הממזר והכתר
עודכן: 29 באוק׳ 2023
הממזרוּת בישראל בסיפורו של ש"י עגנון "והיה העקוב למישור" ובספיחיו
ב-28 באוקטובר סיים עגנון את הפרק הארץ-ישראלי הראשון בחייו (1908 – 1912), ו"ירד" לברלין
את מאמרי "ההלכה למעשה" (1993) הקדשתי להשוואה בין סיפורו של עגנון "והיה העקוב למישור" לבין הפואמה הגדולה ביותר בשירה העברית בת המאה התשע-עשרה – שירו הנודע של יל"ג "קוצו של יוד".1 במאמר שלפנינו – "הממזר והכתר" (2023), שגם הוא עוסק בעיקר בסיפור קצר-ארוך זה שהוא גולת-הכותרת של יצירתו המוקדמת של מחבּרוֹ- ברצוני להתמקד בסופו של הסיפור "והיה העקוב למישור" המתאר את סופם המר של גיבוריו.
גיבוריו של סיפור מוקדם זה הם שניים: חנווני מהעיר הגליצאית בוצ'ץ', הנושא את השם "מנשה-חיים" (גבר ביש-מזל אשר נָשָׁה את החיים והחיים נשוהו), ולצִדו אשתו הנושאת את השם "קריינדיל טשארני" ("עטרה שחורה"). בזכות האישה – סוחרת אסֶרטיבית וממולחת – עלתה החנות שבבעלותם ופָרחה, עד שעוררה את קנאתו של חנווני מתחרה שלא בחל בתכסיסים כדי להכשיל את זוג החנוונים השכן. לאחר שהתערער המצב הכלכלי של החנות שבבעלותם והגיע עד משבֵּר, נאלץ מנשה-חיים המרושש לסגור את עסקיו ולצאת לדרך הנדודים.
בכל הימים שבהם נאבקו קריינדיל-טשארני ובעלה עם מצבם הגרוע, תוך שהם יורדים ללא הרף מדחי אל דחי, הסתירה האישה הייחסנית את המתרחש והֶעמידה פני נגידה. רק לאחר שנסתתמו כל צינורות הפרנסה, היא בחרה לשלוח את בעלה הכושל לעיר זרה, כי שם – בריחוק מקרוביו ומשכֵניו – יוכל אפילו לפשוט יד מבלי שמַכָּרים מאנשי בוצ'אץ' יראוהו בקלונו. זוג החנוונים קיווה שכך יתחיל מנשה-חיים לחזור אל שׁוּק-החיים ויחזיר לעצמו את המעמד שהיה לו ושאבד לו, באשמתו ושלא באשמתו. בעידודה של אשתו יצא אפוא הבעל הכושל לדרך הנדודים, מצויד במכתב המלצה של רב-העיר, בתקווה שיוכל לשוב ולמלא את תרמילו הריק ולהחזיר עטרה ליָשנהּ.
ואולם, בזמן שאט-אט הלך מצבו והשתפר, בעודו עורך את ההכנות לשִׁיבָתו הביתה, פיתה אותו קבצן אחד למכור לו את כתב-ההמלצה שקיבל מהרב של בוצ'אץ' בעבור סכום נכבד. מנשה-חיים ערך אִתו בקלות-דעת את העִסקה המפוקפקת של מכירת כתב ההמלצה האישי (כעין גירסה מודרנית של סיפורים על אדם המוֹכֵר את זהותו ואת נשמתו לשטן), ואחר-כך יצא לחגוג את יומו האחרון כקבצן ביריד, מצויד בתרמיל מלא בכסף.
ואולם, בהמולת היריד איבד מנשה-חיים את כל ההון שצבר, לרבות התמורה שקיבל בעבור כתב ההמלצה. ואם לא די בכך, הקבצן שקנה את המכתב מצא עד מהרה את מותו, ופרטי הזהות שבמכתב, שהועברו מיד ליד, גרמו לטעות פטלית שגררה אחריה שרשרת של אירועים שהם בבחינת "מעוּות לא יוכל לתקון": מנשה-חיים הוכרז כמת, דבר "מותו" במרחקים הגיע לעירו ולאשתו וחייבוה לִפנות אל הסמכות הרבנית שתסייע לה בהתרת העגינות, ואין זו אלא חוליה ראשונה בשרשרת של טעויות, האחת קשה וקריטית מקודמתה.
