הניצוּל של מעמד העמלים בידי שליחי ה' עלי אדמות

משה גרנות/ "התיאבון הגדול של משרתי האל" (הוצאת מעיין, תל-אביב 2024)

ספר על בני-ישראל בימי-קדם שאין רלוונטי ואקטואלי ממנו באלה הימים

ספרו החדש של משה גרנות, שכותרתו "התיאבון הגדול של משרתי האל" (הוצאת מעיין, תל-אביב 2024), עוסק בעול האדיר שהוטל בימי קדם על בני-ישראל ה"פשוטים" – רובם עובדי-אדמה ורועי-צאן – שחויבו על-כורחם לכלכל על חשבונם את הכוהנים והלוויים ולהעניק להם את פרי-עמלם. ממדי הספר מצומצמים למדיי, אך ניתן ללמוד ממנו את ששיעורי התנ"ך הסתירו. ניתן אף להפיק ממנו לקח אקטואלי חשוב מאין-כמוהו. אלמלא עסקה הרשימה שלהלן בעניינים הקשורים בדת ישראל, במִנהגיה ובמנהיגיה ראוי היה לשלב בכותרתה את תואר-הגנאי "חזירי" ("הניצוּל החזירי"), כי אין מתאים ממנו לתיאור התופעה – בימים ההם ובזמן הזה.

( מעיין הוצאה לאור )

הכול יודעים שהחוּמש, למעט ספר בראשית, גדוש במאות חוקים ומצווֹת (במיוחד אמורים הדברים בספר ויקרא, המכוּנה גם "תורת כוהנים" ובתרגומי התנ"ך "Leviticus"). ואולם, האם נערך עד כה דיון שיטתי בדבר העומס חסר ההגינות וההיגיון שהטיל מעמד הכהונה על עם-ישראל – עול שעיקרו קָרבּנות ושלָמים מכל המינים? לפי הרמב"ם, 142 מצוות שבתורה (כרבע מתרי"ג מצווֹת!) עוסקות בנושא הקָרבּנות; קרי, במתנות שחויבו בני-ישראל להביא למקדש מעת-לעת. אפשר שריח הניחוח וענני הקטורת של נתחי הצאן והבָּקר שעל המזבח הגיעו עד לאפו של אל-עליון, אך את הבשר אכלו הכוהנים בתוספת יין ודגנים.

לפי ספרו של משה גרנות, שבט לוי, שלא הייתה לו נחלה מִשלו, קיבל בעלוּת על 48 ערים, וכן תרומות של זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן ותולעת שני. הציבור כרע תחת העומס, מה גם שעובדי-האדמה נדרשו להפקיר את שדותיהם בכל שנת שמיטה, ונותרו ללא-פרנסה. גרנות משער שדרישות הכהונה, שלא ידעו שׂובע, גרמו לרבים מבני-העם לעזוב את ארצם-מולדתם, ולצאת לגולה, שם פטורים היו לפחות מן הצווים הדרקוניים הקשורים בארץ. ברי, הסתפחותם של יהודים לארץ לא-להם הלכה והגבירה במשך הדורות את תופעת האנטישמיות, שהולידה – בתהליך מעגלי – את הציונוּת ואת השיבה לארץ. בארץ, כך קיווּ חלוצי העליות הראשונות, תתהפך "הפירמידה ההפוכה" של הקיום היהודי בגולה: העם יתקיים מפרי-עמלו, ותיפסק תופעת הפרזיטיוּת היהודית שהעצימה את שנאת-ישראל.

מזגו השתלטני של נפוליון גרם כידוע למותם של מאות אלפים, אך הציבור המשיך לסגוד לו. גם בעמנו, טוען גרנות, הייתה דמות "נפוליונית" ששינתה את העולם וגרמה למותם של מיליונים. המדובר בחלקיהו הכהן, בן-דורו של המלך יאשיהו, שכל רצונו היה לערוך "רפורמה" שתגרום לכך שכל המאמינים יאמינו באל אחד. ואולם, את "הרפורמה" שלו ירשו הנצרות והאִסלאם, שהשתלטו על העולם כולו, מצוידים באמונת הייחוד, תוך ביצוע מעשי זוועה נוראים, שהיו בעוכרי עם-ישראל. אכן, למרבה האירוניה המרה הופנו מעשיהם של הנוצרים והמוסלמים, ברוּבּם כלפי היהודים, שמהם ירשו את הרעיון המוֹנוֹתאיסטי.

