הרומן שלי עם העיתונות העברית התחיל עם "המאהב"

לקראת יום הולדתו של א"ב יהושע (9 בדצמבר ) פרופ' זיוה שמיר על רשימתה העתונאית הראשונה "ארבע כניסות לפרד"ס"

בשנת 1977 הייתי נתונה בתקופה הולכת ונמשכת של אכזבה וייאוש. על שולחני הייתה מונחת דיסרטציה שסיומה לא נראה באופק. המנחה נסע לניו-יורק. פרקים מתוכהּ שנשלחו בדואר אבדו בדרך, במרכאות או שלא במרכאות, ולא זכו למשוב המיוחל. כדי לעודד את רוחי התחלתי "לנהל רומן" עם העיתונות היומית, שמדורי הספרות שלה עמדו אז בשיא פריחתם. "יריית הפתיחה" נורתה ברשימת ביקורת קטנה – "ארבע כניסות לפרדס" ("ידיעות אחרונות" מיום 29/4/1977) – על רומן הביכורים של א"ב יהושע המאהב. הייתה זו גם הביקורת הראשונה שפרסמתי אי-פעם על ספר כלשהו במדורי הספרות של העיתונות היומית.

קדם לה מאמר קצר על הנובֶלה של א"ב יהושע "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובִתו", שנתקבל לפרסום בכתב-העת המודרניסטי עכשיו, אך מאמר זה לא נתפרסם שָׁם מעולם באשמת "חתול שחור" שעבר באותה עת בין א"ב יהושע לבין עורכי כתב-העת. לאחר שהמאמר עבר תיקוני עריכה והגהה, החליטו עורכי עכשיו שאין זו השעה להפנות זרקור לעֵבר יצירתו של יריבם-לשעה-קלה, והחזירוהו לידיי. הייתה זו הפעם הראשונה שבה פגשתי – מופתעת ונכלמת – בגילוייה של אותה חשבונאות אישית-רגשית, וַכּחנית וכוחנית, המחלחלת במחילותיה של הספרות העברית.

עברו שנה-שנתיים. החתול השחור חלף-עבר לו, והוזמנתי להשיב למערכת עכשיו את מאמרי הדחוי על א"ב יהושע לשם הדפסתו בכתב-העת האוונגרדי. עכשיו הסירוב בא מצִדי, ולא בגלל טינה שאגרתי בלִבּי על התנהגות עורכיו, אלא משום שבינתיים חזרתי אל המאמר הגנוז וגיליתי בו אותות של השפעה זרה. ההשפעה חִלחֲלה מבלי דעת למאמרי ממאמר על סיפורו של א"ב יהושע "בתחילת קיץ 1970" שפִּרסם מרדכי שלו בעיתון "הארץ". במאמר זה חשף המבקר את התשתית הנוצרית של סיפורי א"ב יהושע ואת הסתמכותם על גרסאותיהם השונות של האוונגליונים הסינאוֹפּטיים. שמחתי שמאמרי "האֶפִּיגוני" (שלא במתכוון) לא התפרסם בבמה מרכזית ונחשבת ככתב-העת עכשיו. לימים סיפרתי על כך למרדכי שָׁלֵו, והתפתח בינינו דיאלוג, בעל-פה ובכתב, על הֶבֵּטים אחדים בחקר אלתרמן. במהלכו של הדיאלוג שלח אליי מרדכי שָׁלֵו שירים פָּרודיים על אלתרמן שהוא וחבריו למחתרת הדביקו על בתי ירושלים בשנות המאבק על עצמאות ישראל.

