הלץ והצל

לציוּן 21 בנובמבר, יום פטירתו של הממַשל הנודע1

על השפעתם הישירה והעקיפה של משלי קרילוב

המשל לסוגיו הוא, כידוע, ז'נר אלגוריסטי עתיק-יומין המצוי הן בתנ"ך ("משל יותם", "כבשת הרש"), הן בספרות חז"ל ("משלי מלכים", "משלי שועלים") והן בברית החדשה ("הבן האובד", "השומרוני הטוב"),. בימי-הביניים נודע שמו של הממשל ברכיה הנקדן שפעל בנורמנדיה ובאוקספורד, ותרגם "משלי שועלים" ממקורות מזרחיים ויווניים. המשל היווני מוּכּר ברחבי העולם בזכות משלי אזופוס, שנתגלגלו בחלקם לידיהם של סופרים ידועים כדוגמת הממַשל הצרפתי ז'אן דה לה פונטֵן (1621 – 1695) והממַשל הרוסי איוון אנדרייביץ' קרילוב (1769 – 1844). משלי קרילוב זכו לתרגומים עבריים רבים, שהידועים שבהם הם תרגומיהם של חנניה רייכמן (1949) ושל חגית בנזימן (2015).  

המשל מציג לפנינו סיפור קונקרטי, קצר ומושך-לב, שגיבוריו ועלילתו לקוחים בעיקרם מעולם החי ומן הספֵרה האנושית. אחרי הסיפור מגיע הנמשל – הלקח האינטלקטואלי המופשט העולה ובוקע מן הסיפור המוחשי. הנמשל, בין שהוא נמסר בגלוי, בין שהוא סמוי מן העין ותלוי בפרשנותו של הקורא או המאזין, הוא למעשה המטרה שלשמה חוּבּר המשל. לנמשל מתלווה בדרך-כלל נימה דידקטית כלשהי, ויש לו מגמה רפורמטיבית: הוא מציג בקלונם את חורשי הרעה ואת האווילים למיניהם, כדי להביא לתיקונו של המעוּות ולהחזיר בעולם את הסדר הטוב על כנו.

תפקידו של המשל הוא אפוא תפקיד חינוכי ומתקן: הוא נועד לחנך את האדם החוטא או הטועה, אף להזהיר את הציבור כולו ממעשי עוולה ואיוולת. את משל "כבשת הרש", למשל, השמיע נתן הנביא באוזני דוד המלך כדי להוכיח אותו על החטא שחטא כשלקח את בת-שבע מאוריה (שמואל ב, יב, א-יד). הסיפור הגלוי נועד לפתות את המלך להאזין למסופר, בטרם ידע שמדובר בסיפור אלגורי, שהוא גיבורה הראשי. תגובתו הנרגשת והנרגזת של המלך על המשל הסיפורי, נתנה לנביא, איש-הרוח, את האפשרות להסתכן ולהודיע למלך באומץ-לב: "אַתָּה הָאִישׁ!״. המשל הוא אפוא ז'נר מחוכם, המפתה את מאזיניו להאמין שמדובר ב"סיפור פשוט" מבלי לחשוד שמנסים לחנכו או לגרום לו לערוך מאזן-חיים. לדוגמה, המשל הידוע "העורב והשועל" מלמד את הילדים והמבוגרים כאחד שלא להתפתות לדברי חנופה מצודדים, שלא נועדו אלא להוליך אותם שולל והשתלט עליהם ועל נכסיהם.

נביא את אחד ממשליו היפים של קרילוב – "הצל והאדם" בתרגומו של חנניה רייכמן –וננסה לעקוב את השפעתו של משל מתורגם זה על יצירה מיצירות אלתרמן:

הצל והאדם

שׁוֹבָב אֶחָד רָצָה לָצוּד צִלּוֹ בַּיָּד,

אוּלָם הַצֵּל מִיָּד חָמַק מִן הַצַּיָּד.

שׁוּב זָז הַלֵּץ, צוֹעֵד קָדִימָה –

וְגַם הַצֵּל רַגְלָיו יָרִימָה.

הַלֵּץ כּוֹעֵס, הַלֵּץ כְּבָר רָץ –

אוּלָם הַצֵּל כָּמוֹהוּ אָץ.

מוֹשֵׁךְ הוּא אֶת רוֹדְפוֹ, מַשְׁלִיךְ פִּתְיוֹן־תִּקְוָה לוֹ –

כְמוֹ אוֹצָר כָּשׂוּף, חוֹמֵק מִמֶּנּוּ הָלְאָה.

