המפגש בין צעירי ארץ-ישראל לבין ניצולי השואה בשירו של אלתרמן "חופת ימים"
75 שנה לאניית המעפילים "אקסודוס"
פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1777, 29/08/2022
דרמה חסרת-תקדים התחוללה כידוע על סיפונה של אניית המעפילים "אקסודוס", שנוסעיה – ניצולי שואה שהובאו אליה ממחנות העקורים בגרמניה והועלו על סיפונה בצרפת – הוחזרו על-ידי הבריטים אל המחנות הגדורים שהקימו בעלות הברית בעבור שארית הפּלֵטה. יש המאמינים שסיפורה של האנייה "אקסודוס" השפיע על החלטת האו"ם לסיים את המנדט בארץ-ישראל, שכּן תמונותיהם של החיילים הבריטיים הגוררים את שלדי האדם מסיפון האנייה בחזרה אל המחנות זעזעו את כל רואיהן (לימים עובּד כידוע סיפורה של האנייה לספר ולסרט והתפרסם בכל העולם). סיפורה של האנייה "אקסודוס" התרחש במשך חודשים אחדים בקיץ תש"ז, לפני שבעים וחמש שנים בדיוק, וזוהי הזדמנות להזכירו, והפעם דרך נקודת התצפית של נתן אלתרמן.
נפתח ונזכיר אחדים מפרטי הפָּרשה, שתחילתה ברכישתה של אניית-מסע אמריקנית שתוכננה לנסיעתם הנינוחה של כחמש מאות איש בלבד כדי להכשירהּ לנשיאתם של אלפי פליטים. הייתה זו ספינה שלא תוכננה מלכתחילה לשוט באוקינוס ובים הפתוח, אלא נועדה לשֵׁיט נהרות ואגמים. במשך שלושת החודשים שקדמו להפלגתה ארצה נבנתה האנייה מחדש כדי שתוכל לשאת על סיפונה את אלפי הפליטים שחיכו לחילוצם מן המחנות. במקביל, הוציא המוסד לעלייה ב' אלפי ניצולים מן המחנות, העביר אותם לצרפת כדי להביאם ארצה בחיפזון, חרף תנאי הצפיפות הנוראים ששררו בה. שמועות שנפוצו על כוונת פקידי המִמשל הצרפתיים להפר את הסכמתם ליציאת המסע הימי מנמל צרפתי, הוחלט במוסדות היישוב להוציא את האנייה לדרכה מוקדם מהמתוכנן, ללא היתר.
ביום 11 ביולי 1947 בשעת שחר מוקדמת הפליגה האנייה בחשאי לעבר חופי הארץ. על סיפונה הועמסו 4500 מעפילים ויותר שסבלו לא רק מן הצפיפות והמחסור, אלא גם מתנאי התברואה הקשים ששררו באנייה, וכן מהחום הלוהט של שלהי הקיץ. כל זמן המסע עקבו אחרי "אקסודוס" כלי שיט ומטוסים בריטיים, ובהגיעהּ לתחומי המים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל כיוונו אותה המשחתות הבריטיות לעֵבר נמל חיפה. קרב שפרץ על סיפון האנייה בין המעפילים שלא הותרה העלאתם על החוף לבין הקצינים הבריטיים, הסתיים במותם של שלושה מן הפליטים ובפציעתם של רבים אחרים. הבריטים החליטו שלא לשלוח את הפליטים לקפריסין, כמקובל באותם ימים, אלא החזירום לאירופה, ומאחר שצרפת סגרה את נמליה בפניהם, נשלחו הפליטים בחזרה למחנות העקורים בגרמניה.
מעניין ומפליא להיווכח כי במהלך שלושת החודשים שבהם ניטלטלו הפליטים בין המחנות לארץ ישראל ובחזרה למחנות העקורים, לא עסקו טוריו של אלתרמן בגורלה של האנייה "אקסודוס", והוא לא כתב כלל על גורל הפליטים, הגם שבעיתונים התנוססו מדי יום כותרות שעקבו אחרי האירוע. יתר על כך, דווקא בשבועות הקריטיים ביותר של הפָּרשה נפקד לגמרי מקומו של מדור "הטור השביעי" מעיתוני "דבר". התמדתו של המשורר בפרסום טוריו האקטואליסטיים הייתה לשם דבר, והנה דווקא בשבועות כה גורליים, כשעתידם של יותר מ-4500 פליטים הונח על כפות המאזניים, שָׁבַת קולמוסו של אלתרמן וקולו נדם. שלא כמנהגו לא גילה אפוא אלתרמן את דעתו בנושא מעפילי "אקסודוס", ועוּבדה זו אומרת "דָּרשני!".
