זהבם של היהודים
ולרגל ה-6 בינואר – בו יחול "יום ההתגלות" לפי הכנסייה היוונית
על דוד פסיפיקו – "אחיה" של דונה גרציה
ובן-דמותם של היהודי ממלטה והסוחר מונציה
הרשימות והמאמרים של אתר מב"ע [מחקרים בספרות עברית], המונחים לפניכם, נשלחו בתחילה לכמה עשרות קוראים בלבד, בעיקר לעמיתים העוסקים בחקר הספרות העברית. ואולם, במפתיע, הלך ונסק מספר המתעניינים, ובמרוצת השנה הצטרפו אלפי קוראים, בארץ וברחבי העולם.
מפת העולם הנשלחת אלי מחֶברת האתרים WIX, ועליה מפת התפוצה של הקוראים, נצבעת לא פעם בצבעהּ של מדינה חדשה שיש בה קוראי עברית המעוניינים במאמרים על הספרות העברית ועל ספרות העולם. מפעם לפעם מגיע גם "גביע זהב" הצץ על מסך המחשב בימים שבהם מספר הקוראים גבוה במיוחד. ואולם, מפת העולם ההולכת ומתמלאת לנגד עיניי ב"שטחים צבועים" אינה משמחת את לִבִּי, כי אם להפך.
הָא כיצד ומדוע? המפה הצבועה גורמת הרהורים נוּגים כי היא מלמדת שישראלים ו-Ex-Israelis רבים יושבים ממושכות או דרך-קבע מעֵבר לים, ומוֹצאים תחליף נוח למדינה שהוקמה לפני כשלושה דורות בלבד למענם ולמען יהדות העולם. חלקם מחפש "מלון אורחים עד יעבור זעם"; חלקם מעדיף לחיות במקום בטוח והוגן, שבּוֹ המִסים מתַגמלים את הציבור היצרני ואת הנזקקים והנכים שאינם יכולים לעבוד, ולא את המִגזרים שיכולים לעבוד ולשרת בצבא, אך משתמטים מחובותיהם האזרחיות וחיים ללא בושה על חשבון הציבור. רבים מה"יורדים" ואנשי ה-relocation מדחיקים את השאלה הקשה, המתבקשת מאליה: מה יעלה בגורל צאצאיהם? האם ישמרו מעֵבר לים על זהותם הלאומית, על דתם, על תרבותם ועל שפתם?
במיוחד הולך וגדל בחודשים האחרון מספרם של קוראיי ה"יווניים", וזאת עקב היווצרותהּ של קהילה ישראלית לא קטנה ביוון, באיי יוון ובבלקן. למענם (אך לא רק למענם) מתפרסמים הדברים שלהלן המגוללים את סיפורו של "דון פָּסיפיקוֹ", פָּרשה שכמעט ונעשתה פרק חשוב בספרי ההיסטוריה העולמית. ואולם, היא נעצרה על סף הכניסה לספרים, רגע לפני שנעשתה פרשה בין-לאומית, ועל-כן לא רבים מכירים אותה. פרשה זו אירעה ביוון באמצע המאה התשע-עשרה, ובמרכזה עמד יהודי עשיר, קונסול פורטוגל ביוון, שניהל באתונה בנק פרטי, וחי בה חיי מותרות. במהלך הפָּרשה עמדה לפרוץ מלחמה בין-לאומית נרחבת בין צבא אנגליה לבין צבאות יוון, רוסיה וצרפת - וכל זאת עקב הסתערות של אספסוף אנטישמי על ביתו הפרטי של היהודי העשיר, שמעמדו הקוֹנסוּלרי אִפשר לו לִפנות לשר החוץ הבריטי הלורד פַּלמֶרסטון בבקשת עזרה.
ראשיתה של הפָּרשה קשורה בביקורו ביוון של יהודי עשיר אחר – בן למשפחת רוטשילד, שביקש טובה אישית מן המדינאים שאירחוהו. הוא ביקשם לדאוג לכך שלא ייערך בזמן ביקורו טקס השריפה של תמונת יהודה איש קריות, שהכנסייה האורתודוקסית עורכת מדי שנה ביום ה-6 בנובמבר, הלוא הוא "יום ההתגלות" ("Epiphany Day"). משאושרה הבקשה ובוטל בשנת 1847 טקס שריפת התמונה, התעוררו באתונה מהומות אנטישמיות שבעיצומן בזז האספסוף (בתוכו בניו של אחד משָֹּריה המכובדים של ממשלת יוון) את ביתו של הסוחר העשיר דוד פָּסיפיקוֹ, שכּוּנה באתונה בכינוי "דון פָּסיפיקוֹ", אף שרף אותו עד היסוד. שוטרים שנכחו באירוע הניחו לפורעים לעשות כטוב בעיניהם, ולא נגעו בהם לרעה.
