הרהורי סופרים על גורל המומרים
לציון 100 שנה למותו של לֶנין
ביום 21 בינואר 1924 הלך לעולמו המהפכן הרוסי ולדימיר אִילִיץ' אוּליַאנוֹב, הידוע בכינויו "לֶנין", שהיה בלי ספק אחד האישים שהשפיעו על ההיסטוריה של המאה העשרים, וחרצו את גורלם של מיליוני בני-אדם, אם לא למעלה מזה. רבות נכתב על גירסת המרקסיזם של לֶנין, שזכתה להיקרא על שמו ("לֶניניזם"), בשל טיבהּ המתון באופן יחסי. לֶנין שאף כידוע שהמהפכה הקומוניסטית ברוסיה תתחולל רק לאחר שתִּקדם לה מהפכה רכושנית ויקום בה משטר קפיטליסטי נוסח מערב אירופה. שותפיו למהפכה שאפו למהפכת בִּן-לילה, והתנגדו לאופיהּ האֶבוֹלוציוני של תורת לֶנין. ואולם, בתוך כל הספרים שנכתבו על ההבדלים שבֵּין המרקסיזם ללֶניניזם ובין לֶנין לסטלין, כמעט שלא נכתב על "הנקודה היהודית" של האידֵאולוג החשוב ומייסדה של ברית-המועצות.
היום ידוע לכול שאִמוֹ של לנין באה ממשפחה יהודית שהמירה את דתה. אביה, עו"ד ישראל בלנק, המיר את דתו ושינה את שמו ל"אלכסנדר בלנק". האִם השפיעה עובדה זו על יחסו של לֶנין אל היהדות ואל היהודים בעת שהנהיג את המדינה הסוציאליסטית בראשיתה, וחלש על גורלם של מיליוני יהודים? על כך כמעט שלא נכתב בהיסטוריוגרפיה של המפלגה הקומוניסטית ושל ברית-המועצות, אך במבט לאחור ניתן לראות שמצבם של היהודים הלך והחמיר תחת הנהגתו, אך לאו דווקא בגללו.
מתברר שעוד לפני סבו ישראל-אלכסנדר, הוטבל סבא-רבא של מריה, אִמו של לנין, משה בן יצחק בלנק (או "יצא לשמד" כפי שכינו זאת אֶחיו היהודים), אף שינה את שמו הפרטי ל"דימיטרי בן איוואן". בשנות התשעים של המאה העשרים נמצא והתפרסם מכתב הלשנה שכָּתב בלנק למשטרה החשאית של חצר-הצאר, ובו הציע, בין השאר, להגביל את התכנסויות היהודים ואת פעולות הרבנים, אף לחייב את היהודים לשאת תפילה לשלום הקיסר.
דומה שהנין הנודע של אותו "דימיטרי בן איוואן", הלוא הוא ולדימיר אִילִיץ' אוּליַאנוֹב (לֶנין), לא שנא יהודים. הוא ידע כנראה במעומעם על שורשיו היהודיים, אף ידע כמובן שהאידֵאולוגיה שלו מתבססת על תורתו של קרל מרקס, יהודי מומר, גאון ונצר לשושלת רבנים, שאבותיו נטבלו כדי שלא לאבד את מעמדם המקצועי. ואולם, הוא גם ידע, כמובן, שיד-ימינו (לימים אויבו) לאון טרוצקי היה יהודי אף הוא, ולֶנין גם ידע את מִספָּרם הרב של היהודים בין הקפיטליסטים, אויביו ושנואי נפשו (אך ניסה להדחיק עובדה זאת ולהכחישה).
ואכן, בנאום שנשא במארס 1919 (אך התפרסם בכתובים רק חודש אחרי מותו), ניסה לֶנין למצוא מוצָא מן הקונפליקט ביחסו אל היהודים, והסביר שהיהודים שייכים ברוּבּם למעמד העמלים. לטענתו, אנשי הצאר הפכום ל"שׂעיר לעזאזל" ושיסו בהם את האיכרים והפועלים כדי ששנאת ההמונים הנבערים לא תופנה כלפי האריסטוקרטיה. את היהודים ניסה להציג כבעלי-ברית, ולא כיריבים:
לא היהודים הם אויבי העמלים. אויבי הפועלים הם הקפיטליסטים של כל הארצות. בין היהודים ישנם פועלים, עמלים – הם הרוב. הם אחינו לדיכוי בידי הקפיטל, חברינו במאבק למען הסוציאליזם. בין היהודים ישנם קולקים [איכרים אמידים בעלי אדמה ורכוש המעבידים עובדים שכירים], מנצלים, קפיטליסטים, כשם שישנם כאלה בקרב הרוסים, ובקרב כל שאר האומות. הקפיטליסטים משתדלים לזרוע שנאה בין פועלים בני דת שונה, בני לאום שונה, בני גזע שונה. העם הלא-פועלי מחזיק מעמד בכוחו ובשלטונו של הקפיטל. עשירי היהודים, כמו גם עשירי הרוסים, כמו גם עשירי כל הארצות, עושים ברית אלה עם אלה, לוחצים, מדכאים, שודדים, מפלגים את הפועלים.