גם מי שאינו מקבל את מסקנותיו של גרנות (כמו נעמן כהן, למשל, הטוען שהארץ נעזבה בשל הכיבוש המוסלמי שגבה מִסי גולגולת ומִסי קרקעות שהציבור לא יכול היה לעמוד בהם) חייב להודות שהכוהנים והלוויים היו, בלשון ימינו, "פְּריווילגים" תובעניים מאין-כמותם. הציבור הרחב כפף ראשו והעניק להם חלק ניכּר מהונו, ממיטב יבולי שדותיו ומקנהו (הסרבנים הסתכנו בקללות מסַמרות-שֵׂער שתבואנה עליהם מידי-שמַים). כל הקרבנות, שרוששו את עובדי-האדמה ואת רועי-הצאן, ניתנו למשָׁרתי-האל בתמורה לעיסוקם בעבודת-הקודש. מלאכתם הייתה נוחה באופן יחסי, ולא תבעה מהם השקעה וסכנה כלשהן. יעקב, אבי האומה, היה אומר עליהם שהחוֹרֶב לא יִיגע אותם ביום והכְּפוֹר לא אכָלָם בלילה.

ומי העניק לכוהנים וללוויים את כל השפע הבלתי-פוסק הזה, חסר הגבולות והמגבלות? הפריווילגיות התחילו כידוע בימיהם של משה רבנו ואחיו אהרן הכוהן, ש"סידרו" למשפחתם מקורות עושר עצומי-ממדים. "כלי הקודש" הכתירו את עצמם כנציגי האל עלי-אדמות, והאדם הפשוט קיבל עליו את כל המצווֹת שכָּפו עליו מתוך חשש פן יבואו עליו קללות ועונשים אם לא ימלא את כל המצוות ככתבן וכלשונן.

ואולם, גרנות מוכיח שלא כל המשרתים בקודש הגיעו משבט לוי. מתברר שמעולם לא הייתה סיבה גנטית כלשהי שתַּפלֶה לטובה את ה"כוהן" וה"לוי" מ"ישראל". לא אחת צורפו למעמד הכהונה אישים משבטים אחרים שה"מִמסד" הכוהני רצה ביקרם. וגם בעת-החדשה: היש את נפשכם לדעת כיצד ומדוע מצויים "לוויים" רבים כל כך בין יוצאי בולגריה? מתברר שהממשלה הבולגרית פטרה את אנשי-הדת מחובת הצבא, וכך רבים מהיהודים שלא רצו לצאת למלחמות לא-להם, ביקשו וקיבלו רשות מהרב-דמתא להיקרא "לוי" – ולא לשרת בצבא שבו נאלצו לאכול מאכלי פיגולים ולהתנתק בכורח הנסיבות מהמסורת.

ובימינו? יושבים להם כידוע ב"מדינת היהודים", ולא תחת שלטונו של מלך זר, יותר ממאה וחמישים אלף "תלמידי-חכמים" שתורתם-אמנותם, וריבוים של הזוכים לתמיכה ולפטור משירות צבאי אינו הוגן ואינו הגיוני. קרוביהם בסטמפורד-היל שבלונדון ובוויליאמסבורג שבברוקלין עובדים לפרנסתם, כי איש אינו נותן להם קצבה קבועה שתפטור אותם מכל מלאכה. לעומת זאת, בתי-הישיבות מלאים ברבבות "תלמידי-חכמים", שלימודיהם אינם מאדירים את התורה, אינם תורמים להבנתה ואף אינם תורמים למדינה תועלת כלשהי. מנהיגיהם מאפשרים להם להטיל על המדינה עול כבד-מנשוא מבלי שישאו על גבם משא שיפחית מהעול המוטל על תושבי המדינה.