ארץ הולדתו של פָּסיפיקוֹ – גיברלטר – הִקנתה לו אזרחות בריטית, שאִפשרה לו לפנות לממשלת בריטניה בבקשת עזרה בכל הנוגע לתביעת הפיצויים שלו נגד ממשלת יוון. משתביעת הפיצויים לא נענתה, החליט שר החוץ האנגלי, הלורד פלמרסטון, להפעיל את הצי המלכותי הבריטי, והטיל בינואר 1850 מצור על נמל פיראוס. רוסיה וצרפת, שחתמו על הסכמי הגנה עם יוון, מחו נגד צעד זה, והעולם עמד לפני מלחמה שממדיה עלולים היו להתפתח לאירוע בין-לאומי גדל-ממדים, חסר כל פרופורציה ביחס לאירוע הלוקלי המצומצם שהצית אותו.
רוחות הקרב שככו רק לאחר שממשלת יוון שילמה פיצויים כבדים לדוד פָּסיפיקוֹ, ובריטניה הסירה את המצור על נמל פיראוס. הכסף היהודי והתערבותם של הפוליטיקאים, שיחקו כאן משחק מסוכן, חסר אחריות ותבונה: בשלב הראשון הוא הביא להתגברות האנטישמיוּת באתונה, עקב בקשתה של משפחת רוטשילד לבטל את הטקס הכנסייתי של שריפת התמונה ביום ה-6 באוקטובר. אחר-כך הוא הביא לגל נרחב יותר של גילויי אנטישמיוּת, עקב המצור על נמל פיראוס שהוטל על-ידי ממשלת בריטניה שיצאה לסייע לאזרח יהודי שנולד באחת ממושבותיה. אילו פרצה המלחמה היא הייתה גובה מחיר דמים כבד, ואת האשם היו תולים כמובן ביהודים (שלמען האמת הרימו תרומת-מה משלהם לתסבוכת הפוליטית שנוצרה בין בריטניה ליוון).
ומי יתקע לידינו שבימינו-אנו, שבעה-שמונה דורות אחרי שׁוֹךְ "פרשת דון פָּסיפיקוֹ" (שהציתה כאמור את אש האנטישמיוּת ביוון לממדים חסרי תקדים), לא יתגברו שוב גלי אנטישמיות באתונה וברחבי יוון עקב קנייה מאסיבית של נכסים על-ידי ישראלים המחפשים אזרחוּת אירופית קלה להשגה? ילידי יוון ושכנותיה יכולים היו עד לפני שנתיים-שלוש לרכוש דירת מגורים קטנה בעבוּר רבבות אחדים של דולרים או של המטבע המקומי (local currency), נזקקם כיום למאות אלפים כדי למצוא קורת-גג. ומיהם האשמים במחירים הגואים מיום ליום אם לא צאצאיו של יהודה איש קריות שלפי אמונתם של מאמיני הכנסייה האורתודוכסית ביוון, ושל רבים אחרים, מכר את ישו לרומאים בתמורה ל"שלושים שקלים כסף"?!
*
ומן החיים אל הספרות: על תפקידו האוקסימורוני של הכסף בתולדות עם ישראל כתב אלתרמן בשירו המבריק "זהבם של היהודים" (הכלול במחזור "שירי נוכחים" המשולב בקובץ "עיר היונה"). בכל אחד מִבּין 19 שיריו של מחזור שירים זה בחר אלתרמן לשׂים את הדברים בפיו של דובר אימפֶּרסונלי – בן-אדם או אובייקט דומם, מוחשי או מופשט. במלוכד, יוצרים כל 19 המונולוגים תמונת-פסיפס רחבה, שמתוכהּ עולה ובוקעת המציאוּת הכלל-אנושית והיהודית-ישראלית שהעסיקה את המשורר באותה עת, בהתקרב שנת העשור להקמת המדינה. באחד משירי המחזור – "זְהָבָם של היהודים" – מושמים הדברים בפי "הקפיטל" היהודי המעיד על כך, שיש בו יסודות של הרס ושל תקומה; שהוא גרם לעם ולעולם צָרוֹת צרורות, אך גם הביא רֶווח והצלה: "אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים: / אֶת קוֹרוֹתֶיהָ שֶׁל אֻמָּה / כֹּחִי תָּמַךְ כָּעַמּוּדִים / בְּהִשָּׁמֵט הָאֲדָמָה".