לֶנין סיים את נאומו במילים החד-משמעיות: "בוז לצאריזם הארור, שעִינה ורדף את היהודים. בוז לאלה הזורעים שנאה ליהודים, בוז לזורעים שנאה לאומות אחרות. יחי אמון האחים וברית הלוחמים של פועלי כל האומות במאבק למיגור הקפיטל". כשהתפרסם בבריה"מ מכתבו הנ"ל של משה בלנק, סבא-רבא של לנין, טענה אנה אוליאנובה, אחותו של ולדימיר איליץ' לֶנין, שאחיה לא הכיר את המכתב הזה בחייו ולא ידע דבר על יהדותו. "לנין תמיד העריך מאוד את היהודים", אומרת האחות. "מצער מאוד שהוא לא ידע את האמת, שחשדתי בה בעבר, על השורשים שלנו בחייו". האם סיפרה האחות את כל האמת על אחיה? ייתכן שהיא "שיפצה" את העוּבדות לצרכים היסטוריוגרפיים.
באוגוסט 1918 נפצע לֶנין קשה בניסיון התנקשות בחייו (למרבה האירוניה של הגורל היהודי, הייתה זו המהפכנית היהודייה פניה קפלן שביצעה את ההתנקשות); ב-1922 לקה בהתקף לב, ובסוף אותה שנה – בשיתוק חלקי שהחיש את רצונו לשים קץ לחייו. לאחר מותו של לנין, כשעלה יוסיף סטלין לשלטון והתחיל להתעמר ביהודים, כתבה אליו אחותו של לֶנין, ספק בכעס, ספק באירוניה: "שמעתי שבשנים האחרונות האנטישמיות מתחזקת, אפילו בין הקומוניסטים", שהרי הקומוניסטים לא ייחסו חשיבות לדת, אף הטיפו נגד קְסֶנוֹפוֹביה, בעיקר כדי לאחֵד את כל העמים והעממים תחת דגל אחד וכדי ליטול מן הכנסיה את כוחה. ואִם אחותו של לנין הודתה שכבר בעבר עלו חשדות בדבר שורשיה היהודיים של משפחתה, סביר להניח שגם לֶנין בעצמו ידע על כך, אך הוא לא התגאה בשורשיו היהודיים, אף טרח להסתירם מן העין.
בדיחה שנפוצה בברית-המועצות סיפרה כי טרוצקי ביקש פעם מלֶנין רשות לצאת באמצע ישיבת הממשלה, שכֵּן באותו יום חל מועד ה"יאָרצייט" של אִמו [יום השנה למות האֵם] ומחכים לו שיצטרף לתפילה. אמר לו לֶנין: עוד מעט נערוך הפסקה בדיון, אני אצא מהחדר ובלעדיי יהיה לך "מניין" לתפילה (רֶמז שקוף למספרם הרב של היהודים בצמרת המפלגה הקומוניסטית). הפרספקטיבה ההיסטורית מאפשרת כיום להתבונן בתופעה ולראות כי כל אותם יהודים שמסרו את נפשם על מזבחם של אלילי נֵכר, ובהגיע היום לקטוף את הפֵּרות על מסירותם לרעיון ולמפלגה, רבים מהם הוגלו או נרצחו.
*
בתקופתו של משה מנדלסון, הוסיף ביאליק וטען, מחמת הצימאון הגדול להשגת אמנציפציה, התחילו יהודי גרמניה, ומשכילים אחרים בעקבותיהם, לכתוב בגרמנית ובשאר לשונות אירופה, והאומה נתפרדה לכמה אומות. גם במאה העשרים, הרחיב וטען, בוחרים יהודים רבים לתת מחֵילם בשׂדות נֵכר במקום להעניק את כשרונותיהם לעמם, וכניסוחו: "בוחרים הם להיות חוט ארוג במסכת זרה מהיות טלאי חדש על גבי טלאים ישנים".
