התאבדותו של סופר

אהרן מגד / עוול (רומאן) / הוצ.עם-עובד, הספריה לעם, 1996

פורסם: ידיעות אחרונות , 17/05/1996

הרומאן החדש של מגד הוא ספר מומלץ, מרגש ומרגיז, הנקרא בנשימה עצורה. עם זאת, הוא אינו נטול הומור ואוטו-אירוניה, העוברים בו כמשב-רוח קל, המרענן את הנושאים הכבדים, שנחצבו משורש-נשמתו של כותבם. עלילת-הספר רצופה מעשי עוולה קטנים כגדולים: של סופר בעל עמדה לרעהו הנידח, של מבקר למבוקר, של בעל לאשתו ושל אשה לבעלה, של המפלגה השלטת ל"נתיניה", של הכובש לנכבש ושל עם לעצמו. זהו פרק בוויקטימולוגיה (תורת הקורבן): תיאור הדראמה המתחוללת בין האיל, שקרניו נאחזות בסבך ועיניו כמו מבקשות שיעלוהו לעולה, לבין החזקים וחסרי-המעצורים, התובעים שליטה ובעלות, ואינם מתייסרים בייסורי מצפון כלשהם (או בין "גזע העבדים" ל"גזע האדונים", במונחי ניטשה).

לעתים, הגבולות שבין הרוצח לקורבנו נבלעים, ואפילו לוינשטיין ואריאב - המשורר הגזול והמשורר העושק - קשורים איש ברעהו באמצעות שמם הלביאי. אלמנת המשורר העשוק מתלוננת על שמהללים משוררים חגבים, ומתעלמים מתופעות של גאונות-אמת. בעיני ה"יקית" הבוהמיינית, בעלה הוא כאותם "כפירים ולבאים" ניצשיאניים, שגאווה וענווה משמשים בהם בערבוביה, וסופם שדעתם מתבלעת בשל עוול מתמשך מצדם של ננסים, החובשים מצנפת גבוהה וחושבים עצמם לחשובים. ואולם, אריאב, המוצג כנוכל וכבן-בליעל, ((שרצח וגם ירש)), הוא המנצח בדראמה: הוא הזוכה בחיי-שעה, ואולי אף יזכה "לאחר רדת המסך" בחיי-הנצח, המזומנים ליוצרים גדולים ונחשבים. מתברר שאפילו ))תורת-הגמול הנאיבית((, המתנחמת בתמוטת הרשע ובשכר המזומן לצדיקים לעתיד-לבוא, אינה זוכה בספרו חסר-האשליות של מגד לחיזוק כלשהו.

לפנינו סיפור התאבדותו של סופר, שלפי עדות אלמנתו נגזל ממנו פרי-עטו בידי משורר בעל-עמדה, שעשה ביצירה הנגזלת שימוש מניפולטיבי ומרושע, מתוך שהפך את הערכים החיוביים שפיעמו בה על פיהם. אגב מעשה-הגזלה נוצרה תמונת-תשליל של האפוס ההרואי המקורי, מעשה ידיו של לוינשטיין ("אסף הגואל"), וכל יופי הפך (((ביצירה המחוללת)) לדופי: הנגאל היה למגואל, והארץ הנארסת לנאנסת. מגד רומז כמדומה, שלא זו בלבד ששירה לאומית הרואית - כדוגמת הפואמות של ביאליק, אצ"ג ואלתרמן, כדוגמת "ההולכי בחושך" של רטוש או "מסע גוג" של י. גולה - מקומן לא יכירן באווירה האנטי-הרואית ((והאנטי-פטריוטית)), שנשתררה בספרות ימינו. גם ערכיה של הציונות כבר אינם מטבע עובר לסוחר ולסופר. היסטוריונים חדשים קמו לנו, והם מחללים כל שעל ב"תגליותיהם", תוך שהם ממירים מיתוס במיתוס, נראטיב בנראטיב. לא נותר רעיון אחד, שבנה אותנום חדש, שלא נעשה בו שימוש ציני וחסר-מצפון, וכל זאת למרבה האירוניה תמיד בשם היושר האולטימטיבי. כל מה שהיקנה חוסן ואמונה לדורות המייסדים נרמס לעפר בעבור חופן דולארים או בעבור זנב-הלטאה של איזה כבוד מדומה.

בדור הבא, רומז מגד, לא ייוותר לבנינו אחרינו אפילו מיתוס אחד לרפואה, שיחזקם בשעת משבר. האם סיפור התאבדותו של לוינשטיין אינו משול לסיפורה של התקופה הפוסט-ציונית: לסיפור "התאבדותו" המנטלית של עם, שנטש את כל הערכים שהדריכו אותו בתהליך תקומתו, רמס את המיתוס החלוצי ועולל אותו בעפר?