החלטתי שלא לכלול את המאמר שהיה גנוז במגירה שנים אחדות עד שהוא בכל זאת התפרסם ב"הדואר" (הניו-יורקי), שכּן מצאתי בו רעיון מקורי משלי, שיש בו כדי להאיר את יצירת א"ב יהושע, לסוגֶיהָ ולתקופותיה. במאמר זה הראיתי שלכל דמות בנובלה "יום שרב" יש שֵׁם, ורק למהנדס, שהוא הגיבור הראשי, אין שֵׁם. טענתי שלפנינו תופעה שכפל-פנים לה: אי-אִזכּוּרו של השֵׁם יכול להעיד על שוליותו של הגיבור, אך גם על חשיבותו הרבה, שהרי כמוהו כאֵל שאין מזכירים אותו בשמו המפורש. כלל זה כוחו יפה להבנת יצירות אחדות של א"ב יהושע, וביניהן גם את הרומן האחרון שלו עד כה – ניצבת (2014): נוגה, גיבורת הרומן ניצבת, היא גם סְטָטִיסטית במופעי אופֵּרה ובסרט – כלומר, דמות שולית חסרת כל חשיבות וייחוד – אך גם דמות חשובה מאין כמוה, הנושאת את שם אמו של דויד המלך. עם זאת, העובדה שאת חשיפת המוטיבים מן האוונגליונים ערכתי בעקבות מאמרו של מרדכי שָׁלֵו לא נתנה לי מנוח, ומאז גמרתי אומר לחפש תמיד נתיבים משלי, ולהשתדל שלא להַלך בדרכים שכבשו אחרים.

לא ארכו הימים, ויכולתי לתת ביטוי להחלטתי זו באותה רשימה עיתונאית שנזכרה כאן על המאהב – הלוא הוא הרומן הראשון של א"ב יהושע – שבָּהּ הצלחתי לדברי עורך מוסף הספרות דאז של "ידיעות אחרונות", זיסי סתוי, למצוא ליצירה מפתח אחר, שונה משל קודמיי. כשהגעתי למערכת להגיהַּ את יריעות הדפוס, קיבל זיסי את פניי במאור פנים, והודיע לי כי בניגוד למנהגו הוא לא נגע בכותרת הרשימה ואף לא שינה בה מילה. רשימה זו חתמה סִדרה של תגובות ראשונות על רומן הביכורים של א"ב יהושע שנתפרסמו באותה עת בעיתון (כן, היו זמנים שבהם היו מוספי הספרות חלק חשוב מהעיתונות היומית, והופעתו של רומן חשוב גררה בעקבותיה סדרת תגובות ביקורתיות). כל התגובות על המאהב, בלי יוצאת-מן-הכלל, דנו בספר זה כברומן רֵאליסטי-פסיכולוגי. הֶבֵּטיו המֶטָא-רֵאליסטיים של הרומן, שרמזו על צִדו הרעיוני-הפוליטי, לא זכו כלל לתשומת לִבּם של המבקרים.

בניגוד לקודמיי, רשימתי ביקשה לראות ברומן זה אלגוריה – בָּבוּאה של המציאוּת הישראלית של תקופת מלחמת יום הכיפורים ועל התקופה שקדמה לה – ולא "סיפור פשוט" בעלמא. באותה עת שקדתי כאמור, ביחד עם עמיתיי, על הכנת הכרך הראשון של המהדורה המדעית של שירי ביאליק במכון כץ לחקר הספרות העברית. ד"ר בועז שכביץ, מנהלו הראשון של המכון, ערך אז במכון סמינריון לדוקטורנטים, ובו פגשתי את עמיתי אורי שוהם ז"ל, ששקד על הדיסרטציה שלו שהתמקדה במהלך האלגורי של סיפורת העברית – מימי מנדלי מוכר ספרים ועד ימינו אנו. דיסרטציה זו, שפרצה נתיבים חדשים בחקר הסיפורת העברית, ועסקה בין השאר בסיפוריו האלגוריים של א"ב יהושע, יצאה בספר המשמעות האחרת משנת 1982 (את ספרו הנוסף של אורי שוהם – גיבור דורנו בארץ – הוציא לימים בשנת 1986 מנחה העבודה, ד"ר בועז שכביץ, לאחר מותו בטרם-עת של תלמידו האהוב והמוכשר). הדיונים שהתנהלו בסמינריון הדוקטורנטים של בועז שכביץ הציתו בי את העניין ואת הרצון להתעמק בפענוחם של סיפורים אינטלקטואליים, מרובדים ומתוכננים, ולנסות לחשוף את כוונותיהם הנסתרות. בהשראת ספרי המחקר והביקורת שקראנו בסמינריון זה התחלתי להתבונן אחרת בנוסח הכּתיבה האלֶגוריסטי – זה שאינו מסתפק בסיפור הרֵאליסטי "הפשוט", אלא חותר למסרים רחבים שמעֵבר למציאוּת הגלויה לכל עין.