די לקרוא את מסתו של ביאליק "א. ל. פסטרנק" כדי להבין את השקפתו על אותם אישים ויוצרים העוזבים את עמם לאנחות, ועוברים את הגדר: "דל וצר היה אהל בית עמם בעיניהם מהשכין בו את נפשם הרחבה, ובצאתם לבקש את הגדולות מחוץ לגבולו, שכחה רגלם את נתיבתו לעולם". את כל עולותיהם הקריבו על מזבח אל נֵכר ועם זר, ומפעם לפעם השליכו לעמם פירורי יצירה "כדי לפצות בו את שכינת עַמם הנעלבה". אף-על-פי-כן קבע ביאליק בעת שהִרהר על יצירת פסטרנק, שמשהו יהודי השתרבב שלא בכוונה אל יצירתו, שכּולהּ אירופית כביכול, והשתלב בה:
אין זאת כי-אם החביא האמן שם, ולוּא גם שלא במתכַּוֵּן, ולוא גם בעל-כרחו, מה-שהוא, קורט קטן, מכבשי רוחו העברי, זה שנתגלגל ובא לו בירושה מאבותיו שלא מדעתו. די לראות שעה אחת את פסטרנק במסיבת בני ביתו ובאוירו הטהור, הפטריארכלי, של נוהו השאנן; די לשמוע את שיחתו על האם העברייה – על אִמו הוא; די לקרוא את השורות המעטות, שהוא מקדיש במחברתו על רמברנדט לאם העברייה, שורות ספוגות חרדת קדש וגעגועי-נפש נעלים וטהורים – די, אומר אני, בכל אלה, כדי להבין, כי אכן ההשערה ההיא איננה השערה בטלה בלבד.
עם כל הבנתו לנפשם של אותם נשרים גאונים, הממריאים אל שמי מרום וצר להם המקום "ברחוב היהודים", ביאליק מַפנה כלפי פסטרנק וכן כלפי לֶויטן שנקבר באחוזת קבר זרה "ערפו לעמו וצלַבלבוֹן של זהב משובץ מרגליות על לבו" את השאלה הקשה: "איפה הייתם אז, בהִמֵק עמכם בעֱנוּתוֹ וברבצו תחת משא ייסוריו? מדוע לא באתם לתת כתפכם עם כתפו אל הסֵבל [...] איכה נועזתם ליהנות מזכיותיכם היתֵרות אשר העניקה לכם אותה היד, אשר הִכּתה לחי אתכם ואת עמכם ואת אלוהיכם שבע ביום?".
*
ש"י עגנון הטעים אף הוא את הרעיון שלמד כנראה ביאליק אגב מאות השיחות שניהלו השניים בימי באד הומבורג, שלפיו זונחי הלשון ושוכחיה נשתמדו בכל אתר ואתר. ביצירתו הִרבּה עגנון לגעת בשאלת המומרים, ודי להזכיר את המומר שכרסון ברומן "שירה", את המומר הרמאי מן הסיפור "פת שלמה" ואת סיפורו של מזל עקביא ב"בדמי ימיה" על המרת דת שנועדה לשמירת רכוש המשפחה ולחילוצו מידי הגויים.
בהרחבה רבה נגע עגנון בשאלת המומרים ברומן "תמול שלשום", שבפִתחוֹ סיפר איך נתפתו היהודים הרעבים ללחם לקבל אוכל מן הטמפלרים בתנאי שימירו את דתם (עמ' 49). כן סיפר בהמשך איך שָׂכַר יצחק קומר, חדר ב"בית המשומד". על גיבורו של הרומן נאמר כי "בדומה לחבריו, יצחק פרק עול תורה ומצוות": הוא לא הלך לבית הכנסת, לא הניח תפילין, לא שמר את השבת ואת חגי ישראל. לאחר שנתרופפו יחסיו עם סוניה, הוא עבר לירושלים ושכר חדר בבית פיינגולד שנחשב למומר משום שנשא לאישה אנגלייה שהאמינה בדת ישראל (שם, עמ' 151 – 152; 179). מתברר שאותו פיינגולד היה מעודד יהודים להמיר את דתם, ואפילו שילם להם את הוצאות הדרך ללונדון, כדי שייכנסו תחת כנפי הכנסייה. האנגלים גמלו לו בנדיבות על פעילותו המיסיונרית כך שטובות ההנאה שהעניק לאותם יהודים מסכנים שנאלצו להמיר את דתם לא באו מכיסו (אלא אפילו העשירו אותו).