סוֹף־סוֹף נִרְתַּע הַלֵּץ, עָיֵף לַאֲחוֹרָיו.

מַבִּיט הוּא – וְהַצֵּל רוֹדֵף כְּבָר אַחֲרָיו.

בְּנוֹת־חֵן! יֶשְׁנָהּ שְׁמוּעָה – הִטֵּיתִי גַּם אָזְנִי לָהּ –

כִּי… מִי, אַתֶּן חוֹשְׁבוֹת? לֹא, לֹא אַתֶּן, חָלִילָה…

שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי כִּי כָּזֹאת

תִּנְהַג פוֹרְטוּנָה בַּבְּרִיּוֹת:

רוֹדְפֶיהָ לִפְעָמִים רָצִים עַד כְּלוֹת־הַכֹּחַ –

וְרַק מְבַזְבְּזִים עָמָל וּזְמַן לַשָׁוְא;

וְיֵשׁ שֶׁבֶּן־אָדָם בּוֹחֵר דַּוְקָא לִבְרוֹחַ –

וְאָז, לְהֵפֶךְ, הִיא רוֹדֶפֶת אַחֲרָיו.

לפנינו משל שבצִדו מובא גם הנמשל, המפָרש את מעשהו האווילי של האדם המנסה לצוּד את צִלו; ואף-על-פי שהנמשל מובא בסוף השיר גלויות ומפורשות, המשל נשאר חידתי ורב-ערכי. מה המשמעות הטמונה בתמונת האדם הרודף אחר צִלו בניסיון ללכוד אותו? מדוע הוא קולע את עצמו למשימה כה סיזיפית, חסרת כל תוחלת? איך ומדוע הפך האדם מרודף לנרדף? את זאת השאיר קרילוב לפירושו של כל קורא ומאזין.

לכאורה לפנינו שיר של תעתועים אופטיים. הצל הריהו הֶטֵּל או  בָּבוּאה כהה של גוף או עצם המסתיר את מקור האור. ואולם, על-דרך ההשאלה לצל יש הוראות אחדות: חיוביות ושליליות (מן הצד האחד, הצל הוא מחסה והגנה בפני השמש הקופחת; מן הצד האחר, הוא חיסרון שמקדיר את צד האור ומעיב עליו). בפסיכולוגיה צִלו של אדם הוא שם-נרדף למאפיינים באישיות שאותם האדם מדחיק ומסרב להכיר בהם. שהוא נתקל במאפייני אישיות כאלה אצל זולתו, טיבו שהוא מזהה אותם בנקל ומגיב עליהם בכעס ובעוינות מתוך שהוא מתקשה להשלים עם אותם צדדים באישיותו שאותם הוא מבקש להסתיר ולהדחיק כליל.

כשתיאר קרילוב את המִרדף חסר התוחלת של האדם אחרי צִלו – אחרי מהות חמקמקה שאי אפשר להשיגהּ –הוא הִשווה זאת למרדפו חסר התוחלת של האדם אחר שינוי דרסטי בגורלו או במידת הכבוד שהוא מקבל מן הבריות. יש אומרים, כך נאמר בנמשל של "הצל והאדם", שגורמים כאלה חומקים מן האדם הרודף אחריהם, ודווקא נופלים בחלקם של אלה שאינם עסוקים במרדף חסר תועלת אחריהם (כמו הניסיון הנואל והפתטי של אנשים מזולזלים, הכמֵהים לכבוד ולהוקרה, לִזכּוֹת בהם ולמלא את תאוותם ללא דיחוי).

המשל "הצל והאדם" של קרילוב השפיע כמדומה על אלתרמן, שבני משפחתו שעסקו בחינוך ובספרות ילדים (אביו יצחק אלתרמן ודודו זלמן אריאל) חיבבו את המשל לסוגיו. לאלתרמן שלמד הנדסה חקלאית בטכניון בננסי שבצרפת, הייתה הבנה גם בנושאים רֵאליסטיים – בבוטניקה, בזואולוגיה, בפיזיקה, באופטיקה, באסטרונומיה, בתורת האקלים ובתחומים רבים נוספים שבהם משוררים אינם בקיאים בדרך-כלל. נושאי האור והצל העסיקו אותו תכופות, ומשיריו ניכּר שאין מדובר לא רק במוטיבים ספרותיים גרידא אלא בתופעות אופטיות שיש להן הסבר מדעי.

