זהבם של היהודים: אור חדש על מחזהו של שקספיר הסוחר מוונציה

פורסם: E-MAGO 02/27/2018

לפני כשנתיים ישבתי בכיכר קטנה במרכז העיר האוניברסיטאית אוקספורד, וצָפיתי בקטע מתוך "הסוחר מוונציה" שלהקת "קרייטיריון" העלתה אז על קרשי הבמה. ה"פּרוֹמוֹ" שהוצג ללא תשלום לפני קהל מזדמן נועד לעודד צופים לרכוש כרטיסים להפקתה החדשה. אני, מכל מקום, השתכנעתי להצטרף עוד באותו ערב אל הקהל שישב על מדרגות האבן בחצר המגוּננת של אחד הקולג'ים, תחת כיפת השמים. את המחזה הִכּרתי היטב הן בזכות קורס על שקספיר שלמדתי בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל-אביב, הן בזכות הפקה אחרת, מקצועית יותר, של המחזה שהועלתה באותה שנה ע"י החברה השקספירית המלכותית (RSC). לפיכך יכולתי להתמקד באותם צדדים של המחזה שלא חשבתי עליהם עד אז, וכך עלו בדעתי שני עניינים שלמיטב ידיעתי לא הושם אליהם לב בחקר שקספיר. האחד נסב סביב עניינים פנים-ספרותיים הקשורים בשמותיהם העבריים של הגיבורים היהודיים, והשני כרוך במודלים החוץ-ספרותיים, שעליהם בנה שקספיר את דמויותיו בנות-אלמוות. אל שני העניינים הבלתי ידועים הללו אגיע בהמשך.

ואפתח את דבריי דווקא בשאלה ישנה-נושנה שחוקרים רבים כבר חזרו ודשו בה: האם מחזהו של שקספיר "הסוחר מוונציה" (שהוצג לראשונה ב-1598, וראה אור בדפוס ב-1600) יכול להיחשב "קומדיה"? סוֹפו המר של הגיבור הראשי, מין "איוב" יהודי-איטלקי בן תקופת הרנסנס שאיבד את שלושת הדברים היקרים לו מכול (את בִּתו היחידה, את ממונו ואת דתו) אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם תנאי-הסף של ז'נר הקומדיה. ואכן, רבים הם המבקרים שהסתייגו מתיוגו של המחזה כ"קומדיה", וראו בו "טרגיקומדיה". כידוע, שמונה-עשר מחזות מתוך שלושים ושמונה מחזותיו של שקספיר מוגדרים "קומדיות", ושניים מֵהם - "הסוחר מוונציה" ו"מהומה רבה על לא דבר" - אינם מצחיקים את הקהל כלל. להפך, לעִתים הם אפילו מצערים אותו עד דמעות.

אף-על-פי-כן, להערכתי בסיווּגו של "הסוחר מוונציה" כטרגיקומדיה יש משום אנכרוניזם גמור. אותם חוקרים שמערעֲרים על סיווּגו כ"קומדיה" מחילים עליו לדעתי קריטריונים שאינם יאים כלל לתאטרון האליזבתני. צדקו לדעתי מהדיריו של שקספיר כאשר הכלילוּ בזמנם את מחזהו על נושך הנשך היהודי מוונציה בין הקומדיות, שכּן לפי אמות-המידה של הקהל בדורו של שקספיר, סופו של המחזה הוא "סוף טוב", מה גם שהיצירה מסתיימת בהתאחדותם של האוהבים בברית הנישואים ובסילוקו של "השטן" מן הדרך. שקספיר כתב כידוע את מחזהו בעקבות הצלחתו המרשימה של "היהודי ממלטה", מחזהו של כריסטופר מרלו (אשר הוצג לראשונה ב-1592), מחזה שזכה לפופולריוּת חסרת תקדים במיוחד לאחר הוצאתו להורג ב-1594 של היהודי המומר רודריגו לופז, רופאה האישי של המלכה אליזבת הראשונה. האשמתו של לופז בניסיון להרעיל את המלכה ובהשתתפות בקנוניה פוליטית של מלך ספרד נגד הממלכה הבריטית התאימה להשקפה הנוצרית שראתה ביהודים רוצחים ומרעילי בארות. מותר כמדומה לשער שהקהל האליזבתני הריע בשמחה ובצהלה בסוף מחזהו של כריסטופר מרלו, כאשר צפה בנפילתו של היהודי בראבאס (על שם בר-אבא היהודי שניצַל מן הצלב ובמקומו צלבו את ישו) לתוך הקלחת הרותחת (cauldron) שהכין היהודי השטני ליריבו, כעין רֵאליזציה חזותית מוקטנת של הגיהנום המזומן לרשעים בעולם הבא. אותו קהל, מצויד באותן תגובות-קבע (stock responses) של שמחה לאידו של "האחֵר" הדֶמוני, בוודאי הריע בשמחה ובצהלה למראהו של שיילוק המובס, כאשר זה יצא מן המערכה האחרונה באוזניים מקוטפות, לאחר שאיבד במערכה המשפטית את כל עולמו ויצא נקי מכל נכסיו - הפיזיים והרוחניים.

