועי רוח ומבלי עולם", אך מצדדת בהם כמובן. אלתרמן רצה להוכיח שאפשר להביא תועלת רבה בכתיבת שירה, המעלה לציבור את המוראל בשעות קשות, ואפילו להתפרנס משירה.

האב, יצחק אלתרמן, כתב שירי ילדים בשביל הסמינר לגננות שהקים, והתפרנס מן המקראות שהוציא ומכתב-העת "הגינה" שערך עם ידידו יחיאל הלפרין, אביו של המשורר יונתן רטוש. אחד מעמיתיי, ד"ר שמואל טרטנר, אמר לי: "האב כתב את 'יש לנו תיש', והבן את 'שמחת עניים'. יחי ההבדל הקטן!".

לצורכי פרנסה התחיל אלתרמן לכתוב ב"הארץ" שירה קלה בענייני דיומא – שירי "רגעים" ו"סקיצות תל-אביביות" שהעלו במקצת את משכורתו של מתרגם ידיעות מהטלפרינטר. אחר-כך, לאחר שהתחתן ונולדה לו בתו, הוא ביקש העלאה, וכששוקן סירב לבקשתו, הוא נאלץ לעבור לעיתון "דבר". שם הוא התחיל לכתוב את שירי "הטור השביעי", שבחודש הבא ימלאו 80 שנה להופעתם. הטור "נקודת ארכימדס" וכ-700 הטורים שבאו אחריו הפכו ל"ספינת הדגל" של העיתונות העברית. אנשים היו מצטופפים ליד בית המערכת של עיתון "דבר" לפני יציאתם ליום עבודה, כדי להיות הראשונים שיקראו את ה"טור" החדש של אלתרמן שהודבק לפנות בוקר בחלון הראווה של בית עיתון "דבר".

במקביל הוא התחיל לכתוב פזמונים לבמה הקלה. במות בידור כמו "הקומקום", "המטאטא" ו"לי-לה-לו", פרחו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. למענן חיבר אלתרמן בעיקר דואטים של "הוא והיא" שהתאימו לשחקנים וגיוונו של הלהקה.חלק גדול מפזמוני אלתרמן נשמעו מעל "גלי האתר" וגם זה הוסיף משהו לפרנסתו.

בעשור האחרון שלו הוא תרגם מחזות, וכשנתגלגל לידיו המחזה של סמי גרונימן "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" הוא לא רק תרגם אותו אלא גם הוסיף לו פזמונים (בהיכליו יושב שלמה – וי ליומי וי ללילי). כך נעשה המחזה למחזמר, שהצליח כל כך, עד שלראשונה בחייו נתגלגלו לכיסו אל אלתרמן סכומי כסף אדירים.

הוא לא ידע לנהל את ענייניו הכספיים, ונותר לו חוב ענק לשלטונות המס, שאותו הוא לא הצליח להחזיר בזמן וזה מירר את חייו. הוא ניסה לשכפל את ההצלחה במחזה "אסתר המלכה" (שממנו אנחנו מכירים את הפזמון "שיר ערש" – היכל ועיר נדמו פתע), אבל המחזה כשל, הורד מן הבמה והיסב לתאטרון הפסדים.

בשנת 1965 הועלה המופע "שוק המציאות" עם יונה עטרי ואילי גורליצקי, כדי "לשכפל" את השגיו הכלכליים של המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". בשנת 1969, ממש לפני מותו, יזם הבמאי שמואל בונים את מופע הפזמונים "צץ וצצה" (במקום מחזה בשם זה, הוחלט להעלות ערב של פזמוני נתן אלתרמן בהשתתפות צעירים, בוגרי הלהקות הצבאיות: רבקה זהר, טליה שפירא, מנחם זילברמן, עזרא דגן). למופע זה כתב אלתרמן את פזמוניו האחרונים "זמר שלוש התשובות" ו"אוריאנה".

