זיוה שמיר ושירי הילדים של נתן אלתרמן

על "תיבת הזמרה חוזרת"

פורסם: אלי אשד באתר E-mago, בתאריך 01/04/2006

תחום חקר ספרות הילדים העיוני היה עד לשנים האחרונות מעין בן חורג ובלתי מוכר של חקר הספרות הכללית. חוקרי הספרות "הרציניים" נהגו ועודם נוהגים להתייחס ליצירות שנועדו לילדים וגם לאלו בינן שנכתבו בידי סופרים מפורסמים ונחשבים כמעט בביטול, כסוג של ספרות "לא קאנונית", כדבר מה נטול כל חשיבות מעצם מהותו ובודאי לא כדבר מה שראוי כי ישקיעו בו את זמנם היקר ואת מרצם. אמנם, בשנים האחרונות ניכרים סימנים לפיהם חל שינוי ביחס זה, הן בעולם כולו והן בישראל. אולם, עדיין, ישנה הפרדה ברורה בין חוקרים המתמקדים בחקר ספרות המבוגרים ובין אותם שמקדישים את עיקר מרצם לחקר ספרות הילדים. גם הפרדה זו, מאידך, מתחילה להיטשטש. בין חלוצי המגמה הנוכחית הזו מצויה פרופסור זיוה שמיר, חוקרת ספרות בולטת שהתפרסמה במחקריה על משוררים כגון ביאליק, רטוש, אלתרמן ויל"ג. רוב ספריה עוסקים בביאליק וכוללים את עבודת הדיסרטציה "שירי ביאליק הראשונים : תיאורם, סיווגם וסימון קוים של התפתחות ותמורה בתוכם", 1980, "הצרצר משורר הגלות : על היסוד העממי בשירת ביאליק", 1986, "שירים ופזמונים גם לילדים : חקר שירת ביאליק לילדים ולנוער", 1986, "השירה מאין תימצא : ארס פואטיקה בשירת ביאליק", 1987, "מה זאת אהבה - אגדת שלושה וארבעה : צוהר לעולם הדעות האישי של ביאליק", 1991, "באין עלילה : סיפורי ביאליק במעגלותיהם", 1998, "לנתיבה הנעלם : עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק", 2000, מחקר מעניין במיוחד המהווה למעשה עבודת בילוש ספרותית אמיתית, המתחקה על עקבותיה של הציירת אירה יאן, אהובתו הסודית של המשורר הלאומי מחוץ לנישואין, שעקבות הרומן בינם טושטשו בקפידה משך שנים רבות בידי שומרי מורשתו של המשורר. על המשורר נתן אלתרמן כתבה את "עוד חוזר הניגון : שירת אלתרמן בראי המודרניזם", 1989, "על עת ועל אתר : פואטיקה ופוליטיקה בשירת אלתרמן", 1999, ועל המשורר יונתן רטוש כתבה את "להתחיל מאל"ף : שירת רטוש, מקוריות ומקורותיה", 1993. כן ערכה מספר קבצי מאמרים ובהם קובץ יוצא דופן במיוחד "מסות על תום האלף : עיונים ברומן של א.ב. יהושע, 'מסע אל תום האלף'", 1999, פרי עטם של חוקרים שונים מתחומי ההיסטוריה והספרות, חקר התרבות ואפילו הפסיכולוגיה, שניתחו את הרומן ההיסטורי מזוויות שונות בהתאם להתמחותם הפרטנית בנושא בעל הקשר, תופעה שהיא יוצאת דופן, אולי יחידה במינה, בכל הנוגע לספר חדש שאינו נמנה עם הקלאסיקה של סופרים מסוגו של עגנון.

זיוה שמיר היא יוצאת דופן בכך שהעזה לעסוק לא רק בחקר יצירותיהם למבוגרים של סופרים אלה, כמקובל, אלא שלא היססה גם לבדוק לעומק את יצירותיהם ה-"לא קאנוניות". היא עשתה זאת בכל הנוגע לשירי הילדים והיצירות העממיות של ביאליק (שאמנם נחקרו לפניה גם בידי אחרים) ואף הקדישה ספר שלם לניתוח האגדה הקלאסית לילדים אודות שלמה המלך, "אגדת שלושה וארבעה", על מגוון משמעויותיה והמחישה כי אלו יכולות להיות מובנות רק למבוגרים וכי יש בהן קשרים הדוקים לפרשת האהבה הסודית בחייו של ביאליק, אותה ניתחה בפרוטרוט בספר אחר, כאמור. כעת, בספרה החדש, "תיבת הזמרה חוזרת", ספרה השלישי אודות המשורר נתן אלתרמן, היא עושה את מה שעשתה קודם לכן לביאליק - מנתחת "ניתוח עומק" ביקורתי את שירי הילדים שלו. אלא שבניגוד לשירי ביאליק, המשורר הלאומי, שירי הילדים של אלתרמן הם תחום שהיה עד כה כמעט בגדר "ארץ לא נודעת" עבור חוקרי הספרות וחוקרי נתן אלתרמן. ניתן לאמור כי פריצת הדרך כאן היא גדולה בהרבה.

