וְאַתֶּם, הַצַּבָּרִים, חַדְּדוּ אֶת הַקּוֹצִים, כִּי לַקְּרָב אָנוּ יוֹצְאִים

לציון 20 באפריל 1931 שבו חובר מאמרו של אורי קיסרי על דמות ה"צבר"-

על דמות ה"צבר" בשני שירי ילדים מתקופת המנדט (עיון ב"זה היה בחנוכה" מאת נתן אלתרמן וב"תריסר צברים" מאת לאה גולדברג).

צמח הצַבָּר (במִלרע) איננו "צַבָּר" (במִלעיל), שכּן הוא הגיע לארץ לאחר גילוי אמריקה, ולא בשחר ההיסטוריה. אמנם הוא מצוי בציורי התנ"ך של גוסטב דורֶה כאילו היו שיחי הצַבָּר נטועים בארצנו מאז ומתמיד (ראו, למשל, את תמונת שמשון המשסע את הארי); אך זוהי איננה השגיאה האָנַכרוניסטית היחידה כשמדובר בצמחייה שגדלה בארץ בתקופת המקרא. באֵזור הסהר הפורה לא צמחו שיחי צַבָּר, כשם שלא צמחו בו צמחי החמנית והתירס הנזכרים בשירה של נעמי שמר "זֶמר לגדעון" (שנכתב על תקופת השופטים – אלף שנים ויותר לפני הספירה): "בָּרוּךְ גִּדְעוֹן, בֶּן עַם עָנִי [...] הָיָה אָז קַיִץ בַּגְּבוּלוֹת, / הִבְשִׁיל שָׂדֶה אֶת יְבוּלוֹ, / אֲבָל הַמִּדְיָנִי חָמַס / מֵחַמָּנִית וְעַד תִּירָס". גם החמנית והתירס לא "עלו ארצה" לפני גילוי אמריקה.

שמו של הצַבָּר ניתן לו בהשראת השפה הערבית (מן המילה صبر "סָ֫בַּר" שהוראתה "סבלנות"). הוא נחשב לצמח העומד בסבלנות כל סבלותיו, בציפיית אין-קץ לרֶדֶת הגשם בתום חודשי הקיץ השחונים. בימי העליות הראשונות נעשה הכינוי "צַבָּרים" (או "סַבּרֶס") לכינויָם של בני הארץ הצעירים, ילידיה וחניכיה. עיתונאים, פּוּבּליציסטים וסופרים נתנו בהם סימנים: כֵּנוּת וישירוּת, חִספוס עד לכדי חוצפה בכל הנוגע לגינוני אדיבוּת ונימוסים, אומץ לב, שיזוף וכושר עמידוּת בחום הקשה השורר בארץ בחודשי הקיץ, נאמנוּת ומסירוּת לחברים לתנועה ולרֵעים למאבק, אי-התחשבות בחוקי הקניין ("פילוח" תרנגולת מהלול, למשל), "צפצוף" על כללי השפה הנכונים, קושי לבטא רגשות (ועוד כהנה וכהנה תכונות, אך למען האמת הסבלנות, הנזכרת בשירה של לאה גולדברג "עשרה צברים", מעולם לא נזכרה ביניהן).

ביום 20 באפריל 1931 פרסם העיתונאי אורי קיסרי מאמר בעיתון "דואר היום" במדור "ירכתון". מאמר זה, שנדפס ביַרכְּתֵי העמוד השני, כנרמז משמו של המדור, נקרא: "אנחנו... עלי הצבר!". קיסרי, יליד הארץ, קָבל במאמר זה על קיפוחם של אנשים כמוהו, שהעלייה המגיעה מאירופה, וכמוה גם מוסדות היישוב, מסתכלים עליהם כעל "אלמנט ירוד [...] צר ומוגבל". אנו ה"צַבָּרים", טען קיסרי, נושאים בגאווה את הדרכון של ילידי הארץ, וכשם שגדרות הצבר משמשות מגן כנגד הסחף, כך גם אנו "גדר הסוככת ומגינה על האדמות". בחוגי הממשלה, טען קיסרי, כל מי שנולד באודסה או בברדיצ'ב עדיף על מי שנולד בין ראש-פינה לקוסטינה. המאמר מסתיים בקריאה להקמת הסתדרות גדולה של ילידי הארץ, שסמלה יהיה שיח הצַבָּר.