כך, למשל, בשיר "ליל קיץ" העיר מוצגת מעוטפת בהילה אגדית, אך כאשר מסירים ממנה את מעטה ההפלאה מתגלה עיר יום-יומית, רֵאלית, שיש לה הסבר פיזיקלי פשוט. כך, למשל, השורות שבשיר "ליל קיץ" ("בְּמַגְלֵב זָהָב פָּנָס מַפִּיל אַפַּיִם / עֲבָדִים שְׁחֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף") רומזות שמדובר בצללים שמטילים עמודי הפנסים על הרצוף. אילו היו הצללים מוטלים לאורך הרציף, אפשר שהיה זה צִִלם של הטיילים שעל הרציף של שפת-הים, אך מאחר שהם מוטלים לרוחב הרציף, הרי שמדובר בצִִליהם של עמודי הפנסים המוטלים זה אחר זה על אבני המרצפת.

השורה "לָאוֹר וְלָרֹחַב בִּשְׂדוֹת אָבִינוּ" (בשיר "הִנה הָעצים במלמול עליהם" שב"כוכבים בחוץ") מלמדת שאלתרמן ביקש לצרף לשלושת הממדים המקובלים, המוּכּרים והנהירים לכל אדם, גם את ממד הזמן ומהירות קרני האור (ובמקום לכתוב "לאורך ולרוחב", הוא כתב "לָאוֹר וְלָרֹחַב"). לכאורה לפנינו צירוף לשון (זֶאוּגמה) אבּסורדי המערב מין בשאינו מינו (שהרי "האור" ו"הרוחב" אינם מאותו שדה סמנטי ולכאורה אין ביניהם מן המשותף), אך אם מדובר בשניים מממדיו של היקום, הרי שלפנינו צירוף הגיוני, מנומק וכלל לא אבּסורדי.

בשיר "שוק הפֵּרות" (שיר 17 ב"חגיגת קיץ") תיאר אלתרמן את האור הבונה את העולם ומשמש לו שׂדרת-עמודים אף-על-פי שהוא ניצב "עַל אַדְנֵי לֹא-מְאוּם". משמע, בלי האור והתודעה האנושית אין הוויה. האור הוא שהֵקיץ כאשר "נְצָחִים נֶהְפְּכוּ פִּתְאֹם / לְהוֹוֶה שֶׁקָּם וַיְהִי" (ולא במקרה השתמש כאן אלתרמן במילה "ויהי" המאזכרת את תיאור בריאת העולם בעקבות בריאת האור). בשיריו עירב אלתרמן את המיתי-הקמאי ואת המדעי-המודרני.

בין שירי "חגיגת קיץ" מצוי גם השיר "הצל", ה"מתכתב" כמדומה עם המשל הקרילובי, כי גם בו מנסה האדם רץ ברחוב כעוס אחרי הצל שגנב את זהותו, :ורק משהוא נרגע ומפסיק את המרדף, מתעמעמת החוויה של גזלת הזהות, מאבדת את חשיבותה והוא נרגע ושוכח את המקרה הטראומטי:

הָיוּ פַּעַם אִישׁ וְצִלּוֹ.

לַיְלָה אֶחָד הַצֵּל עָמַד.

נָטַל נַעֲלֵי הָאִישׁ וּמְעִילוֹ.

נַעַל, לָבַשׁ. עָבַר מִצַּד אֶל צַד.

הֵסִיר גַּם אֶת מִגְבַּעַת אֲדוֹנָיו מִן הַקּוֹלָב

נִסָּה לְהָסִיר גַּם אֶת רָאשׁוֹ מֵעָלָיו,

לֹא הִצְלִיחַ. הֵסִיר מִמֶּנּוּ אֶת פָּנָיו,

לָבַשׁ גַּם אוֹתָן, לֹא הִתְעַצֵּל,

בַּבֹּקֶר יָצָא הַחוּצָה עִם מַקֵּל.

רָץ אַחֲרָיו הָאִישׁ בָּרְחוֹב,

צָוַח אֶל מַכָּרָיו: זֶה מַעֲשֶׂה נוֹרָא!

זֶה צֵל! זֶה לֵץ! זֶה לֹא אֲנִי! אֲנִי אֶכְתֹּב

לַשִּׁלְטוֹנוֹת! הוּא לֹא יוּכַל לִי! כָּךְ צָוַח מָרָה,

אֲבָל קִמְעָה קִמְעָה הֻרְגַּל, שָׁקֵט. לְסוֹף

נִשְׁכַּח מִמֶּנּוּ הַמְּאֹרָע.