מה פשר שתיקתו של אלתרמן באותם שבועות קריטיים שבהם היטלטלו המעפילים בין תקווה לייאוש? ייתכן שאלתרמן לא ידע אם עליו לצרף את קולו למקהלה שנשמעה אז באסֵפות ההנהלה הציונית ולחילוקי הדעות שניטשו בהן בין המפלגות. חיים ויצמן, למשל, כבר פרש אז אמנם מתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית, אך השמיע את דעתו בזכות הורדת הפליטים על אדמת צרפת, בעוד שבן-גוריון התנגד לכל פשרה שתחבל באסטרטגיה של המאבק הציוני. ואולם, מאחר שלא היה זה ממנהגו של אלתרמן להסתיר את דעתו או לבטלה לפני גדולים ממנו. יש להניח שהוא השתתק באותם ימים קריטיים לא משום שלא הייתה לו דעה בנושא, אלא משום שידע שכאשר מדובר בגורלם של אלפי יהודים המיטלטלים בין חיים למוות, כל דיבור מיותר עלול לחבּל במאמץ להביאם ארצה בשלום.
*
מאחר שחטיבת שירי "עיר היונה" (שבפתח הספר עיר היונה, 1957) הוצגה בטעות על-ידי מקטרגיו של אלתרמן כצרור של מסות מחורזות, ותוּ לא, בדרך-כלל נדונה חטיבה זו בביקרת en bloc, ורק מעטים מהשירים זכו לניתוח טקסטואלי מעמיק. השיר "חופת ימים", למשל, זכה לניתוח שהוי ומפורט אך ורק בספרו של ד"ר שמואל טרטנר "מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ביאליק ואלתרמן" (2010). לא מכבר עסק בשיר זה גם אורי נֹגה ברשימתו "על כרחנו שלובים זה בזה" (מקור ראשון, 15.8.2022), רשימה המזהה את המסופר בשיר "חופת ימים" עם סיפורה של "אקסודוס". זיהוי זה נקבע בעיקר לנוכח המרד המתואר בשיר, המתאים לתיאור המאבק שפרץ על סיפונה של "אקסודוס", כמסופר בשורות המובאות מפי הפליטים:
"עַל הַסִּפּוּן פָּרַץ הַמֶּרֶד. נִבְעָתִים/ דָּרַשְׁנוּ לְהַטּוֹת אֶת הַסְּפִינָה מִדֶּרֶךְ/ לִקְרֹא עֶזְרַת רוֹדֵף מֵרוֹדוֹס אוֹ כְרֵתִים/ וְלוּ גַּם יִגָּרַע כְּבוֹדָהּ שֶׁל הַמַּחְתֶּרֶת/… אֲזַי חֻלְיַת־מַטֵּה סְדוּרָה וּמְאֻמָּנָהּ/ נוֹשֵׂאת אַלּוֹת, יָצְאָה אֶל מוּל קוֹשְׁרֵי הַקֶּשֶׁר/ וְהַמְּפַקֵּד, מוֹלִיךְ סְפִינַת הַהֲגָנָה/ נִגַּשׁ, פִּיו מָעֻוָּת, אֶל מַעֲקֵה הַגֶּשֶׁר/… אֵיבָה לְמוּל אֵיבָה נִצְּבוּ. בַּחֲשֵׁכָה/ קֹרְעוּ מֵעַל פָּנִים מַסְוֶה וּמַסֵּכָה/ וְעַל הַגֶּשֶׁר אִישׁ כְּמוֹ בֵּן עַם נֵכָר".
משמע, קובלנותיהם של הפליטים הנואשים ותחושת הזרוּת שלהם מופנות בשירו של אלתרמן גם כלפי בני הארץ שפיקדו על המסע, ולא רק כלפי האויב הבריטי. נזכיר כי את הספינה הובילו 8 אנשי פלי"ם ועוד 42 מלחים, רובם מתנדבים יהודים מארצות-הברית. שעל סיפונה הצטופפו 4,554 מעפילים, שארית הפלֵטה של המחנות, ובתוכם גם כ-50 מעפילים מצפון אפריקה שהיו במחנה הכשרה בצרפת לקראת קליטתם בקיבוץ בארץ-ישראל. השיר מבטא אל-נכון את יחסם האמביוולנטי של ניצולי השואה כלפי הצעיר הארץ-ישראלי, הבָּריא בגופו וברוחו, שבא להדריכם ונתן להם פקודות בעת המסע.
