השיר היפה ביותר על תחיית הלשון העברית

לציון יום פטירתו של נתן אלתרמן ב-28.3.1970

שירים המוקדשים ללשון העברית ולנס תחייתה הם על-פי-רוב שירי כמיהה וגעגועים, המעלים שאלות אקזיסטנציאליות על גורל העם ועל גורלה של שפתו המיוחדת, שבראה את כתבי הקודש ואת אמונת הייחוד. שירים אלה ברובם הם שירים לעת-מצוא, שאינם אופייניים לשירה ה"קנונית" של גדולי המשוררים, ואף-על-פי שיש פה ושם יש ביניהם שיר "גדול" וראוי לשמו.

רבים משירים הגוּתיים אלה נאספו באסופה "עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית" (תשס"ח: 2018) בעריכתה של ד"ר לאה צבעוני. מפעל מונומנטלי זה מחזיק 870 שירים – מקור ותרגום. היא פותחת בשיר ששרו אבותינו על נהרות בבל, "איך נשיר שיר ה' על אדמת נֵכר", ממשיכה ב"ספר יצירה" שנכתב לפני כאלפיים שנה. דרך פיוטי הפייטנים, שירי משוררי ימי הביניים, תקופת ההשכלה, תקופת התחייה ותקופת היישוב – היא מגיעה עד ימינו. מובאים בה שירים, פזמונים, פואמות ושירי ילדים, והמשותף לכולם הוא מילת הקסם מרטיטת-הלב "עברית".

ד"ר לאה צבעוני ערכה את הספר והוציאה אותו במהדורה מרהיבת-עין בהוצאת הספרים שניהלה – הוצאת "צבעונים". היא לא הייתה רק מו"לית ועורכת לשון, אלא גם בעלת ידע מופלג ומעריצה מושבעת של השפה העברית. אחיה הוא הבלשן וחוקר הלשון העברית, , הפרופ' אלישע קמרון, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ה. וכך כתב בפתח האסופה פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית: "ראוי שכל שהעברית יקרה לליבו יחזיק בביתו את הספר הזה ויַרבּה להידרש לו כדי להתענג על שבח הלשון."

מִבּין שירי האסופה היפים ביותר בעיניי הם שיריו של נתן אלתרמן, ומביניהם שיר א' של "שלושה שירים בפרוור", הכלול במחזור השירים "שירים על רְעוּת הרוח" (בקובץ "עיר היונה", 1957). את השיר הלחין נחום היימן, וביצעוהו זמרי להקת "הגבעתרון", אך הלחן לא היה מלודי במיוחד, והשיר לא נעשה שיר מוּכּר ופופולרי (אצל המלחין או הלהקה נפלה ההחלטה לוותר על הבית האחרון). נביא כאן את השיר במלואו:

שלושה שירים בפרבר

פַּרְוָר צוֹעֵק, צוֹעֵן, פָּתוּחַ

פַּרְוָר מַפְלִיא הַעֲוָיוֹת,

מַצְהִיל סוּסִים מַשִּׁיב מַפּוּחַ

וְשָׁר מִבֶּטֶן חָבִיּוֹת.

פַּרְוָר הַדָּג וְעוֹף הַמַּיִם

וּצְלִי הָאֵשׁ וְהַקָּלִי,

גָּדוּשׁ יוֹמְךָ לִי מִיּוֹמַיִם

טוֹב נִמְשָׁלְךָ לִי מִמְּשָׁלִים

מֵעִבְרִיתְךָ הַמִּתְחַנְחֶנֶת

וּמִפְּסוּקֶיךָ הַדַּקִּים

יִרְחַב לִבָּן שֶׁל בְּנוֹת הַחֶמֶד

וְיִסְמְרוּ הַמְּדַקְדְּקִים.

אַתָּה וְלֹא כִּתְבֵי הַחֹדֶשׁ

וְלֹא שִׁירֵנוּ הַצָּמוּק

זוֹרֵעַ עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ

אֶת הַכַּמּוֹן וְהַצִּמּוּק.

