הניתוח לא הצליח - החולה חי
קריאה אחרת ב'השיבה מהודו' מאת א"ב יהושע
פורסם: ידיעות אחרונות 22/07/1994
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
ספרו החדש של א"ב יהושע נראה לרבים כסטייה מהדרך הכבושה: לאחר הסיפורים הא-מימטיים, המנוטרלים מסממני זמן ומקום לאחר הסיפורת ה"מימטית", המנומרת בפרטי המציאות הישראלית של זמן הבה ('המאהב', 'גירושים מאוחרים','מולכו') לאחר הרומאן ה"היסטורי", הבוחן את גלגולי הגורל היהודי למן "אביב העמים" באמצעות קורות משפחת מאני - החליט כביכול הסופר להתנתק מבעיות הזהות הסבוכות ומשאר נושאים לאומיים שהעסיקוהו, ולהתייחד בדל"ת אמותיה של רשות היחיד. תרמו לכך דברי העורך מנחם פרי על גב הספר, לפיהם פנה כאן יהושע "לנתיב אינטימי", המגולל פרשת התאהבות מוזרה וגרוטסקית של גבר צעיר באשה בשלה. תרמה לכך גם הצהרת המחבר בכלי-התקשורת בדבר עייפותו מהקונפליקטים הלאומיים הבלתי-פתורים, שפרנסו את יצירתו מראשיתה.
היו שראו בחיוב מפנה זה, הכרוך במעבר מן הכלל/י אל הפרט/י ומן הרציונלי אל האמוציונלי, והיו שדרשוהו לגנאי. מכל מקום, שררה תמימות-דעים תמוהה בדבר התנתקותו של יהושע מהנוסח הקודם, האינטלקטואלי, שהמחיז אידיאות מהמציאות החברתית-פוליטית ומהפסיכולוגיה הקולקטיבית, ובדבר פנייתו למקרי והמסתורי - לאותם איזורים, שבהם אין לתבונה שלטון בלעדי. ה"סיפור הפשוט" אף עודד פרשנות כזאת: המקרי ולא המתוכנן, נרמז כאן, הוא המוליך תכופות להצלחה ולכישלון בתחומי האמנות כבתחומי ההתנהגות האנושית (חידת האהבה, הנישואין וחינוך הדור הצעיר לעצמאות וכן בתחומי האבחון והטיפול, החודרים למסתרי הגוף והנפש.
נראה שהמחבר, כבמיטב המסורת העגנונית, תעתע במבקריו, והיו שאכן הוטעו והאשימוהו, לפי הרשעתו העצמית, בהתנערות מהמצב הישראלי ומסבך בעיותיו. לפרשן, העוקב אחר גלגולייבתו של יהושע, מתגלה אמת שונה בתכלית: אמנם, מוצגת כאן חזית אקזיסטנציאלית, המטשטשת את בעיות האקטואליה ה"בוערות" (כך נהג, למשל, ביאליק ב'אגדת שלושה וארבעה', התוהה אף היא על חידת "מה זאת אהבה", והמנותקת רק לכאורה מבעיות האקטואליה הקשות - מאורעות תרפ"ט), אך כדאי להזכיר את דבריו הבלתי-מתיישנים של יהושע עצמו: "אנו מתפקדים על-פי כמה דגמי יסוד, בהם התפאורות משתנות ללא הרף, השחקנים מתחלפים והסגנון אחר, אולם הטקסט במהותו שב וחוזר על עצמו כך הוא לגבי עמים רבים, כך הוא לגבינו" ('בזכות הנורמאליות', עמ' 60).