ויש עדות נוספת שמדובר כאן באנייה "אקסודוס", והיא עולה מן השורות שבסוף הסטרופה השנייה של השיר "חופת ימים": "וְלֹא פְּנֵי אִישׁ לָנוּ אוֹ צֶלֶם הָאִשָּׁה, / כִּי זֶה לָנוּ בַּדֶּרֶךְ יְרָחִים שִׁשָּׁה". מעפילי "אקסודוס" אכן התגלגלו בדרך שישה חודשים תמימים: בשלושת חודשי הכשרתה של האנייה לתפקידה מאפריל עד יוני 1947, כבר הוצאו הפליטים ממחנות העקורים והובאו מגרמניה לצרפת בהמתנה למסע. שלושה חודשים נוספים עברו עליהם מיום ההפלגה ועד להחזרתם בספטמבר 1947 למחנות בגרמניה. בסך-הכול התגלגלו הפליטים בדרך שישה חודשים – בים וביבשה.
ואף זאת: השם "אקסודוס" (שמה של יציאת מצרים) נרמז כאן בדרכים רבות, כפי שהראה ד"ר שמואל טרטנר בדוגמאות רבות. כך, למשל, חולשת הדעת שתוקפת את הפליטים, המוכנים "לְהַטּוֹת אֶת הַסְּפִינָה מִדֶּרֶךְ,/ לִקְרֹא עֶזְרַת רוֹדֵף מֵרוֹדוּס אוֹ כְרֵתִים" מזכירה את בני ישראל שהעלו בייאושם את התביעה: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). גם הכינוי "אספסוף" שבסטרופה הרביעית של שיר זה קשור ליציאת מצרים ("וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים [...] וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ"; במדבר יא, א-ד). גם תיאור הים בסוף הסטרופה הרביעית "וּכְמוֹ קִיר נִצָּב" מרמז לקריעת ים סוף ("וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד"; שמות טו, ח). ואין אלה הרמיזות היחידות שאיתר שמואל טרטנר בין שורות שירו של אלתרמן לסיפור יציאת מצרים. גם הרמיזות הרבות לסיפור "יציאת מצרים" (הקרויה כידוע Exodus בלשונות המערב) תומכות בקישורו של השיר "חופת ימים" לסיפורה של האנייה "אקסודוס".
השיר כולו הוא מונולוג דרמטי, הנישא כבמקהלה בלשון "אנחנו" מפי המעפילים. הללו חשים רגשי נחיתות ביחס ל"מלַווים" (כך כונו אנשי הפלי"ם שנשלחו לסייע בהכנת ספינות המעפילים, בארגון המעפילים להפלגה ובליווי הספינה במהלך ההפלגה). השיר פותח במילים "בְּתַחְתִּיּוֹת סְפִינָה רָבַצְנוּ לִכְלִמָּה", ובתיאור תנוחות השינה הלא טבעיות – בכפיפה ובעמידה – שעברו על הפליטים הצפופים במהלך המסע. האם ה"מלווים" רואים בנוסעי האנייה "אספסוף"? האם הפליטים מתבוננים בדיוקנם העלוב, ומכנים את עצמם "אספסוף"?
פליטי השואה נפגשים עם אחיהם מישראל, בני עמם, הנראים ונשמעים כבני עם זר, שבאו למלטם ובעצם שבו אותם באזיקיהם. המפקד המוליך את ספינת ההגנה עומד על גשר הפיקוד כמו היה בן עם נֵכר:
כְּבֶן עֲדַת נָכְרִים דְּרָכֶיהָ בַּל נֵדַע/ וְהִיא הַמּוֹלִיכָה אוֹתָנוּ עַל הַמַּיִם/ אֶל גֹּב שֶׁלָּהּ, לִהְיוֹת לָהּ בֶּצֶר לִסְדָנָהּ/ אֲשֶׁר גַּם לָהּ עַצְמָהּ מִפְלָט מִמֶּנּוּ אָיִן./ בְּעַל כָּרְחֵנוּ אָנוּ זֶה בָּזֶה שְׁלוּבִים/ וְלֹא לַשָּׁוְא הַלַּיְלָה זֶה בָּזֶה שֻׁלַּחְנוּ./ הִיא לְמַלְּטֵנוּ קָמָה מִכַּבְלֵי שׁוֹבִים,/ אַךְ כְּבָר בַּאֲזִקֶּיהָ חֲבוּשִׁים אֲנַחְנוּ./ אִתָּה עַל הַסִּפּוּן, לָעַד וּלְאֵין מָנוֹס/ עָמַדְנוּ חֲבוּרִים לְאֵבֶל וּלְמָשׂוֹשׂ,/ כְּתַחַת הַחֻפָּה בְּהִשָׁבֵר הַכּוֹס".