בניגוד לרב ופסי הכוזרי מן הפואמה היל"גית, שהקפיד כקוצו של יו"ד גם במקום שבּוֹ ראוי היה להקֵל, הרב של בוצ'אץ' כלל לא החמיר בעניינה של האישה ש"נתאלמנה" מבעלה, וקריינדיל טשארני נשתחררה עד מהרה מעגינותה ונישאה לאחֵר. לכאורה, נהג הרב המֵקל בהגינות ובהיגיון, כי לא רצה להשאיר את קריינדיל טשארני בעלטה – בודדה וערירית כמו הגיבורה היל"גית. ואכן לא עברו אלא תשעה ירחים, וכבר חבקה האישה בן בחיקהּ, אף ערכה לו את טקס ברית המילה ביד רחבה ובמעמד קרואים רבים.
עגנון הראה בסיפורו איך גרם רב מחמיר לאסון נורא בפואמה "קוצו של יוד", ואילו בסיפורו שלו דווקא רב מֵקל שהתיר את הגיבורה מעגינותה כלאחר-יד גרם לעיווּת-דין נורא שתוצאותיו מי ישוּרֵן. הלקח העולה לכאורה מסיפורו של עגנון הוא, שאחת היא אם יחמיר הרב ואם יָקל: כל שיעשה אדם מישראל כדי להימלט מן הגורל הצפוי לו, לא יעלה הדבר בידו. תמיד יארוב לו האסון מאחורי הדלת.
ואכן, ביום שובו לבוצ'אץ' שנה לאחר שהוכרז כמת, גילה מנשה-חיים שאשתו נשואה לאחֵר, וכי עוד מעט תיערך חגיגת ברית-המילה של בְּנהּ הבכור. הגבר האומלל שהבין שמעשיו הנואלים במרחקים הביאו מבלי דעת להיווצרותו של סְבך הִלכתי חסר מוצָא, החליט אפוא ללא דיחוי להעניש את עצמו, לִפרוש מן החיים, ולשבת עד בוא חליפתו בבית-הקברות (שבּוֹ הציבה "אלמנתו" מצֵבה הנושאת את שמו). רק לשומר של בית-העלמין סיפר את סודו, ושומר זה הוא שעתיד היה להציב בבוא היום את המצבה על קברו של מנשה-חיים האמִתי. כך ביקש מנשה-חיים להציל את קריינדיל-טשארני מקלון של אישה נואפת ואת בנהּ מִכּתם הממזרות. על סוגיה זו נשברו קולמוסים רבים, ואף-על-פי-כן אני מוצאת לנכון לשוב אליה ולדון בה מזווית-ראִייה מחודשת.
*
לכאורה לפנינו סיפור על שומרי "שִׁלומי אמוני ישראל" באמצע המאה התשע-עשרה, עת ניתנה ליהדות גליציה אֶמנציפציה. תחילתו של סיפור זה בשנת "בָּרֵךְ בִּנְךָ בְּקִרְבְּךָ", הלא היא שנת 1858 – השנה שבָּהּ פרנץ יוזף, קיסר הממלכה האוסטרו הונגרית שהיטיב עם יהודי גליציה, זכה בבן בכור שעתיד היה להיות יורש העצר של ממלכתו. ואולם, לפנינו סיפור שבּוֹ הגיבור היהודי לעולם לא יזכה בכתר (קריינדיל = עטרה) ואף לא בבן, כי לא כלכל את מעשיו בתבונה ומשום שאין מזל לישראל.