ידוע ששקספיר חיבר את "הסוחר מוונציה" לאחר הצלחת "היהודי ממלטה", והכתירוֹ תחילה בכותרת "היהודי מוונציה". שני המחזות - "היהודי ממלטה" ו"היהודי מוונציה" - נחשבו אפוא "קומדיות" בעיני מחבריהם ובעיני קהלם. הטרגדיה הקלסית הן מסתיימת כידוע תכופות בנפילת הגיבור הטרגי על חרבו עקב "שגגה טרגית" (hamartia), המביאה לתמוטתו ולירידתו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, בעוד שהקומדיה הקלסית מסתיימת לרוב בהסרת המכשולים, במִפנה לטובה (ביד הגורל או ביד אדם) ובנישואי האוהבים שהחֶברה הממוסדת הציבה בפניהם מכשולים. לפי קריטריונים אלה המחזה שלפנינו שייך בלי ספק לז'נר הקומדיה, וכשהוצג על-ידי להקתו של שקספיר ב-1600 יצאו בוודאי צופיו מתאטרון ה"גלוֹבּ" (שזה אך נבנה ונחנך) כשחיוּך של סיפוק והנאה שפוך על פניהם.

וישנן סיבות נוספות שבגללן "הסוחר מוונציה" ראוי להיקרא "קומדיה": "נשף המסכות" שבּוֹ מתחפשת פורציה לאיש-המשפט בלתזר ומצילה את אנטוניו ממוות (שמו של בלתזר לקוח כנראה מן הסיפור המקראי על משתה בלשצר המתואר בספר דניאל) מתאים לקומדיה, ולא לטרגדיה. קומית ומשעשעת היא המזימה שרוקמות שתי הנשים - פורציה ונריסה - במטרה להביך את בעליהן ולהוכיח להם מה שוויָים של כל הנדרים ה"נצחיים" שנודרים גברים באוזני אהובותיהם בשעה שיצריהם מתלהטים. קומית ומשעשעת היא גם הסצנה שבמהלכה מתברר שדווקא בחירתה של התיבה עם מטילי העופרת הזולים (ולא בחירת התיבות המכילות מטילי זהב או כסף) מזכה את בסניו בידהּ של אהובתו הנחשקת פורציה. וכשם שבדמותו הנלעגת של שיילוק יש קווים מדמותו הקומית של הפנטלונה מן הקומדיה ד'אל ארטה, כך בדמותו של המשרת גוֹבּוֹ יש קווי-הֶכֵּר מדמותו של ה"שוטה" מן הדרמה השקספירית (ודמותו של ה-fool אינה מופיעה כידוע בטרגדיות).

אמת, בדמותו של בראבאס, גיבורו היהודי של מרלו, אין שמץ כלשהו של אנושיוּת, ואילו בשיילוק השקספירי יש קווי-הֶכֵּר אנושיים. בעניין זה אכן שבר שקספיר את כל המוסכמות והסטראוטיפים של זמנו: הגם שהצופה האליזבתני לא ראה מימיו יהודי, הוא תיעב את היהודי וראה אותו בדמיונו בדמות יצור שטני - דמות גרוטסקית של עלוקה ושל רוצח. לעומת זאת ניכּר ששקספיר היה אמביוולנטי לגבי גיבורו היהודי, ולא הציג אותו בדמות שטן. ניכּר ששקספיר כתב את מחזהו עם הפָּנים לקהלו, שרצה בכל מאודו לקבל סיפוק מהיר ולראות בנפילתו של היהודי המשוקץ, אך גם התחשב באחדים מידידיו שהשתייכו למשפחות של יהודים מומרים, ממקורבי חצר המלכות.

