"זֶה קְרָב בַּאֲפֵלָה בֵּין רֶגֶב לְבֵין זֶרַע וְדֶבֶק יַד זֻלֵּיכָה בְּיוֹסֵף"
במלאת יובל לפטירתו
יעקב הורוביץ על נפתולי האהבה האסורה
פורסם: הארץ,14.1.2025
לא-אחת מזמינה אותי הסופרת אדיבה גפן, יו"ר "גנזים", להתבונן במִמצא שזה אך נתגלה בארכיוני-הסופרים, במיוחד אם היא מזהה בו פוטנציאל מחקרי. לפעמים מתברר שמסמך אחד די בו כדי לגולל פרשת-חיים מרטיטת-לב, שקפאה בין דפּיהָ האילמים של יצירת-ספרות שהפכה את הדמעות לפנינים. כזה הוא, למשל, המסמך ששלפה השבוע מן הארכיון הגב' אהודה גאבר, ממתנדבות "גנזים", ובו אשת הסופר מעידה לפני עדים מהימנים, שבתה רותי אינה בתו של בעלה לשעבר, הסופר יעקב הורוביץ.
ב"תל-אביב הקטנה" ידעו כולם שרותי אשל (1936 – 2022), בִּתו היחידה של שלונסקי ושל מרים-מירה, נולדה בעוד אביה נשוי לאשתו הראשונה לוסיה, שחקנית יפה שהייתה מכורה ל"טיפה המרה" (דמותה שימשה מודל לעיצוב קמינסקיא, גיבורת "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי). הגם שלוסיה לא זיכתה אותו בצאצאים, ולא הסתירה את פרשיות האהבהבים שניהלה מפעם לפעם, אהב אותה שלונסקי ודאג לה גם לאחר שנשא לאישה את מירה, אשת חברו הסופר יעקב הורוביץ. שנים רבות לאחר שהתפרקו נישואיה, התאבדה לוסיה ביום 8.10.1953, בקפיצה מחלון דירתה ברחוב דב הוז, שם התגוררה ביחד עם חמותה-לשעבר, ועל כך כתב המשורר באירוניה מרה ב"נאום פלוני על שכונתו": "בֵּית-מְגוּרַי הוּא בֶּן חָמֵשׁ קוֹמוֹת –/ זוֹ שֶׁקָּפְצָה מִן הַחַלּוֹן שֶׁכְּנֶגֶד/ נִסְתַּפְּקָה בְּשָׁלֹש בִּלְבַד".
דנה קוגן (1928 – 2021), אחותה-למחצה של רותי שבבגרותה נמנתה עם מקימי הטלוויזיה הלימודית, הייתה בִּתו של יעקב הורוביץ. שלונסקי כתב לה את החרוזים היפים וה"פשוטים":
"יֵשׁ לְדָנָה אַבָּא טוֹב,/ שְׁמוֹ שֶׁל אַבָּא יַעֲקֹב/
וְטוֹבָה גַּם אִמָּא מִירָה/ אַךְ אֲנִי הַיּוֹם אָשִׁירָה/
לֹא לְאִמָּא, לֹא לְאַבָּא/ רַק לְדָנָה, כִּי חָכְמָה בָּהּ,/
כִּי הִיא מֹתֶק וְלָכֵן – /
הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יֵדַע נָא/ כִּי אֲנִי אוֹהֵב אֶת דָּנָה".
לכאורה לפנינו שיר לעת-מצוא, שנכתב כלאחר-יד ללא כוונת-מכוון. ואולם, דנה נולדה בשם "וֶרְדָנָה", הדומה לשם המוזיקאית ורדינה שלונסקי, וייתכן שלא במקרה הדגישו שורות הפתיחה שלו את נושא האבהות, לבל ירננו בבתי-הקפה של "תל-אביב הקטנה", שהילדה החייכנית ורחבת-הלחיים, שהוריה היו צנומי-גוף ועגומי-מבט, איננה בִּתו של חברו, שאת אשתו חָמד. החרוזים ה"ילדותיים" האלה הם כעין "מסמך משפטי" המצהיר שיעקב הורוביץ הוא אביה הביולוגי של דנה.