סיפורו של עגנון כּוּלו רצוף ביקורת עקיפה על הדבֵקוּת במינֵי הלכות בנוֹת אלפי שנים הגוררות בעקבותיהן טרגדיות אנושיות נוראות. במקביל, לפנינו ביקורת נוקבת גם על אותם רבנים, שגורמים לקהילתם נזק בפסיקות הלכתיות חפוזות ומקֵלות. ואם לא די בכך, הרי שהסיפור מבקר בחומרה גם את היגררותם המהירה של החוגים הנאורים אחר רוח ההשכלה, מבלי להבין שמהפכה מהירה מדיי, שאינה מלוּוה בהכשרת-לבבות יסודית, עלולה לקרוע בעם ישראל את המרקם של התא המשפחתי ושל הקהילה; והרי רוב הפגעים הבאים על מנשה-חיים מקורם בהיסחפותו אחר ערכיה של ממלכת השטן – אחרי ה"עולם התוהו" של היריד הגיהנֹמי שלתוכו נקלע.
הדעת נותנת שעם שובו לעיר הולדתו היה על מנשה-חיים לסור לבית הרב ולספר לו את האמת על המוֹצאוֹת אותו ועל תוצאותיהן מסמרות השֵׂער של מעשיו הנואלים. ואולם, הוא חשש כנראה מגערת הרב, אשר צִיידוֹ במכתב-הההמלצה שנמכר. יתר על כן, הוא ידע שמעשה כזה יאמלל את אשתו ויהרוס את חייה עד היסוד. לפי ההלכה היא תהא אסורה גם עליו (למרבה האירוניה הוא עדיין בעלה החוקי), וגם על בעלה החדש. בנהּ היה מוכרז כ"ממזר" שאסור בחיתון עד דור עשירי. ייתכן שראשי הקהילה היו מחליטים לקרוע את בנהּ של קריינדיל-טשארני מחיקהּ ולשָׁלחו למִנזר כדי שנזירות תטפלנה בו "מאחורי הגדר", הרחק מאִמו ומעַמו, כמקובל באותם ימים. מנשה-חיים בחר אפוא לכאורה לשאת בעונש לבדו ולהגן על טובתה ועל תקינות חייה של אשתו. לפיכך החליט להדיר את עצמו מן הציבור, הסתגר בבית-הקברות בשמירה על אלמוניות מוחלטת (כמעט).
הדברים אינם נאמרים במפורש, אך בעשותו כן, פעל מנשה-חיים כמי שאיבד את יראתו מן ההשגחה העליונה והפסיק להתחשב בתורת הגמול . הוא לקח לכאורה את האשמה ואת העונש על עצמו, אך האִם הוא באמת יִישר את העקוב והֲפָכוֹ למישור? למעשה, מנקודת המוצָא ההלכתית הוא החטיא במעשהו לא רק את עצמו אלא גם את אשתו, והחלטתו אף עתידה הייתה להרבות ממזרים בישראל, אם כי לא היה בכוחה לזרוע בקהילה היהודית של עירו בוצ'אץ' ערבוביה גנטית מסוכנת (שהרי מנשה-חיים נשאר בערירותו).
נחזור ונדגיש: מבלי שהדברים ייאמרו גלויות ומפורשות, מנשה-חיים למעשה פעל, מדעת או שלא מדעת, לפי גישה חילונית שלפיה אין דין ואין דיין, או לפחות בגישה דֶאיסטית שאינה מאמינה בהשגחה פרטית ובתורת הגמול. בעיני שומרי "שְׁלוּמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל" אין עבריין גדול ממנשה-חיים, שהחטיא את אשתו, "הִכשיר" ממזר (וכן את הילדים שייוולדו כנראה לקריינדיל-טשארני אחרי הולדת בנה הבכור). בעיני אדם חילוני וליבֶּרלי, מנשה-חיים הוא צדיק נסתר, המעמיס את החטא ועונשו על כתפיו (הגם שאשתו אשֵׁמה בגורל שנפל בחיקו לא פחות ממנו). הסיפור נועד לשני סוגי קוראים: למאמינים בתורת הגמול ולאלה שמצאו אז תחליף לדת בסוציאליזם לסוגיו, ולעיתים אף שללו אותה והגדירו אותה בעקבות קרל מרקס כ"אופּיוּם להמונים".