פחות משנתיים לאחר פרסום מאמרו של קיסרי, בחורף 1933 כתב אלתרמן מערכון מחורז בשם "זה היה בחנוכה" ועליו הרחבתי בספרי "תֵּבת הזִמרה חוזרת" (ניתן לקרוא בו באתר שלפניכם בקטגוריה "ספרים להורדה"). במעשייה זו תיאר אלתרמן את מלחמתם של הצַבָּרים הצעירים באויביהם – באוכלוסיה הערבית העויינת המבצעת מעשי רצח בדרכים, מזה, ובשלטון המנדט שנוקט מדיניות של "הַפרֵד ומשול", מזה.

המערכון המחורז נתפרסם בעת שנתבקשה המצאתן של דרכים חדשות להגנה מפני ההתקפות נגד אנשי "היישוב" בימי "המאורעות". כאשר מתתיהו-המטאטא פונה אל העציצים שעל אדן החלון ומזרזם לצאת לקרב ("וְאַתֶּם, הַצַּבָּרִים, / עֲצִיצַי הַגִּבּוֹרִים [...] חַדְּדוּ אֶת הַקּוֹצִים, / כִּי לַקְּרָב אָנוּ יוֹצְאִים"), נכללים בדבריו גם רמזים אקטואליים על כינונו של כוח המגן העברי מִקֶּרב בני הארץ וחניכיה.

על כן, הצַבָּרים בשירו של אלתרמן עומדים בשורה על אדן החלון, כחיילים במסדר, ומחדדים את "פגיוניהם". ואולם, בתוך תיאור ההכנות לקרב, לא שכח אלתרמן לרמוז ברמז דק כי "הצַבָּרים" הללו בעצם שתולים בעציצים (כמו הפרח בשיר-הילדים הביאליקאי "עציץ פרחים", הפותח במילים: "מִן הַחַלּוֹן / פֶּרַח עָצִיץ / כָּל-הַיּוֹם / הַגַּנָּה יָצִיץ"). משמע, נרמז כאן שמדובר בצמחי מִדבּר מבוּיָתים, ולא בפראי אדם המנופפים בסַיף בתאוות נקם, כשוסֵי המִדבּר הערביים. אלתרמן הציג את הצַבָּרים הלוחמים כמי שעומדים ברגל אחת בבית-הספר, או בשדה הקמה, וברגלם השנייה בשדה הקרב.

לימים עתיד היה אלתרמן לתאר את אנשי המאבק על עצמאות ישראל בגוף ראשון רבים: "מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן / וּמִּסַּפְסַל הַלִּמּוּדִים לֻקַּחְנוּ" ("דף של מיכאל"). בניגוד לרבי עקיבא, שלוּקח בגיל ארבעים מאחרי הצאן כדי ללמוד תורה במאוחר, צעירים אלה לוּקחוּ מבית-הספר שבּו מרביצים תורה ומן הדיר שבּוֹ מרביצים את הצאן – אחד מעיר ושניים ממושבה, ממושב ומקיבוץ – בזמן שבּו בני גילם עדיין חובשים את ספסל הלימודים, וזאת כדי להגן על עמם וללחום את מלחמתו. אם ישובו בשלום משדות הקרב, ייאלצו לחבוש את ספסל הלימודים אחרי הקרבות ולהדביק את הפיגור בהשכלתם, כמו רבי עקיבא בשעתו שסיים את חוק לימודיו במאוחר.