נישואיהם של יעקב הורוביץ ומירה לוין העידו לכאורה על שידוך הולם של "ענבי הגפן בענבי הגפן". החתן היה מצאצאי השל"ה (הרב ישעיהו-הלוי הורוביץ, מחבר הספר "שני לוחות-הברית"). מרים-מירה הזכירה בכל הזדמנות שהיא בִּתו של דוד לוין, מנהל סמינר לווינסקי, מן האישים הבולטים בתחום החינוך בשנות "היישוב" והקמת המדינה. ואולם, תקופת נישואיהם הקצרה לא זרמה על מי מנוחות. מירה לא הייתה מאושרת, ונקלעה לפרשיות אהבים מזדמנות, שהידועה שבהן הייתה הרומן שניהלה עם שלונסקי, חברו הטוב של בעלה. רוב בני חבורת "יחדיו" האמינו ב"עולם המחר", וראו במוסד-הנישואים סרח-עודף של העולם הבורגני הישן. אחדים מבני החבורה מימשו את רעיונות האהבה החופשית, שבָּזוּ לטבעת הכובלת.
שיריו של שלונסקי ממעטים לחשוף את סודותיו. ביומנו הודה המשורר והתוודה שמדובר בפגם-אישיות חסר-מרפא הממרר את חייו: "איזה אסון, איזו קללה היא לי, שאיני מסוגל לדבר על הכמוס עמי, על הפרטי – עם שום אדם יהיה אשר יהיה […] איני יכול, איני יכול עוד לצבור הכול בתחתיות האני הפרטי שלי בסוד כמוס עמי". שנים הסתיר את הרומן האסור עם מירה, ורק לאחותו סיפר שמירה התאהבה בו.
אף-על-פי-כן, בספרה "המאסטרו" (2011) הביאה פרופ' חגית הלפרין, החוקרת המובהקת של שלונסקי – האיש ויצירתו – שני שירים הנוגעים לפָּרשה. באופן סימפטומטי הם נותרו במגירה. באחד מהם נכתב: "הַאִם לְחֵטְא לִי יֵחָשֵׁב,/ כִּי הִנְנִי סָגוּר עַל מַסְגֵּרִים וּבְרִיחַ,/ וְגַם הַיַּיִן, הַפּוֹתֵחַ חֶבְיוֹנֵי הַלֵּב,/ רַק אֶת לִבִּי לִפְתֹּחַ לֹא יַצְלִיחַ". אכן, אי-היכולת להיחשף היא-היא המכשלה הגדולה של שירת שלונסקי. אלמלא נָצר את סודותיו ואילו נתן להם פורקן בשיריו, אפשר שהייתה יצירתו פופולרית יותר.
פרופ' חגית הלפרין מזכירה שניים מסיפורי הורוביץ שהתפרסמו בעריכת שלונסקי ("בין זיק לאשתי", "טורים" 22.6.1933; "אל נשות תל-אביב החמודות", "טורים" ב, 15.4.1938), שבהם מסופר על הפָּרשה שהשאירה את הורוביץ בלי אשתו ובלי חברו הנערץ. במילה "החמודות" נעשה להערכתי שימוש מחוכם בשורש חמ"ד הרומז לדיבֵּר האחרון בעשרת הדיבּרוֹת – "לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" (שמות כ, יג) – ששלונסקי לא כּיבּדוֹ.
דמותו של "זיק" מככּבת בסיפורים נוספים של הורוביץ, כגון "כתב-היד האבוד או חתונה בלתי צפויה" ו"מוסיקה מודרנית". "זיק" הוא כינוי רב-משמעי, המאגד בתוכו עניינים אחדים, שרק סופר הבקי ב"ארון הספרים העברי" כיעקב הורוביץ יכול היה להביאם בכפיפה אחת. "זיק" הוא כמובן ניצוץ, או הברקה, רמז לכשרונו המילולי הפנומנלי של שלונסקי. "זיק" הוא גם כוכב שביט, שעליו נאמר "שכוחו וגבורתו מלא עולם" (ברכות ט, ב), רמז לכוחו היצירתי וליכולתו לכבוש נשים בקסמיו.