הזכרתי בחטף את הכוונות הנסתרות המוטמנות בכתיבה האלגורית: באותה עת שבָּהּ חקר אורי שוהם את הז'נר האלגורי שלטו בחוגים לספרות בארץ הנחות היסוד של "הביקורת החדשה" ("New Criticism"), ולפיכך רָווחה בהם הדעה שלפיה כוונת היוצר אינה רלוונטית, ואין לתוּר אחריה או להתחשב בה. מבקרים נודעים כדוגמת וויליאם קורץ ו'ימזט (Wimsatt) ומונרו בירדזלי (Beardsley), שהניחו את יסודותיה של "הביקורת החדשה" הטעימו במאמרם המכונן "The Intentional Fallacy" את הכשל הכרוך בחיפוש אחר כוונת היוצר, וטענו שעדותו של היוצר על יצירתו אינה עדיפה בהכרח על פרשנות של חוקר ספרות הניגש ליצירה בכלים הדיסציפלינריים של חקר הספרות. מחד גיסא, מאמרו הכניס לחקר הספרות קריטריונים ראויים עד מאוד, כי לפניו נהגו מורים מן הנוסח הישן לשאול את תלמידיהם את השאלה הנאיבית "לְמה התכוון המשורר?", ולקבל מתלמידיהם תשובות נאיביות לא פחות שערכו קישור אוטומטי בין עובדות ביוגרפיות חיצוניות לבין כוונות-לכאורה של היצירה הספרותית. מאידך גיסא, ו'ימזט ובירזלי שכחו או שכחו להתחשב בעובדה שיש צייני סגנון וסוגי ספרות – כגון האָלוּזיה (ההֶרמז), הפָּרוֹדיה והאָלֶגוריה – שבהם הניסיון לאיתור כוונת היוצר הוא ניסיון ראוי, ואפילו הכרחי להבנת היצירה.

גם מבקר כדוגמת קלינת' ברוקס (C. Brooks) סבר באותה עת שרק באמצעות הטקסט ניתן לִדלות את משמעיה של היצירה ולערוך רֶקונסטרוקציה שלהם, ואף הוא הדגים במאמריו ובספריו את התכחשותה הגמורה של הביקורת באותה עת לרלוונטיוּת של ראָיות חוץ-ספרותיוֹת. ואולם, בהֶרמֵז, כמו באלגוריה ובפָּרוֹדיה, יש כאמור על-פי-רוב כוונה מוּדעת לעצמה מצד היוצר, ורק במקרים נדירים עשויים ההֶרמֵז, האלגוריה והפָּרודיה לנבוע מן היוצר באורח אקראי וספונטני, ללא כל כוונת מכַוון. ראוי אף לציין בהֶקשר שלפנינו: חישופה של כוונת היוצר ביצירה אַלוּסיבית, אלֶגוֹרית או פָּרוֹדית אף אינו עומד בניגוד להנחות-היסוד של נושאי דגלה של "הביקורת החדשה", שהרי אין צורך לתוּר אחר ראָיות ומסמכים חוץ-ספרותיים כדי להתחקות אחרי הכוונה. ניתוחו של טקסט אַלוּסיבי הריהו עניין פרשני פְּנים-טקסטואלי מובהק: כמו בניתוחם של דימוי, של מטפורה, או של כל פיגורת לשון אחרת, הקורא משתדל לזהות את המשמעות ולשחזרהּ באמצעות הידע הספרותי והחוץ-ספרותי שלו ובאמצעות יכולתו לערוך קישורים נאותים ולהגיע לאבחנות פרשניות סבירות, או מתקבלות על הדעת. ניתוחם של דימוי או מטפורה מתבסס על ידע חוץ-ספרותי בהוויות העולם, ואילו ניתוחו של הֶרמֵז מתבסס על ידע פְּנים-ספרותי ועל יכולתו של הקורא לעשות בו שימוש מושכל. ניתוחה של יצירה אלגורית מתבסס על שילוב בין השניים.

