ומוּתר, ומוּתר לאהוב
80 שנה לפרסום שירה של לאה גולדברג "האוּמנם?"
במרוצת שמונים השנים שחלפו מיום פִּרסומו היה השיר "האוּמנם?" (השיר חֲסַר הכותרת נושא כאן ככותרת את מילת הפתיחה שלו) לאחד משיריה המולחנים היפים והאהובים ביותר של לאה גולדברג. לא אחת הוא עורר את הדחף להגיב עליו ו"להתכתב" אִתו אצל אותם משוררים ופזמונאים שהבחינו באיכותו ובפוטנציאל הטמון בו. על כך מעידים ההֵדים העולים ובוקעים מפזמונים אחדים, כמו למשל מפזמונהּ של רחל שפירא "אדבר אִתךָ" (בְּאוֹתוֹת חִבָּה וָחֶסֶד [...] אַל תַּפְרִיעַ לַקּוֹצִים שֶׁלְּךָ / לִשְׂרֹט אֶת רַגְלַי"); מפזמונהּ של ירדן בר-כוכבא "הִנֵּה הֵם בָּאִים יָמִים שֶׁל שֶׁקֶט" (כעין מענה ל"הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד"). "התכתבות" גלויה ומובהקת מצויה בפזמונו של מאיר אריאל "שדות גולדברג" ("יַלְדָּתִי שֶׁלִּי אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ / אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ בַּשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב"), המתנצח עם השיר שלפנינו ומציב לו תגובת-נגד.1
"האוּמנם?" הוא לכאורה שיר-טבע "פשוט" שבּוֹ האני-הדוברת מהלכת בשדה היבֵש בשלהי הקיץ, לאחר הקציר, ולחלופין, בשדה הרטוב של ימות החורף הגשומים. בכל מצב – בחום ובקור – היא שואפת להשיג תחושה של הרמוניה ברוכה בין הטבע לבין איברי גופה, גם כשהטבע מכאיב לה ומפריע לה לפעמים בדרך הילוכה. יש שהטבע מפֵר את שלוותה בגילוייו הצחיחים והמכאיבים ("שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ"), ויש שהוא תופס אותה בלתי מוגנת בעונת הקור הגשומה ("מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת"). למרות ההפרעות, ההליכה בשדות הבר מרגיעה אותה בפשטותה, ממרקת את נפשה ומרחיקה אותה מן האלימות והדם של שדות הקרב (מ"לַּהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בִּדְרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם").
מונולוגים מהורהרים של משורר, המהלֵך בחיק הטבע ומסַפֵּר בגוף ראשון יחיד על חוויותיו ועל המראות הנִקרים בדרכו, אופייניים לשירה הרומנטית שהתפתחה בשירת המערב במאה התשע-עשרה. אחד הידועים שבהם הוא שירו היפה של ו'יליאם וו'דסוורת' "I Wondered Lonely as a Cloud" ("בּוֹדֵד שׁוֹטַטְתִּי כְּמוֹ עָנָן"), שבּוֹ האני-המשורר מסַפּר על שיטוטו באוויר הפתוח ועל המראֶה המקסים ומרחיב-הלב שצץ מולו במפתיע – המוני נרקיסים שריחפו בשדה ברוח הקלה. מאז חווה את החוויה הזאת שהִפעימה אותו, הוא נושא אותה עִמו ומנסה לשחזרהּ מפעם לפעם בעיני רוחו בזמן שהוא יושב בחדר משׂכּיתו, תפוס בהרהורים.
המשוררים העבריים, מחוללי הקלסיקה המודרנית שלנו, שאחדים מֵהם יצאו את אירופה במנוסת בהלה כמו לוֹט בעת מהפכת סדום ועמורה, בדרך-כלל לא כתבו שירי-טבע רומנטיים כאלה – קלים ונהנתניים – כמו שירו היפה של וו'דסוורת' שבּוֹ המשורר מבקש להחיות את העונג ואת ההרמוניה שחווה בחיק הטבע. על-פי-רוב אין החוויה הקונקרטית בשירי הטבע שלהם אלא קליפה דקה המכַסה על תהומות של הגוּת אקטואלית או היסטוריוסופית, מלאת תוגה ודאגה. וכך גם בשיר שלפנינו שיש לו, כפי שנראה, בצד ההֶבֵּטים האישיים גם הֶבֵּטים לאומיים ואוניברסליים כבדים ונכבדים.
השיר נדפס לראשונה בעיתון דבר מיום 19.2.1934. כאן, בין קטעי יצירות בפרוזה שפרסמו סופרים ותיקים כדוגמת י"ד ברקוביץ, ג' שופמן וא' שטיינמן נדפס גם שיר קטן וחסר כותרת בן ארבעה בתים מרובעים. רק שלוש כוכביות (asterisks) התנוססו מעליו בצורת משולש:
הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ סְפִיחֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט
כְּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בִּדְרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.