יתר-על-כן, אילו בדקו את רמת המִשׂכּל של רבבות "תלמידי-החכמים", החיים בישראל על חשבון הציבור הרחב, העובד והמשרת בצבא, ייתכן שמחציתם לכל הפחות לא היה עובר את הרף הדרוש לצורכי התקבלות למוסדות להשכלה-גבוהה. ואולם, איש אינו בודק את רמת הידע ואת כשירותם האינטלקטואלית, כי ההנהגה הדתית רוצה להאדיר את כוחה ולסחוט ממון ממסיהם של אותם אנשים שעמלים לפרנסתם ונאבקים בקושי עם העול הכלכלי הכפול המוטל עליהם. "עול כפול" כי הישראלי המצוי דואג לקיומן של שתי משפחות: למשפחתו ובו-בזמן גם למשפחה נוספת (אחת לכל הפחות) המקבלת את מִסיו מידי הממשלה. מכספי המִסים המגיעים לאוצר המדינה – כספים שנועדו למימון שירותי בריאות, חינוך, בינוי וכו' של כל תושבי המדינה – נהנים בעיקר מי שאינם עובדים, וממילא אינם משלמים מִסים.

נהוג לטעון שהפטוֹר משירות צבאי היה פרי טעות היסטורית, שמקורה במפגש הידוע בין הרב אברהם-ישעיהו קרליץ ("החזון-איש") וראש-הממשלה דוד בן-גוריון. כידוע, נפגש בן-גוריון ביום 20 באוקטובר 1952 עם הרב קרליץ, ושאל אותו איך תוכל המדינה הצעירה להשתית את חייה כהלכה ולגשר בין ה"אדוקים" לבין ה"חילוניים", מבלי שיתעוררו מחלוקות ועימותים. ובמאמר מוסגר: מפי ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר שמעתי שהפטוֹר ניתן שנים אחדות קודם לכן על-ידי מוסדות היישוב. בזמן הגיוס שנערך בימי מלחמת העולם השנייה, קיבלו 400 תלמידי ישיבה פטוֹר מגיוס (מבלי לשער לאילו ממדים תגיע תופעת ההשתמטות מהצבא).

ונחזור אל פגישת "החזון איש" ובן-גוריון. בפגישה זו השיב הרב קרליץ לראש הממשלה במשל חז"ל (משלו של רב אשי; סנהדרין לב ע"ב): אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, תינתן זכות קדימה לגמל הטעון במשא, ואילו הגמל שאין עליו משא יפַנה את הדרך. אנחנו היהודים הדתיים, אמר הרב, משולים לגמל הטעון – יש עלינו עול מצווֹת, ואתם צריכים לפַנות לנו את הדרך.

על דברים אלה, שנודעו לימים כמשל העגלה המלאה והעגלה הריקה, הגיב בן-גוריון בתרעומת: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? [...] ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? [...] הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, יושבים על הגבולות ושומרים עליכם. האין זו מצווה?". "החזון איש" השיב בפסוק הפותח את שיר המעלות (תהלים קכז, א): "אִם-ה' לֹא-יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ. אִם-ה' לֹא-יִשְׁמָר-עִיר  שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר".

בספרו "במחיצתם" הסביר שלמה לורנץ, איש "אגודת ישראל",  ש"החזון איש" ביקש להבהיר שהחילוניים הם אלה שיכולים להתגמש משום שמִטענם קל, והם אינם מחויבים בעול כבד של תורה ומצוות; ואף זאת: "החזון איש" ביקש לומר שהציונוּת החילונית הריהי תופעה חדשה ודרדקית בתולדות עם ישראל, ועל כן היא נדחית מפני היהדות האורתודוקסית, שהוכיחה את צִדקת-דרכהּ במרוצת הדורות.