*

הרשימה על הרומן המאהב במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" גררה תגובות אחדות, ובין השאר קיבלתי שיחה טלפונית לא-צפויה מן המוסף לספרות של "מעריב", ובה הזמנה לסור למערכת. אכן, ימים אחדים לאחר פרסומה של הרשימה על המאהב התקשר אלי חיים נגיד, עורכו של המוסף לספרות של "מעריב", שקרא את הרשימה בעיתון המתחרה וזיהה בה לדבריו חידוש מפתיע.

בעקבות אותה רשימה על המאהב של א"ב יהושע גייס אותי לכתיבה קבועה במדור שבעריכתו. בכל שבוע הונחתה על שולחני ערֵמה של ספרים, ואני כתבתי מדי שבוע גם רשימות ביקורת וכן סקירה על ספרים חדשים מעיתונות העולם. היו אלה ימי יריעות הדפוס ואותיות העופרת, וכמעט בכל יום ד' הייתי פוגשת במזנון של "בית מעריב", לפני ההגהות או אחריהן, את יוסף (טומי) לפיד ואת משה זק זִכרם לברכה, שניהלו אתי שיחות ארוכות ומעניינות על ענייני ספרות, על לִקחי ההיסטוריה ועל ענייני דיומא.

לא ארכו הימים, ומובאה מן הביקורת על המאהב התפרסמה על העטיפה של הוצאה חדשה של הרומן שזכה להימכר ברבבות עותקים. היו אלה ימים אחרים שבהם עדיין למדו כראוי ספרות עברית בחינוך העל-יסודי, ואפילו הרשימה האקראית שלי הפכה עד מהרה לחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים. אכן כי כן: מצבה של הספרות העברית היה אז שונה תכלית שינוי מזה שבימינו, וקו אור אחד מן הזוהַר הגדול שהקיף אותה באותה עת נָשַׁר מפעם לפעם גם אל חיקו של המבקר. את המעבר מאותה תקופה אל הבִּיצה הספרותית של ימינו היטיבה לתאר שולמית לפיד בנובֶלה הסָטירית שלה חיבוק דב משנת 2002.

מאז ועד עתה נשתנה המצב תכלית שינוי: רוב מדורי הספרות בעיתונות היומית נסגרו. הציבור, ברובו הגדול, אינו צורך ספרות. אפילו א"ב יהושע אמר לי בשיחתנו האחרונה שבדור הבא מעטים יקראו את יצירותיו, כי הז'נר האהוב ביותר על הציבור יהיה הסרט הדוקומנטרי, ולא הרומן. רעהו של "בולי" והמו"ל שלו, פרופ' עוזי שביט, ציטט לא אחת את דברי הברית החדשה: "אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים [...] אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן" (מתי ו, כד) אכן, בתקופה קפיטליסטית מחרישת-אוזניים כתקופתנו, הסוגדת לתרבות ה-rating, קשה עד מאוד להתרכז בקריאת יצירה הדורשת התעמקות.

ביום 9 בדצמבר יחול יום הולדתו של א"ב יהושע. לרגל התאריך יתפרסם באתר זה מאמרי "ארבע כניסות לפרד"ס" בגרסתו המקורית הקצרה (כפי שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" מיום 29/4/1977 ) וכן בגרסה מעודכנת ונרחבת יותר.