חוּפּת השמיים הנפרשת מעל סיפון האנייה כחופת כלולות חופפת מעל ראשיהם של שני פלגי העם – פליטי השואה ובני היישוב – אך לא כצמד אוהבים אלא כמי שנישאים זה לזה בעל כורחם, מתוך אילוצים שהזמן גרמם. הצעירים מהפלי"ם יצאו מארץ-ישראל לאירופה לשליחות כפויה, והניצולים מתאוננים כי הם "חבושים" באזיקים (על משקל תלונתו של יונה במעי הדגה: "אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ [...] סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי"; יונה ב, ו). לא אהבה שוררת כאן בין שני המחנות המנוגדים, אלא חשדנות ואפילו איבת-מה, ואף על פי כן הם עומדים בסוף השיר "חֲבוּרִים לְאֵבֶל וּלְמָשׂוֹשׂ" כמו צמד העומד מתחת לחופה. ודוק, הם אינם חבוקים, אלא "חבורים" (על משקל "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם"; הושע ד, יז): צמודים זה לזה ודבֵקים זה בזה מסיבות שהזמן גרמן.
ד"ר שמואל טרטנר מסכם את תמונת הנישואים הזאת כך: "עם כל החשד והאיבה שבין שני הצדדים, הם מבינים שאין הברירה בידם, שכּן הם 'באותה הסירה' (או באותה הספינה), והבנה הדדית זו מוכיחה ששניהם 'הגיעו לפִרקם', שניהם הגיעו לדרגת הבגרות הדרושה על מנת 'להינשא' זה לזה, ושני הצדדים, שהגורל היהודי הפריד ביניהם, ישובו ויתאחדו בכור המצרף של מלחמת העצמאות ושל החיים המשותפים במולדת".
*
אלתרמן, שלא כתב את סיפורהּ של אניית המעפילים "אקסודוס" בעת התרחשותו, תיקן אפוא את המעוות ב-1957, במלאת עשור לפרשה, בשירו "חופת ימים". כאן, ב"אקורד המסיים" של השיר תיאר את רגע המפגש בין הפליטים הגלותיים לבין בני היישוב שליוו אותם במסע עד להגיעם בפעם השנייה אל חופי הארץ. אלתרמן לא תיאר אפוא את המפגש המחודש בין האחים הרחוקים (שהופרדו במשך דורות עד שנפגשו שוב) בהפרזה סנטימנטלית ובצבעים ורודים. שירו אינו שוגה בחלומות אוּטוֹפּיים, ואינו מתאר אח הנופל על צוואר אחיו שהופרד ממנו. להפך, אלתרמן תיאר תמונה רֵאליסטית של חשדנות כלפי ה"זָר" והאחֵר" שאינו אלא בן-עמך.
הוא גם לא הפריז לכיווּן ההפוך, ושגוי הוא תיאור המפגש בין שני הפלגים בספרה של עדית זרטל "זהבם של היהודים – ההגירה היהודית המחתרתית לארץ-ישראל (1948-1945)", תל-אביב 1996. לפי זרטל, המִפגש בין בני היישוב לבין שארית הפלֵטה הנישאת על גבם היה מפגש שאין בה "אהבה לקרבן […] מתוך חמלת אמת, אלא מלחמה 'סמויה וקנאית' בין השניים, בין הגרעין (ארץ-ישראל) לבין אבן הריחיים (הגולה שלאחר השואה)" (שם, עמ' 497). לטענתה, אלתרמן מזדהה בשירו "דף של מיכאל" עם עמדתם של בני היישוב שראו במעפילים (שהיא מקפידה לקרוא להם "מהגרים בלתי לגאליים" לבל תזדקק למונחיה של ההיסטוריוגרפיה הציונית ה"מיושנת") נֵטל מעיק, וחשב כי התהום הפעורה בין בני הארץ לבין אנשי הגולה "אינה ניתנת לגישור אלא באמצעות השלטת ההגמוניה הציונית. על הגולה להשתנות עד היסוד ובאופן חד צדדי במפגש זה; עליה למלא תפקיד בתסריט הציוני ושוב לא להיות מה שהיא".
