הפיל והשפן
על מנכ"לית משרד החינוך ותכתיביה
פורסם: ידיעות אחרונות, 21.10.2002
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
עד לאחרונה, רק שירת "תור-הזהב" בספרד, ביאליק ועגנון היו בבחינת חובה בתכנית הלימודים בתיכון, וכל השאר רשות. אולם התברר שחופש-הבחירה הגמור הוליד אצל רבים תחושת אבדן-כיוונים. לבוגרי מערכת-החינוך אף לא היה "מכנה-משותף" תרבותי מינימלי, וצירופים כגון "אישה עברייה מי יֵדע חייך?", "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" או "מגש-הכסף" לא עוררו בלִבּם הד.
לפיכך העמידה ועדה מיוחדת, שהשקיעה עמל רב בהכנת התכנית הנוכחית, רשימה מצומצמת שתחייב כל תלמיד, ובצִדה רשימה רחבה ופתוחה לשינויים, שמתוכה יוכלו המורים ותלמידיהם לבחור יצירות מלוא חופניים, כטוב בעיניהם. ב"ליבּה" נכללו אך ורק אותם סופרים מעטים, שפתחו מהלך חדש בתולדות הספרות ושיצירותיהם נחשבות נכסי-צאן-ברזל.
עתה מבקשת מנכ"לית משרד-החינוך רונית תירוש להחליף בהינף שרביט שליש מסופרי החובה בסופרים מזרחיים. לטענתה, כך יזדהו התלמידים עם הספרות, ויכירו את תרבותם שמבית; ומהפכנית נלהבת מן "הקשת המזרחית" מלמדת זכות על הרעיון, בטענה הכוחנית והנואלת: "העיקר הוא מאבק על ייצוג, לא על איכות. בנימוק של איכות שומרי החותם רוצים לשמור על מבנה-הכוח הקיים" ("למשרד החינוך דרוש: משורר מזרחי", ידיעות אחרונות, .18.10.2002).
האם מחוללות המהפכה אינן מבינות עד כמה מופרכת היא תביעתן הפטרונית (המוכשרים שבסופרים ה"מזרחיים" אינם זקוקים לעזרתן), ומה יקרה אם תתממש? האם היו מעלות בדעתן לשכתב את תולדות הציונות, ולהמיר את אחד-העם והרצל ה"אשכנזים" באיזה רב אלמוני מהרי האטלס או מגדות החידקל, שחלם חלום שיבת-ציון? בדורנו אכן הולכות קבוצות שהיו בשוליים וכובשות מקום מרכזי בקריית-ספר, ובדין, אך איש מתוכָן עדיין אינו ראוי להמיר את ביאליק ועגנון, אצ"ג ואלתרמן. אפשר שבעתיד הקרוב יצטרף מישהו לפנתיאון, ומישהו ייאלץ לרדת ממנו; ואפשר שלעולם יתנוסס שמו של ביאליק בפסגת ספרותנו. הדרמה האנגלית, למשל, אינה גרועה כלל, אך ב-500 השנים האחרונות לא נולד בה כידוע מתחרה לשקספיר. אף לא שמענו שאנשי המחתרת האירית דורשים את החלפתו במחזאי "משלהם".
יש להזכיר: הספרות העברית החדשה נולדה באירופה, ומרכזיה נדדו מברלין לווינה, לווילנה, ורשה ואודסה. רק בשנות מלחמת-העולם הראשונה הצטרפו לקהילת הסופרים סופרים בני עדות-המזרח, ורק עתה נושא המהפך הזה פרי. ההיסטוריה מלמדת כי המבקש ליילד הייררכיה חדשה בלידת-מלקחיים, קודם זמנה, ואגב כך לסלק מן הדרך את האבות המייסדים, מביא לעולם ולד פגום ומיותם, שלא יאריך ימים. את תולדות הספרות אי-אפשר לשנות בן-לילה בצו מנהלי, וכל המבקש לעשות כן מעלה באוב תמונות אפלות ממשטרים, שכבר זכינו לראות בקריסתם.
באותם ימים אפלים נקרא המבקר היהודי ההונגרי רב-ההשפעה גיורגי לוּקאץ' למשרד-החינוך, ונשאל מדוע מרבים כתביו לעסוק בסופר "ריאקציוני" כדוגמת בלזק, בשעה שסביבו חיים ופועלים סופרים המבטאים נאמנה את רוח התרבות המתקדמת המנשבת בגוש הסובייטי. ענה לוקאץ' לעסקנים נטויי-הגרון: אם ניקח פיל ושפן, נעמיד את השפן בראש ההר ואת הפיל למרגלותיו, האם חוללנו שינוי? לא! הפיל נשאר פיל, והשפן שפן. התלמידים, מכל מקום, לא יֵצאו נשכרים מן התכתיב. משרד-החינוך לא יזמינם להעפיל לפסגות תרבותם הלאומית, אלא לדשדש במישוריה הצחיחים. המבינים שבהם, שימאסו בדשדוש לקול חלילי התכתיב, ישאו עיניהם אל הפסגות המתנשאות במרחקים, מעבר-לים, ונמצא עצמנו קרחים מכאן ומכאן.