בספרו  "החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית" (תשע"א). טען הפרופ' בנימין בראון, חוקר מחשבת-ישראל, ש"משל העגלה הריקה" נתפס בעיני חילונים רבים כביטוי להתנשאות "חרדית" כלפי התרבות החילונית, שכביכול אין בה תוכן של ממש. אכן, כך נתפס המשל בימינו: הן אצל ה"חרדים" המשוכנעים שהחילוניים הם "עגלה ריקה", הן בחוגי העִלית האינטלקטואלית בישראל, שאינה מוכנה להשלים עם הצגתה כ"עגלה ריקה".

איזוהי העגלה המלאה ואיזוהי הריקה? ייתכן שעם קום המדינה, בזמן שנפגשו "החזון איש" וראש-ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, לא זכו רבים מילדי ישראל להשכלה ראויה לשמה. בכל רחבי המדינה לא היו אלא אוניברסיטה אחת וקומץ מכללות להכשרת מורים.

ואולם כיום, בפתח הדור הרביעי להקמת המדינה, עומדות לרשות תושבי ישראל שש אוניברסיטאות ועשרות מכללות. הישגיה האקדמיים – התאורטיים והטכנולוגיים – של המדינה רבים ומרשימים, והם מתבטאים בפרסי נובל לא מעטים שניתנו לחוקרים ישראליים בדור האחרון. העולם אינו יכול להסתדר בלי המצאות ישראליות למן דודי-השמש והטפטפות "של פעם" ועד להמצאוֹת המודרניות יותר: התפלת מים, פיתוח מערכות לייצור שבבים, המצאת הדיסק-און-קי, המצאת אפליקציית הניווּט Waze, ועוד כהנה וכהנה.

ומה הוציאו הישיבות מקִרבּן בשלושת הדורות האחרונים, שבהם נצמדים אנשיהן – מוריהן ותלמידיהן כאחד – לעטיני האוצר? את פרויקט השו"ת לא הקימו הישיבות כי אם אוניברסיטת בר-אילן (וכן את פרויקט "מקראות גדולות: הכתר" שיצא ב-21 כרכים ובמהדורה מקוּונת). את הפרויקט התורני החשוב ביותר שיצא במאה העשרים – "תלמוד אבן ישראל" – העמיד הרב עדין שטיינזלץ, שנולד למשפחה חילונית ולמד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית לפני ש"חזר בתשובה" ופתח ביוזמת התלמוד המבואר. סביר להניח שאת יכולותיו המתודולוגיות והאנליטיות רכש הרב בעיקר באוניברסיטה, והאוניברסיטאות בישראל הולידו כאמור המצאות תאורטיות וטכנולוגיות שהמדינה והעולם אינם יכולות להתנהל בלעדיהן. לתרומתן של הישיבות למדינה ולעולם אנחנו עדיין מחכים.

אפילו בני-ברק, שבָּהּ מתגוררים רבבות "חרדים" התולים יהבם במרומים (ובה מתו מאות סרבני-חיסון במרוצת מגפת הקורונה, לאחר שחיכו לעזרה שתבוא מידי-שמַים), לא הייתה מסתדרת ב-19 בנובמבר ש"ז בלי "כיפת ברזל" – המצאה גאונית של מדענים ומהנדסים שלמדו "לימודי ליבָּה". בלעדיה מאות אלפים מתושבי ישראל היו מוצאים את מותם בהפגזות הטילים והרקטות של השנה האחרונה.

ביום 20 בנובמבר 2024, כתב ב"פייסבוק" בְּני איל המתגורר ברמת-גן, לא הרחק מבני-ברק, שבָּהּ נפל יום-יומיים קודם לכן טיל גדול שגרם להרס עצום: "לילה טוב בני ברק. אתמול הִפגנתְּ נגד גיוס, וטענתְּ שטוב למוּת מאשר להתגייס. עכשיו ההשגחה העליונה בודקת אם באמת התכוונתְּ לזה?! עשי תשובה, קריה לא-נאמנה!".