לפי ספרה של נילי כהן2 אנו למדים שאילו היה מגיע סיפור המעשה של מנשה-חיים לרשויות החוק בימינו, יש להניח שבית הדין היה כופר באפשרות למכור את כתב ההמלצה, וכל התוצאות הנובעות מההנחה שמנשה-חיים מת, היו מתבטלות לאלתר – הן הכרזת האלמנות של קריינדיל טשארני, הן תוקף הנישואים השנִיים שלה, הן כשרותו של הבן שנולד. במילים אחרות: ייתכן שהמשפט שמתפקידו להחזיר את הסדר על כנו, היה מביא לאנדרלמוסיה גמורה. דווקא פתרון הכזב של מנשה-חיים, היוזם את מותו המדומה ומוכן להשלים אִתו, משיג כעין "אידיליה" ad hoc ו"שקט תעשייתי" מדומה.
נשאלת השאלה: האם היטיב עגנון "לשפוט" כאשר הִמציא את הפתרון שלפיו הפך מנשה-חיים לנזיר-החיים המסתגר עד אחרית ימיו בבית הקברות (בדומה למנפרד הֶרבּסט, גיבור הרומן שירה, שבחר ביום ברית-המילה של בן-זקוניו לסגור את עצמו בבית המצורעים עד עולם)? לכאורה עגנון עשה כן כדי להציג פתרון אלטרוּאיסטי המעיד על התחשבות בזולת ועל אהבת האדם. ואולם עגנון לא ניחן בנפש רחמנית ובאֶמפּתיה לנוכח סִבלן של הבריות. ברוב המקרים ניכּר שהוא התבונן במציאוּת באירוניה מושחזת, ולא בדמעה על לחי. קריינדיל טשארני מגירה דמעות על בעלה מבלי לדעת שתחת האבן קבור אדם זר. עגנון אינו מגיר דמעות על גורלותיהם של גיבוריו, אלא מתבונן בהם בחיוך ווֹלטריאני מוצנע, ספקני וחכם, תוך שהוא מראֶה את הכאוס המוסרי שהלך והשתרר בעולם עם התערערות הסדרים הישָׁנים והתפרקותו של התא המשפחתי המסורתי.
עגנון לא רמז על כך בגלוי, אך הקורא עשוי להרהר גם על מידת האלטרוּאיזם הכרוכה במעשהו של מנשה-חיים, אף לערער עליה במקצת. אפשר שאין זה מיותר לשאול אִם היה מנשה-חיים נוהג כפי שנהג אילו ידע שאם תתגלה את האמת הוא יוכל להחזיר לידיו את אשתו האהובה קריינדיל-טשארני ולהשיב לראשו את העטרה? אין ספק, האביר המובס ידע היטב והבין אל נכון שהכתר (קריינדיל) לא יוחזר לו לעולם, שהרי אם תתגלה האמת תהא אשתו אסורה עליו לעולם ועד. מכאן, שאצילוּת-הנפש הכרוכה במעשהו פחותה מן המשוער.
יתר על כן, כל מעשיו של מנשה-חיים העידו תמיד על חוסר אחריות ועל חוסר מחשבה: אשתו האשימה אותו על שנרדם בחנות והניח לפורצים לרוקן אותה מסחורותיה (אך שכחה שייתכן שהסחורות נמכרו במחירי הפסד); הוא מכר את כתב-ההמלצה ואחר-כך הלך להתהולל ביריד ובפונדק היין; הוא לא "הריץ מכתבים" לאשתו כל ימי שהותו במרחקים, ולא הודיע לה על מועד שובו הביתה.
לפי הנורמות של אדם שחי והתחנך בחברתם של "מחזיקי נושנות", המשיך מנשה-חיים לחטוא גם לאחר שפָּרש לכאורה מן החיים וכלא את עצמו עד עולם בבית העלמין. כבר בפסקה הראשונה של הסיפור מתברר שמנשה-חיים הוא כוהן, ואם כן – מה לכוהן בבית הקברות? מדוע בחר "גיבורנו" להתחבא דווקא במקום שאסור היה לו להציג בו את כף רגלו? מדוע לא נטל את רגליו והתרחק ת"ק פרסה מעירו ומיושביה? וגם מן הצד המעשי, לפנינו החלטה פזיזה ומופרכת: הרי בבית העלמין של בוצ'אץ' יש הלוויות וטקסי אזכרה, ומסתובבים בו אנשים שמכירים את מנשה-חיים ועלולים לזהותו ולחשוף את התרמית.