לפנינו רומאן מקורי ומפתיע, כתוב בטכניקה שונה מהמקובל ביצירת יהושע, תוך ויתור על הרלטיביזם של הראשומון. בחזיתו נמחקו אמנם הסממנים האקטואליים, וגיבוריו שרויים ין בועת "לימבו", בנתק תמוה מן המציאות הקולקטיבית (למעט גיחות ספורות לטקסים בעלי אופי "שבטי" כחתונה ובר-מצווה של ידידים - גלגולם המודרני של הריטואלים הקמאיים), כאילו אין במקומותינו עיתונים ומהדורות חדשות, וכאילו הורד מסך אטום על נופי-המציאות שלנו (דלות החומרים המקומיים בולטת שבעתיים על רקע המלאות התיאורית העולה על גדותיה של פרקי הודו, עתירי הצבע והניחוח). ולמרות "חסרונן" של מציאות לוקאלית ופרובלמטיקה ישראלית-יהודית, דומה שאותן בעיות כבדות ונכבדות מן הכאן והעכשיו ממשיכות לנסר גם בחללו של הרומאן ה"רפוי" הזה, המנותק רק לכאורה מהממד הלאומי. עלילתו הגלויה, העוסקת בחידת האהבה "בלבד", מתבררת כקליפה דקה, המכסה על תהומות הגותיים, שבהם טמון "העיקרון שעומד מאחורי הדברים" ('השיבה מהודו', עמ' 222).
כיצד נקשרת עלילת הרומאן, שבמרכזה סיפור אהבתו של בנג'י רובין, הרופא המתמחה, לדורי(ת לזר, אשת המנהל האדמיניסטרטיבי של בית-החולים, לאותן בעיות שמאז ומתמיד עמדו במרכז עניינו של המחבר? התשובה מחייבת את הקורא, לא כל שכן את הפרשן ו"המנתח", לתהות על קנקנן של חידות אחדות, העולות למקרא הסיפור המוזר שלפנינו: הייתכן שאדם, המתאהב בכל מאודו באשה מבוגרת, הצעירה מאמו בשנים ספורות, והמוכן לעשות למענה מיני מחוות מוזרות ואבסורדיות (לשכור שלא לצורך את דירת אמה הזקנה, ואפילו להינשא בחיפזון לאחרת, ובלבד שיהיה בקרבתה), יספר שוב ושוב על אהובת-לבו שני פרטים חיצוניים בלתי מחמיאים בלבד: בטנה הגדולה וחיוכה האוטומטי? גם בעלה - דמות דומיננטית תרתי משמע - כמעט שאינו מאופיין. ומה פשר הדלות המוזרה באיפיונה של מיכאלה, שאותה נושא הגיבור, מתוך אהבתו שוברת המוסכמות לאשת ה"בוס" שלו? האם החליט יהושע וב גירסה משלו לרומאן הבלתי גמור של מוסיל 'האיש ללא תכונות'?
ותמיהה נוספת התובעת את פתרונה: מדוע קורים כאן כל הדברים הפוך מהמקובל? מדוע דווקא הבן, שהוריו מגלים קרירות ואיפוק, מרגיש כלפיהם קרבה ומחויבות, ואילו הבת, שהוריה שרויים במע-יחסים סימביוטית ומופלאה, בורחת מהם עד קצות תבל? מדוע דווקא אותו רופא, שהדיאגנוזה שלו אינה זוכה לאישור הממסד, מצליח להציל את החולה, ואילו גדול הרופאים המגלה שלמות טכנית, ממית את הפציינט תחת אזמלו? מדוע הרופא המתמחה, שהשלים את חוק לימודיו והמתואר כל הזמן כצעיר "אידיאלי" (מלשון "אידיאה" או "אידיאל"?), מתגלה כאופנוען שוחר-סיכונים, ה"קורע את הכביש", בעוד שאשתו הצעירה, מלצרית חסרת הכשרה, שלא סיימה אפילו את בחינות הבגרות, נתברכה ברעיונות מגובשים? מדוע מיכאלה, בעלת השם המלאכי, נמ לאדמה, ואילו דווקא טיפוס ארצי כמו דורי(ת), מין אמא-אדמה בעלת בטן גדולה, נושאת שם, המעלה על הדעת את גיל בתה (25 ואת גיל אמו של בנג'י בעת שילדה אותו?