בתחומי הפזמונאות ושירי הזמר אין לאלתרמן מתחרה – לא בכמות ובאיכות, גם לא בתחום אורך חייהם של הפזמונים. הם כמו אילנות ירוקי-עד שאינם מתיישנים ואינם נובלים. הם קלסיקה בת ימינו.

על השיר "צריך לצלצל פעמיים"

השיר נכתב בשנת 1939 – לתכנית הראשונה של במת הרוויו "כל הרוחות" ("כוסות רוח").משקף את מצוקת הדיור בשנות השלושים, בימי עליית ההמונים מגרמניה, שחלקה הגיעה לתל-אביב. בעלי הבתים העלו את המחירים (דובר אז על "פרוספריטי"). אנשים השכירו חדר בדירתם לדייר-משנה, ואז נולד המנהג לצלצל פעם או פעמיים, כדי שידעו אל מי בא האורח המחכה מאחורי הדלת.

כאן מצפה רווקה בודדת ומבוגרת, שהיה לה ידיד שביקר אותה בקביעות, אבל אף פעם לא התחייב שהקשר ביניהם יהיה לו עתיד. והנה הוא נעלם פתאום מן האופק, והיא נשארת לבדה, מחכה לשובו, מוכנה לקבל אותו בזרועות פתוחות, מבלי שיצטרך לתרץ את העלמותו. ייתכן שהיא אחת העולות החדשות מגרמניה, כי בנוסח ראשון של השיר מדובר על תלתליה הזהובים. היא שרויה בבדידות גמורה: היא ככל הנראה "עולה חדשה" בלי מכרים רבים, הגבר האהוב נטש אותה, היא כלואה בחדרה השכור, כנועה כאסקופה הנדרסת, וסיכוייה לפגוש מישהו אחר אינם גדולים במיוחד.

בנוסח ראשון של השיר היא מזכירה לגבר את כתובתה המדויקת "כְּתָבְתִּי – הַגָּלִיל מִסְפָּר שְׁנַיִם, / קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין". היא גרה אמנם בקומה ראשונה, אך הבית הוא "מספר שניים" – רמז למקומה בלבו של הגבר. כמו בשיר "אתך בלעדיך" (לחן נורית הירש, ביצוע יורם גאון).

ברחוב הגליל (שנקרא אח"כ רחוב מאפו) התגורר אלתרמן עם אשתו הצעירה, וכבר אז התחיל הרומן רב השנים שלו עם צילה בינדר – כך שההתלבטות בין שתי נשים ליוותה את חייו כל חייו.

בשלב מאוחר יותר בחר אלתרמן לגור ברחוב אחר שיורד אל הים - שדרות נורדאו. לים תפקיד חשוב בשירת אלתרמן – גם פשט וגם מטפורה וסמל. הוא חיבר שירי ים רבים כגון "שיר הספנים", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", "ספני שלמה המלך", "אני הוא גדליה רבע איש" ועוד.

ישיבה בסמוך לים אגב ציפייה לגבר שהפליג למרחקים - מוטיב זה מעלה גם את זכרם של סיפורים מיתולוגיים ארכיטיפיים, כמו סיפור פנלופה שמחכה לאודיסאוס (גם היא יושבת ואורגת, כמו התופרת אצל אלתרמן), או סיפור סולוויג שמחכה לפר גינט במחזהו של איבסן. אבל בשתי היצירות האלה הגיבור חוזר הביתה לאשתו או לארוסתו, וכאן אין "סוף טוב". גם לא נרמז שיש סיכוי לסוף טוב.

אלתרמן גם כתב את "פונדק הרוחות" על נעמי שבעלה האמן חנננאל ברח מהבית באמצע הלילה, ונרמז שהם מתאחדים רק לאחר המוות. סיפורי האהבה שבשיריו (רבים מהם נגנזו) אינם סיפורים עם סוף טוב. גם בשיר הגנוז "תליית חלומות" (הבנוי על המיתוס של טריסטן ואיזולדה) האישה נאמנה כשפחה נרצעת והגבר אינו יודע נאמנות מהי.