מיזוג זה שבדמותו של הלוחם העברי –בין איש השדה האוחז בחרב וברומח לבין יושב האוהלים הלמדן – באה לידי ביטוי בדברי הלוחמים עצמם שב"דף של מיכאל" ("עיר היונה") שצוטטו לעיל ("וְאָנוּ אֶל מוּלוֹ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן / וּמִסַּפְסַל הַלִּמּוּדִים לֻקַּחְנוּ"). לא צבא מיומן ואכזרי של שכירי-חרב לפנינו, אלא קומץ של צעירים תמימים, בהם תלמידי גימנסיה, שנתקבצו יחדיו להגן על המולדת ולהדוף לאחור את אויביה.

שירו של אלתרמן העמיד את הלוחמים הצעירים מול אותם חוגים שלא נטלו חלק פעיל במאבק הלאומי, בין שישבו בעורף ובין שישבו עדיין ביישוב הישן והסתפקו בתלמוד תורה ובאמירת "בשנה הבאה בירושלים", אף על פי שישבו בירושלים הנבנית. לאלה קורא המטאטא, המלהק והבמאי, להתנחם בתפקיד הנוח והלא-מסוכן שנפל בחלקם שעה שהם "נהרגים באוהלה של תורה": "גַּם אַתָּה, מַשְׁפֵּךְ בַּכְיָן,/ תַּפְקִידְךָ הוּא מְצֻיָּן,/ שֵׁב וּשְׁפֹךְ דְּמָעוֹת כַּמַּיִם/ עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלָיִם!".

בעוד שמשוררים ופזמונאים מבני דור המאבק שרו על "יפי הבלורית והתואר", לא נגרר אלתרמן אחרי האידֵאלים הניצשיאניים של "הצַבָּר", שנתגלגלו בתיאורם הסטראוטיפי של בני הארץ כצעירים חסונים ושזופים, בהירי שֵׂער וכחולי עין (היפוכם של יהודי הגלות הכפופים, החלושים והחיוורים, שתוארו בספרות כבעלי שֵׂער שחור ועיניים כהות). כשתיאר באותה עת (בשיר "עיר הגֵּרוש" מתוך "עיר היונה") את מפגשם של פליטי המחנות עם בני ההתיישבות העובדת, התיאור מסתיים במפגש של בני הגולה עם חבר הקיבוץ הממושקף "עִם סַמְכוּת הַשִּׁלְטוֹן וּמַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר".

לא "צַבָּר" הֶרואי וזקוף קומה לפנינו, שניחן ביופי חיצוני מושלם, כי אם בסך הכול חבר קיבוץ ממושקף (קצר רואי, ואולי גם חסר פרספקטיבה היסטורית). בסוף השיר "עיר היהודים" (מן המחזור "מלחמת ערים" שב"עיר היונה") מתואר הרופא כאדמוני וכשָׂעיר – תיאור המתאים ל"עֵשָׂו" איש השדה, ולא לרופא היושב בין כתליה של המרפאה. טבעי היה אילו תואר חבר הקיבוץ כאדמוני וכשָׂעיר, ואילו הרופא – כממושקף. ואולם, אלתרמן מעולם לא נענה לשגרת המוסכמות, אלא נהג לשבור אותן ללא הרף. אלתרמן תיאר את הצברים כמיזוג בין תכונותיהם של "עֵשָׂו" ו"יעקב".

מראה פניו של הרופא האידֵאליסט ב"חגיגת קיץ", "שֶׁמַּחֲצִיתָן מַעֲשֵׂה חָרָשׁ", כמוהו כמראה פניה של המציאוּת החדשה המתחוללת לנגד עיני הדור – מראה חצוי, שפני יאנוס לו: "פְּנֵי הַיּוֹנָה וְאִבְחַת חַרְבָּהּ / הֵן דְּמוּת פָּנֶיהָ הַנֶּחְצוֹת" (בשיר הפתיחה של "עיר היונה"). אלתרמן רותק בשנים אלה לאותה מטמורפוזה מופלאה שנתחוללה בחיי העם במעברו מחיים רוחניים ותלושים מקרקע לחיים ממלכתיים, הקשורים לקרקע אך תלושים משורשים רוחניים.