ודוֹק, רוב הדיונים במחקרים שנטווּ סביב מחזהו של שקספיר "הסוחר מוונציה", פותחים בטיעון ההיסטורי שלפיו בתקופה האליזבתנית לא היו כלל אזרחים יהודים באנגליה, שכּן הללו גורשו מן האי הבריטי כבר ב-1290. טענה זו נכונה רק בחלקה, שכּן היא מתעלמת מן העובדה שבני התקופה האליזבתנית, ושקספיר בתוכם, הכירו יהודים מומרים שחלקם מילאו תפקידים נכבדים בחצר המלוכה. הזכרנו את היהודי המומר רודריגו לופז, שהיה רופאה האישי של אליזבת הראשונה. שקספיר הכיר היטב גם יהודייה מומרת, אריסטוקרטית ועתירת כשרונות - אמיליה לֶניֶיה שמהּ - בת למשפחת בסאנו (Bassano) - משפחה יהודית של מוזיקאים מוונציה, שהנרי השמיני הביא לאנגליה בשנת 1540, ומינה את בניהָ לנגני החצר. אמיליה בסאנו-לֶניֶיה, שבזכות אהבהֲביהָ הייתה מקורבת למלכוּת, הייתה גם סופרת מחוננת שפרשֹה את חסותה על מפעלי אמנות וספרות.

כיום טוענים חוקרים לא מעטים ש"הגבירה השחורה", שלמענה כתב שקספיר את שירים מס' 127 - 144 בספר הסונטות שלו, אינה אלא אמיליה בסאנו, שפרסמה ב-1611 את ספרהּ Salve Deus Rex Judaeorum, שהוא ספר השירים הראשון באנגלית פרי-עטה של אישה. סגנונו של ספר זה, שראה אור כשנתיים לאחר פרסום סונטות שקספיר, מזכיר עד מאוד את זה של הסונטה השקספירית - באוצר מילים, בפרוזודיה, ברטוריקה, במבחר הנושאים ובמבחר הרעיונות. יש הטוענים שאמיליה בסאנו הייתה לא רק "גבירתו השחורה" של שקספיר, אלא אף זו ש"תרמה" לו חלק מהסונטות שלה שראו אור בחתימתו. אפשר שהסונטות שנמענן הוא גבר אהוב, ולא אישה אהובה, הן פרי עטה של אמיליה בסאנו. אמיליה הייתה פילגשו ואם בנו של הברון הנרי קארי (Carey), בן-דודה של המלכה אליזבת הראשונה, שהיה הפטרון של להקתו של שקספיר. המחזאי העריך את מעלותיה ואת כשרונותיה של ידידתו בעלת החזוּת השֵׁמִית, אף היה זקוק לה ולתמיכתה.

ייתכן שהֶכֵּרותו עם יהודים מומרים, ממקורבי חצר המלוכה, גרמו לשקספיר לתהות אם היהודים בני הגזע השֵׁמִי, המצטיירים בדמיון העממי בדמות בני-שטן משוקצים, הם באמת יצורים כה דֶמוניים ואַל-אנושיים כפי שהוצגו במחזהו של כריסטופר מרלו. ייתכן שהֶכֵּרוֹתוֹ עם יהודים מומרים כדוגמת אמיליה בסאנו הנאה, הנדיבה ועתירת-הכשרונות היא שגרמה לשקספיר לשים בפי שיילוק את המונולוג המפורסם:

ואין ליהודי עיניים? אין

ליהודי ידיים, איברים, צורה,

חושים, מאוויים, רגשות? ולא

כמו הנוצרי מאותו הלחם

הוא אוכל, באותם כלי נשק

הוא נפצע, באותן מחלות הוא

מתייסר, באותן רפואות הוא

מתרפא, באותו קיץ חם לו

ובאותו חורף קר לו?

אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם?

אם תדגדגו אותנו - לא נצחק?

אם תרעילו אותנו - לא נמות?

ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?

הסוחר מוונציה מערכה שלישית, תמונה ראשונה (תרגם: אבי עוז).

ואם כך, ניתן לכאורה לטעון ששקספיר לא הציג את שיילוק כשטן, כי אם כיצור אנושי, ועל כן אי-אפשר להתבונן בגורל המר שנפל בחלקו באדישות או בשמחה לאיד. ואכן הדברים ששיילוק אומר להגנתו אינם נטולים היגיון וצידוק, ובדורנו (דור המעלה על נס את ה"זָר" וה"אחֵר") הם אינם נופלים על אוזניים ערלות. ואולם, האם דבריו אלה נועדו לעורר בצופה האליזבתני אמפתיה כלפיו? לאו דווקא. אמנם שיילוק איננו התגלמות השטן עלי אדמות, אך כל התכונות שמָּנוּ האנטישמים ביהודי מצויות בו, ובראש וראשונה תכונת החמדנות. לא במקרה הפך לימים השם "Shylock" שם-נרדף לרודף-בצע נִקלה ובזוי.