בשיר "הצל" ניתק אלתרמן את הצל מבעליו, והציג אותו כעבד, או משרת, שבגד במעסיקו – גנב את בגדיו, את מגבעתו-"כתרו" ואפילו את זהותו, אף גרם לבעליו לרדוף אחריו כדי להחזיר את הגזל לידיו. האדם הרודף אחר צִלו (כבעליו של עבד בוגדני שנמלט ממנו לאחר שגנב את רכושו), ומנסה לגייס את מכריו בצעקה: "זֶה מַעֲשֶׂה נוֹרָא!/ זֶה צֵל! זֶה לֵץ! זֶה לֹא אֲנִי!". הוא מנסה להדיר את הצל-הלץ מלהיכנס לתחומו האישי, שהוא תחום רוחני מקודש (והשווּ למימרת חז"ל: "לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמַנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא"; ברכות ט, ה). לבסוף, האיש הנגזל, בעליו של "המשרת", הולך ונרגע, עד שהמאורע מתעמעם ונשכח ממנו.

האם כך ניסה אלתרמן לשער בדמיונו איך תיראה בגידתו של נתן זך בו, ואיך הוא עתיד להחלים מן הבגידה, מן הניסיון לגזול את בגדיו ואת זהותו (בגד ומעיל נגזרו מאותם שורשים של בגידה ומעילה)? זך הצעיר הסתופף בשנות החמישים בבתי-הקפה שבהם ישב אלתרמן (לא פעם שילם אלתרמן את חובו כשלא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו של המשורר המתחיל). לא ארכו הימים וזך (הארי זייטלבך) "לקח במשיכה" מאלתרמן את שמו הפרטי ואת האלכוהוליזם שלו, ואחר-כך מעל באֵמונו וניסה לגזול ממנו את כתרו. אלתרמן מודה כאן לכאורה שבהתחלה הוא הופתע והתרגז מן התרמית, אך התעודד והפסיק להתרגש מן הפרשה.

*

קרילוב הרבה לבחור את גיבוריו מן החי למיניהו: "העורב והשועל", "הזאב והרועים", "השועל והחמור", "האריה והשועל", "האריה והעכבר", "החמור והזמיר", "הזבוב והדבורה", "הנשר והדבורה", "האריה והיתוש", "השועל והענבים", ועוד. מקום נכבד יש בתוך שלל הפתגמים הללו לפתגמי נחשים, כגון "הנחש", "הילד והנחש", "הנחש והאיכר", ועוד.

משלי קרילוב השפיעו על יל"ג, שכתב בהשראתם שתי סדרות של משלים נפלאים ("משלי יהודה" ו"גם אלה משלי יהודה"). שאול טשרניחובסקי (בחתימת בן גוטמן) כתב על דרכו של יל"ג ב"ייהודם" של המָשָׁל הקלָסי והקלָסיציסטי – בהעתקת הרקע הנָכרי של משלי אֶזוֹפּוּס וקרילוב למציאוּת הקרובה והמוּכּרת לקורא העברי בן הדור.2

הסדרה הראשונה – "משלי יהודה" – נפתחת במשל מחוכם "הנחש והמזלג" המפגיש שני "גיבורים": האחד מעולם החי והשני מעולם הדומם . שני הגיבורים דומים לכאורה זה לזה, כי שניהם יכולים לנעוץ את שׁניהם בבשר, ועם זאת הם כה שונים זה מזה:

בֵּית חָרַשׁ בַּרְזֶל בַּחֲדַר הַמַּפֻּחַ

בָּא נָחָשׁ רָעֵב, וַיַּרְא אֶל הָאָבְנָיִם

מַזְלֵג בַּרְזֶל חָדָשׁ בַּעַל שִׁנָּיִם

וַיְשַׁלַּח בּוֹ שִׁנָּיו חִישׁ בַּחֲמַת רוּחַ.

וַיִּצְחַק הַמַּזְלֵג עַל הַנּוֹשְׁכֵהוּ

וַיֹּאמֶר: הוֹי נָחָשׂ עָרֹם מִשֶּׂכֶל,

לֹא עָפָר אָנִי וָאֱהִי לָךְ לָאֹכֶל

וּבַרְזֶל לֶאֱכוֹל שִׁנֶּיךָ הֵן קֵהוּ.

יֵשׁ גַּם אֲנָשִׁים כִּנְחָשִׁים לָרֹעַ

בַּחֲמַת עַכְשׁוּב עַל כֹּל יִתְנַפָּלוּ;

מֵאִישׁ הָרוּחַ וּפָעֳלוֹ חֲדָלוּ

לֹא עָפָר הוּא – פֶּן שִׁנֵּיכֶם תָּרֹעַ.