יתר על כן, "זיק" הוא "מזיק", כבדברי חז"ל על סגולותיה של פת שחרית: "מצֶלֶת מן החמה ומן הצינה ומן הזיקין ומן המזיקין [...] ונזקק לאשתו ואין מתאווה לאשה אחרת [...] אף מכנסת את האהבה ומוציאה את הקנאה" (בבא מציעא, קז ע"ב); ומובאה זו כוללת רבים מהעניינים שהעסיקו את הורוביץ בעת פרֵדתו ממירה.
נזכיר עוד שבספרות ההשכלה זיקי האש הם הזיקים הפוגעים והממיתים, והיפוכם –חִצי האהבה הממיסים את הלב. ייתכן שהורוביץ "התכתב" כאן גם עם הספרות העברית בת המאה-העשרים. ב"שכול וכישלון" מתלונן הגיבור הנעלם, מחבר הכתבים, על החיים "החד-גוניים, הכבדים מנשוא, בלי זיק עונג, בלי אישה" (השפעת ברנר מורגשת בסיפורי הורוביץ). ולשניים מגיבורי המחזה "ים בחלון" של לאה גולדברג, קוראים "ויק", החורז ב"זיק" (ובביקורת חוזרת הטענה שגיבורי מחזה זה הם בעצם בָּבוּאה מעוקמת של חבורת שלונסקי).
"סיפורי זיק" של הורוביץ אינם הכנה לכתיבת רומן או מחזה המצטיין באחדוּת הזמן, המקום והעלילה. ואולם, בכולם "זיק" הכישרוני שייך ל"בני חושך", בעוד שיריבו – בן דמותו של הורוביץ – מוצג כגבר תמים ולא-יצלח, העושה הכול כדי לרַצות אישה קפריזית וכפוית-תודה, פתיינית ובוגדנית, שאחריה הוא כרוך. הורוביץ היה אישיות חשובה ב"קריית-ספר" העברית. הוא ערך את מוסף הספרות של "הארץ" במשך שני עשורים תמימים, ורבים שיחרו לפתחו. עם זאת, סיפוריו מלמדים שהוא לא היה מלא בהכרת ערך-עצמו. להפך, הוא היה משוכנע כנראה שידידו-יריבו טוב ממנו בהרבה, ועל-כן נטשה אותו מירה היפה שהעדיפה גבר מוצלח ומצליח יותר.
בסיפורו "נשף מסכות אחד" מהקובץ "חתולותיי הלבנות" מתוארים שני גברים: האחד, עזריאל המפל, פועל בניין תמים, שהיה בעבר סטודנט באחד מכּרכֵּי הים (כשמצא תיק-כסף, הוא החזירו לבעליו, הפרדסן העשיר, מבלי לתבוע את הפרס שהובטח למוצֵא הישר). השני הוא הסופר פליאן, שכיסיו מלאים בכספים, רווחי הנשפים הספרותיים פרי-יוזמתו. שניהם מקורבים לוַורְדִיָּה היפה, בת "למשפחת בעלי־יוחסין", שהצטרפה לחלוצים והשחיתה את ידיה בעבודת-חציבה ואולם, המפל משלם את מחיר ההשתתפות בנשף-המסכות שעורך פליאן, כדי למלא את משאלתה של ורדיה הקפריזית, ופליאן רוקד אִתה ונהנה מחברתה. לסיפור, שבו עזריאל המפל, הסוציאליסט הישר, מנסה להיות "רובין הוד" – לגנוב כסף מאחד העשירים כדי לסייע לרעבים – יש סוף מפתיע, השובר את הסימטריה הניגודית בין הגברים. פעמיים נאמר על פליאן שהוא "חברו לרעיון בעבר" של המפל, ונראה שהורוביץ הרהר בדמותו של ידידו-יריבו שידע לכאורה להפיק הנאה מכל מצב, והשאירו לשלם לבדו את מחיר התסבוכת.
בסיפור "אל נשי תל-אביב החמודות" מסופר על אהבת האני-המספר לזואה היפה והמסתורית, ההולכת שֶׁבי אחרי רֵעו הטוב. לאחר תקופת דיכאון שבָּהּ חשש פן תבחר זואה ליטול את נפשה בכפה, האוהב הפגוע שואל: "איך לא ישתגע האדם בתקופה טרופה זו כשהרֵע כאח לךְ, שנפשך קשורה בנפשו, הנה בנשוב פתאום לפתע רוח איזה קטב מרירי, יקום ויבלעך חיים. האמנם זִיק אלוף נעורַי, האמנם כך מוכרח להיות היום?".