ובמאמר מוסגר: כשנאסף שיר זה לספריה של לאה גולדברג הוכנסו בו שינויים קלים אחדים. הצירוף "סְפִיחֵי-שִׁבֳּלִים" הוּמַר ב"שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים", והמילים "כְּאוֹר" ו"בִּדְרָכִים" הומרו במילים מיודעות ("כָּאוֹר", "בַּדְּרָכִים"). שינויים אלה, שנערכו במעבר מנוסח לנוסח, לא היטיבו לדעתי עם השיר. להפך, הנוסח המקורי, שנדפס בעיתון דבר ב-1943, עדיף לעניוּת דעתי על הנוסח ה"מתוקן".2
הסיפור האישי
עקב נסיבות חייה למדה לאה גולדברג להסתיר מקוראיה את דעותיה ואת מכאובי חייה. היא השתדלה בדרך-כלל להרחיק את עדותה ולתת לחוויותיה ביטוי מרוּכּך וכמו הרמוני. גם שיר המעבּד חוויה אישית טראומטית שהודחקה לובש אצלה לא פעם חזוּת רוגעת שאינה מסגירה כלל את רגעי האֵימה שהולידו אותו (כך פירשתי, למשל, את שירה "סליחות" בספרי לשיר בשפת הכוכבים: שבעה פרקים על יצירת לאה גולדברג משנת 2014).
פרופ' גדעון טיקוצקי, חוקר שירתה של לאה גולדברג, הראה ששיר נעים לכאורה כמו השיר שלפנינו מבוסס לאמִתו של דבר על חוויה קשה שקרתה למשוררת בילדותה, בגיל שמונה, בעת שאִמהּ צילה נאלצה להשאיר אותה לבדה שעות ארוכות יחידה בשדה. אירוע קשה זה אירע בעת ביקורהּ של האֵם אצל בעלה, אבי בִּתה, שהיה כלוא בידי הלאומנים הליטאים – אירוע שבעקבותיו הסתיים, לפי עדוּת המשוררת, הפרק המאושר של ילדוּתה המוקדמת והתחילה תקופת הייסורים של החיים הבוגרים.3 לפנינו אפוא הד לסיוט טרָגי שרדף אותה גם לאחר שהתבגרה, אך מִשקעיו כמעט שאינם מורגשים. לקוראי השיר "האוּמנם?" ולמאזיניו נדמה שהם פוגשים שיר נעים ורוגֵע על מראות הטבע ועל הגעגועים לאהבה.
העוּבדות, שהולידו את השיר ומציצות בין חרכּיו, קשות לעיכול: אברהם גולדברג, אביה של המשוררת, כלכלן ומומחה לביטוח, נעצר בגבול, בשובו אחרי מלחמת העולם הראשונה ממקום גלוּתוֹ שברוסיה לביתו שבליטא. הוא נעצר על-ידי משטרת הגבולות ונכלא בחשד שהוא קומוניסט המרגל לטובת ברית-המועצות. עשרה ימים ארוכים הועמד האב מִדי יום מול כיתת יורים שביימה את הוצאתו להורג, כדי לגרום לו להתוודות על "פשעיו נגד המולדת", וכששוחרר חִלחֲלו המשקעים שנותרו מן העינויים גם לחייהם של בני משפחתו, והותירו בנפשה של בִּתו היחידה חרדות והשקפת-עולם מרירה (אחיה של לאה גולדברג נפטר ממחלה בשחר ילדותו וגם עוּבדה זו פגעה בה קשות ופגמה בביטחונה העצמי).
ריטואל העינויים הזה שעבר על האב בשובו לליטא גרם לו שדעתו תתבלע. משהפכו התפרצויותיו הפסיכוטיות את חיי המשפחה לסיוט בלתי נסבל , נאלצה צילה גולדברג לאשפז את בעלה בסנטוריוּם. פרק הילדוּת לאה, בלובן תמימותו, הגיע באותה עת לסיומו, ובמסכֶת חייה נשזרו כל אותם חוטים קודרים שהעכירו את חייה וחִלחֲלו ליצירתה. סביר להניח שבדברים שבבית האחרון על "לַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בִּדְרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם", מתוארת במרומז המלחמה שביתרה את משפחתה הקטנה והותירה אותה בסופו של דבר יתומה מאב. נזכיר בהקשר זה כי לגיבורת ספרה, הבדוי לכאורה והביוגרפי למעש והוא האור (1946) העניקה לאה גולדברג את השם "נוֹרה קריגר", מלשון Krieg ('מלחמה' בגרמנית). כך רמזה לאותו גורם קרדינלי שגזל ממנה את ילדוּתה ואת נעוריה ועיצב את חייה כפי שעיצבם.