לתדמית הארכיטיפית הזאת של היהודי כרודף-בצע בזוי אחראי כמובן הסיפור על יהודה איש קריות שבגד ביֵשוּ בעבור שלושים שקל כסף (מספרם של שלושים השקלים מן הסיפור הנוצרי מהדהד מן הסיפור על שלושת אלפי הדוקטים שלוֹוה בסאניו משיילוק). אך גם המציאוּת ההיסטורית חיזקה את התדמית: כידוע, הגילדות שהוקמו בימי-הביניים סגרו בפני היהודים את הגישה לכל המקצועות הפרודוקטיביים, ורבים הם היהודים שנאלצו לִפנות למקצועות לא יצרניים כמו חלפנות ומסחר. ואף זאת: בני האצולה שלא רצו "ללכלך את ידיהם" בלקיחת נשך ולהסתכן בגערה מצד הכמורה שאסרה על הלוואה בריבית, שלחו את היהודים אל בעלי החוב כדי לִגבות את המגיע להם, וכך נוצר מעגל קסמים שהגביר את שנאת ישראל והעצימהּ עוד ועוד. והעניין טבעי וברור מאליו: גם כיום, כשאזרח מקבל לידיו דו"ח חנייה, הוא מוציא את זעמו על הפקח שמגיש לו את הדו"ח, ולא על ראש-העיר או על פקיד העירייה הבכיר ששלחו את הפקח למשימתו.

במחזהו של שקספיר לפנינו יהודי האוהב את ממונו אף יותר מאשר את בִּתו, וכשמתברר לו שבִּתו בזבזה שמונים דוקטים וברחה עם בחיר-לִבּהּ, הוא מתופף על לוח לִבּוֹ בכאב ובצער כאילו אבד לו אדם יקר. סלניו, אחד מחבריו הוונציאניים של אנטוניו, שמע אותו זועק: "My daughter! O my ducats! O my daughter!", הזכירו את בתו ואת כספו בנשימה אחת (בתמונה השמינית של המערכה השנייה). ואף זאת, שיילוק, עם כל ממונו הרב, אינו מתיר לעצמו ליהנות מהנאות החיים הגשמיות. הוא מתנהג כעכבר השוכב על דינריו, וכל הנאתו נובעת מהכוח ומהרגשת הביטחון שהממון נותן לו שעה שהריבית הולכת ותופחת בצרורותיו. את המילים האלה שָֹם אלתרמן בפי הממון בשירו "זהבם של היהודים" שבקובץ עיר היונה:

אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים:

לֹא לִמְלָאכוֹת הָיִיתִי אָב

וְלֹא עָרִים אוֹ מְצָדִים

בָּנִיתִי. כְּחֶזְיוֹן שָׁרָב

צָרֹף נִצְרַפְתִּי לְבַדִּי

לִהְיוֹת זָהָב מוֹלִיד זָהָב.

האם לא מהדהֲדים דברי שיילוק מדברי שירו של אלתרמן, בעת שֶׁמָּמונם של היהודים טוען להגנתו:

"אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים: / לִהְיוֹת שׁוֹפֵט לִי מִי שָֹמְךָ? /

עַל בִּזְיוֹנִי כְּעַל כְּבוֹדִי / לֹא הֶעֱלֵיתִי מַסֵּכָה. /

הָיֹה הָיִיתִי - אֵל עֵדִי - / מִנִּפְלְאֵי בְּרוּאֵי עַמְּךָ".

תכונה יהודית ארכיטיפית נוספת שהאנטישמיוּת הפנתה כלפיה זרקור היא בדלנותם של היהודים ושנאת הזרים שלהם. האדונים הוונציאניים, חבריו בני-הטובים של אנטוניו, אינם מבינים מדוע שיילוק אינו מוכן שבִּתו תקשור את גורלה עם צעיר נוצרי טוב כמותם? את בדלנותם של היהודים וסירובם להתערות בין הגויים הם מפָרשים כקנאות דתית פונדמנטליסטית העומדת בניגוד לפתיחוּת האופיינית לנצרוּת, המוכנה להכניס כל אדם תחת כנפיה. במילים אחרות, בניגוד לנצרוּת שבחרה להיות דת אוניברסלית, היהדות נשארה בבחינת "עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב". שיילוק אינו מוכן שבִּתו תעבור את הגדר ותתחתן עם נוצרי, בעוד שהצעיר הוונציאני לורנצו שמח לקחת עלמה יהודייה לאישה ולצרפה למחנהו - למשפחתו, לדתו ולאמונתו. הבדלנות של היהודי מתבטאת בישיבתו בגטו ובצורתו החיצונית. המילה "lock", המשולבת בשמו של שיילוק, פירושה גם 'מנעול', אך גם 'קווּצת שֵׂער' או 'מחלפה ממחלפות הראש' כבשירו של אלכסנדר פּוֹפּ "The Rape of the Lock" ("חטיפת התלתל"). אפשר שהמילה "lock" שבשם "שיילוק" רומזת לפיאות ראשו של החלפן היהודי, שהן סממן המייחד אותו ואת אֶחיו היהודים ומבַדלם משכניהם הגויים.