/

זיוה שמיר מראה כי, בניגוד לקו המחשבה המקובל, יש בשירי הילדים של אלתרמן המצויים ביצירתו הידועה ביותר לילדים "ספר התיבה המזמרת" הרבה יותר מן הנגלה לעין. לדעתה, מדובר בשירים המיועדים למבוגרים לא פחות מילדים, כמו כל היצירות הטובות באמת לילדים. אלה הם שירים מתוחכמים, מלאי רעיונות, שהילד לא יבין אותם במלואם. רק המבוגרים, ובראש ובראשונה המבוגרים חוקרי אלתרמן, יכולים לעמוד על מלוא משמעותם הנסתרת. לאמיתו של דבר, למחקר חלוצי זה אודות שירי אלתרמן יש חשיבות מיוחדת מאחר ולדעת שמיר אלתרמן היה אולי המשורר הראשון בשירה העברית שחומרי שיר עממיים ו"ילדיים" היו חלק בלתי נפרד מעולמו השירי. אלתרמן היה, בניגוד לקודמיו כגון ביאליק, בן הדור העברי הראשון שגדל על ספרי שירה ואגדות שנועדו במיוחד לילדים. אביו, יצחק אלתרמן ודודו ז.אריאל חיברו בעצמם שירים ואגדות מעין אלה. כתוצאה הפכו יסודות שונים מתחום אגדות העם ושירי הילדים לחומר בעל חשיבות גם בשיריו למבוגרים של אלתרמן, שירים כגון "כיפה אדומה" ו-"רועת האווזים" ואחרים, דבר שהביא עליו את קטרוגם של משוררים כגון נתן זך שלעגו לו על שימוש זה והשתמשו בכך כקרדום נוסף לתקוף אותו, במסגרת ההתקפה הידועה עליו בסוף שנות החמישים, שהביאה להורדתו ממעמדו כ"מלך השירה העברית". אך לדעת זיוה שמיר אלה מבטאים רעיונות חשובים ביותר במכלול יצירתו. שמיר אינה רואה כל סיבה ללעוג לאלתרמן על שימוש זה.

נהפוך הוא, לדעתה ניסה אלתרמן להעביר בשיריו לילדים אודות דמויות מסוגן של ספני שלמה המלך ו"אנשי העלייה השנייה" מעין שיעור ברעיונות נשגבים וציוניים של התיישבות, עבודה, ושאר רעיונות נשגבים ששוב לא היה מקובל להעביר אותם כמסרים בספרות המבוגרים בתקופה בה כתב, מאחר ונתפסו כמיושנים בידי המשוררים הבולטים בביקורת של אותה התקופה, ובראשם אותו נתן זך, שראה ביצירות מעין אלו מליצות ריקות. זיוה שמיר מראה כי גם ביצירתו של אלתרמן לילדים בולטים יסודות שהיו בעלי השפע המכרעת ביצירתו למבוגרים, בדומה ליסוד החוזר, המבוסס על סיפורו התנ"כי של יוסף שהתעלה אל מעל לאחיו, למשל בשיר על החיריקהזעיר המתעלה אל מעל כל שאר האותיות,יסוד המשורר ואיש הרוח הנודד, בשירים כמו "מסעות בנימין מטודלה", ויסוד איש הספר שהוא גם איש החרב, כמו בשיר אודות המשורר שמואל הנגיד והמסר המובלע בשיר, לפיו אם יש יסוד להתפעל מהישגים בשדה הקרב הרי שיש להתפעל הרבה יותר מהישגים בשדה הרוח, הכתיבה והשפה העברית, שהם למעשה היוצרים את העולם בו אנו חיים. נקודה מעניינת במיוחד היא תגליתה של שמיר, לפיה אלתרמן הרבה לכלול בספרו זה לילדים דיונים ספרותיים מתוחכמים במיוחד שספק רב אם אפשר היה לצפות מהילדים הקוראים של אז (שלא לדבר על ימינו אנו) שיבינו אותם. למשל, בשיר התנ"כי "ספני שלמה המלך", שם יש חשיבות רבה לגרסאות הניקוד השונות בשיר לשם העיר "עציון גבר". לדעתה השימוש ביסודות אלה נבע מרצונו של המשורר להפגין להטוטנות לשונית אך גם על מנת לרמוז לקוראים הצעירים (והמבוגרים) על החשיבות שבכל מילה, כל אות וכל תו ניקוד, שכל שינוי בהם יכול לברוא עולם ולהחריבו.

בדומה לאופן בו אין לנסות ולהבין את שיריו של אלתרמן כפשוטם, נראה כי גם את ספרה של שמיר אין להבין כפשוטו, כמחקר אודות שירי הילדים של אלתרמן, אלא כחלק מן המאבק העיוני המתנהל בינה ובין חוקרי ביאליק ואלתרמן השונים ובאופן פרטני בינה ובין פרופסור דן מירון, התוקף בספריו את המשוררים האלה בשל דעות פוליטיות ותרבותיות "ימניות, ציוניות, אנטי גלותיות" שאינן מקובלות עליו אידיאולוגית כיום. כמה קטעים בספרה של שמיר נראים כתשובות ישירות לטענות שונות של מירון, אם כי ספק רב אם הרוב המוחלט ואף הרוב העיוני של קוראי הספר, יהיו מודעים לכך. זהו ספר המספק מידע רב ומקיף, בו בוחנת שמיר תחום שחוקרי אלתרמן כמעט ולא נגעו בו, הספרות ה"לא קנונית" של אלתרמן, ששמיר מדגימה כי הינו בעל חשיבות גדולה פי כמה מכפי שהונח עד כה. יש לקוות שהיא ייסדה כאן תחום חדש במחקר, אותו ימשיכו אחרים ושהיא תצמצם את הנתק הקיים כיום בין חוקרי ספרות הילדים והמבוגרים בהמחשתה כי, במקרים מסוימים לפחות, ההבדלים אינם גדולים כפי שנהוג היה לחשוב. שמיר מספקת שירות נוסף לקורא בכך שהיא מספקת את הטקסטים של השירים והפואמות השונות של אלתרמן, אותם היא מנתחת, ובכך מאפשרת לקוראים אף הנאה משיריו של אלתרמן, שלא נס ליחם עד עצם היום הזה, כפי שמראות המהדורות החדשות והמגוונות של אוספי שיריו.