פַּרְוָר הַתְּמָד וְהַמַּלּוּחַ,

פַּרְוַר הַשּׁוֹט וְהַמּוֹרַג,

לוּ בָּא מִיכַ"ל בְּךָ לָשׂוּחַ

וְלוּ שָׁמַע אוֹתְךָ יְלַ"ג.

בשיר "קנוני" זה שילב אלתרמן רעיונות וניסוחים המעלים את זֵכר שירו הז'ורנליסטי "שבוע הלשון העברית" ("רגעים" 1940), שבּוֹ פונה האני-המשורר אל העברית כאל דמות מואנשת, ואומר לה: "הֲלֹא אַתְּ וּסְפָרַיִךְ אֲשֶׁר בָּאָרוֹן / חֲרַשְׁתֶּם רִאשׁוֹנָה אֶת שַׁדְמוֹת יִשְׂרָאֵל./ בִּזְכוּתֵךְ אֶת חֲלֵב הַפָּרוֹת בַּשָּׁרוֹן / שׁוֹתִים עַכְשָׁו / רָמִי / וְרָם / וְיָעֵל". לכאורה לפנינו סִדרה של שמות מובהקים של "צַבָּרים" (רמי, רם, יעל), שמות שכּלל לא היו מקובלים בתפוצות הגולה ושהתחילו להשתגר רק בארץ ישראל החלוצית. ואולם מן הראוי לזכור ולהזכיר שהמתרגם יצחק אדוארד זלקינסון תרגם את מחזהו של שייקספיר "רומאו ויוליה" בשם "רם ויעל" עוד ב-1878 (לפני היות השמות האלה שמות פופולריים של ילידי הארץ). כך רמז אלתרמן שתחיית הארץ ותחיית הלשון המדוברת לא הייתה מתרחשת אלמלא תחיית הספרות העברית שנולדה על אדמת נֵכר.

למעשה, כל העולים הגיעו ארצה מתוך זיקה לטקסטים עבריים. יהודי תימן, ותמר גיבורת שירו של אלתרמן "בכרם תימן" בכללם, עלו בהשראת התנ"ך וסידור התפילה. צעירים יהודיים מרוסיה, בני העלייה הראשונה והשנייה, הושפעו מן הספר "אהבת ציון" של אברהם מאפו ומתיאוריו הנלבבים. תמר ותימן הם שמות ילדיו של ידידיה, גיבורו הראשי של ספר זה, ותימן הוא בעל כרמים, ועל-כן יכול היה אלתרמן לפתוח את שירו לא במילים "בכרם התימנים", אלא במילים "בְּכֶרֶם תֵּימָן" (ברָמזו גם לתימן של מאפו). כבר בשיר הז'ורנליסטי הקליל "חג הפרסים" משנת 1936 כתב אלתרמן: "הַבִּיטוּ, הָבִינוּ מַה פֹּה! / בַּת הַשִּׁיר, קוֹלֵךְ הָעִירִי כָּאן! / הַאִם חָלַם כָּזֹאת, עַל גְּדוֹת הַנֶּמַן, מַאפּוּ?/ הַאִם יָדַע מִיכַ"ל עַל פְּרָס לְלִירִיקָה?" (התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ", מיום י"א בטבת תרצ"ו; 6.1.1936).

בספרייתו הפרטית של אלתרמן מצויים כתביהם של גדולי הספרות העברית ומנהיגי הציונות. רבים מהם כתבו כי נסחפו ארצה עם גלי הציונות לאחר קריאה בספרו של מאפו "אהבת ציון", שגיבורו הראשי ידידיה הוא אביהם של תמר ותימן, בעל הכרמים. המציאוּת הפְּנים-ספרותית הזאת היא שגרמה לאלתרמן לרמוז בשיריו "בכרם תימן" ו"בכרמי תימן" לא רק ל"כרם התימנים" התל-אביבי" אלא גם לדמות גיבורו של מאפו, תימן בעל הכרמים. בשיר "בכרם תימן" הוא שָׂם בפי תמר, אחותו הספרותית של תימן (ברומן של מאפו), את המילים "לִבִּי הוֹמֶה בִּי פְּנִימָה...", ה"מתכתבות" עם מילותיו של נפתלי-הרץ אימבר, שהגיע גם הוא ארצה ב-1882 (תרמ"ב – בתמר) בשירו "התקווה": "כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה / נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה".