לממונם של היהודים היה עֶרך הישרדותי – אישי וקולקטיבי – בזמנים קשים שבהם נזקקו הנרדפים לשחד את מבקשי נפשם, אך במקביל הוא גם בנה את העם ואת העולם. הכסף מעיד על עצמו שהוא נברא "מִן הַתְּבוּנָה וְהַדִּמְיוֹן / מִן הָעָרְמָה וְהַמְּרוּדִים", ושכאשר לטשו עליו עין היה הוא "שֹׁחַד מְעַוֵּר" שכפה את רצונו על "מֶלֶךְ וּגְדוּדִים" ובו מצאו פורקן "כֹּחוֹת הָעָם הָעֲקוּדִים".
לתופעת "זהבם של היהודים" היו אפוא תפקידים רבים, אף מנוגדים, במהלך ההיסטוריה הלאומית והאוניברסלית: היא בנתה ממלכות והחריבה ממלכות, היא גרמה לתופעות של גזֵרות וגירושים שמקורן בשנאה ובקנאה, אך גם חיזקה את בני העם השנוא וחייבה אותם להצטיין. התופעה כולה היא מין חזון תעתועים וירטואלי שנברא "מִן הַבְּלִימָה" כמו תופעת ה"פָטָה מורגנה" במִדבָּר, וכדבריו של הזהב: "לֹא לִמְלָאכוֹת הָיִיתִי אָב / וְלֹא עָרִים אוֹ מְצָדִים / בָּנִיתִי. כְּחֶזְיוֹן שָׁרָב / צָרֹף נִצְרַפְתִּי לְבַדִּי / לִהְיוֹת זָהָב מוֹלִיד זָהָב".
*
המילים "לִהְיוֹת זָהָב מוֹלִיד זָהָב" רומזות כמובן לעיסוקם של יהודים בנשך: בהלוואה בריבית ובבנקאות. לעיסוק זה היו סיבות היסטוריות שלא כאן המקום לפרטן, אך ברור שהוא הֶעצים את ממדיה של שנאת ישראל ועודד את "מארחיהם" של היהודים, בני אומות העולם, להטיל עליהם מִסים והֶטֵּלים, ולפעמים אף לגֶזל ממונם של היהודים ורכושם. סיפוריהם של יהודים שצברו הון אגדי שימשו בסיס למחזות, שבסופם בא היהודי על עונשו – נשרף או מושלך לקלחת רותחת – והקהל מריע למשבתו.
בספרי "ורד לאמיליה" (2018) מובא סיפורה של אמיליה בָּסָאנוֹ-לאנייר, "ידידתו היהודייה" של שייקספיר, שמשפחתה – משפחה גדולה ומסועפת של מוזיקאים מחונָנים – קבעה את משכנהּ בעיר הקטנה בָּסאנוֹ-דל-גראפָּה שבקִרבת ונציה ואימצה לעצמה את שם עירהּ החדשה מתוך רצון להתערוֹת בה ולחיות בה עם בניהָ ובני-בניהָ עד דור אחרון. סיפורה מראה שלא לעולם חוסן, וכי "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (אסתר ג, ח), שבניו אינם יכולים לתכנן את מהלכיהם לטווח ארוך.
סיפורם של בני משפחה זו, ממגורשי ספרד, שהמירו את דתם מִסיבות שהזמן גרָמָן ונשארו קשורים למקורותיהם הלאומיים בקשר רופף למדיי, מעיד כאלף עדים על גורלם של יהודי אירופה על סף תקופת הרנסנס. אלה טולטלו כידוע ממקום למקום, וגם אם מצאו פֹּה ושָׁם מנוח לכף רגלם, הם ישבו על גחלים כי נסיבות חדשות שהתרגשו עליהם ועל סביבתם אילצוּם על כורחם לשוב ולקחת את התרמיל והמקל ולחזור אל דרך הנדודים הנצחית, עוד בטרם עלה בידם להכות שורש במקום מושבם החדש.