עם זאת, המחבר המובלע רומז מאחורי הקלעים שהכול יחסי, וכי יש להתבונן בחשדנות ביקורתית באמיתות "בלתי מעורערות". טכניקת הסיפור-בתוך-סיפור, היוצרת ברומאן ארמון של מראות ובבואות, המשתקפות זו בזו עד לאין סוף, מגבירה את איכותו הראשומונית, שבו כל אמת היא חלקית ומסופקת ותלויה בנקודת-המוצא של המתבונן. גם האבות המייסדים לא היו טלית שכולה תכלת, אך גם אין להציגם בדרך דמונית ומרושעת, כמקובל בתקופתנו רוצחת-האגדות. דמות המספר, כמו דמותו של המשורר יעקב לוינשטיין ("אסף הגואל"), מייצגת את ארץ-ישראל הישנה והאובדת, שאנשיה העמלים חיו בדחקות והסתפקו במועט, אך גם אין לערוך אידיאליזציה תמימה ונלהבת לערכיהם ולאורח-חייהם הצנוע או הצנוע-כביכול. בניו, נציגיה של המהפכה הטכנולוגית הפוסט-מודרניסטית, הם כבר "סיפור אחר": האחד רווק מזדקן בעל נטיות הומוסקסואליות, שותף בחברת מחשבים, ואילו השני גרוש צעיר רודף-שמלות, אמרגן של להקות רוק ופופ - כרוח הזמן. (כמעט ש)אין בינם לבין אביהם, שריד של התקופה הציונית הנאיבית, כל שפה משותפת.

הספר סוקר את השינויים שחלו בחיינו למן ראשית היישוב ועד לימינו אנו - השתלטות הציניות ויחסי-הציבור הרעשניים על כל חלקה טובה, השתלטות השחצנות וגסות-הרוח על החברה בסיועם של טיפוסים כוחניים מתחומי הפואטיקה והפוליטיקה, השתלטות הסגנון הפרחחי וחסר האחריות על העיתונות החדשה, אובדן הרגישות הלשונית והרגישות לסבלם של החלשים והנדכאים. ועם זאת, וב במסתו הגנוזה של לוינשטיין (המזכירה, אגב, את הרצאתו של ביאליק 'השניות בישראל'), בעמנו דרים דבר והיפוכו תחת קורת גג אחת, ולכן הוא רוחני וחומרני, שפל-רוח וגאה, נווד ודבק באדמתו, בעת ובעונה אחת. עמנו שונא את הזר שמאחורי הגדר, אף נמשך אליו כבאבן-שואבת. הוא נוסק עד כוכבי-שמים בשיכרון אאופורי, אף צולל עד תהומות הדיכאון והקלון. לפיכך, עם זה - שפיתח כביכול חוסר רגישות לגבי הזר והאחר - מייסר את עצמו, והולך בעיניים עצומות לקראת אובדנו. כבר באפוס המוקדם של לוינשטיין, שנתפרש ברבים כשירה לאומית אופטימית, הסתמנה השניות הבסיסית הזו, וקוראים רגישים התקשו להחליט אם מסעם של שלושה-עשר הנערים מועד לגאולה או לאבדון. הצד הניהיליסטי גבר למרבה הצער, בספרות כבמציאות, והצמית כל תמימות נלהבת.

האומנם לצמיתות? האם מותיר הרומאן שביב של תקווה לעתיד? קשה לקבוע בוודאות. נושא ההמשכיות מזמזם בו כיתוש טורדני: האם אך מקרה הוא שהמספר כמעט שאינו רואה את נכדיו, שהרי בנו האחד "יאפי" מכונס בעצמו, שכבר לא יעמיד דור המשך, והשני גרוש, המנהל חיים ראוותניים של דור-הסילון? האם אך מקרה הוא, שבמולדתו הותיר יעקב לוינשטיין בת מפגרת, החיה במוסד, ואילו ילדו הבלתי-חוקי, פרי אהבה מזדמנת, גדל ומתפתח כראוי באחת מתפוצות ישראל? תיק"ו. ספרו של מגד אינו מזדעק על הרעה, אינו קורע קריעה, אף אינו חוגר שק ואפר. הוא מגולל את העלילה לתומו, בשחוק ובדמע, בתמימות ובפיכחון, ומותיר את חידת הקיום שלנו בעינה.