לאחר שעלו האֵם והבת ארצה ב-1935 נשאר האב מאושפז בסנטוריום. הוא נִספּה ככל הנראה במהלך השנים 1943 – 1944, בפרק הזמן שבּוֹ נִספוּ רבים מיהודי ליטא. העוּבדה שאביה נשלח אל המשרפות ולא שרד את השואה, כי לא חוּלץ מן הסנטוריום בעת שהאם ובִתה הִצילו את נפשותיהן, מילאה את נפשה של הבת ברגשי אשמה שרדפוהָ כל ימיה.
בארץ התגוררה לאה כל השנים תחת קורת-גג אחת עם אִמהּ: האֵם שִׁחררה את בִּתהּ החרוצה והמוכשרת מכל הטְּרָדות הקטנות והמאוּבּקות של חיי החוּלין, אך הניחה לה להתמודד לבדה עם המאבקים הגדולים של מלחמת הקיוּם וההישׂרדות.
נוצר אפוא דגם משפחתי לא שגרתי של תלוּת הדדית בין אֵם המגַדלת את בִּתהּ בכוחות עצמה ופוטרת אותה ממלאכות הבית ה"נָשיוֹת", ובו בזמן נתמכת בבִתה העמלנית, שקיבלה עליה את תפקיד "הגבר" המפרנס הדואג לכל מחסוריה הכלכליים של משפחתו.
"עולם הפוך" זה שלתוכו נקלעה המשוררת הצעירה על כורחה, באין אבי המשפחה, התבטא גם בחיי האהבה העגומים שלה שמעולם לא הגיעו למימושם. כאישה צעירה היא התאהבה לא פעם בגברים מבוגרים ששימשו לה דמויות-אב נערצות, ובבגרותה היא התאהבה מפּעם לפעם בגברים צעירים שתָּלו בה עין שואלת. אף לא פעם אחת נקשרה נפשה בקשר רומנטי ממשי, או בר-מימוש.
בעניין זה חברוּ נסיבות גורל ובחירה אישית. עוד בנעוריה צפתה לכאורה לאה גולדברג את גורלה בנבואה שהגשימה את עצמה עת כתבה ביומנה ביום 20.11.1927: "אני בכלל איני מסוגלת לאהוב איש שיאהב גם אותי". וביום 24.4.1931 כתבה ביומנה: "נדמה לי שגורלי להישאר תמיד בודדה".
ואולם, בפרק הזמן שעבר בין חיבור השיר לפרסומו הייתה המשוררת מאוהבת באיש-הרוח והמשורר אברהם בן-יצחק (Sonne), ששיריו המעטים והמנוּפּים, הליכותיו המעודנות, כמו גם אופקיו הרחבים, הסעירו את נפשה. ספק רב הוא אם האינטלקטואל הרווק שהיה מבוגר ממנה בעשרים ושמונה שנים, השיב אהבה לחיקה.
מכל מקום, השיר "האוּמנם?" מתכתב כמדומה עם שורות מתוך שיריו הסְפוּרים של אברהם בן-יצחק, כמו "לְרַגְלַי צוֹנְחִים [...] צְלָלִים נִלְאִים / אֶת שְׁבִילַי יְלַטֵּפוּ" ("אורות חולמים"); "יַכְבִּיד הַזָּהָב עַל מִצְחִי, / שׁוּלֵי מְעִילִי יִשְׁטְפוּ" ("מלכוּת"); "יִדֹּם, יַקְשִׁיב הַזְּמַן אֶל דָּפְקוֹ [...] עֵינֶיךָ תִּרְחַבְנָה" ("לילות כי ילבינו"); וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן / אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" ("אשרי הזורעים ולא יקצורו"). בחיבורה "פגישה עם משורר" (1952), שראה אור לזכר בן-יצחק כשנה-שנתיים לאחר פטירתו, כללה לאה גולדברג שיר-דיוקן של המשורר שאותו אהבה והעריצה, ובתוכו משולבת השורה "וַאֲלֻמּוֹת שְׂדוֹתֵינוּ הַקְּצוּרִים", המתכתבת עם "אשרי הזורעים ולא יקצורו" ועם השיר "האוּמנם?" הנפתח בתיאורו של שדה שנקצר בשלהי קיץ עם שִׁלפי שיבוליו הדוקרים. אפשר שקישורים אלה לשירי אברהם בן-יצחק מרחיקים לכת במקצת, שהרי לקסיקון דומה מצוי גם בשירי כוכבים בחוץ. נשאיר אפוא את אפשרות הזיקה הבין-טקסטואלית הזאת ב"סימן שאלה".
ואף זאת: האִם מחשבות בדבר הסיכוי הקלוש שגורלה ייקשר עם גורלו של גבר חולה ומבוגר, שלפי גילו יכול היה להיות אביה – קשר שעתיד היה לשבש, לוּ התממש, את סיכוייה להרות וללדת – גרמו לה שתפתח את שירהּ "האוּמנם?" ברמז לדברי הסָפק של שרה אִמנו: "הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית יח, יג)? האִם כאשר תיארה את השמש הברה והזהובה המשתקפת בשלולית הנרפשת שעל אדמת השדה ("וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב") הִרהֲרה בגבר שאהבה נפשה (Sonne = 'שֶׁמֶש' בגרמנית)? שוב, נשאיר את האפשרות הפרשנית הזאת בתחום האפור שבּוֹ רב ה"שֶׁמָּא" על ה"בָּרי".