אל עיר קטנה זו, השוכנת קילומטרים אחדים צפונית-מערבית לוונציה, הגיעו משפחות אחדות של גולי ספרד, כדי ליהנות מחוקי המקום שנהגו ביהודים ביתר ליבֶּרליוּת וסובלנות מאשר במקומות אחרים. כך, למשל, נקבע שעל תושבי העיר לא תחול הוראת הסנאט הוונציאני משנת 1429 שחִייבה את יהודי הממלכה לענוד כעין טלאי צהוב על דש בגדיהם. יהודי בָּסאנוֹ-דל-גראפּה נהנו אפוא מחופש דתי ותרבותי רב יותר מִשל רוב יהודֶיהָ של רפובליקת ונציה, והם אף לא סבלו מתופעות של קְסֶנוֹפוֹבּיה שמלַווֹת בדרך-כלל את בואה של קבוצת מהגרים לעיר קטנה, שלֵווה והומוגנית. להפך, מועצת העיר פסקה פסיקות שונות לטובתם, והם מצִדם הסכימו שלא להקים בית-כנסת כדי להשיג modus vivendi זהיר עם שכניהם.
אך לא לעולם חוסן. בסוף המאה החמש-עשרה, שנים אחדות לאחר התיישבותם של מגורשי ספרד בעיר בָּסאנוֹ-דל-גראפּה התהפּך הגלגל: בצפון איטליה גברו גילויי האנטישמיות בעקבות דרשות ארסיות שהשמיע המַטיף הפרנציסקני ברנרדינו דה פלטרה (de Feltre), שהושמעו בשצף-קצף נגד הנשך היהודי. בעיר בָּסאנוֹ-דל-גראפּה הוקם בנק נוצרי שיִיתר את הבנק המקומי שבבעלות היהודי יצחק קאלימנו; וגם הבנקים היהודיים הקטנים ודוכני החלפנות נסגרו זה אחר זה באין לקוחות. רוב יהודי העיר הקטנה, ובהם משפחת המוזיקאים הנודעת, נאלצו לעבור לוונציה.
יוצא אפוא שמשפחות שגורשו מספרד ב-1492 נדדו לאיטליה והתיישבו בעיר קטנה ושלֵווה כדוגמת בָּסאנוֹ-דל-גראפּה, לרבות יהודים שעסקו בבנקאות ובסְחר-חליפין והיו לעשירים מופלגים, נאלצו בתוך עשור שנים לערך לעזוב את בתיהם ואת בתי-העסק שלהם ולהפוך לפליטים מנושלים שעתידם לוּט בערפל. לא ייפלא אפוא שג'רונימו בָּסאנוֹ, אביהם של שבעה בנים, כולם נגנים מוכשרים ומיוּמנים, שכבר נודע שמם לתהילה בזכות נגינתם בחצר הדוֹגֶ'ה הוונציאני, נענה להזמנה שהגיעה אליו בשנת 1538 מהמלך הנרי השמיני לבוא עם בניו לאנגליה ולהקים בחצרו להקת נגנים ראויה לשמה. הנרי השמיני ששמו נודע עקב גורלן המר של שש נשותיו – היה גם מוזיקאי מוכשר, שניגן בחליל, בעוגב ובצ'מבלו. הוא החזיק בארמונו אוסף של כלי נגינה נדירים וחיבר במו-ידיו יצירות מוזיקליות שנודעו ברחבי הממלכה. שמהּ של חצרו יצא לתהילה גם מעֵבר לים בזכות ספרייתה העשירה ופעילותה הרנסנסית בתחומי האמנויות והמדעים.
אֶמיליה בָּסאנוֹ (1569 - 1645) כבר נולדה באנגליה "עם כפית זהב בפיה", כשנות דור לאחר נדודי משפחתה מהכא להתם ולאחר שבָּניה כבר נתבססו באי הבריטי. לפי ההלכה היהודית לא הייתה אֶמיליה בָּסאנוֹ יהודייה, שכּן אִמהּ מרגרט ג'והנסון, אשת המוזיקאי בטיסטה בָּסאנוֹ, הייתה אנגלייה מִבּטן ומלידה. ואולם את את שְֹערהּ הכהה ואת תווי פניה ההיספּניים ירשה אֶמיליה מאביה, שמשפחתו הגיעה כאמור לחצר המלך האנגלי לאחר נדודים באגן הים התיכון. סיפורה מראה שאמיליה ומשפחתה נשארו זָרים כל חייהם, חרף השגיהם המרובים וניסיונות ההתערות שלהם בחברה האנגלית.