ואולם, "מעשיו הטובים" של אותו אדם לא נעלמו מעינם הבוחנת של שכניו. פיינגולד איבד את עולמו, ויצא קירח מכאן ומכאן. ברבות הימים איש לא האמין לו – לא היהודים, ששילמו לו את פרוטותיהם האחרונות כדי למצוא קורת גג, ואף לא האנגלים, ששילמו לו על פעילותו המיסיונרית; ועל כך העיר עגנון: "כך היה מסַפּר לנו, כדי להתחבב עלינו, ולגויים היה מספר אחרת, כדי להתחבב עליהם. משנתייאש למצוא חן בעיני אלוקים ביקש למצוא חן בעיני אדם. אבל כל שאין רוח המקום נוחה הימנו אין רוח הבריות נוחה הימנו. ישראל מחמת שהתכחש בעמו ובאלוהיו, והנוצרים מחמת שלא היו מאמינים לו על אמונתו" (שם, עמ' 200 – 201; וראו גם על משומד שהלשין על אֶחיו היהודים בעמ' 361).
רוב המומרים בכִתבי עגנון לא המירו את דתם מתוך רדיפה דתית. בחלקם היו אלה משכילים, בני העִלית התרבותית של עמם, שהתבוללו בין הגויים לשֵׁם השתלבות וקידום בחברה הכללית. בחלקם היו אלה עניים מרודים שעברו את שער הטמיעה מתוך פיתוי חומרי שניתן להם על-ידי מיסיונרים שביקשו להפיץ את הסגידה לאלוהיהם בכל אתר ואתר. דברי הברית החדשה (הבשורה על-פי מתי; כח, יט-כ), שלפיהם ביקש ישו את תלמידיו להפיץ את תורתו בכל מקום ולהטביל את כל בני-העמים, שימשו להם צידוק לפעולותיהם.
עגנון, שנטש בעלומיו את אורַח החיים הדתי, בתקופתו הראשונה בארץ (1908 – 1912) וחזר אליו בבגרותו, עם שובו ארצה מגרמניה ב-1924, הכיר את המומרים מכל הסוגים: את עניי ירושלים ואת היהודים המשכילים באירופה, אף תיאר אותם בכתביו. החיים ב"יישוב" המצומצם בארץ-ישראל מילאו אמנם את לִבּוֹ בחששות שמא חייו של "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" ידמו להסתגרות בבית-מצורעים המנודה בעיני העולם הרחב, ועם זאת ניכּר גם שהוא התגאה בכך שאין היהדות דת מיסיונרית המקבלת אל קִרבהּ כל זב ומצורע.
*
אלתרמן לכאורה לא עסק בשאלת המומרים, אך מפעם לפעם ניתן לראות שהיא העסיקה אותו. התמודדותו של בן-גוריון עם אתגר הריבונות בשנותיה הראשונות של המדינה הביאה לידי כך שייערך דיון ציבורי מקיף בשאלת "מיהו יהודי?" – סוגיה הִלכתית וחברתית-חוקתית שהייתה ועודנה טעונה "חומר נפץ" פוליטי. "חוק השְׁבוּת", שחוקקה המדינה הצעירה בשנת 1950 שלפיו כל יהודי באשר הוא זכאי לאזרחות ישראלית, חִייב את המנהיג להַלך על חבל דק: להתחשב בעמדה ההלכתית שאינה מוכנה לכל פשרה, ולוּ כקוצו של יו"ד, מבלי לקפּח את האינטרסים הממלכתיים המחייבים התגמשות.
לדברי אלתרמן ב"שיר צלמי פנים", תמיד הייתה המהות היהודית ברורה, גם לאלה שמסרו נפשם עליה וגם לאלה שהתכחשו לה. אולם דווקא עתה, כשמהות זו מגיעה אל השלֵמוּת, אל התחנה הסופית של דרך נדודיה, היא הופכת חידתית ובעייתית מתמיד: "כַּיּוֹם, בְהַגִּיעָהּ אֶל הַשְּׁלֵמוּת,/ הֲלֹא נִתְהֶה מַה תֹּאַר לָהּ וּדְמוּת.// אֶל מַהוּתָהּ נִדְרֹֹש לִמְצֹא לָהּ תַּו /-הֶכֵּר לְהַכְלִילָהּ וְהִיא חוֹמֶקֶת/ לֹא נִתְפָּסָה. יִחוּד-לָשׁוֹן-וּכְתָב/ לֹא יְכִילֶנָּה. אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת". בארצות הפזורה היו קהילות ישראל המפוררות עם אחד, החוגג אותם חגים ומתפלל אותן תפילות, פחות או יותר; ואילו היום, בזמן "שיבת ציון", יש סכנה שהעם יתפורר לשבטים שבטים, שהדבק המלכד אותם והחוט הקושר אותם זה לזה – יהדותם – הופכים בעייתיים יותר ויותר להגדרה.