הנחש, סמל הרוע, מנסה לפגוע במזלג הדומה לו בצורתו המשוננת, ורואה בו יריב שווה-ערך. אולם המזלג מדגיש את ההבדל הקרדינלי בינו לבין יריבו: הוא מזכיר לנחש ששִּׁניו אינן יכולות לפגוע בשִׁניים העשויות ברזל. והנמשל: אנשים רעים כנחשים (יל"ג כִּיוון את משלו בעיקר כלפי מבקריו) מנסים לפגוע באיש-הרוח, מבלי להבין ששִּׁניהם נוטפות הארס, המסוגלות להמית את בני-הפלוגתא שלהם, אינן יכולות לפגוע באדם כמוהו – באיש-רוח העשוי ברזל.

יל"ג יכול היה לגייס בשירו שעשוע מילולי המבוסס על הדמיון שבין "נחש" ו"נחושת". אולם, הוא העדיף להשתמש בברזל החזק מן הנחושת ולנטרל את המשל מן הקונוטציות של "נחש הנחושת" מסיפורי המקרא (במדבר כא, ח; מל"ב יח, ד). השורות הללו השפיעו על ביאליק, שכתב באחת מטיוטות שירו "המתמיד" ("בליל הרעש"):

אֶת רוּחַ הָאָדָם הַתּוֹרָה לֹא תַּתִּישׁ

כִּי תּוֹסִיף תַּקְשֶׁנּוּ, תִּתְּנֵהוּ כַּנְּחֹשֶׁת

מִצּוּר תְּחַזְקֶּנּוֹ; כֹּה הַלְמוּת הַפַּטִּישׁ

תָּרֹעַ הַזְּכוּכִית וּתְחַזֵּק הָעֶשֶׁת.

משמע, אם אדם חלש כזכוכית נפגע מפטיש הצרות, או ממכות הביקורת, הוא נשבר לרסיסים. לעומת זאת, כשהפטיש פוגע באדם חזק כברזל, האדם המוכה מתחשל ואינו ניזוק מן האלימות המופעלת כלפיו (השימוש בפועל בצורה "תָּרֹעַ" כמו "יָרֹעַ" במשלו של יל"ג), מלמד על המקור שממנו שאב המשורר הצעיר את הרעיון ואת ניסוחו.

*

בפתח הדברים הזכרנו את אחד המשלים המפורסמים ביותר – משל "כבשת הרש" – שהבהיר לגדול מלכי ישראל שעליו לכפר על חטא שחטא. גם כשהבהיר אלתרמן – לציבור ולמנהיגו בעת מלחמה – שחיילי צה"ל לא שמרו על "טוהר הנשק" – הציבור ומנהיגו ידען שלפניהם משורר לאומי, בעל עֲמָדות מוּסריות מוצקות, ולא משורר מפלגתי, המֵגן על איזו אמת צרה ואינטרסנטית. אכן, לא במקרה כינוהו "נתן החכם", הן על שם גיבורו של לֶסינג והן על שם הנביא שפעל לצִדו של דוד המלך ושימש לו "תיבת בלמים". בל נשכח: גם נתן אלתרמן פעל בתקופת "מלכותו" של דוד, המנהיג וראש הממשלה. 3

כמה מתבקשת בימינו אישיות כמו נתן הנביא, איש אמונו של דוד המלך, וכמו "נתן החכם", איש אמונו של דוד בן-גוריון, שיעז לעמוד מול המנהיג, להשמיע באוזניו משל מרתק ויסיים אותו בנמשל: "אתה האיש!". האם יש בימינו איש כוח שיוכל להפנות אצבע מאשימה כלפי המנהיג ולגרום לו להבין שהוא האחראי למצב הכאוטי הנורא שנוצר במרוצת שנות שלטונו?!

הערות:

1. התאריך נקבע כאן על־פי הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו. לפי הלוח היוליאני שהיה מקובל ברוסיה בתקופתו של קרילוב, תאריך פטירתו של המשורר-הממַשל הוא 9 בנובמבר.
   

2.  בן גוטמן [שאול טשרניחובסקי], "גורדון בתור ממשל", השִּׁלֹחַ, יג (תרס"ד), עמ' 244 – 251.
   

3. דברים אלה השמעתי בהרצאתי בכנס לרגל הופעת ספרו של מנחם פינקלשטיין "הטור השביעי וטוהר הנשק" שנערך בסמינר אפעל ביום 16 באוקטובר 2011. הדברים התפרסמו לראשונה במאמרי "משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט". בכתב-העת "גג" של איגוד הסופרים, גיליון 25 (נובמבר-דצמבר 2011), עמ' 13 – 22.