הטעות שעשה הגבר כשצלצל פעם אחת, בנוסף לטעות שעשתה האישה שהתמהמהה ולא פתחה את הדלת מיד, עלו לה בלכתו של הגבר האהוב לבלי שוב. ומה היה קורה אילו לא טעו השניים, האם יש ערובה שהם היו נשארים נאמנים זה לזה לנצח נצחים?! את זאת אין לדעת, אך הסיפור הלא-סגור של הפּרֵדה המקוטעת שהשאיר את הגיבורה בפה פעור, "אוכל את לִבּהּ" ואינו נותן לה מנוח.

הצלצול בפעמון וההשתהות במענה ("לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ") מזכירים יחסי הדוד והרעיה בתנ"ך: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי  [...] קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי" (שיה"ש. ה, ב-ו).

בדמותה של האישה המצפה לגבר ללא תנאי וללא תלונה, יצק אלתרמן גם אמת אישית כאובה. לאחר הופעת ספרו הראשון כוכבים בחוץ (1938) הצטלבה דרכו עם דרכה של הציירת צילה בינדר, האישה השנייה של חייו, שהקדישה לו את כל חייה (מעניין שעל דמותה של צילה המקראית נכתב:"וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה", בראשית ד, יט). אלתרמן לא הִרבּה לחשוף בפומבי את סודותיו הביוגרפיים הכמוסים, אך בדמותה של נעמי, גיבורת "פונדק הרוחות", יש לא מעט קווים מדמותה של צילה, ולא רק מדמותה של רחל מרכוס, רעייתו של המשורר.

כך, למשל, כשנעמי הנאמנה אומרת לחלפן בפתח במערכה הרביעית "אַל תְּדַבֵּר בְּקוֹל גָּדוֹל כָּל כָּךְ / אַל תִּתְהַלֵּךְ. אַתָּה מַפְרִיעַ לְהַקְשִׁיב. עָלַי / לִשְׁמֹעַ אֶת צְעָדָיו בָּאִים", אפשר להיזכר בהקשר זה בסיפוריהן של מכרותיה של צילה, שסיפרו שכל ימיה לא אירחה הציירת בביתה את חברותיה, בטענה-תואנה ש"אולי אלתרמן יבוא". רק לאחר מותו התחילה לארח ולהתארח.

על כן, גם פזמון כדוגמת "צריך לצלצל פעמיים" עשוי לשקף את מערכת היחסים ששררה בין המשורר לציירת. היא יושבת רכונה על מלאכתה, ומוכנה לקבל בשמחה את הגבר המודה באוזני אהובתו (מבלי לחוש כמה פוגעות מילותיו) כי נכנס אליה "בֵּינְתַיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב", ואף מפצירה בגבר ומבטיחה לו שאם יחליט להגיע "אֵין צֹרֶךְ בְּבֶכִי וָצַעַר / סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ".

וחננאל – בן-דמותו של אלתרמן (חנן = נתן) אומר בפתח התמונה השישית והאחרונה של "פונדק הרוחות": "הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ. כִּבְעֵת לֶכְתִּי מִפֹּה. / וְהִיא לֹא כָּאן. לֹא נְעוּלָה הַדֶּלֶת. / הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה". מובן שהדלת הפתוחה מרמזת גם לדלתות לִבָּהּ של האישה האוהבת, שמשאירה את הכול "פתוח" – ליד המקרה (גם האישה שבפזמון אומרת: "וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם", ורומזת גם לדלתות הלב). אולי האמינה צילה שחלון ההזדמנויות יאיר לה יום אחד את פניו, והמשורר יעזוב את ביתו ויקשור את גורלו עם גורלה, אך היא נשארה בגפה כל ימי חייה – ללא בעל וללא פרי-בטן.

תקתוק מכונת התפירה = תקתוק הזמן הזורם בכיוון אחד – ללא שוב. שיר עצוב.