בסיפור "מוסיקה מודרנית" מספר האני-המסַפּר על חלומות בהקיץ, שבהם הוא "מובל על ידי זיק, הוא שהופיע עליי זה ריבוא פעם ואחת להובילני לכל מקום פורענות, להשקותני מכל יינות התרעלה". המסַפּר מלגלג על מנהיג החבורה ועל טובות-ההנאה שהוא קוצר בתוקף תפקידו ("יש חורש ויש קוצר במערכת החיים"). בסוף הוא מתבונן באירוניה מרה באישה הבוגדת ובראש החבורה שזכה בה: "הנה הם הולכים, שניהם, שני הסרדיוטים. בת הארי [...] והפקטוטום – הוא והיא". מירה והגבר שכבש אותה בקסמיו מדומים כאן ל"סרדיוטים" – לחייליו של עם זר ואכזר. מירה מכוּנה כאן "בת הארי" (תרגום שם נעוריה "לוין"), וראש-החבורה שלונסקי מכוּנה factotum – "איש מלאכות הרבה", שידו בכול.
ניתן לשוטט גם בסיפוריו הקצרים המאוחרים יותר של הורוביץ, ובמיוחד באלה שבהם בני-הזוג קרויים "מרינלה" ו"מיכאל שנטו" ("שערי טומאה", "לוח החיים לפי החשבון הנכון", "ויאמר סליק", "ההצגה האחרונה"), ולגלות בכל אחד מהם את הזיק האישי שהצית את הסיפור הארכיטיפלי. תמיד ערך הורוביץ טרנספורמציות שונות בסיפור-חייו, והציג אותו בכל פעם בווריאציה אחרת, אך העלילה אחת היא: אישה בוגדנית בין שניים החושקים בה. המוטיב-החוזר הזה יכול לפרנס דיסרטציה רחבת-היקף, שתצטרף לחיבור היחיד שנכתב עד כה על הסיפורת של הורוביץ – ספרה היפה של פרופ' רחל פרנקל-מדן "במחשבה תחילה" (1989). אכן, הורוביץ הפך את כאבו האישי לפרוזה חדשנית ומקורית. את הכאב והדמעות הפך לפנינים.
לא אחת מופיעה ביצירות פרי-עטם של שלונסקי והורוביץ דמותה של זוליכה-סוליקה (אשת פוטיפר הפתיינית כשמה ב"ספר הישר" ובספרות האִסלאם), שיל"ג תיארהּ לראשונה בשמה המדרשי בפואמה "אסנת בת פוטיפרע". אמנם דמות זו הופיעה אצל שלונסקי והורוביץ עוד לפני הפרשה, בהשראת גיתה (ולחני שוברט, מנדלסון וליסט). ואולם, בשיר מאוחר מהקובץ "על מילֵאת" (1947), שכותרתו "זוליכה", תיאר שלונסקי את מעשה-האהבים במונחי חריש באדמת השדה, וניכּר שהוא שילב בתוכו תמונות מִלהט חיי-האישות: "הָאֲדָמָה חַמָּה/ הָאֲדָמָה מֻצַּעַת/ הָאֲדָמָה תּוֹבַעַת הֵרָיוֹן.// זֶה קְרָב בַּאֲפֵלָה בֵּין רֶגֶב לְבֵין זֶרַע/ עֲוִית הַשָּׁרָשִׁים מִנְּשֹׁף וְהִכָּסֵף/ זֶה לַיְלָה מְרַשְׁרֵשׁ מִנַּחַר פּוֹטִיפֶרַע/ וְדֶבֶק יַד זֻלֵּיכָה בְּיוֹסֵף".
יעקב הורוביץ הפגוע החלים לכאורה מן הבגידה הכפולה של האישה והרֵע. הוא מצא בת-זוג ראויה, פקידה בעירייה שאינה שייכת לחוגי הבוהמה, ושמר על חיי-נישואיו החדשים הרחק מאור הזרקורים. סיפור האהבה הלוהט של שלונסקי ושל מירה, שזיכה אותו בגיל 36 בבִתו היחידה רותי (ולימים גם בנכדים), הפך מ"מים גנובים" לסיפור שגרתי של חיי-נישואים בוגרים ורגועים.