ההיסטוריונית לא היטיבה לדעתי להתמודד עם אמירותיו הפיוטיות העמומות של אלתרמן בשירי חטיבת "עיר היונה" (שאינן אמירות מסאיות מחורזות, כפי שהציגו אותן מקטרגיו, בשוגג או בזדון, אלא אמירות נפתלות שצריך לדעת לפענחן). דומה שהיא בלבלה בין עמדתו הקיצונית של רטוש, שאותה גינה אלתרמן מכל וכול, לבין עמדתו של אלתרמן, שלא העלים את קשיי הקליטה, אך גם צפה את תוצאותיה המבורכות.
הצירוף "חופת ימים" נשמע כמו צירוף עברי קלסי, כאילו הולחמו כאן שתיים מכותרותיו של עגנון: "חופת דודים" ו"בלבב ימים", אך יש להניח שאלתרמן התכתב באמצעותה עם הצירוף "חופה שחורה" של רטוש והציב לה תגובת-נגד. בין שירי "עיר היונה" הנקיים לכאורה ממגמה פוליטית מפורשת, ניתן להבחין לא פעם ברעיונות אנטי-"כנעניים", הגם שהדברים מצועפים באמירות פואטיות ורחוקים מן הפלקטיות החד-משמעית.
עיקר מניינם של שירי חטיבת "עיר היונה" עוסק בבעיות קליטת העלייה ובעיצובם ּשל הזהות החדשה והאֶתוס החדש המתגבשים בארץ. לפיכך, רוב חִציהם מופנים כנגד גישתם של ה"כנענים" כלפי העולים שזה מקרוב באו ארצה. כזכור כינה רטוש את העולים החדשים במנשרים הסוציו-פוליטיים שלו ("כתב אל הנוער העברי" מ-1943 ו"משא הפתיחה" מ-1944) בשם "כת פליטים" ו"אספסוף של מהגרים", ותיארם כמי שמסַכנים את ההוויה העברית ה"ילידית" שנוצרה לפני בואם. לעומתו כתב אלתרמן ב"דף של מיכאל", שיר המפתח של הקובץ עיר היונה, שעוד יתחולל מאבק ארוך, שיחרוץ "אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין/ אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם", כלומר, אין לדעת לפי שעה אם "כור ההיתוך" יבלע את היסודות הזרים שמביאים עִמם העולים החדשים ויבליע אותם בהוויה שנוצרה קודם בואם, או שמא ישתלטו היסודות הזרים על הגרעין הארץ-ישראלי ויתבעו את הבכורה לעצמם. לפי אלתרמן, אין לקבוע מסמרות בנושא זה, כי הסינתזה תיעשה מעצמה ותארך ימים רבים ("הָעָם יִרְבֶּה, יִשְׁטֹף, אַשְׁרֵי זוֹכֵי לִרְאוֹת אֶת תֹּהוּ צוּרוֹתָיו בְּשֹוֹא יוֹמוֹ, […] וְרוּחַ יָם וּמֶלַח-צוּק-מִדְבָּר וְעִיר עִבְרִית יִתְּנוּ אֶת טַעֲמָם בְּטַעֲמוֹ").
בניגוד לקסֶנופוביה של רטוש ולסלידתו המוצהרת מן הפליטים ה"עלובים", שפלשו לתוך ההוויה הילידית ה"טהורה" שביצרו לעצמם הוא וחבריו, התרחק אלתרמן מכל עמדה כזו. הוא תיאר את התופעה מזוויות ראייה שונות ומתגוונות, לרבות זוויות הראייה ונקודות המוצא של הנקלטים, מתוך הבנה כלשהי ללִבּם של שוללי הגלות, אך גם מתוך עִרעור על "שינוי הערכים" המהיר מבית מדרשם של בִּן-גָריון (מ"י ברדיצ'בסקי) ודוד בן-גוריון, שוללי הגולה וערכיה. ב"דף של מיכאל" נאמר במפורש, כי "לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר", כלומר, אין לדעת איזו תרבות – בת הגלות או בת הארץ – עדיפה על רעותה ולאיזו מהן הבכורה (בהשתמשו במילים מתוך הפיוט "נתנה תוקף" – "מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר / מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם" – רמז אלתרמן שמדובר בעניינים הרי-גורל וסמויים מן העין, שהם בבחינת "במופלא ממך אל תדרוש").