ותמיהה אחרת, התובעת אף היא את פתרונה, קשורה במצבים הקיצוניים, המתוחים עד קצה גבול היכולת, שיצר הרומאן: האם אך מקרה הוא שהניגוד "מזרח ומערב" במציאות הישראלית של השנים האחרונות אינו מיוצג באמצעות ארצות-המוצא הטיפוסיות להווייתנו (כדוגמת עיראק והונגריה, ארצות הולדתם של ד"ר נקאש וד"ר לזאר), כי אם דווקא באמצעות סמלי הודו ואנגליה, מפינותיו של העולם הקולוניאלי הישן, שלפני יובל שנים היינו אף אנו פינה מפינותיו? האם אך מקרה הוא שדווקא במקצוע הכירורגיה היוקרתי, פסגת חלומותיו של המתמחה וראש הפירמידה של ההייררכיה הרפואית, מחטט הרופא בפינה מפינותיו של הגוף, בעוד שהמרדים חסר-ההילה, הניצב בתחתית הסולם, הוא היחיד המסוגל לראות את הגוף כולו?
תמיהות אלה ורבות אחרות, מחזירות אותנו - חרף נוסח יבה ה"נינוח" שבחזית הרומאן - אל אותן חידות ומוזרויות, הטיפוסיות לנוסח האבסורדי, המטא-ריאליסטי, שאפיין אתיבתו של יהושע בכל גלגוליה וסגנונותיה. גם התארגנותן של תבניות הסיפור בניגודים בינאריים מובהקים מעידה שאין לפנינו סיפורת ריאליסטית. לפנינו רומאן, שבו, כרגיל ביצירת יהושע, אין הסיפור הליטראלי אלא מסווה ומסכה - או מטאפורה מורחבת - למעמקים הרעיוניים, הסמויים מן העין. האם אין כאן "קונסטרוקט" מלאכותי, שכופה הפרשן, על טקסט תמים ונטול כוונות? ישאל הקורא בעל הדעות הקדומות הרומאנטיות, המחפש בספרות אמת ספונטנית מנהמת-הלב, ואינו יכול לשאת יצירה א-מימטית, פרי האינטלקט. התשובה מחייבת להבין כי החידות והתהיות הנ"ל אינן יכולות לבוא על פתרונן בתוך חוקיותו של "הסיפור הפשוט". יש, למשל, להתבונן במשם הקולקטיבית של תרמילאים צעירים להודו מנקודת-ראותו הפסיכו-תרבותית של יהושע, ולא בדרך החבוטה והמקובלת, שבה תופעה זו נדונה בשיחות טרקלין של הורים מודאגים לילדיהם יוצאי-הצבא הנמשכים לקסמי המזרח כלאבן-שואבת.
הלם של צעירים נבוכים להודו אינה מתפרשת כאן רק כהרפתקאה וכחיפוש ריגושים מסוכנים (כרכיבה על אופנוע, למשל, שיש להבינה כבספר הפילוסופי-למחצה 'זן ואמנות אחזקת האופנוע', ולא כפי שרובנו תופסים אותה). גם אין לפרשם כגלגולם הבתר-מודרניסטי של טקסי-התבגרות קמאיים בלבד, כי אם כשיבה בלתי-מודעת אל רחם האנושות, למקום שממנו נברא העולם ("כאילו דווקא כאן, מתוך סבך האדם הבוצי, בין הפרות הגדולות התקועות על מקומן בעקשנות באמצע הסימטה, נברא העולם, או לפחות התחיל לבעבע", עמ' 70). לא זו בלבד שתת-היבשת ההודית צורתה צורת לב או רחם, אלא שבה, כך נרמז, נברא הקוסמוס מתוך הכאוס.