מכל מקום, המשוררת חזרה כאן ברציפות שלוש פעמים על המילה "מוּתר" בכפל משמעיה (בהוראת 'ניתנת הרשות לעשותו' ובהוראת 'משוחרר מן הכבלים') כאילו ביקשה לשכנע את עצמה להמתיק את הדין, להתיר את כבלי המוסכמות, להשתחרר מרגשות האשמה שרדפו אותה בעטייהּ של נטישת אביה לגורלו המר, אף לתת לעצמה הֶתֵּר לטעום מעט מטעם החיים ("וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב").
ניכּר משיריה שלאה גולדברג ניסתה בכל כוחותיה לדבּוֹק בחיים, אך מן השאלה הפותחת את השיר – "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים" – נרמז שהיכולת לקום מעפר, להתנער מן הזיכרונות ולשכוח את דרך הייסורים עדיין לא הושגה במלואה, חרף כל הניסיונות לפתוח פרק חדש בחייה. שיריה מלמדים כי מה שהודחק בהקיץ ובמוּדע, חזר והטריד אותה שוב ושוב בסיוטי הלילה שלה שהעלו את החומר ההיוּלי ממעמקים וחייבוה להפנות את ראשה לאחור.
הסיפור הבין-אישי, הקולקטיבי
סיפורו של האב שייך אמנם לרובד האישי של השיר, אך האב היה קרבנהּ של תקופה שגזלה את חייהם של מיליוני בני אדם, והחשִׁיכה את אור חייה של משפחת האדם. לאה גולדברג, חרף השקפת עולמה האוניברסליסטית שלפיה הרעיון הלאומי נתפס כבידול אֶתנוֹצֶנטרי, בכל-זאת ידעה והבינה היטב שאביה נִספּה עקב השתייכותו לעם היהודי ששילם את המחיר הכבד ביותר בשנות שלטונם של המשטרים הטוטליטריים. על כן, אף כי הרעיון הלאומי והתואר "לאומי" היו זרים לרוחה, שיקעה לאה גולדברג בשיר אישי כמו "האוּמנם?" גם מחשבות בין-אישיות על מצבו של העם, ולא רק על מצבו של העולם כולו.
צִדו הלאומי של השיר "האוּמנם?", החורג מן הסיפור הביוגרפי הצר ומתאר את המצב היהודי (condition juive) בעת היכתב שיר זה, עולה ובוקע מן המילים החוזרות "וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה" או "אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה", המשולבות בבית הראשון, השני והרביעי.4 צירוף מילים זה מבוסס על דברי האזהרה של הנביא לאומה ("בת-ציון") המוקפת צרים וצוררים המבקשים להשמידה: "אַל-תצאי (תֵּצְאוּ) הַשָּׂדֶה וּבַדֶּרֶךְ אַל-תלכי (תֵּלֵכוּ) כִּי חֶרֶב לְאֹיֵב מָגוֹר מִסָּבִיב" (ירמיהו ו, כה), ולפי פירוש מלבי"ם: "אל תצאו השדה, וגם בעיר בדרך אל תלכו. רק תתחבאו שם בנקיקים וחורים [...] כי חרב לאויב וישיגכם שם". לאה גולדברג עשתה כאן אפוא שימוש בפסוק של נבואת זעם ותוכחה של נביא שהזהיר את העם מפני אסון לאומי גדול שעתיד לקרות בקרוב.
ואולם כאן – בכעין תגובת מֶרי חתרנית, בעיצומו של האסון הלאומי הגדול ביותר שידע העם מעודו – בחרה לאה גולדברג לשבור את האיסור המקראי ולהפֵר אותו שלוש או ארבע פעמים באמצעות המילים "וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה" או "אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה"; וזאת בניגוד גמור למילות הציווּי "אַל-תֵּלֵכִי".5 האני-הדוברת משכנעת את עצמה ואת האומה שכבר כָּשרה השעה ללכת לבד בשדה וששום רעה לא תאונֶה להן. היא בוחרת להשליך מאחורי גווהּ את מועקות העבר ולפתוח פרק חיים חדש. אם בחייה האישיים השיר מבטא נכונות להשתחרר מאשמה, להמתיק את הדין ולהתנסות באהבה, הרי שגם לציבור – בארץ ובעולם – היא ממליצה להתחיל להתנער מעפר ולהתחיל ליהנות מהנאות החיים הפשוטות שלהן זכאי כל בן אנוש.6
הָא כיצד? בחודש פברואר 1943, בעוד עיתון דבר עדיין מדפיס לא אחת גיליונות בני שני עמודים (דף אחד!), עקב מוראות המלחמה והמחסור בנייר, התחילו להתחולל בעולם אירועים רבי-משמעות שנטעו תקווה ש"בעלות-הברית" תמגרנה בקרוב את כוחות הרֶשע ותפעלנה להחזרת העולם אל שפיוּתו.