אפשר שמנשה-חיים השיג לאשתו פתרון נוח ו"מכובד" בעולם הזה (וכבר ראינו כי הכבוד והנראוּת חשובים היו עד מאוד בעיניה בזמן שהתחילו היא ובעלה להתרושש). ואולם אין ספק שמנשה-חיים הבין שאם יֵדעו אנשי עירו את האמת, הרי שיתבוננו בקריינדיל-טשארני כמי שנדונה בעולם הבא לאש הגיהנם, שכּן ילדה ממזר בעודה נשואה לבעלה החוקי. ואם ייוולדו לקריינדיל-טשרני מבעלה השני ילדים נוספים, ייחשבו גם הם ממזרים, וכך תלך ותיווצר תסבוכת הלכתית שתלך ותתעצם מִדור לדור.
אין זאת כי מנשה-חיים, שהיה בעברו איש מאמין וירא שמים, אמור היה לדעת כי הוא מציל את אשתו מִפחד הקלון בעולם הזה, אך לא מעונש בעולם הבא. ואם לא די בכך, בחוסר מחשבה הוסיף מנשה-חיים חטא על פשע, ושיתף בסודו הנורא את שומר הקברים. כך הפך את שומר הקברים לשותף לדבר עבֵרה. במילים אחרות: הוא פרק אמנם את עולו של הסוד הכבד מעל לִבּוֹ, אך החטיא מבלי-דעת את השומר הנאמן וקלע אותו לצרה ולדילמה נוראה. לכאורה על השומר לגַלות את המצב האמִתי לאנשי העיר, אך אם היה עושה כן הוא היה בוגד במנשה-חיים שנתן בו אימון. על כן נאלץ לנצור את הסוד הנורא בקִרבּוֹ. בסיפור שלפנינו הולך ונוצָר מבוך של אספקלריות מעוקמות ועכורות, ובהן משתקפים שברי-שברים של שקרים גדולים וקטנים, המעצימים עד-אין-סוף את החטא ואת העונש הצפוי על חטא זה בעולם הזה ובעולם הבא.
*
עגנון נדרש לא פעם לאותה תחבולה שהמציא בלזק ביצירתו הקוּמוּלטיבית הגדולה "הקומדיה האנושית": דמויות העומדות בצֵל ביצירה אחת עומדות באור הזרקורים ביצירה אחרת, ולהפך. והנה, ברומן "אורֵחַ נטה ללוּן" (1939) צצות לא פעם בצִדי הדרך דמויות המוּכּרות לקורא מיצירותיו האחרות של עגנון, כגון ד"ר קוּבּה מילך (שעתיד היה למלא את תפקיד הפרוטגוניסט בסיפורו של עגנון "הרופא וגרושתו" (1941), וכאן הוא עדיין דמות צדדית. ודוגמה נוספת: ברומן "תמול שלשום" נזכר כי יצחק קומר הוא צאצאו של ר' יודיל חסיד גיבור הרומן "הכנסת כלה". לקורא אף מתגלה כי מיכאל הרטמן, גיבור הסיפור "פנים אחרות" (גִרסה מוקדמת 1932; גִרסה מאוחרת 1941), שגירש את אשתו, אֵם בנותיו, הצליח להחזירהּ אליו ולכונן אִתהּ חיים חדשים: "מה שאירע להרטמן אירע לך. הרטמן זה, מיהו? אמרתי לו: אדם אחד יש, הרטמן שמו, יום אחד נתן גט לאִשתו וכשיצאו מבית הרב נכנסה בו אהבתה והחזירהּ" ("אורֵחַ נטה ללוּן", עמ' 392).
בעניין התחבולה הבלזקית הזאת, שביאליק היה הראשון בספרות העברית שנדרש אליה,3 מן הראוי לכוון לשפוך אור על פרשה נידחת, שלא הוזכרה כמדומני בביקורת עגנון: בפרקי רומן גנוזים שהתפרסמו תחת הכותרת "בנערינו ובזקנינו" ("על כפות המנעול", עמ' 319), מסופר על בן בנו של אותו תינוק ממזר שנולד לקריינדיל טשארני מבעלה בעודה נשואה למנשה-חיים.