בשנים האחרונות מתרבים הקולות בחקר שקספיר הטוענים ש"גבִרתו השחורה" של שייקספיר אינה אלא המשוררת אֶמיליה בָּסאנוֹ בת לאותה מוזיקאים מן העיר בָּסאנוֹ שליד ונציה שהוזמנה לחצר המלכות של הנרי השמיני. אֶמיליה בָּסאנוֹ הייתה המשוררת האנגלייה הראשונה שפרסמה ספר שירים בשמה המלא (עליו חתמה בשמה שלאחר נישואיה: אֶמיליה לאנייר (Lanyer), מבלי להסתתר מאחורי פסידונים, כמקובל אצל נשים יצירתיות באותה עת. יש בין חוקרי שקספיר הטוענים בחום שהיא הייתה לא רק "גבִרתו השחורה" של שקספיר, אלא גם השפיעה על יצירותיו: ייתכן ש"תרמה" למחזאי הדגול חלק מהסונטות שלה שנתפרסמו בשמו, אף נטלה חלק פעיל בכתיבת מחזותיו.
שייקספיר כתב כידוע את מחזהו "הסוחר מוונציה" בעקבות הצלחתו המרשימה של "היהודי ממלטה", מחזהו של כריסטופר מרלו (אשר הוצג לראשונה ב-1592), מחזה שזכה לפופולריוּת אדירה במיוחד לאחר הוצאתו להורג ב-1594 של היהודי המומר רודריגו לופז, רופאהּ האישי של המלכה אליזבת הראשונה. האשמתו של לופז בניסיון להרעיל את המלכה ובהשתתפות בקנוניה פוליטית של מלך ספרד נגד הממלכה הבריטית התאימה להשקפה הנוצרית שראתה ביהודים רוצחים ומרעילי בארות.
מותר כמדומה לשעֵר שהקהל האליזבתני הריע בשמחה ובצהלה בסוף מחזהו של כריסטופר מרלו, כאשר צפה בנפילתו של היהודי בָּרָאבַּאס (על שם בר-אבא - היהודי שניצַל מן הצלב ובמקומו צלבו את ישו) לתוך הקלחת הרותחת (cauldron) שהכין היהודי השׂטני ליריבו, כעין רֵאליזציה חזותית מוקטנת של הגיהינום המזומן לרשעים בעולם הבא. אותו קהל, מצויד באותן תגובות-קבע של שמחה לאידו של "האחֵר" הדֶמוני, בוודאי הריע בשמחה ובצהלה למראהו של שיילוק המובס, כאשר זה יצא מן המערכה האחרונה באוזניים מקוטפות, לאחר שאיבד במערכה המשפטית את כל עולמו ויצא נקי מכל נכסיו – המוחשיים והרוחניים.
לטענת חוקריה של הדרמה האליזבתנית, הדגם החוץ-ספרותי שעמד לנגד עיניו של מרלו היה דון יוסף נשיא, מן האנוסים, מעשירי העולם בדורו, שחזר ליהדותו וברח מפורטוגל לוונציה כדי לחלץ את בִּתו היחידה מנישואים עם נוצרי. ואני, מִצדי, מזהה בדמותה של פורציה החכמה, היפה והעשירה קווים מדמותה של דונה גרציה, בת משפחתו של דון יוסף נשיא, האישה העשירה בעולם בתקופת הרנסנס, שהצליחה להביס את הוונציאנים בבית-הדין ולחלץ את מָמונהּ מידיהם. שייקספיר, שהושפע מ"היהודי ממלטה", פרי-עטו של ידידו-יריבו מרלו, שמע אולי את סיפור עושרם האגדי של דון יוסף ושל דונה גרציה גם מידידתו אֶמיליה, בת למשפת בָּסאנוֹ הוונציאנית. להערכתי הוא שילב קווים מדמותה של האישה החֲכמה והנועזת דונה גרציה בדמותה של פורציה, גיבורת "הסוחר מוונציה", שמצליחה בחָכמתה להוציא דין צדק (בכעין רנסנס קונטמפורני של "משפט שלֹמה").