כאן ובמקומות אחרים טען אלתרמן כי אין לדעת מה יהיו תוצאות מלחמת התרבות, שתתחולל בארץ בין היסוד ה"ילידי" ליסודות הגלותיים ה"זרים", אף הִמליץ שלא להתערב התערבות מִמסדית כלשהי במלחמת תרבות סמויה זו (וזאת בניגוד לרטוש שביקש לכַוון את התוצאות, וביקש שלא לתת לעתיד לקבוע את פני העתיד). ואין לשכוח שאלתרמן האיש היה במציאוּת החוץ ספרותית כעין איש ביניים, שנחשב בעיני העולים החדשים כישראלי הקרוב לעילית השלטת, ושנחשב בעיני ה"כנענים" כטיפוס גלותי, שאינו ממיר את שמו הלועזי בשם עברי ואינו מתנזר מהשפעות רוסיות בשיריו.
פרשנותה של עדית זרטל בספרה זהבם של היהודים, שכותרתו רומזת לאחד משירי עיר היונה, חוטאת אפוא לרוח דבריו של אלתרמן ומחטיאה אותה, בכך שהיא מפשטת את עמדתו המורכבת של המשורר ומטשטשת שלא כדין את הגבולות שבין לבטיו האמביוולנטיים לעמדתם החד-משמעית של ה"כנענים", שוללי הגלות המוצהרים. על המפגש שבין הלוחמים הארץ-ישראליים לבין אחיהם הרצוצים שהגיעו ממחנות העקורים, כתב כאן אלתרמן מפי צעירים כדוגמת מיכאל, גיבור שירו "דף של מיכאל":
"צוּר מַחְצֶבֶת/ הִיא לָנוּ הַגּוֹלָה הַזֹּאת לְדוֹרוֹתֶיהָ, אַךְ הִנֵּה קָרְבוּ פָּנֶיהָ וַנִּרְאֵם כִּרְאוֹת גּוּרֵי כְּלָבִים אֶת פְּנֵי הָעֲרָבָה, כִּרְאוֹת הַחֲתוּלִים לְלֵב אֲרִי נוֹהֵם […] לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר,/ אַךְ הַתְּמוּרָה נָפְלָה וַתְּהִי לְפֶלֶא.[…] אֲבָל מִלְחֶמֶת שְׁנַיִם/ סְמוּיָה וְקַנָּאִית בּוֹ תִּשְׁתַּחֵל כְּחוּט וּמִבַּחוּץ תָּבוֹא בּוֹ וּמֵחֲדָרִים,/ לַחֲרֹץ אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין/ אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם. / […] אָפֵל הַזְּמָן וְלֹא אַנְשֵׁי סוֹדוֹ אֲנַחְנוּ./ נַעֲלָמִים חֻקָּיו, חָזְקוּ פָּנָיו מִצּוֹר./ וְאָנוּ אֶל מוּלוֹ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן/ וּמִסַּפְסַל הַלִּמּוּדִים לֻקַּחְנוּ".
מה לשורות מורכבות כאלה, שהחמלה והתמיהה ניבטות מהן מכל עבר, ולאמירה כה שטוחה ומרדדת כמו זו שבאה לידי ביטוי בספר זהבם של היהודים? גם אם לא ייפה אלתרמן את המציאוּת, וגם אם הציגה בכיעורה ומבלי להעלים את קרעיה, אין בשיר – אף לא באורח סמוי – זכר לטענה כאילו על הגולה להשתנות באופן חד-צדדי במִפגש עם בני היישוב ולמלא תפקיד מוכתב מראש בתסריט הציוני. ההפך הוא הנכון: מדובר בשיר על "חוקיו הנעלמים" של העתיד; על כך שאי-אפשר לכַוון בתכתיבים כלשהם את מאזן הכוחות שבין הגרעין הארץ-ישראלי לבין מִטענן של כלל העדות והגלויות, שהוטל על כתפיו הרפות, ואף אין לנסות לעשות כן, כי הדברים ייעשו מעצמם בתהליך שיארך דורות.