אלתרמן ראה איך העיר תל-אביב, שנולדה מן המילים ומצירופי המילים שבספרים (משמה של "תל-אביב" שבספר יחזקאל ומן הספר "תל-אביב" – תרגומו של נחום סוקולוב ל"אלטנוילד" של הרצל), יולדת עתה את לשון הרחוב והשוּק. הוא עקב בהשתאוּת בהיהפכהּ של "לשון הקודש" הקפואה והקבועה, שהייתה חנוטה בתוך הספרים במשך אלפיים שנות גולה, לשפת היום-יום המִשתנה תדיר – שפתם של "עולים חדשים" ברחובות העיר, של שוליות בסדנאות, של חיילים במחנות הצבא ושל אוהבים בשדרות העיר ובגניה. בשיר "שלושה שירים בפרוור" נכתב על העברית השגויה, אך מרחיבת-הלב, של סמטאות השׁוּק והפרוור שבשולי העיר. אל הפרוור, שבּוֹ נשמעת עברית צורמת-אוזן, הוא פונה במילים: "מֵעִבְרִיתְךָ [...] יִסְמְרוּ הַמְדַקְדְּקִים […] לוּ בָּא מִיכַ"ל בְּךָ לָשׂוּחַ / וְלוּ שָׁמַע אוֹתְךָ יְלַ"ג".

ואלתרמן לא פירש: האם יל"ג שדגל בדרך-כלל בטוהר-הלשון היה מזדעזע למשמע הלשון המשובשת שבפי בני השכונות והפרוורים? האם היה מתרחב לבו משמחה למשמע הלשון המשובשת, אך החיה והחיונית, שבפיהם של הצעירים, שאינם מכירים את לשון הקודש של "ארון הספרים העברי"? ייתכן ש"גם... וגם". תכונתה האוקסימורונית של שירת אלתרמן מפזרת על לשון העגה של הפרוור את "הַכַּמּוֹן וְהַצִּמּוּק" – את התבלים היקרים שנהוג לזרות על מאפים חגיגיים ועוגות שבת. משמע, לפעמים העברית הפשוטה חגיגית וטעימה יותר מזו הקלסית והמכובדת, האצורה בין דפיהם של ספרים עבשים.

מסַפּרים על אלתרמן שחלומו הגדול היה להיות... רחוב. אכן, היה בו צד "רחובי", שהִטה אוזן לעגת הרחוב, השוּק והסדנה ולא נרתע מן השימוש בביטויים המוניים, שאנשי לשון טהרנים נוהגים לגנותם ולראות בהם גילוי של חוסר תרבות (וכדברי השיר: "וְיִסְמְרוּ הַמְּדַקְדְּקִים"). הוא, שקנה את ידיעותיו בעברית בגולה ממורים שמרנים, שהקפידו על כל תג ותו, התפעל מן העברית הארץ-ישראלית הדבוּרה, שנעשתה שפה לא מליצית ולא מאולצת, ובירך עליה את "ברכת הנהנין".

המילים הפשוטות וההמוניות של השירה הקלה דָּרו בצוותא חדא עם המילים הפיוטיות והנדירות של השירה ה"קנונית,, ופעלו אִתן בשיתוף מלא, מבלי להפֵר את הדיסקורד ההרמוני ששָׂרר ביניהם. ביצירה האלתרמנית, שמשכה את חוטיה ממגוון רחב של רובדי לשון ומִשלבּים, נטוותה רִקמת שעטנז מרהיבת-עין שיש בה מִכּובד הדורות ומקלוּתם של "חיי שעה". חוטיה לקוחים מִים ומִקֶּדם, מרחוק ומקרוב, מן היְקר והיָקרה של אדרות המלכוּת הנדירות ומן הבדים הפשוטים והצעקניים הנמכרים בזיל-הזול אצל בעלי הדוכנים בשוּק. התוצאה ההיבּרידית לא דהתה ולא איבדה את חריפותה במרוצת השנים. גם כיום היא עדיין שובה את הלב, ומפתיעה את הקורא והמאזין במקוריותה, ביופיהּ ובססגוניותה.