ב'מר מאני' משתרג אילן-היוחסין המשפחתי עד כרתים - המקום שבו נולדה אירופה המיתולוגית, ואולי עד בבל-מסופוטמיה, ערש האנושות. האי ברומאן ה"היסטורי", מתברר כסמל דו-ערכי, שכן מתוך "גויי הים" יצאו גם הפלישתים, חרשי-הברזל ה"אירופיים", שהתיישבו בעזה ובנותיה, שהן היום עריהם של הפלשתינאים, המזכירים לנו השכם והערב שאיננו חיים באירופה. ב'השיבה להודו' מובל בנג'י רובין אל המקום שממנה נולדה תרבות העולם (פרי הלשונות ההודו-אירופיות, שעיצבו את החשיבה המערבית, גם את זו המיוצגת באמצעות הוריו "האנגלים" של הרופא הישראלי הצעיר). אם יבה המוקדמת של יהושע הדמות הדומיננטית היא דמות האב, הרי כאן נמשך הגיבור-הבן לדמות האם - אל הרחם ומקורות הבריאה, ומשיכה זו, חרף קסמיה המוזרים, מכילה פן מסוכן ומרתיע, לפחות לגבי מי שהציע לנטרל את הצרכים האסכטולוגיים האירציונליים שלנו "לגעגועים מיסטיים לאיזו זהות שתימצא מאחורי הסמבטיון" ('הקיר וההר', עמ' 146).
תיאורית "המפץ הגדול" של הוקינג מדברת על התכווצות וחזרה אל אותו "חור שחור", שממנו נברא העולם. המזרח, ערש האנושות, מוצג כאן בעקיפין כמה שעלול לחזור ולהיות אותו "חור שחור" שיביא על האנושות את כליונה (האם אך מקרה הוא שהרומאן החל להב ב-1991 היא שנת "מלחמת המפרץ"?). המשיכה להודו יש בה, אפוא, פן חמים ומנחם ופן מסוכן והרסני, כמאזן הכוחות שבין האל וישנו (סמל הכוח המיטיב בתיאולוגיה ההינדית לבין האל שיווה (הוא האל ההורס והמכלה והיוצר מחדש את פרי יצירתו). היטלטלות היקום בין יצירה לסתירה ולהרס היא שמדריכה את מהלך הרומאן אף מדריכה את מנוחתו של המחבר - ולמעשה, את מנוחתו של כל יוצר או אידיאולוג, החרד לגורל יצירתו (המקפלת בתוכה את מפעל חייו, את תמצית אישיותו ועולמו), פן תיקבר תחת תלי החרבות של עולם, שנשק גרעיני החזירו אל ה"אין", אל אותו "חור שחור" שממנו נוצר.
המעגליות של הצמיחה והכיליון נרמזת כבר משמו של הגיבור, שהוא גם בן-זקונים (בנימין לעולם הישן ובן-בכור (ראובן לעולם החדש, שעל ספו אנו עומדים בתום האלף השני לספירה (הגם ששם זה נושא אף משמעים אחרים). מעגליות זו, שברומאן 'מולכו' התבטאה בצפיה באופרה 'אורפאוס ואאורדיקה' על חילוץ האשה המתה מהשאול, מתבטאת כאן בהלו להודו של זוג, בלוויית רופא צעיר, כדי למשות מביביה את הבת בעלת הכבד הנגוע והדם המזוהם. סיפור ההליכה למעבה-האדמה, אל כדי להציל משם את בת-המשפחה האובדת, נתפש בדרך-כלל אצל פרשני המיתולוגיה כסמל בקיעת הגרעין באביב - אות להמשכיות הדורות והעברת השרביט מהחזק והסמכותי אל החלש והזקוק להכרה, תוך ויתור והקרבה.