כבר הראה ביאליק, בשיר הילדים שלו "פָּרָשׁ" ("רוּץ בֶּן סוּסִי"), שהיהודי, גם כשהוא פרש בן חיִל, הרוכב על סוסו "יוֹמָם וָלַיִל", אין הוא אלא גלגולו המודרני של הפרשן היהודי, שעשה ימים כלילות בלימוד התורה (על ריבוי משמעיו של השורש פר"ש – בתחומי גבורת הגוף ובתחומי גבורת הרוח – בנויה המעשייה שלו לילדים "ספר בראשית"). גם את המתמיד החיוור והחלש תיאר ביאליק במונחים "הֶלַניסטיים" הֶרואיים, כאילו היה הוא אביר הכובש עיר בצורה וחולם על זר הדפנים המונח על ראש הגיבור המנצח. אחדים מצייריו של ביאליק ציירו את הפָּרש שבשיר הילדים שלו כילד קטן הרוכב על סוס עץ, ונחום גוטמן ציירוֹ כנער נועז בעל כאפייה, כמו חברי "אגודת השומר" (שאותם ראה בביקורו הראשון בארץ ב-1909), שלבשו חולצה רוסית וחבשו כאפייה לראשם. ביאליק, אלתרמן והבאים אחריהם תיארו את הלוחם העברי כ"ספרא וסייפא", הנאלץ לקחת חרב לידו, אך מייחל לרגע שבּוֹ יחזור לביתו וייקח לידו ספר, או יחרוש להוציא לחם מן הארץ (לשאוף לקציר שיבולים להכנת "לחם", ולא לקציר הדמים שמביאה אתה ה"מלחמה").

הספרות העברית קידמה אפוא בברכה את ילידי הארץ, והדגישה את רגישותם (חרף שלילת הגולה הידועה שלהם ויחסם המזלזל כלפי כל תופעה שאינה "משלנו"). היטיב לתאר זאת ביאליק בשירו "ויהי מי האיש", תגובתו לביקורו הראשון בארץ שהשתהתה כשנה-שנתיים במגירות לִבּוֹ). כאן תיאר את היהודי החדש כצעיר נועז ויפה-תואר, שניצוץ של בוז ניצת בעיניו למראה מדווי הגולה. ואולם, ניצוץ הבוז עתיד לכבות, ובמקומו תתגלה דמעה של הבנה ורחמים.

לעומת כל קודמיה ובני-דורה, הייתה זו לאה גולדברג שלא גילתה התלהבות מן הצעיר שהולידה המציאוּת הארץ-ישראלית החדשה. בשנת 1949 הוציאה המשוררת ספרון בשם "תריסר צברים", ולא מצאה בכולם אפילו קו אור אחד. כולם עד אחד מתוארים כפוחזים חסרי נימוס. בעוד שחנניה רייכמן פרסם ב"דבר לילדים" את המדור "צברינו חמודים ועוקצנים", שהוסיף לכינוי "סַבְּרֶס" יוקרה, לאה גולדברג מצאה בכל תריסר הצַבָּרים, בלי יוצא מן הכלל, רק פגמים וקוצים:

יוסי מיידה אבנים בכלבים וחתולים ומובל לתחנת המשטרה, דנה בורחת מהבית וחוזרת בלי עזרת המשטרה, דן השחיין נקלע לסערה מסוכנת, שני צַבָּרים חסרי-שם מציתים מדורה ומדאיגים את השכנים ואת הזקֵנים, ומתוך קונדסות אף רצים וצועקים "הצילו". גבריאלה העצלה אינה מסייעת לאמהּ העמלנית, ועדה מסרבת לאכול ועומדת כמו בול עץ כי אין לה כוח לקפץ בחברת בנות השכונה. גדי הספורטאי מנפץ בכדורו את שמשת החלון, ונאלץ להיפרד מחסכונותיו כדי לשלם פיצויים. מרגלית מתרוצצת בגשם, ועל כן היא מצטננת ומרותקת למיטה בחופשת החנוכה. רינה מגיחה מן החלון ומתגלגלת על שיח צבר קוצני. אורי מסתכן בנסיעה פרועה על אופניו ומובל לבית-חולים. גבי משליך קליפת בננה, ומתחרט על מה שעולל למי שהחליק עליה. קשה לומר שהחרוזים מצחיקים או שנונים.

יש לזכור ולהזכיר: שירי הילדים (כמו של ביאליק) ושירים על הילדות (כמו של טשרניחובסקי) לא התנזרו מתיאוריהם של ילדים שובבים. ראשון שבהם היה שירו של ביאליק "מעשה ילדוּת" (1903), המתאר ילד פוחז וקונדסי, הבוחר בבטלה במקום בלימודים. ילדים שובבים ולא ממושמעים מתוארים גם בסיפוריו "מאחורי הגדר" ו"ספיח". טשרניחובסקי תיאר באידיליות שלו ילדים יהודיים קונדסים, שהאומנת הנכרייה המטפלת ביצירות אלה בקיאה בתורת ישראל ובמצוותיה יותר מהם. ראו על כך בספר "תום ותהום" (1998), המוקדש לאידיליות של טשרניחובסקי, בעריכת פרופ' בועז ערפלי, פרופ' עוזי שביט ובעריכתי (בכותרתו ביקשתי להציב חלופה עברית ל-"Innocence and Experience" מן ההגות של בלייק והרומנטיקונים שבאו אחריו, שהעמידו את הילד במרכז שירתם). גם אנדה עמיר-פינקרפלד, מחלוצות שירת הילדים הארץ-ישראלית, פרסמה בשנת 1938 ספרון מאויר בשם גד ודן : שישה תעלולים של שני שובבים  (תל אביב תרצ"ט; 1939) בעקבות "מכס ומוריץ" מאת וילהלם בּוֹש.

"עדה שלא רצתה לאכול ירקות" )בסגנון "דורית הגפרורית" מתוך "יהושוע הפרוע")

הקורא העברי לא היה אמור אפוא להזדעזע מתיאורים של ילדים עבריים, העושים מעשי קונדס ומעוללים מיני תעלולים. ואולם, אין דומה שנת 1938 לשנת 1949; ונשאלת השאלה: מדוע מצאה לאה גולדברג לנכון בשנת 1949, בזמן שמלחמת העצמאות עדיין לא נסתיימה, ובה מסרו את נפשם אלפי חיילים צעירים, רבים מהם ילידי הארץ וחניכיה, לפרסם את ספרונהּ "תריסר צברים"? הספרון קושר כאמור כתרי קוצים לתריסר צברים חסרי שכל והשכלה, שכל מעשיהם מעידים על חיפזון ועל פחז, וזאת אגב הבטחה שמדובר במדגם מייצג בלבד, וכי יש צַבָּרים רבים אחדים מלבדם הנוהגים ממש כמותם. נשאיר את התמיהה הזאת ללא מענה.

חוסר הנימוס של ילידי הארץ וחניכיה הטריד את לאה גולדברג עד מאוד. ב-1946 כתבה ספר בשם "בבקשה", שהיום הוא ספר נדיר. חלקו הראשון מלמד לומר את מילת הנימוס והאדיבות "בבקשה", וחלקו השני מספר את סיפורו של ילד בשם "יאיר" (מדובר בבן-חברתה מינה לנדוי, שלימים נתמנה לעורך-הדין ומנהל העיזבון של המשוררת). זהוב שֵׂער וכחול עיניים השתזף ונעשה שחור, בעוד שחתולו שמר על צבעו הלבן. גם את אחד מפרקי "מר גוזמאי הבדאי" (הפרק על הקטר) היא סיימה באמירות של "תודה" ו"בבקשה".