לא במקרה בחרנו לתאר את התופעה במטפוריקה מתחומי האריגים והמלבושים. במחזהו "אסתר המלכה" תיאר המשורר-המחזאי את הבְּליל הלשוני שבשיריו במילים: "מִתְעָרְבִים הַחוּטִים שְׁתִי וָעֶרֶב / וּבִמְלֶאכֶת רִקְמָה עַתִּיקָה / מְצַיְּרִים הֵמָה כֶּתֶר וָחֶרֶב / וּמִגְבַּעַת-לֵצִים מַצְחִיקָה". אלתרמן ה"רחובי" נטה לפעמים לנהוג בקונדסוּת ולהכניס לשיריו ביטויים לא תקניים, לרבות מחווֹת ווּלגריות של עידוד והתלהבות, ולצִדם – ביטויים בוטים של קללות וגידופים. את אחד משיריו הז'ורנליסטיים המוקדמים "הלשון והשלט" (קיץ 1936) הוא חתם במשפט המחוייך:

"הָעִבְרִית בַּסְּפָרִים לְמִשְׁמֶרֶת נִכְתֶּבֶת, / אַךְ הָעָם לוֹמֵד עִבְרִית בַּשּׁוּק!".

ובשיר "השומע עברית" (השיר החמישי במחזור "שירי נוכחים" שבקובץ עיר היונה), נכתב באותו הֶקשר:

"הָעִבְרִית – יֵשׁ בָּהּ נֹפֶךְ שֶׁל אֵלֶם-לְוָי [...]

בְּשָׁמְעֵנוּ אוֹתָהּ מִפִּזְמוֹן שֶׁל הֲבָאי [...]

לֹא זָרָה הִיא לַשּׁוּק וְנָאָה הִיא לְסֵפֶר".

בפזמוניו הִרבה אלתרמן להשתמש בביטויי עגה "המוניים" או "זולים", ואף הגן על זכותו לעשות כן בשירו ה"קנוני" "ליל חנייה" ("חגיגת קיץ"), שבּוֹ הוא מתאר את "הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ" (כלומר, את הפזמון הפופולרי), כעניין שאינו "דְּבַר-עֵרֶךְ" או "שְׂכִיַּת-חֶמְדָּה", אך כדאי להטות לו אוזן, כי הוא אומר את דברו "בְּקוֹל גָּדוֹל / בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁש מִפְּנֵי הַזּוֹל". כאן ובמקומות רבים אחרים רמז אלתרמן שהספרות העברית בדורו איבדה אולי מן ההדר ה"קלסי" של הדורות הקודמים, אך שפתה נעשתה שפה חיה ומדוברת, הממלאת את כל צורכי החיים ואינה מתנזרת מביטויי עגה "נמוכים".

בכוח השירים ה"קלים" וה"זולים" האלה הדגיש אלתרמן רעיון עמוק שעליו חזר שוב ושוב ביצירתו לסוגיהָ ולתקופותיהָ. לפיו, בעם ישראל חלים כללים אבּסוּרדיים של "עולם הפוך": אצל עמים "נורמליים" קודם נבראים כלי אוכל וכלי מלחמה, ואחר-כך נולדת גם תרבות. אצל עם ישראל המציאוּת המדינית הפשוטה, זו ששלחה את חובשי ספסלי בית-המדרש לפרושׂ בחיק הטבע "מַרְבַדֵּי גַּנִּים" ולהלביש את הערים ב-"שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט" נולדה מהתרבות – מהספרים.