בסגנונו רב הפרדוקסים תיאר כאן אלתרמן את התבוננותם של בני הארץ, אותם לוחמים "זקופי קומה", שלמעשה אינם אלא נערים שלוּקחו מספסל הלימודים, בגולה הדוּויה המקרבת את פניה אליהם, כהתבוננות של גורים רפים בהוויה אדירה וכואבת ("כִּרְאוֹת הַחֲתוּלִים לְלֵב אֲרִי נוֹהֵם"). ודוק, הגולה מדומה כאן לאריה פצוע, הנוהם נהמת כאב, ולא לאריה שואג המשחר לטרף, אות להיותה בשעה זו תופעה מפוארת ואדירת ממדים ("ארי נוהם" הוא גם שמו של ספר רבני חשוב שחולל מלחמת תרבות בשעתו), אך מוכה וחבולה עד דכָּא. באמצעות דימוי זה, בני היישוב מוצגים במרומז כתופעה צעירה, רכה, חסרת ייחוס, שמוצאה ממשפחה עתיקה, רמת יחס וידועת סבל. אמנם גם החתולים מוצאם מסִדרת הטורפים, אך מה סיכוייהם להתקרב פיזית ומנטלית אל המתחולל בלִבּוֹ של אריה נוהם?!
אכן, יש כאן פחד עמום ותהייה גדולה מפני תוצאות המִפגש בין שתי הוויות: מצד אחד, הגולה – הוויה גדולה, פצועה וכואבת, שנקרעה משורשי חייה, המביאה עמה מִטען כבד וגדול, שחיוב ושלילה משמשים בו בערבוביה; מן הצד האחר, היישוב – הוויה רכה, דרדקית ודלת מטען, שאך זה החלה להכות שורש באדמת הארץ מתוך מרד בגורל היהודי שכפה על בניו חיי תלישות ונדודים. ודווקא על החתולים הרפים מוטלת המשימה להבין ללב הארי הנוהם מעָצמת כאביו, אף לשאת עִמו בעול הסתגלותו למציאוּת החדשה שנכפתה עליו בצוֹק העִתים.
יש כאן אפוא תיאור מורכב ורב-אנפין, ובו תערובת של גאווה וענווה, של תעוזה וחשש – חשש מפני תוצאות המִפגש רב הניגודים הזה, שבו ה"זר" וה"מוזר" הוא בן עמך, ושבו היסוד הקולט – החזק והבריא – הוא מועט וחלש במובנים רבים מן היסוד הנקלט, הרצוץ והדווּי. השיר אכן מבטא את הפחד מן ההיבטים השליליים של ההוויה הגלותית (החשדנות וחוסר האימון, ההתחכמות והפלפול, הפחדנות והסתגרנות וכו'), הנִגלים לעיני מי שביקשו להתנער ממנה, אך לא מבני הגולה, מאנשים בשר ודם, המבקשים למלט את נפשם בנשימה חרדה ובגוף נאנק, דך וניגף.
ספרה של זרטל, בחתירתו ל"אובייקטיביוּת", מדבר כאמור על "ההגירה הבלתי-לגלית" כדי לעקוף את המונח הציוני "העפלה", ואגב החתירה לנייטרליות, נוקט ספר זה למרבה האובייקטיביות את זווית הראייה של הבריטים. מגדיל לעשות ממנה יצחק לאור בספרו אנו כותבים אותך מולדת (תל-אביב 1995), החוזר ומדביק לאלתרמן את תווית "משורר החצר", שכבר הופרכה על-ידי רוב רובם של חוקרי אלתרמן, ואף משמיע כלפיו את ההאשמה התמוהה: "את שירי מכות מצרים לא כתב אחד מן החפים מחטא […] את השיר הזה כתב בעל 'אָמרה חרב הנצורים', ה'שמע ישראל' של משה דיין, אביהן של כמה מן המלחמות הפחות צודקות" (שם, עמ' 202). הרי לנו טיעון "לוגי" למהדרין ובנוי לתלפיות: אלתרמן אשם גם בדרך שבּה עתיד היה משה דיין להבין את שיריו ולפרשם שנים לאחר שנכתבו. וגם אם התכוון לאור לרמוז למיליטנטיוּת האלתרמנית, היפוכה של אהבת השלום של יצחק לאור, הרי שדבריו מסלפים את אלתרמן וקוראים אותו קריאה שגויה (misreading), האופיינית לאנשים המשימים עצמם פלורליסטים ולמעשה אינם אלא בעלי תפיסת עולם אוניפורמית וקשת-עורף, ועל כן הם כופים את דעתם גם במקום שבו היא אינה רלוונטית.