האם הבחור החרדי, שביקש ממני תמול-שלשום בסניף הדואר של שכונת מגוריי להעתיק בעבורו כתובת באנגלית, הוא "עגלה מלאה"?! גם אם מילא את כרסו בש"ס ופוסקים, במימון מִסיהם של המעמדות העמלים לפרנסתם, לצערנו הוא אינו יודע "צורת מטבע", וממשיך לטבוע עם משפחתו בשלוליות הרפש של "רחוב היהודים" הגלותי שבו חיו אבותיו במאות הקודמות. במדינת-ישראל הוא רואה מדינה זרה, שאת נשיאהּ ואת ראש-ממשלתה, סמליה, הִמנונהּ, ימי-הזיכרון שלה, וכו', אין הוא מכבד, אך משוכנע שכספיה של המדינה מגיעים לו ולחבריו השומרים כביכול על תורת ישראל לבל תשתכח, ולמעשה אינם חולקים את הידע שצברו עם הציבור הרחב.

גרוע מכול: השרים וחברי-הכנסת של המפלגות ה"חרדיות" פועלים בניגוד לרוח היהדות ולמִנהגיה. האם לא שמעו "רועי העדה" את המושג "ערבות הדדית"? "הערבות ההדדית" היא כידוע אבן-יסוד המלווה את עם ישראל עוד מימי האמוראים ("כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה"; ספרא בחוקותי פרק ז, ה), ובלעדיה אין לעם תקומה.

ובמאמר מוסגר: ראש ממשלתנו התחנך בשנים הפורמטיביות שלו בתרבות האמריקאית שאינה יודעת "ערבות הדדית" מהי. לא מכבר, בספטמבר 2024, כשהיכתה סופת ההוריקן Helene את חופי ארצות-הברית, יצאה הודעה ממשלתית שקראה לכל אחד מהנפגעים להתחיל לשקם את חייו בכוחותיו שלו. האֶתוס האמריקני, שלאורו גדל והתחנך ראש-ממשלתנו, גורס שכל פרט צריך לדאוג לעצמו מבלי לבקש דבר מהזולת, ושהקופּה הציבורית איננה "חברת ביטוח".

לעומת זאת, בעם קטן כעם-ישראל "הערבות ההדדית" היא צורך קיומי. היא הגורמת לתושבי ישראל לשאת בעול הקליטה והעלייה, לכוף ראש ולשלם מִסים כבדים כדי לסייע לנזקקים, מבלי לחפש מקלטי-מס. "הערבות ההדדית" היא הערך הגורם לתושבי ישראל להתנדב לפעולות לאומיות חשובות, לסכן את נפשותיהם המלחמות כדי להגן על אחיהם שבעורף (וליהודי התפוצות לתרום מכספם למדינת ישראל). לסולידריוּת ולערבות ההדדית תפקיד בעל חשיבות עליונה ביצירת דבק מלכד בין תושבי המדינה, ואבדנן עלול לגרום להתפוררת החברה ול"ירידה" מהארץ.

יחליטו "רועי" העדה החרדית, אם לב יהודי בקרבם, אם אנו שייכים לאותו עם, המאמין כבכל הדורות בעקרון "הערבוּת ההדדית", אם לאו: אם אנחנו בני אותו עם, יועילו לשאת ביחד אִתנו בעול העבודה והצבא. אם אנחנו בני עמים שונים – שני עמים דוברי עברית שמקור יניקתם הם הטקסטים העבריים הקדומים, ותוּ לא – מדוע זה יממנו תושבי ישראל, שאינם משתייכים למִגזר החרדי, את צרכיו של עם זר, שאינו מוכן להשתתף אִתם בקשיי הקיום ואינו רואה בהם אחים?

את הזללנות החזירית הזאת (כן, "החזירית") שמתאר משה גרנות בספרו "התיאבון הגדול של משרתי האל" יש להמיר ללא דיחוי בהתנהגות שונה, הוגנת והגיונית, ברוח היהדות, המאמינה בעקרון החשוב של "הערבות ההדדית", שהיה מקובל בעם ישראל בכל דור ובכל אתר.