תכונה יהודית ארכיטיפית שלישית, חשובה משתי קודמותיה, היא תכונת הרצחנות שטָפלו נוצרים בשכניהם היהודים, תכונה שנתקבלה על דעת בני ההמונים והולידה את עלילות הדם. אנגליה, שחלק מתושביה האנגלו-סקסים השתייכו לאותם עמים גרמאניים-סקסונים, שפלשו לאי הבריטי במאה החמישית לספירה, הייתה המקום שבּוֹ הונהגה לראשונה חובת נשיאתו של טלאי צהוב לזיהוי יהודים משאר הקבוצות האֶתניות, ושבּוֹ התרחשה עלילת הדם הראשונה (ב-1149 בעיר נוריץ' שבמזרח אנגליה). אף-על-פי שהרעיון שיהודי מאמין יָפֵר בנקל את הדיבֵּר "לא תרצח" אינו סביר, ההמון הפשוט, שראה ביהודים את רוצחיו של ישו, האמין בכל לב שהיהודים הם רוצחים מִבּטן ומלידה. הוא אף ידע מן הדרשות ששמע בכנסייה שאביהם הראשון של היהודים היה מוכן לעקוד את בנו יחידו, אף הניף עליו בקנאות דתית את המאכלת, ואלמלא אירע נס משמים הוא היה הורגו. גם שיילוק, שבִּתו היחידה (גם לבראבאס, היהודי ממלטה, יש בת אחת ויחידה) מורידה אותו ביגון שאולה, מתואר בתמונה הראשונה של מערכה הרביעית כשהוא מניף את הסכין מול חזהו של אדם צעיר, הניצב מולו במלוא אונו ויופיו, בנכונות להורגו וללא כל נכונות להסכים להצעה הנדיבה שיוחזר לו כפליים מן המגיע לו. הוא אינו מוכן להתרצות ולגלות כלפי בעל-חובו שמץ של חמלה ורחמים.

■

וכאן משתלבים שני העניינים שעלו בדעתי אגב צְפִייה בהפקה האוקספורדית של "הסוחר מוונציה": מתברר שכל היהודים במחזהו של שקספיר נושאים שמות עבריים הלקוחים מספר בראשית: השם Shylock, כך סבורים רבים מחוקרי שקספיר, הוא גרסה עברית של שמו של הגיבור המקראי "שֶׁלַח" (בראשית יא, יד-טו), צאצאו של שֵׁם ואביו של עֵבֶר. חברו Tubal נושא את שמו של "תובל קין" (בראשית ד, כב), מצאצאיו של קין. לפי חז"ל גרם תובל למותו של קין בידי למך (וכשגילה למך שהרג בשוגג את אביו, הרג גם את תובל בנו). Jessica נושאת את שמה של "יִסכּה" (בראשית יא, כט), בתו של הָרָן, אחיו של אברהם אבינו הנזכרת פעם אחת בתנ"ך (במהלך המחזה נזכרת דמותו של אברהם פעמיים).

כל שלוש הדמויות היהודיות - שיילוק-שֶׁלַח, תובל וג'סיקה-יִסכּה - קשורות אפוא בסכין, והסכין הריהו מוטיב חוזר המבריח את מחזה "הסוחר מוונציה" כבריח: המילה "knife" נזכרת במחזה שמונה פעמים, המילה "dagger" פעמיים, הפועל "to kill" שלוש פעמים והפועל "to cut" שלוש-עשרה פעמים. "שֶׁלח" פירושו "סכין" והמילה "קין" שמשולבת בשם המקראי "תובל קין" פירושה "להב הסכין". יִסכּה היא אחייניתו של אבי האומה, שהניף את המאכלת על בנו כדי להקריבו לה'.