העברת השרביט מדור לדור נקשרת גם למבנה בית-החולים, שבו הרופא המנוסה מכשיר את המתמחה הצעיר, אף חורץ את גורלו. האין הייררכיה זו משקפת, כבמתוך אירוניה, גם פירמידות אחדות בחיינו? והרי "ניתוח" אינו רק עניין לאזמל-המנתחים, ומקבילותיו בתחומי הפרשנות המדינית והספרותית ברורים למדי. הפראדוקס המונח בבסיס הרומאן הוא, שלעתים דווקא אותו רופא, שהכל מגנים את שיטתו ומציגים אותו ככלי-ריק, מקים את החולה על רגליו, והופכו מפגר מובס לאדם חדש, מלא חיים וחיוניות. גם כאן נאמרת אמירה סמויה על היחסים הבעייתיים שבין מעצבי דעת-הקהל לבין ה"פציינט", שאינו מתנהג תמיד על-פי הדיאגנוזות והפרוגנוזות של חכמי-הדור המלומדים.
תקצר כאן היריעה מלפרט את עושרו של הרומאן, שבמרכזו חדירת רעיון חדש (מעניק-חיים ומלא-סיכונים כאחד למע יחסים סימביוטית בין אשה, שגילה כגיל המדינה, לבין בעלה הסמכותי, בעל החזות ה"בולשביקית" (גוף מסורבל, חולצה אדומה, מבטא מזרח-אירופי). ההתאהבות ה"בלתי מנומקת" ועירוי-הדם ה"בלתי אחראי" מהאשה הדשנה לבתה הנגועה "פני יאנוס" להם, כשל כל סמלי הרומאן. מיכאלה, למשל, המזכירה ברקעה ובחיצוניותה אותם צעירים תלושים, המשוטטים במזרח הרחוק, עשויה גם לייצג את ה"נגאטיב" שלהם - אותם צעירים חדורי-אמונה, הנמשכים לרחם האומה, אף גוררים את ילדיהם להרפתקה מסוכנת, המתעלמת מצד-האימה האסכטולוגי של "מיתוס האדמה".
אודה ולא אבוש: את הספר קראתי באיחור רב, ומתוך חשש-מה שמא הפעם הניח יהושע על המדף מין "ספר מתנה" ממוסחר, שנועד לנוסע הצעיר למזרח הרחוק ולאביו המחלים מניתוח-הלב, עקב הדאגה הממו לבן התועה בדרכי החיים. ככל שנתקדמה הקריאה, נתחזקה בי ההכרה, שהחשש היה חסר-יסוד, ושרבות מן הקביעות הביקורתיות, שהופרחו לאחרונה ב"קרית ספר", ובמיוחד אותן אבחנות כוללות, שנחרצותן עומדת ביחס הפוך לביסוסן, באי-הבנה יסודן. באופן אירוני, הושמעו קביעות פסקניות אלה על רומאן, שבו הרופא המעניק חיים לחולה שומע דברי גנאי והסתייגות מפי המאשרים והמאשררים למיניהם. נראה שכמה מה"ידענים", שהניתוח הספרותי הוא מקצועם, נפלו בפח שטמן להם המחבר, והשמיעו אבחנות מביכות, אך צפויות-מראש, בגנות הספר: על שמחברו העז כביכול לקפל את טליתו של שליח-ציבור, ולפרוש לתפילת-יחיד בקרן-זווית. הגדיל לעשות אותו רופא, שהאבחון הרפואי הוא מקצועו, ב במוסף זה אקספרטיזה למדנית, והראה בעליל שיהושע לא העמיד כאן ר"ל handbook אמין לניתוחי-לב ולעירויי-דם (והרי היצירה היא, בין השאר, פארודיה על נטייתה האנציקלופדיסטית של הסיפורת הבתר-מודרניסטית, כשם ש'מר מאני' הוא פארודיה על "אופנת השורשים" ובכלל, יהושע הוא "טועה" ותיק: ב'גירושים מאוחרים', למשל, הוחג ליל-הסדר ביום א', כמין "פסחא", בניגוד לכללי הלוח העברי). נקווה שה"פציינט", קרי הרומאן 'השיבה מהודו', ימשיך לשרוד בתודעת קוראיו גם לאחר שייעלם רישומן של אבחנות המנתחים, שאזמליהם קהים וחלודים.