לפנינו הבלעת גבולות בין שתי נשים חֲכמות, עשירות ומוּרמות מעַם: גיבורה יהודייה היסטורית, ששימשה לו מודל, וגיבורה נוצרייה בִּדיונית שאותה ברא בקולמוסו. בעוד שאת שמה של ידידתו הוונציאנית אֶמיליה בָּסאנוֹ העניק שקספיר (בשינוי קל) לעלם הוונציאני בסאניו, מגיבורי "הסוחר מוונציה", את שמה של הגבירה הוונציאנית דונה גרציה העניק (בשינוי קל) לעלם הוונציאני גרציאנו, ידידו של אנטוניו (למעשה, הסוחר מוונציה הוא אנטוניו, ולא שיילוק). שקספיר אהב להטמין את שמות ידידיו ואת שמו שלו בין שורות הטקסטים שחיבר. את שמה הפרטי ואת שם משפחתה של ידידתו אֶמיליה בָּסאנוֹ הטמין באחדים ממחזותיו, בווריאנטים נשיים וגבריים כאחד.
מעניין להיווכח שמרלו ושייקספיר, שחיו באנגליה בתקופה שבה נאסרה ישיבתם של יהודים באי הבריטי, בחרו בגיבורים יהודיים תאבי ממון מאגן הים התיכון. אכן, אגן הים התיכון ידע בתקופתם משפחות יהודיות עשירות בעלות הון אגדי. לא ארכו השנים, ומשפחות אלה היגרו לאנגליה שפתחה את שעריה ליהודים באמצע המאה ה-17, לאחר שגורשו ממנה ב-1290. העושר המופלג של משפחות יהודיות אלה – "האילון מאסקים", "הביל גייטסים" וה"מרק צוקרברגים" של תקופתם – התמסמס ברובו, וצאצאיהם כנראה כבר אינם עשירים המשתייכים לאלפיון העליון.
ואולם, ההון היהודי ממשיך להצטבר: גם בימינו חמישה מבין המיליארדרים הגדולים בעולם הם יהודים. האם זהו מִמצא מפתיע? אלתרמן, בעל "זהבם של היהודים" לא היה מופתע ממנו כלל וכלל. אמנון שמוש, מחבר הרומן "מישל עזרא ספרא ובניו" (1978) שֹם בפי הקצין המוסלמי מילים המדמות את היהודים העשירים לספוג: "מדוע ספוֹג? מפני שדרכו לספוג כסף וזהב מכל מי שבא איתו במגע ולהחזיקם בקרבו. נותנים אנו לו להתמלא כאוות־נפשו (ואוות־נפשו אין קץ לה, כידוע לך, יא ספרא) וכשהוא מלא וממולא אנו שולחים את היד וסוחטים אותו אל תוך כלינו".
השלווה שחשים היום ישראלים החיים בארצות אגן הים התיכון, ונהנים מחופי הים היפים, מן המוזיקה המקומית האותנטית ומן האוכל והשֵׁכָר המשובחים, האין היא שלווה מדומה? האין היא השקט שלפני גלי אנטישמיות שיציפו את מקומות מושבם? אם נסתמך על סיפורי העבר, ייתכן שניתן לגזור גזֵרה שווה ולשער שאם ימשיכו אזרחי ישראל לרכוש כל נכס פנוי ביוון, ויחסמו את דרכם של ילידי המקום למצוא קורת גג, יהיה עליהם לבטח את רכושם בפוליסת ביטוח יקרה פן תחזור לנגד עיניהם תמונת עיי החֳרבות של בית פסיפיקו באתונה שהיה לביזה ולמאכולת אש.
הערה: רשימה זו נכתבה לפני שהתפרסמה כתבתו של דוד זבולוני "אלה המדינות האנטישמיות ביותר בעולם", "מקור ראשון", מיום 17 בנובמבר 2024, שלפיה נתוני סקר גלובלי שערך ארגון ADL מלמדים שיוון היא הארץ האנטישמית ביותר בעולם, ובה 69% מתושביה מזדהים גלויות ומפורשות כשונאי ישראל.