כניעת הצבא הגרמני בקרב סטלינגרד אותתה שסוף שלטונו של היטלר קרב ובא. את תחילת סופה של המלחמה כבר התחילו לראות באופק אותם אנשי רוח שידעו לנתח תהליכים פוליטיים והיטיבו לראות למרחוק, ובהם נתן אלתרמן "בעל הטורים". בעת פרסום השיר "האומנם?", כבר התחיל הצבא הסובייטי לשחרר עיר אחר עיר בברית-המועצות. גם ב"יישוב" התחילה לנשב רוח חדשה – אמונה שלא ירחק היום ותתחיל תקופה חדשה, יתפזרו העבים השחורים ויציצו קרני אור בשוליהם. 7
יש היסטוריונים הטוענים כי השיר "האוּמנם" נכתב על רוז'קה קורצ'אק שנשלחה מטעם אבא קובנר והפרטיזנים לגייס את היישוב לעזרת הקהילות באירופה.8 הנחה זו אינה מתיישבת מן הבחינה הכרונולוגית: לאה גולדברג לא יכולה הייתה לדעת על קורותיה של רוז'קה קורצ'אק לפני הגיעה ארצה בדצמבר 1944, בעוד שהשיר נדפס כאמור פברואר 1943 בעיתון דבר (אחר-כך נדפס שוב בשני מאספים שגם הם התפרסמו בשנת 1943).9
יש הטוענים שההרהורים המשולבים בשיר "האוּמנם" שאובים מתוך מכתבי רוזה לוקסמבורג שאותם תרגמה לאה גולדברג באותה עת.10 גם טענה זו הקושרת בין מועד תרגום הספר מכתבים מבית הסוהר בעייתית מבחינה כרונולוגית שהרי לאה גולדברג טענה בספרה פגישה עם משורר שהיא חיברה את השיר שלפנינו בשנת 1938 או 1939, ולא בסמוך למועד פרסומו.11
בראש וראשונה השיר שלפנינו מחזק את עמדתה הפואטית והפוליטית הבסיסית של לאה גולדברג שלא השתנתה מיום שבּוֹ הציתו דבריה אצל משוררי המודרנה התל-אביבית את "פולמוס שירי המלחמה".12 את מאמרה "על אותו הנושא עצמו" מיום 8.9.1939 שפּתח את פולמוס שירי המלחמה, היא סיימה במילים: "אני, בספטמבר 1939, רואה אני חובה לעצמי לצאת אל הספרות בפסוק הפותח, נניח במילים אלו: בבוקר אלול, הים בארצנו שקוף וצונן...".13
אין מדובר בהתנכּרות או בהפניית עורף לסבל הפרט והכלל בעִתות מלחמה, כי אם להפך: ניכָּרים מאמציה המוּדעים לעצמם של המשוררת להתרחק מן הסיאוב של המלחמה וממוראותיה כדי להציל את נפשהּ ואת שירתה. ואולם אסור לשכוח ולהשכיח שהייתה זאת גם העֶמדה שיצאה מברית-המועצות והייתה נר לרגל סופריה: בזמן שרועמים התותחים, המוזות נאלמות דום. אברהם שלונסקי הזדהה עם עמדה זו וטען שאין לומר שירה לעת כזאת ("כשם שאסור לנגן בביתו של אבֵל. כשם שאסור להדליק אור בעיר נצורה") ואילו אלתרמן התנגד לה, וטען בין השאר שאילו היו המשוררים הולכים לשיטתה של לאה גולדברג, היינו מחמיצים את אחד השירים היפים ביותר של העולם העתיק – את "שירת דבורה". אלתרמן התיר את כתיבתם של שירי מלחמה גם בעיצומה של המלחמה, כאשר מעשי ידינו טובעים בים, באָמרו: "יש שירה אך ורק על 'מעשי ידינו', על 'מעשי ידינו' אלה הטובעים עכשיו בים [...] וכל שירה טובה היא גילוי נאמן להם. ובכן, מותר".
לא במקרה מתוארת המשוררת בשיר "האוּמנם?" על רקע שדה בשלהי הקציר. בשירי כוכבים בחוץ (1938), שאותם התחילה לאה גולדברג לתרגם לרוסית, מתערבלים זה בזה קציר השיבולים בשדה (הנותן חיים) וקציר הדמים בשדה הקרב (הגוזֵל חיים). שדות הדגן נותני הלחם ושדות המלחמה מתמזגים אצלו למהות אוקסימורונית אחת.