לשיא האירוניה הגיע עגנון בסיפור על אותו צאצא של קריינדיל טשארני, מר הופמן שמו, בנקאי עשיר האומר על בנו הקטן: "רואים אתם בחור זה, בחור זה כאילו אינו ממשפחתנו. בראשונה הייתי אומר שהוא דומה למנשה-חיים בעלה הראשון של קריינדיל טשארני זקֶנתי עליה השלום, כֵּיוון שראיתי שהוא מצַער אחרים. לא הספיק מר הופמן לסיים כל דבריו עד שזקפה מרת הופמן שתי ידיה כנגדו בבהלה ואמרה, גירא בעיניך שטן, ובתוך דבריה רקקה שלוש פעמים. אמר מר הופמן, מנשה חיים אדם כשר היה אלא שנולד במזל רע". האם נרמז כאן שגם אשתו של מר הופמן (שהוא בעצם צאצאו של ממזר, ועל-כן בעצמו ממזר, אך איש אינו יודע על כך), ילדה לו בן שאינו דומה לו כלל? שמא לפנינו סיפור של זנונים וממזרות, שנתגלגל בדרכים עקלקלות עקב אותה טעות פטאלית שמקורה במכירת זהותו של מנשה-חיים? האם צאצאה של קריינדיל טשארני הוא ממזר מכאן ומכאן, ומנשה-חיים אכן גרם במעשהו האלטרוּאיסטי להוּלדת ממזרים נוספים?
השם "הופמן" מקורו במשטרים הפאודליים, ומשמעו: 'מנהל נכסים' (של חווה חקלאית גדולה, של נכסי דלא-ניידי, או אפילו של טירתו וגניו של האציל-השליט). משמע, בנהּ של קריינדיל-טשארני שנישאה לאדם עשיר (כמשתמע מן הנזכר בסיפור משתה ברית המילה המהודר שערכה לבנה-בכורה ברוב עם), חינכה וטיפחה את בנה והעניקה לו את המיטב. בנהּ גדל והוליד אדם אסֶרטיבי ורב פעלים (כמוהו וכאמו הסוחרת הממולחת שניהלה את החנות ביד רמה בשנים שבָּהן האירה ההצלחה פנים לה ולבעלה). שמו מעיד עליו שהוא נֵצר לאותם יהודים שבעלי ההון והנכסים סמכו עליהם ועל כישוריהם המנהליים. אפשר אפילו שהוא היה מקורב למלכות. כתר בעולם היהודי, יכול להיות לכל היותר "עטרה שחורה" (כנרמז משמה של אם המשפחה). מחוץ ל"רחוב היהודים" יכול יהודי משכיל ליטול לעצמו שם אירופי נָכרי המלמד על מעמדו הנכבד, לצאת ולבוא בחצרות מלכים ורוזנים.
פירושו של דבר, שאולי – ככלות הכול – הפתרון שמצא מנשה-חיים לאשתו הוכיח את עצמו כפתרון "יעיל" ו"מוצלח", ולא רק מצד הנִראוּת. מדברי מר הופמן משתמע שקריינדיל-טשארני חייתה את חייה על מי מנוחות כל ימיה עלי אדמות, כאילו לא אירע דבר. מה עלה בגורלה בעולם הבא? קוראיו של סיפור זה – י"ח ברנר וקוראי "הפועל הצעיר" – שעקבו אחר תשעת המשכיו של סיפור זה שנתפרסמו בעיתון בין ינואר למאי 1912 – לא העסיקו את עצמם כמדומה בסוגיית החיים "בעולם הבא".
הנובלה "והיה העקוב למישור" שאבה השראה משלושה תקדימים לכל הפחות: האחד יהודי (וכתוב בלשון היהודית), האחד צרפתי, והשלישי – הלכתי.
המקור הראשון הוא הסיפור "דער יורד" משנת 1855 [המילה 'יורד' ביידיש משמעה 'אדם היורד מנכסיו'] פרי-עטו של המשכיל הווילנאי אייזיק מאיר דיק. רוב המוטיבים מצויים בו: גלות בעקבות משבֵּר, כתב-המלצה שנתגלגל לידיו של קבצן שמת, טעות בזיהויו של האיש המת, שיבה הביתה שבָּהּ מתגלה כי האישה נישאה לאחר. בנוסח עברי הופיע סיפור זה בשני ליקוטים: "מעשה הקדושים" (למברג 1895) ו"שמן הטוב" (פייטרקוב 1905).
