המשוררת האבודה

פורסם: חדשות בן עזר , גליון 1689 , 18/10/2021

בשיריה של המשוררת הבריטית איימי לוי (1861 – 1889) נתקלתי בראשונה כשתרגמתי פעם שירים אחדים פרי-עטה של המשוררת הפּרֶה-רפאליטית הנודעת כריסטינה רוֹזֶטי. מעולם לא שמעתי עד אז את שמה של "תלמידתה" של רוזֶטי – המשוררת היהודייה בת המאה התשע-עשרה, שחייתה חיים קצרים ואינטנסיביים עד שהתאבדה בגיל עשרים ושמונה בביתם של הוריה המשכילים והעשירים. כשמתבוננים ביבוליה העצומים מותר כמדומה להניח שאלמלא מתה בעלומיה, הייתה יצירתה מוצבת ב"כותל המזרח" של ספרות המאה התשע-עשרה.

ברי, איימי לוי יכולה הייתה "לככּב" בכל אחת מן האנתולוגיות של שירת הנשים הצצות כיום כפטריות אחר הגשם. היא הייתה ראויה להיזכר בהיסטוריוגרפיה של השירה האנגלית בזכות תעוזתה וחדשנותה שהתבטאו בתחומים רבים: היא הייתה הראשונה שהביאה לשירה הבריטית ניחוחות מן השירה הפריזאית ה"דקדנטית" של אמצע המאה התשע-עשרה (של שארל בודלר וחבריו הבוהמיאניים). היא הייתה האישה הראשונה שהזכירה בשיריה את חידושי הטכנולוגיה הנועזים דאז (הרכבת, האוטובוס). היא הייתה גם הצעירה היהודייה הראשונה שחבשה את ספסליה של אוניברסיטת קיימברידג' (ואלה הן נקודות אחדות בלבד בדמותה האקסצנטרית, המנומרת מגוָונים רבים).

ואולם, איימי לוי היא "משוררת נידחת", שרק מעטים מכירים כיום את שמה. ולא בצדק: הצעירה הפמיניסטית הנועזת שלחה את ידה לא רק בכתיבת שירים, סיפורים ורומנים. היא כתבה גם ביקורת ספרות ומסות בנושאי יהדות. היא הייתה מעורבת בחיים הספרותיים של זמנה, ולאחר מותה פרסם עליה אוסקר ויילד דברי שבח כנים. שירה "על הסף" הושפע כמדומה משירה של כריסטינה רוזטי "אחרי מות" (After Death), שבשניהם מתוארת הזייה של התבוננות של אישה צעירה בגופת המת של אדם אהוב:

On The Threshold

Amy Levy

O God, my dream! I dreamed that you were dead;

Your mother hung above the couch and wept

Whereon you lay all white, and garlanded

With blooms of waxen whiteness. I had crept

Up to your chamber-door, which stood ajar,

And in the doorway watched you from afar,

Nor dared advance to kiss your lips and brow.

I had no part nor lot in you, as now;

Death had not broken between us the old bar;

Nor torn from out my heart the old, cold sense

Of your misprision and my impotence.

על הסף / איימי לוי

אֵל אֱלֹהִים! חָלַמְתִּי שֶׁנִּפְטַרְתָּ;

אִמְּךָ נִצְּבָה עַל מִטָּתְךָ בּוֹכָה

לָבָן עַל מִשְׁכָּבְךָ, פְּרָחִים עֻטַּרְתָּ

בְּלֹבֶן שַׁעֲוָה. אֶל פִּתְחֲךָ

שֶׁלֹּא נִנְעַל זָחַלְתִּי לִרְאוֹתְךָ,

לְמֵרָחוֹק. לִבִּי כְּלָל לֹא נוֹעַז,

נַשֵּׁק עַל פִּיךָ אוֹ עַל מִצְחֲךָ.

לֹא חֵלֶק לִי בְּךָ, עַתָּה כְּמוֹ אָז;

אֶת הַמְּחִיצָה הַמָּוֶת לֹא הָרַס;

וְהִשְׁתַּמֵּר קֹר הַזָּרוּת אִתִּי

פְּרִי אִי-הֲבָנָתְךָ, פְּרִי חֻלְשָׁתִי.

מאנגלית: זיוה שמיר

אמרנו שאיימי לוי היא משוררת שכוחה, אך לא דקנו פורתא: כיום מגלים אותה מחדש, משום שהיא הייתה המשוררת הראשונה שהעזה להודות בנטיותיה הלסבּיות ולתת להן ביטוי בשיריה. ואולם, נטייתה המִגדרית, שלפעמים מציבה אותה כיום על מפת הספרות, אינה אלא צד אחד של אישיותה. ראוי היה שחוקרי שירת הנשים בימינו יבחנו גם את חדשנותה הפואטית המופלגת של הסופרת היהודייה הצעירה שהייתה כאמור המשוררת הראשונה באנגליה שהטתה אוזן לנעשה במודרניזם הפריזאי המוקדם של אמצע המאה התשע-עשרה, ענף מודרניסטי שבלעדיו ספק אם הייתה קמה מקץ שלושה דורות בארץ-ישראל המנדטורית "אסכולת שלונסקי-אלתרמן".