רעיון זה, המתבטא ברבים משירי כוכבים בחוץ מצא דרכו גם לשירתו הקלה מאותו הזמן – לפזמון "זֶמר הפלוגות" (1938): "חַכִּי לָנוּ אַרְצִי [...] בִּשְׂדוֹת הַלֶּחֶם הָרְחָבִים". גם כאן עשה שימוש בכפל המשמעות של המילה 'שדה' ('שדה תבואה' ו'שדה קרב') ובתכונתו האוקסימורונית של השורש לח"ם (שממנו נגזרו ה'לֶחֶם' המעניק חיים, וה'מלחמה', הנוטלת את החיים; ובערבית משמעו 'בשר' שהוראתו שייכת לשני השדות הסמנטיים גם יחד). ובמאמרה הנ"ל "על אותו הנושא עצמו" מיום 8.9.1938, שנכתב בטרם נתברר לאן תוליך המלחמה שזה אך נפתחה, נעשה שימוש בכפל המשמעות של "שדה": "ולעולם יהיה שדה שיבלים טוב ויפה משממה, שעברו עליה הטנקים".
בין מאמר זה לשיר "האוּמנם?" נתגלו תוצאותיה המחרידות של המלחמה. גם הכותרת האלתרמנית הידועה שמחת עניים (1941) מותחת חוט של אנלוגיה בין שדה השיבולים לשדה הקרב. כותרת זו, המבוססת על שיר המלחמה "אֱלוֹהַּ עוז" של שמואל הנגיד (ובו השוּרה "בְּיוֹם שִׂמְחַת עֲנִיִּים בַּקְּצִירָה"),14 מצמידה את קציר השיבולים, שבּוֹ העניים זוכים לשמחתם בלקט מספיחי השדה, ואת קציר הדמים הנורא לעת מלחמה. אפשר שלאה גולדברג, שהתנצחה עם אלתרמן בנושא שירי המלחמה בחרה להמיר את "סְפִיחֵי-שִׁבֳּלִים" ב'שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים' (השורש של"ף נקשר בין השאר עם שליפת נשק בשעת הקרב). בל נשכח שהרצח הראשון אירע כאשר איש-האדמה (קין) קם על אחיו הרועה להורגו "בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה" (בראשית ד, ח). "חיק הטבע" אינו בהכרח מקום הרמוני, ולפעמים שדה הדגן האידילי הופך כבהרף-עין לשדה של קטל ושפיכות דמים.
שלונסקי ואלתרמן השתמשו בפולמוס שירי המלחמה במילים "אסור" ו"מותר", ותשובתה של לאה גולדברג היא שמותר ורצוי בתקופה כזאת לשיר שירה אישית, על הליכה בשדה שנקצר בשלהי קיץ, ולא רק על שדה קרב ועל קציר דמים. זוהי כנראה הסיבה ההגותית (להבדיל מזו האישית והרגשית) שבגללה השתמשה במילה "מותר" שלוש פעמים. כך ביקשה להדגיש שמותר ורצוי לכתוב על אהבה ולא על מלחמה, גם בעת שהעולם אחוז בלהבות. את הרעיון הזה ביטאה במאמרה מספטמבר 1939, שפתח את פולמוס שירי המלחמה ב"אסכולת שלונסקי", במילים: "לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר-אהבה, אלא הכרח [...] חובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר").
המילה "מותר" בכפל משמעיה שאותה שילבה לאה גולדברג בשירה-פזמונהּ "האוּמנם?" שולבה גם בשירו-פזמונו של אברהם שלונסקי "זֶמר" שהתפרסם בספרו על מילֵאת (1947): "כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר, / כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה". ודוק, שלא כבמזמור תהלים קכ"ו: "בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן [...] הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ", שלונסקי בעל ההשקפה הקוסמופוליטית, שדרש בגנותם של שירי המולדת שכָּתבו משוררי העלייה השנייה, המיר כאן – מעשה לשון-נופל-על-לשון – את "צִיֹֹּון" ב"צִיּוֹת" (על בסיס פירוש רש"י לישעיהו לה, א: ""מִדְבָּר וְצִיָּה" – ירושלים הקרויה צִיה וציוֹן הקרויה מִדבּר").
את התלכדותם של הנושא הלאומי והנושא האוניברסלי מבטא כאן התואר "תָּם" שבבית הראשון ("וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם") החורז עם האקורד המסיים של השיר ("כְּאַחַד הָאָדָם"), כינוי שאין בו בידול לאומי, דתי או מִגדרי. "תָּם", כמו "תמים" הוא תואר כפול-משמעות: 'נאיבי' ו'שָׁלֵם'. ואף זאת: מן הצד האחד, התואר "תָּם" רומז לדמותו של יעקב, אבי האומה (הן בגלגולה הגלותי של דמות יעקב, הן בגלגולה החדש, לאחר הפיכתו של "יעקב" ל"ישראל").