"הצרצר התייר" אינו עוסק ב"תייר" בהוראה המקובלת בימינו-אנו. "גיבורו" של השיר בסך-הכול מרחיק קצת מן הבית, ומאבד את הדרך המובילה בחזרה אל הבית. אילו היה "תייר" הוא היה לוקח אתו מזוודה או תרמיל, ולא היה שואל את הציפור הדרורה אם היא רואה את ביתו ממקומה על ראש עץ הזית. אפשר שלאה גולדברג הרגישה כתיירת בביתה שלה, והביעה את חוסר שביעות הרצון שלה מהתנהגותן של הבריות שהיא פוגשת בדרך-הילוכה.

לכאורה, המעשייה המחורזת שלה "הצרצר התייר" (1950) עוסקת לכל אורכה בהליכות ובנימוסים, אך לפי השקפתו של ביאליק מִתפקידה של יצירה עברית לעסוק ב"דרך ארץ" ולא ב"נימוסים". פרידריך ניטשה סבר שהעולם הנוצרי קלט השפעה רבה מדיי מהיהודים, שאינם אלא "גזע עבדים" אסקטי, המתכחש ליפי החיים. ביאליק חשב שהנימוס המערבי אינו מורכב אלא מסִדרה של גינונים חיצוניים, בלא טיפת רגש והתחשבות, וכי ה"הֶלניזם" של תרבות המערב עולה על היהדות באסתטיקה אך לא באֶתיקה. יכול אדם להתנהג בנימוס לזולת גם מתוך אדישות לגורלו. תחליפו ההֶבּראיסטי של ה"נימוס" ההֶלֶניסטי הוא המושג "דרך ארץ" שאינו מגלה אדישות כלפי הזולת.

הצרצר במעשייה של לאה גולדברג מאשים את החיות (המתעלמות ממנו ומפניותיו) בחוסר נימוס, אך למעשה אשמתן אינה מתבטאת בחוסר נימוס, אלא בחוסר התחשבותן בזולת ובאדישות לגורלו. השפה הגרמנית, שפתה השנייה של לאה גולדברג, מתברכת בביטויי נימוס רבים כגון "Bitteschön" ("בבקשה") ו-"Dankeschön" ("תודה"), "gern geschehen" ("על לא דבר"), "Entschuldigung" ("סליחה"), "Mit Vergnügen" ("בשמחה"), "Kein Problem" ("אין בעיה"), ועוד כהנה וכהנה מילים וצירופי מילים המעידים על אדיבוּת וסדר, המשליטים במרחב הציבורי תחושה נעימה של התחשבות בזולת.

ואולם, האם לגילויי האדיבות הרבים של העם הגרמני היה ערך כלשהו כאשר נדרש ממנו להתחשב בקרבנות משטרו האכזר בשנות המלחמה? האם לא עדיפוֹת פי כמה על הנימוס הגרמני אותן אמירות "דוגרי" חסרות הנימוס שנגדן יצאה לאה גולדברג? לא ברור מדוע השתיתה לאה גולדברג, שהכירה היטב את חוסר-הערך של נימוס שאינו מלוּוה בדרך-ארץ ובאֶמפתיה כלפי הזולת, את המעשייה שלפנינו בתלונה כה חד-ערכית על חוסר נימוס מבלי לרמוז לקוראיה הצעירים שהנימוס חשוב, אך אין בו די.