המקור השני הוא מקור צרפתי. עגנון אמנם העמיד פנים כאילו לא קרא רומנים זרים, וכי הסופר המאוחר ביותר שהשפיע עליו היה הרמב"ם, אך סיפורו "עובדיה בעל מום" מעיד שהוא הכיר היטב את "עלובי החיים" של ויקטור הוגו ושאב ממנו השראה,4 וגם כאן ניכר שהוא שאב השראה בעָרמת-אמן מסיפור נכרי ו"גִייר" אותו כהלכה. מדובר בסיפורו של בלזק "קולונל שאבר", המגולל את קורותיו של קצין קרבי שנלחם בקרבות נפוליון ותועד כמי שנפל בקרב. הלוחם יוצא מקברו פצוע אנוּש, וחוזר לחיים בסיוע כפריים המטפלים בו במסירוּת. בשובו לפריז, הוא מגלה שאשתו שיָּרשה את כל רכושו התחתנה עם אחֵר, ועתה היא אֵם לילדיו של בעלה השני. בסופו של דבר, לאחר ניסיונות להחזיר את המצב על כנו, קולונל שאבר המרושש והשבור מתייאש ומחליט להישאר בין המתים. את שארית חייו הוא עושה בבית מחסה, ללא אמצעים, זהות וכבוד. בין שני הסיפורים – המקור הצרפתי והסיפור העגנוני – יש אמנם גם הבדלים רבי-משמעות, אך המשותף רב מכדי שיהיה מקרי.5
בנוסף למקור הספרותי היהודי והמקור הספרותי הצרפתי היה לעגנון גם מקור הלכתי "מהחיים", הקשור ברב שלום מרדכי הכהן שבדרון, רבה של בוצ'אץ', שברא הליך הלכתי מחוכם – "גט מהרש"ם" – שנועד לטיהור ממזר באמצעות הפקעת קידושיה של אישה שהרתה לגבר שאינו בעלה.6 לפני מהרש"ם הובא המקרה הבא: אישה נשואה שישבה גלמודה תריסר שנים בעקבות עדויות על מות בעלה, עברה טקס חליצה והותרה להינשא מחדש. לאחר שהרתה לבעלה השני התברר שבעלה הראשון לא מת, וכי העדויות על מותו נבעו מכך ש"השאיל הפאס [דרכון] שלו לאחֵר ומת השואל וסברו שהוא בעלה". בשאלה שהובאה לפני מהרש"ם נזכר גם הוולד שאם יהיה דינו דין ממזר, ימסרוהו לבית ילדי גויים וימירו דתו, ואז האישה תאבד את עצמה לדעת כי הילד הזה בן יחיד הוא לה ולבעלה השני. מהרש"ם ענה שמאחר שהבעל הראשון נתן את הגט עוד בטרם הופנתה אליו השאלה, אין הוא יכול אלא להכריז על הילד כעל ממזר. אילו הובאה השאלה לפני מעשה הגירושין של הבעל הראשון אפשר שהיה מוצֵא בדוחק פתרון לבעיה. ובסיפורו של עגנון: אילו דרש הרב (בעת שנתן את כתב-ההמלצה לסוחר מנשה-חיים שיצא לתקופת-נדודים ממושכת) שיפקיד הסוחר המרושש בידיו "גט על תנאי", הייתה הטרגדיה נחסכת. אילו הצליח להפקיע את נישואיהם של בני-הזוג מנשה-חיים וקריינדיל-טשארני הייתה הטרגדיה נחסכת. מנשה-חיים בדה שקר איום ונורא בעת שהודה ב"מותו" והסתגר לכל ימיו בבית העלמין. אילו בדה שקר קטן פי כמה, וסיפר לרב המקֵל של בוצ'אץ', שהוא שלח לאשתו גט (כי לא ילדה לו בנים בעשר שנות נישואיהם – עילה לגט לפי ההלכה), אך השליח (אותו יהודי שקנה ממנו את זהותו) מת בדרך ולא מסר את מגילת הגט כנדרש. אפשר שבמקרה כזה הרב יכול היה להחיל את הגירושים בדיעבד ולהתיר את הסבך. במקרה כזה הייתה קריינדיל מותרת לבעלה השני, ובנהּ לא היה נחשב ממזר.