מן הצד האחר, תואר זה רומז גם לסיפורו הטרגי של איוב, שהוא סיפורו של "כָּלאָדָם", של דמות הנטולה זהות לאומית, אֶתנית או דתית מוגדרת: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ; וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, א). במילים אחרות, שירה של לאה גולדברג נסב גם סביב דמותו של "היהודי הישָׁן" הגלותי, כדוגמת אביהָ שנשלח לטֶבח בעת היכתב השיר מבלי שהיה בכוחו להיאבק בצורריו, גם סביב דמותו של "היהודי החדש", הישראלי, המנסה להסתגל לאורַח חיים חדש, הקשור בין השאר בעבודת השדה ובעבודת הצבא, וגם סביב דמותו של האדם באשר הוא אדם. היא הציבה בכתיבתה העיונית אידֵאל של אדם שחייו משַׁקפים את המצב האנושי (condition humaine) בכל הֶבֵּטיו – אדם שאינו מוכן להשלים עם גילויים של שנאה, אפליה וקיפוח של "הזָר" ו"האחר", או לעצום עין מול מעשיהם הנואלים של בני עוולה ואיוולת.
דומה שבבית האחרון של "האוּמנם?" ממליצה הדוברת לעצמה ולזולתה לשמור על ענווה, להתרחק מן ההדור והפומפוזי, מזה, ומן המטפיזי והמעורפל, מזה. היא ממליצה לזולת לנהל את החיים "כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם". כאן ניסתה כמדומה לאה גולדברג לחזק את הרעיונות שהעלתה במסתה העקרונית "האומץ לחולין" (1938), שאותה פִּרסמה בגיליון הראשון של כתב-העת טורים ובה התריעה בנוסח מאמרו של אלכסנדר בלוק "קץ ההומניזם" על סכנת קריסתה במאה העשרים של המסורת ההומניסטית רבת השנים. כאן חתמה לראשונה על מאמר בשמה המלא. המושג האוקסימורוני "האומץ לחולין" ("אוקסימורוני" כי באומץ יש מן ההֶרואי ובחוּלין יש מן האנטי-הֶרואי, הפשרני והוותרני) הפך לַ"תג" או לַ"מותג" האישי שלה, המזוהה עם השקפתה ועם דרך חייה.
התלכדותם בכפיפה אחת של הסיפור האישי ושל ההגות הבין-אישית, כמו גם התלכדותם בטקסט שלפנינו של הרעיונות הלאומיים והאוניברסליים, שחלקם קונבנציונליים וחלקם חתרניים, עושים את השיר "האוּמנם?" ל"אילן ירוק-עד" – לשיר שהמשיך בכל שמונים השנה שחלפו למן היום שבּוֹ פורסם לעמוד במרכז עניינם של פרשנים וחוקרים, להישמע מעל גלי האתר ולהשפיע בדרכים שונות על השירה ועל הפזמונאות העברית לסוגֶיהָ.
תודתי נתונה לפרופ' גדעון טיקוצקי, חוקרה החשוב של לאה גולדברג – חייה ויצירתה – שקרא את מאמרי, הוסיף, גרע ותיקן.
הערות:
וראו על כך ברשימתו של אורי הייטנר.
"שֶׁלֶף" הוא שדה שנקצר ועדיין לא נחרש מחדש, והצירוף "שִׁלְפֵי קָצִיר" ("שלפי" = "שלהי") הוא כינוי לזמן שאחרי הקציר (יבמות קטז). על כן, המילה המקורית "ספיחֵי", מתאימה יותר לזיפי הקש הדוקרים. יתר-על-כן, המילה "ספיחֵי" משתלבת היטב בשיר מבחינת רובד הצליל. הבית הראשון המרבה בצלילי [S] – לרבות המילים 'בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד' ו'בַּשָּׂדֶה' – וממקדת את תשומת-הלב (ביחד עם המילים 'מַחֲשׂוֹף' ו'אַסְפֶּסֶת') אל מוטיב הסוף והסף שבתשתיתו. יידוע המילה ("כָּאוֹר" במקום "כְּאוֹר" שבמקור) פוגם לטעמי ברובד הצליל, שכּן הסכֵמה בת ארבעת האנפסטים מחייבת לצרף את השורה השלישית והרביעית בבית השני ליחידה אחת, ואז הצירוף "שֶׁקֶט כְּאוֹר" שבנוסח הראשון – ובו הכפילות של צלילי [KE] – עדיף על הצירוף המיודע שבנוסח ה"מתוקן".
ראו במאמרו של גדעון טיקוצקי "ספר שיריה של לאה גולדברג על הפריחה כפָּלימפְּסֶסט", דפים למחקר בספרות, 18, חיפה תשע"ב, עמ' 34 – 60. לדבריו, שירים כדוגמת "האוּמנם" ו"נתיב שדה בסערה" מעוגנים בזיכרון ילדות קשה ואינם משַׁקפים חוויה נעימה ואידילית כפי שניתן לשער בטעות.
גם אם אינו משולב בבית השלישי הרי שהוא מופיע פעם נוספת בצורה אֶליפּטית בבית הראשון, כך שזהו ה-leitmotif המלַווה את השיר במלואו, לכל אורכו.