הצרצר, שנשאר במצוקה מבלי לקבל עזרה כלשהי מן הנקרים בדרכו, הן אינו נזקק לגינונים מנייריסטיים של נימוס, אלא להתחשבות כנה ולסיוע מיידי. הוא נזקק למצוות "ואהבת לרעך כמוך", או לכלל האֶתי שקבע הלל הזקן: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך". המעשייה מבוססת אפוא על מסר הלא נכון מן הבחינה האֶתית, ועל כן גם הצד הפדגוגי שלה לוקה בחסר. למעשה, במעשיותיה לילדים אין לאה גולדברג מספרת לילדים את האמת על החיים, ואינה מחדדת את כושר האבחנה שלהם בין עיקר לטפל. מה הייתה המוטיבציה לחיבור יצירה כדוגמת "הצרצר התייר" בתקופת המאבק על עצמאות ישראל, יצירה המאשימה את הדרורה – סמל העצמאות והחופש – בחוסר נימוס, ותוּ לא? גם את השאלה הזאת נשאיר ללא מענה.

•

תמונה שונה מתגלה בשיר הילדים "הצבר" שנכלל בספרהּ של לאה גולדברג "כך ישיר עולם צעיר" (1950). בשיר זה תיארה המשוררת דווקא את מעלותיו של הצבר (כצמח וכטיפוס אנושי גם יחד?). אפשר שכאן בחרה לתאר אך ורק את מעלותיו של הצבר כי כך ביטאה מחוות-תודה להוצאת ספרים שהוציאה את ספרה – "הוצאת צבר" (לא אחת הזכירה בשיריה בחיוך אישים שרצתה ביקרם, כגון יצחק יציב שסייע לה בצעדיה הראשונים בעיתונות הילדים הארץ-ישראלית):

הוֹי מֶה אַמִּיץ הוּא הַצַּבָּר, / עוֹמֵד בִּפְנֵי אוֹיֵב וְצָר, /

הוּא עַל חֶלְקַת שָׂדֶה שׁוֹמֵר, / לְפַרְדֵּסֵינוּ הוּא גָּדֵר. /

לְמֶרְחַקּוֹ מַזְהִיר-אוֹמֵר: / "אֲנִי דּוֹקֵר, אֲנִי דּוֹקֵר!" //

הוֹי מָה סַבְלָן הוּא הַצַּבָּר, / בְּיוֹם גָּשׁוּם, בַּחֹרֶף קַר, /

וּבַחַמְסִין, כְּחֹם הַיּוֹם / אֵינֶנּוּ זָז מִן הַמָּקוֹם, /

וְהוּא שׁוֹמֵר, וְהוּא אוֹמֵר: / "אֲנִי דּוֹקֵר, אֲנִי דּוֹקֵר!" //

גַּם הַפֵּרוֹת, גַּם הַצְּמָחִים / בַּחֲסוֹתוֹ כֻּלָּם בְּטוּחִים, /

כִּי רוּחַ רַע לֹא יִשְׁבְּרֵם, / הוּא יַעֲמֹד וְיִשְׁמְרֵם. /

וְהוּא עוֹמֵד, וְהוּא אוֹמֵר: / "אֲנִי דּוֹקֵר, אֲנִי דּוֹקֵר!".

לא זו בלבד שהצַבָּר ה"עוֹמֵד בִּפְנֵי אוֹיֵב וְצָר" מוצג כאן מצִדו החיובי. נעשה כאן אפילו שימוש בלשון "אנחנו" האופיינית השירה הרוסו-עברית של דור תש"ח, זו שעתידה הייתה אז לעמוד בתוך שנים אחדות מול קיתונות הלעג והבוז של צעירי חבורת "לקראת", שזיהו בלאה גולדברג את "החוליה החלשה" והפליאו בה את מכותיהם. האם כלול בדבריה אלה של המשוררת על הצַבָּר גם קורט של אירוניה מחוייכת? האם התחילה לחבב את דמותו של הצעיר הארץ-ישראלי שממנו לא אחת הסתייגה? גם את זאת נשאיר כאן בסימן שאלה.