*
יד הגורל פגעה בגיבורי הסיפור העגנוני, ומאחורי הקלעים סופק המסַפּר את כפיו ומתבונן ביצירי-רוחו בעצב אך גם באירוניה. הוא אף רומז כי יש באמתחת ההלכתית פתרונות שבכוחם להקטין במקרים כאלה את הטרגדיה הנוראה , וכי גיבורו בחר בדרך העקומה ביותר כדי ליישר את המצב. לפנינו סיפור מ"עולם התוהו", שבּוֹ כל צעד שעשה מנשה-חיים – לפני צאתו לדרך ואחרי שובו מן הדרך – רק הלך והחמיר את מצבו, את מצב אשתו ואת מצבה של קהילת בוצ'אץ' במלואה. למרבה האירוניה, "העקוב" נשאר עקוב, והיושר לא הגיע ולעולם לא יגיע לפתחו של "גיבורנו".
הסיפור המורכב הזה עשה כידוע רושם עצום על יוסף-חיים ברנר, גדול סופרי היישוב באותה עת. מפורסם הוא הסיפור על ברנר שמכר את כתפיותיו כדי לאפשר את הדפסתה על הנובלה העגנונית המשובחת הזאת. ברנר חזר וביקש מעגנון לבל יעזוב את הארץ, אך ביום ה-28 באוקטובר 1912 סיים עגנון את הפרק הארץ-ישראלי שלו שארך ארבע שנים וארבעה חודשים, ויצא לברלין בחברת העסקן ד"ר א' רופין. שמא חש עגנון שהוא התנתק למשך שנים מן "היריד" הספרותי האירופי ההומה, הנוטל מן הסופר העברי את זהותו, וקבר את עצמו בחייו, כמו גיבורו מנשה-חיים, בארץ ה"עֲזוּבָה לִקְבָרִים"?7 תריסר שנים ישב עגנון בגרמניה. הוא ניסה לשכלל את ידיעותיו בגרמנית, אף שקל את האפשרות שיהיה בסופו של דבר סופר גרמני. ואולם, עם התחזקות הנאציזם, הוא עלה כידוע ב-1924 לארץ, והפעם – עד עולם.
הערות:
פורסם בקובץ " על 'והיה העקוב למישור': מסות על נובלה לש"י עגנון", מבוא ועריכה - יהודה פרידלנדר, אוניברסיטת בר-אילן רמת-גן, 1993.
נילי כהן, "משפטים ומילים: החיים בין משפט לספרות", ראשון לציון 2022.
ראו על כך בהרחבה בפרק השביעי של ספרי "מאוהב לאויב: עגנון מהרהר על ביאליק", תל-אביב 2017.
ראו בפרק העשירי של ספרי "הניצנים נראו בארץ: הסיפורים המוקדמים של ש"י עגנון", תל-אביב 2021. ראו גם באתר זה את מאמרי: "סיפורים מאגף המשרתות: עיון בסיפורו של עגנון "עובדיה בעל מום" (1921) שנכתב בעקבות ספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם".
על הדמיון בין הרומן "קולונל שאבר" לסיפורי עגנון, ראו במאמרו של ראובן רבינוביץ, ראובן, "השיבה המאוחרת : בין 'פארנהיים' לעגנון ל'קולונל שאבר״ לבלזק, "דבר", מוסף לספרות ולאמנות, ח׳ באב תשכ״ח, 2 באוגוסט 1968. ראו גם בספרה של נילי כהן (הערה 2 לעיל).
ראו מאמרו של אבישלום וסטרייך, "על השימוש ב'גט מהרש"ם' במדינת ישראל", 'ספר אליקים רובינשטיין' (תשפ"א), עמ' 575 – 648.
כך מכוּנה ארץ-ישראל בשירו של ביאליק "אל הציפור".