שבירת ההוראה המקראית בשירה של לאה גולדברג וההֶתֵּר שהיא מתירה לעצמה (או לזולתה) ללכת לבדה בשדה מזכירה את שבירת איסורם של חז"ל ללכת יחידי בלילה בשירו של ביאליק "המתמיד". חז"ל הזהירו: "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי [...] הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג ד). ואילו בפואמה "המתמיד" נאמר כלאחר-יד: "וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי לְעִתּוֹת בַּלָּיְלָה" כאילו אין בכך הֲפרה של איסור מפורש. כך תיאר ביאליק, למרבה הפרדוקס, את דמותו של למדן המציית לכל מצווה, קלה כחמורה, אך גם מהלֵך יחידי בלילה, כמתוך התעלמות מאיסורי חז"ל ומאזהרותיהם. על כך עמדתי לראשונה בחיבורי שירי ביאליק הראשונים (דיסרטציה), תל-אביב 1980, עמ' 33 – 35.
על כך כתב ידידהּ הטוב של לאה גולדברג והביוגרף הראשון שלה, המשורר טוביה ריבנר: "כנגד ה"שריפות ו[ה]דרכים שסמרו מאימה ומדם, הועמדו סליחה וחסד, ולא הועמדו במפגיע, אלא בהיסוס של שאלה. לעומת המוות חסר הטעם הועמד טעמו של נוף אידילי של שדות שלפים ואספסת, של טיפות מטר מרעננות, של אור בשולי ענן, של תלם ושמש [...] ונוף זה, שאף נשא בחובו את חלום התחדשותו של העם, בימים ההם, בשיבה לאדמה, ניתן לו לאדם, אם אך יהיה 'כהלך התם', בלא מחיצות, במישרים, בתחושת רגל יחפה". ראו: טוביה ריבנר, לאה גולדברג – מונוגרפיה, תל-אביב 1980.
בשירו ביידיש "ערבֿ פֿרילינג" שנכתב בתגובה למהפכת הנפל של 1905 נגד שלטון הצארים תיאר ביאליק את מעט האור המתחיל להופיע בשמַיים המעוננים בתמונה של חוט זהב הרקום בשולי הענן.
דינה פורת, "בסליחה ובחסד: המפגש בין רוז'קה קורצ'אק לבין היישוב ומנהיגיו 1944 – 1946", ילקוט מורשת, נב, אפריל 1992, עמ' 9 – 35.
השיר "האוּמנם?" נכלל בקובץ בסער (לחייל ולחיילת העברים מאת סופרי ארץ-ישראל) בעריכת יעקב פיכמן שהוכן בעבור חיילי היישוב שהתנדבו לשרת בבריגדה (בהוצאת אגודת הסופרים העברים, תש"ג – 1943). כמו-כן נכלל שיר זה במאסף עלי טרף, בעריכת עזריאל אוכמני (אז עזריאל שוורץ), שראה אור באפריל-מאי 1943.
לאה גולדברג תרגמה מגרמנית את מכתביה של רוזה לוקסמבורג לחברתה סוניה. המכתבים המתורגמים כלולים בספר מכתבים מבית-הסוהר, שראה אור בהוצאת ספריית פועלים (שבָּהּ עבדה לאה גולדברג בתרגום ובעריכה) בשנת 1942, כשנה לפני כתיבת השיר "האומנם?". יש הטוענים ששיר זה נכתב בהשפעת הגיגיה של המהפכנית המרקסיסטית המעלה על נס את רוח האדם; וראו רשימתו של ליאור טל שדה "כשרוזה האדומה ולאה גולדברג יצאו לטייל בשדה", הארץ מיום 15.5.2020.
תודה נוספת לפרופ' גדעון טיקוצקי על הערה זו בדבר הכרונולוגיה של האירועים.
על פולמוס שירי המלחמה כתב לראשונה טוביה ריבנר בספרו לאה גולדברג: מונוגרפיה, תל-אביב 1980, עמ' 69 – 75. בהקשר האלתרמני הובאו הדברים לראשונה במאמרו של מנחם דורמן "פולמוס שירי המלחמה" (הביאה לדפוס: זיוה שמיר), מאזניים, כרך סד, גיל' 8 (ניסן תש"ן; אפריל 1990), עמ' 47 – 48. לאחר מכן היה נושא הפולמוס סביב שירי המלחמה לנושא קבוע בחקר אלתרמן.
השומר הצעיר, 34 – 35, מרחביה, 8.9.1939, עמ' 9 – 10.
הראשונה שהבחינה בכך הייתה אחותו של המשורר חיים גורי, שהיה האלתרמניסט הנלהב ביותר בין כל משוררי דור הפלמ"ח ושנות המדינה; וראו: חנה ריבלין, הסטרוקטורות והמשמעות של "שמחת עניים" לנתן אלתרמן מבחינת המורשות הלשוניות, עבודת מ"א בהדרכת אברהם שאנן, רמת-גן תשמ"א, עמ' 34 – 35.