מול שיילוק, המוכן כמו אברהם אבינו להניף מאכלת על עלם צעיר יפה-תואר שכל עתידו לפניו, עומדים כאן הצעירים הנוצרים שהתכונות המייחדות את מעשיהם הן תכונות הרֵעות והאחווה (Brotherhood) ומידת הרחמים (Mercy). בשל מידותיו, מידות טובות של נוצרי נאמן, נופל אנטוניו טרף בידיו של החלפן היהודי הקנאי, המוכן למַצות אִתו את הדין, בחינת "יקוב הדין את ההר".

שקספיר עיצב אפוא את דמותו של שיילוק לפי מיטב הסטראוטיפים האנטישמיים, אך היה כאמור אמביוולנטי לגבי הצגתו החד-ערכית כשטן. ואם שילב במחזהו שמות מספר בראשית הקשורות בסכין, במאכלת או בחרב ("שֶׁלַח", "תובל-קין" ו"יסכה" בת אחיו של אברהם), גם אין לשכוח ששמו של המחזאי, בוראן של הדמויות הללו, קשור אף הוא בחרב (ה-"spear" המשולב בשם "שקספיר" פירושו "חנית").

אכן, גדוּלתו של שקספיר ניכרת בהיבּרידיזציה של דמויותיו. אין בהן דמות אחת שֶׁכּוּלה תכלת או דמות שחורה מִשְׁחור. שמו המקראי של שיילוק הוא רמז מַטרים לסכין שהוא עתיד לאחוז בידו כדי לרצוח את אנטוניו; המילה "lock" (מנעול) המשולבת בשמו רומזת גם להיותו כיליי המחזיק את כל הונו מאחורי מנעול ובריח וגם להיותו בדלן, המסתגר בין כותלי ביתו כבן ל"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"; ואכן, בתמונה הראשונה של המערכה החמישית שיילוק מצווה על בִּתו: "Lock up my doors [...] when you hear the drum"; ואותה מילה "lock" (לסגור, להסתגר), במשמעות "קווּצת שער", מרמזת לפיאותיו של החלפן היהודי המעידות על בדלנותו.

וייתכן ששקספיר גזר את השם "שיילוק" דווקא מן השם המקראי "שאול", המלך הטרגי שבִּתו מיכל בגדה בו והצילה את אהובה דוִד, יריבו של אביה. סיפור זה מתלכד גם עם סיפור רחל והתרפים. ג'סיקה, כמו רחל שגנבה את התרפים, גונבת מאביה את כספו ומוֹכרת את הטבעת שנתנה לו אִמה לאה, אשת שיילוק, ערב מותה. נזכר גם יעקב, שהִכפיל - באמצעות תכסיס של "הנדסה גנטית" - את צאן לבן והתעשר מן "הריבית" (כך מתרץ שיילוק את עיסוקו בריבית ובנשך). כאן וכאן יש בת שמסייעת לאהובה נגד האינטרסים של אביה, ללמדנו שהאהבה, שהיא רגש אוניברסלי המפיל מחיצות של דת ושל גזע, ובכוחה לגבור אפילו על קשר דם בין הורים לילדיהם.

שמו של שיילוק - היהודי הכיליי, הקנאי והאכזר - מרוּבּד אפוא מרבדים רבים, עתיקים וחדשים, מזרחיים ומערביים, וסופו המר נחשב בעיני הקהל כ"סוף טוב". הוא אפילו קשור כאמור בעקיפין בשמו של שקספיר,שבתוכו משולבת המילה "חנית". כך נהג שקספיר גם במקומות אחרים: הוא לא כתב כתיבה אוטוביוגרפית, אך הכניס ליצירותיו רסיסים מסיפור-חייו. ב"אילוף הסוררת" הוא הבליע את זיכרונותיו מן הימים שבהם היה נער אוּרווֹת; ב"הַמְלֶט" שילב וריאציה של שמו של בנו יחידו הַמְנֶט שנפטר בשנתו האחת-עשרה, וברבים ממחזותיו של שקספיר יש תאומים (בנו המנט ובתו ג'ודית נולדו תאומים).

בקצרה, שקספיר, שריבד את דמויותיו ושלא פעם הבליע בתוכָן את הגבולות בין הניגודים, הכניס לא אחת לתמונה גם גרעין אישי אוטוביוגרפי. בשל הֶכֵּרותו עם דמויות של יהודים מומרים אריסטוקרטיים כדוגמת אמיליה בסאנו הוא טשטש את הגבולות בין יהודים לנוצרים, ויצר דמויות מעוגלות ועשירות בניגודים ובניגודי ניגודים. את השם של משפחת "בסאנו", שמה של משפחת נגנים שהובאה מוונציה לחצר המלכות, העניק לעלם ונציאני נוצרי בשם בסאניו, ואת שמו שלו כרך בשמו של שיילוק. ההיבּרידיזציה ניכּרת כאן בכול: בתחום שבין יהודים לנוצרים, בין גבר לאישה, בין הטובים לרעים, בין עושי העוול לגומלי החסדים. ההיבּרידיזציה הזאת סיבּכה את סיווּגה הז'נרי של היצירה, והשאירה את חוקריה במבוכה ובאָבדן כיווּנים.