את "אמרה חרב הנצורים" כתב משורר מיואש, באחד מרגעיו הקשים של העם, בשעה שברור היה לאלתרמן ולבני דורו שהמעטים היושבים בארץ לא יעמדו מול גדודיו של רומל. זהו מונולוג שמשמיעה החרב ביד נושאה בעת שברור לה כי "מֵרֹאשׁ בְּיַד מָוֶת הֻשַּׂגְנוּ", ובכל זאת היא מתנחמת במחשבה כי לפחות נלחמנו על נפשנו בטרם "אֶל קְרָב אֵין תִּקְוָה חָרַגְנוּ". ילמדנו נא לאור מה פסול מצא בעמדה מוסרית זו של אלתרמן בזמן שטפל בו את אמירותיו הבוטות.
כשתיאר אלתרמן ב"דף של מיכאל" את קשיי העמסתם על שכם של העולים החדשים "הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה" ואת התחושה של המחיר הכבד שעוד ישולם בהצפת הארץ בפליטים ("חָשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגַּף/ אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נִסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ") הוא תיאר את חששותיהם של הלוחמים הארץ-ישראליים, שעדיין לא ידעו "אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם". הוא לא ביטא כאן את עמדתו, עמדת "הצופה לבית ישראל", המסוגל להרחיק ראות ולהבין את הצורך הקיומי ואת ברכה שבעלייה, עם כל קשייה.
נושא עלייתם של יהודים לארץ הטריד אותו כל ימיו. ביצירתו המאוחרת חגיגת קיץ (1965) כתב אלתרמן: "הָאִישׁ הַנִּרְדָּף וָנָס/ תַּכְלִיתוֹ לְזַנֵּק עַד מַחֲסֶה / וְלִבּוֹ הַצּוֹעֵק חָמָס/ אֶת כָּל הַסָּפֵק מְהַסֶּה" (שם, עמ' 181). משמע, המצוקה של היהודים בארצות מוצאם והזדקקותם של פליטים יהודים לבית לאומי די בהן כדי להסות את כל הרהורי הספק באשר לצִדקת המפעל הציוֹני. וכשראה בסוף ימיו שגם לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים אין יהודי העולם באים לארץ בהמוניהם, הוא התייאש וכתב את הפארסה המצחיקה והמזעזעת גם יחד – "המסכה האחרונה" (1970).
במרכזה של יצירתו האחרונה עומדת תחבולה "מחוכמת" של שני פקידים ממשלתיים עבשים, המחכים לבואו של העולה המאה-אלף ממדינות הרווחה לצורך טקס ממלכתי שהם עורכים קֳבל עם ועולם. כדי שלא לחבּל בטקס שהוכן על-ידי יחצ"נים ופרסומאים הם תופסים עולה ותיק נִקלה – פושט רגל נמלט הנמצא במקרה על סיפון אניית העולים שמגיעה לנמל – ומעניקים לו זהות מזויפת כדי שיעמיד פני "עולה חדש", ויציל אותם מן המבוכה. אלתרמן ידע היטב את חשיבותה המכרעת של העלייה לעתידו של המפעל הציוני, ולנוכח אי-הענותה של יהדות העולם לעשות מעשה ולעלות ארצה תקפו אותו ייאוש ואכזבה הניכרים ב"המסכה האחרונה" מכל סדק ומכל חרך.
ומן הצד האחר, בפארסה האלתרמנית "המסכה האחרונה" מתכוננים כולם לקראת טקס מיוחד, שייערך לכבוד העולה המאה אלף שיגיע ממדינות הרווחה. העוּבדה שקרתה לפקידים טעות מצערת והעולה איננו, מלמדת כמדומה שלפנינו טקס הזוי שקיומו הוא בבחינת אבּסוּרד גמור. אדם כה מפוכח וכה בקי בתולדות העם כאלתרמן, הן ידע היטב שיהודים אינם עולים לארץ (ממדינות הרווחה או מכל מקום אחר) אלא אם כן ספגו מכה קשה שאילצה אותם לעזוב הכול בִּן-לילה. רק מצבים קריטיים כמו אלה שגרמו ליהודי גרמניה לעלות ארצה בשנות השלושים של המאה הקודמת או ליהודי ברית-המועצות לעלות ארצה בעשור האחרון של המאה העשרים יכולים היו לגרום ליהודי לעזוב את מקום הולדתו. על כן שילב אלתרמן בפתח יצירתו "המסכה האחרונה" את השורה הביאליקאית בשיר הזעם והתוכחה שלו "אכן חציר העם": "הוּא לֹא יִיקַץ אִם־לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט" (אלתרמן ציטט את השורה הביאליקאית הזו, ככתבה וכלשונה), ללמדנו שלפנינו פארסה על עתיד המפעל הציוני שנכתבה בציניוּת ולא בשיא הרצינות.