אלתרמן עורר אפוא את שאלת "מיהו יהודי?" כשנה לפני שהוא הועמדה על סדר היום הציבורי. הוא ראה בשבעים דיוקנאותיו של העם תמונת-ראי מהופכת של שבעים רודפיו. יהדותו של אדם הוא עניין בלתי-נתפס, החומק מכל הגדרה; ועם זאת, לדבריו, קל לזהות יהודי בין לא-יהודים. כשהוא מצוי "בִּקְהַל שְׁוָקִים וּבְתוֹךְ הַטְּרַקְלִינִים" בשבריר של שנייה אנו מזהים שיהודי לפנינו. המהות היהודית היא כה דבוקה בבעליה עד כי אפילו המשומדים אינם יכולים להיפטר ממנה: "עִם הָעוֹבְרִים אֶת שַׁעַר הַטְּמִיעָה / עָבְרָה גַּם הִיא. עָבְרָה בְּחִלּוּף בֶּגֶד / וּבְשִׁנּוּי דְּמוּת. מֻכְחֶשֶׁת וּסְמוּיָה / אַךְ כְּתָמִיד מֻגְדֶּרֶת וּמֻבְהֶקֶת./ לְכָל הַנָּס מִמֶּנָּה – עַל תִּלָּהּ / חִכְּתָה בִּקְצֵה כָּל דֶּרֶךְ וּמְסִלָּה". חזוּתו של היהודי ומנהגיו טבועים בו, וקש לו להיפטר מהם, גם כשהוא מתבולל בחברה הנָכרית ומכחיש את מוצָאו האתני. ואף זאת: גם במותו של המשומד מחכה לו שיוכו הדתי-הלאומי בסוף הדרך.
לא אחת אני מהרהרת על דברים אלה של אלתרמן, שאין היהודי יכול "להיפטר" מחזוּתו היהודית וממנהגיו היהודיים כשאני רואה על המִרקע ידוען זה או אחר שאינו ידוע כיהודי, ו"בכל זאת יש בו משהו" המסגיר את יהדותו. כך, למשל, בעת צפייה בסדרת מסעותיו של סר טוני רובינזון "מסביב לעולם ברכבת" חשתי שהתואר שהעניקה לו המלכה אליזבת והשם הנָכרי שנטל לעצמו אינם מצליחים לטשטש לגמרי את מוצָאו היהודי הניכָּר ממראהו וממחוותיו, שעברו כדברי אלתרמן כמעט בסמוי, "בְּחִלּוּף בֶּגֶד וּבְשִׁנּוּי דְּמוּת".
בדיקה קצרה העלתה שהשחקן הבריטי אכן גילה "לאחרונה" את שורשיו היהודיים (Levy was Jewish my great-great-great grandmother Julia). לדברי רובינזון, אביו לא ידע דבר על מוצָאו בעת שפאשיסטים הכוהו בלונדון בשנות השלושים וכינוהו "יהודי". חזותו של האב הסגירה כנראה לעיני הפורעים שרידים של גֶנטיקה יהודית.
והנה, הפוליטיקאי הבריטי השנוי במחלוקת ג'רמי קוֹרבִּין, הידוע בדעותיו האנטישמיות ובהצהרותיו האנטי-ישראליות, שלפיהן חיילי צה"ל, אך לא אנשי ה"חמאס", הם "טרוריסטים", מגלה "לפתע פתאום" שיש לו "אלמנט יהודי" בעֲבָרו. אני כלל לא הופתעתי מתגליתו של מי שהודח מראשות מפלגת הלייבור בשל הצהרותיו האנטישמיות: חזותו מסגירה ללא ספק את מוצָאו היהודי, וגם מלמדת דבר או שניים על הצורך של מומרים כמוהו להיות "צדיקים יותר מהאפיפיור" ולגנות את היהודים, אך לא את אויביהם, בגין "התנהגות ברברית". ניתן אפוא לסיים בפסוק "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מט, יז) הן כפשוטו של מקרא (דהיינו, שהמחריבים יֵצאוּ מתוך העם ויסולקו ממנו לצמיתות), והן בדרך השגויה שבָּהּ נשתרש פסוק זה בימינו; דהיינו, שמהרסי העם ומחריביו יוצאים מקרבו ומזיקים לו לפעמים אף יותר מאויביו הזרים.