כריסטופר מרלו כתב כאמור את מחזהו כשנתיים לפני משפטו והוצאתו להורג של היהודי המומר רודריגו לופז, רופאהּ האישי של המלכה אליזבת הראשונה. הדגם החוץ-ספרותי שעמד לנגד עיניו היה דון יוסף נשיא,מן האנוסים, מעשירי העולם בדורו, שחזר ליהדותו וברח מפורטוגל לוונציה כדי לחלץ את בִּתו היחידה מנישואים עם נוצרי. לדעתי, בדמותה של פורציה שילב שקספיר קווים מדמותה של דונה גרציה, אלמנתו של דון יוסף נשיא, האישה העשירה בעולם בתקופת הרנסנס, שהצליחה להביס את הוונציאנים בבית-הדין ולחלץ את מָמונהּ מידיהם. שקספיר, שהושפע מן "היהודי ממלטה" (ואולי גם שמע את הסיפור על דון יוסף ודונה גרציה מידידתו הוונציאנית אמיליה בסאנו) שילב קווים מדמותה של האישה החֲכמה והנועזת דונה גרציה בדמותה של פורציה, גיבורת "הסוחר מוונציה", שמצליחה בחָכמתה להוציא דין צדק (בכעין "משפט שלֹמה"). גם כאן הבליע את הגבולות בין שתי נשים חֲכמות: גיבורה יהודייה היסטורית, ששימשה לו מודל, וגיבורה נוצרייה בדיונית שאותה ברא בקולמוסו.

■

האם ידע שקספיר ש"שֶׁלח" ו"קין" פירושם "חרב" ו"סכין"? כאן טמונה אחת החידות המרתקות ביותר בחקר שקספיר. שניים אוחזים בטלית זו, וטוענים ששקספיר נפגש ככל הנראה עם יהודה סומו, המחזאי היהודי-האיטלקי בן המאה ה-16, שפעל רבות בתחומי החינוך התאטרוני באיטליה של תקופת הרינסנס ושהיה גם הדרמטורג הראשון בתולדות הספרות העברית (מחזהו "צחות בדיחותא דקידושין" מועלה מפעם לפעם על קרשי התאטרון הישראלי עד עצם היום הזה).

בביוגרפיה של שקספיר יש כידוע לָקוּנה בת שש שנים. הביוגרפים שלו נוטים לשעֵר שבשנים אלה, שבהן נמלט מבעל חובו, הגיע שקספיר לאיטליה, ונפגש שם עם יהודה סומו, אף למד מפיו רבות. גם החוקר בצלאל (ססיל) רוֹת, עורכה הראשי של האנציקלופדיה יודאיקה, וגם החוקר החיפאי שלמה יהודה שינפלד, תלמידו של פרויד, עמדו על כך של"סוחר מוונציה" היה מקור עברי (ובמאמר מוסגר: זיגמונד פרויד, מורהו הגדול של ש"י שינפלד, שיער שהשם "שקספיר" הוא סירוס של השם הצרפתי השגור Jaques Pierre).

וכך סיכם את דבריהם אלי אשד, במאמרו "שיילוק: היהודי מוונציה" שנדפס במגזין האינטרנטי "אימגו" מיום 16 באוקטובר 2008:

חוקרים רבים טענו ששייקספיר דווקא הכיר יהודים ושהשפעתם עליו ניכרת ב"סוחר מונציה". כך למשל חקר ההיסטוריון בצלאל רות את הדמיון בין מונולוגים במחזה "כטוב בעיניכם" לבין דיאלוגים של המחזאי היהודי האיטלקי יהודה סומו, בן תקופת הרנסאנס. רות קבע כי שייקספיר הצעיר היה עשוי להיפגש עם סומו כשסייר עם להקת שחקנים אנגלים באיטליה בתחילת שנות התשעים של המאה השש עשרה. ואם כך היה, הכיר שייקספיר אישית יהודי בן איטליה. החוקר שלמה יהודה שינפלד, שלמד אצל פרויד בווינה, הציע שמקור הסיפור "הסוחר מונציה" הוא דווקא במחזה עברי מאיטליה מתקופתו של יהודה סומו, שעסק בשאול ודוד. לדעתו המחזה העברי שימש כמקור למחזה אנגלי אבוד בשם "היהודי", שהוצג בלונדון ב-1579 וזה בתורו שימש כנראה כמקור לכתיבת "הסוחר מונציה". למרבית הצער לא הצליח שינפלד להשלים את מחקרו המעניין, והוא נפטר לאחר שפורסם מאמרו היחיד בנושא ב-1951 בכתב העת "אורלוגין". החוקר והפיזמונאי והביבליוגרף של שיקספיר בעברית דן אלמגור המשיך את הדיון בנושא זה והראה שיש דמיון בין נושא המחזה ועיסוקו בנושאים משפטיים לבין המחזה היחיד שנשמר בידינו מאת יהודה סומו - "צחות בדיחותא דקידושין". מחזהו של סומו מציג רב מושחת (ומולו רב ישר דרך) והוא מגיע לשיאו במשפט, בדומה ל"הסוחר מונציה". אלמגור מסיק שאם עמד מחזה יהודי עברי כלשהו לפני שייקספיר, הרי הסבירות הגבוהה ביותר היא שזהו אחד ממחזותיו האבודים של סומו, שהיה המחזאי היהודי העברי החשוב של התקופה.

ייתכן ששקספיר לא ידע אפילו שצמדי המילים "חוזה"-"חזה" או "דם"-"דמים" יוצרים בעברית לשון-נופל-על-לשון וכי השם "שֶׁלַח" פירושו "חרב", אך המחזאי היהודי שחיבר את המחזה "היהודי", ידע זאת היטב ושילב במחזהו הֶרמזים שנועדו לבני-ברית בלבד. ייתכן שמחזהו האבוד של יהודה סומו, או מחזה אחר שראה שקספיר באיטליה או שקרא את תמלילו, הוליד אצלו במחזה "הסוחר מוונציה" מדעת ושלא מדעת, שפע של משחקי מילים, שגם קהל צופים בן-זמננו מתענג עליהם ויוסיף להתענג עליהם גם בדורות הבאים.

רשימת המקורות:

• אלמגור, דן. האם ידע שקספיר עברית? ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ"ח בשבט תשנ"ג, 19 בפברואר 1993, עמ' 24.

• אבן-זהב, ארי. דמותו של שיילוק ב"הסוחר מויניציאה, ירושלים: החברה להוצאת ספרים על-יד האוניברסיטה העברית, תש"ב.

• אשד, אלי. "היהודי מונציה : התשובות היהודיות לשילוק ולסוחר מונציה של שיקספיר", בתוך: שקספיר: יצירות מקוריות בהשראת שקספיר בהשתתפות יוצרים מתחומי תרבות מגוונים, תל-אביב 2007.

• אשד, אלי. "שיילוק: היהודי מוונציה", 16.10.2008 בכתב-העת האינטרנטי "אימגו". http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2515.htm

• זר-ציון, שלי. שיילוק עולה לארץ-ישראל : "הסוחר מוונציה" לשקספיר בבימויו של לאופולד יסנר בשנת 1936. קתדרה, חוב' 110 (תשס"ד), עמ' 73 - 100.

• עוז, אברהם. שטר החידה : עיונים בסוחר מונציה, תל-אביב 1990.

• עוז, אברהם. הסוחר מוונציה: מחיר האהבה. בספרו: היצירה השקספירית (תל-אביב, תשס"ז 2006), עמ' 92 - 101.

• פוירשטין, אמיל. הסוחר מונציה. בספרו: וויליאם שקספיר : חייו ויצירותיו (תל-אביב תשי"ט 1959), עמ' 235 - 279.

• רואי, אמיליה. "מסכות כפולות: בסניו ב'הסוחר מוונציה' כגיבור נוצרי חדש", במה, חוב' 127 (תשנ"ב), עמ' 38־50.

• רות, בצלאל (ססיל). תולדות היהודים באיטליה, תל-אביב 1962.

• שינפלד, שלמה יהודה. מקור עברי ב"סוחר מוינציה". אורלוגין, כרך 2 (1951), עמ' 97 ־ 108; כרך 3 (1951), עמ' 104 ־ 111.

• שינפלד, שלמה יהודה. מקור עברי ב"הסוחר מונציה" לשקספיר (תרגום לעברית: דב סדן ואחרים), ירושלים 1976.

• שנהב, חיים. שיילוק כבן דמותו של לופז. בספרו: פרשת לופז : עלייתו ונפילתו של רופא-המלכה היהודי (ירושלים 2003), עמ' 187 ־ 194.