חַי אָנִי! אִם נִקְרָא לַמָּוֶת חַיִּים

לרגל יום ה-24 במארס שבּוֹ הכריז רוברט קוך על גילוי חיידק השחפת

 על שירי החולי של המשוררים מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) ורחל

מחלת השחפת, שנקראה פעם גם בשם "המוות הלבן", הייתה נפוצה ומסוכנת מן המשוער, וחרף התקדמות הפרמקולוגיה ודעיכת המחלה במאה ה-20, היא עדיין גובה קרבנות לא מעטים גם במאה ה-21 עקב תמורות סוציו-אקונומיות המתחוללות ברחבי העולם. במאה התשע-עשרה היא נטלה את חייהם של מיליונים רבים, וגם כיום – 143 שנים לאחר שגילה רוברט קוך את חיידק השחפת וכמאה שנים לאחר המצאת התרופות האנטיביוטיות הראשונות – ארגון הבריאות הבינלאומי מעריך שכרבע (!) מתושבי העולם הם נַשָֹּאים של שחפת רדומה.

אמנם כיום המחלה אופיינית לשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות, אך במאה התשע-עשרה היא לא פסחה על אישים מפורסמים, עשירים כעניים, שאָבדם הוא אָבדן לעמם ולאנושות כולה. אלמלא מתו בטרם-עת היו האישים הללו יכולים להעשיר את האנושות ביצירות רבות בכל תחומי האמנות ובתובנות מקוריות בתחומי ההגות והמדע. נמנה רק אחדים משמות הסופרים החשובים שהשחפת נטלה את חייהם בטרם-עת:

מולייר (1622 – 1673)

אלכסנדר פופ (1688 – 1744)

פרידריך שילר (1759 – 1805)

ג'יין אוסטין (1775 – 1817)

ג'ון קיטס (1795 – 1921),

אמילי ברונטה (1818 – 1848)

אן ברונטה (1820 – 1849)

אפילו אנטון צ'כוב (1860 – 1904) רופא במקצועו, לא ניצַל מציפורניו של "המוות הלבן".

ואם נוסיף לרשימה את המלחין פרדריק שופן (1810 – 1849) ואת הצייר אמדאו מודיליאני (1884 – 1920), תתברר חומרת הפגיעה של המחלה הנפוצה הזאת בתרבות המערב; וגם בספרות העברית פגעה השחפת בסופרים לא מעטים שנולדו במזרח אירופה ומתו בדמי ימיהם: מיכה-יוסף לבנזון (1828 – 1852), מרדכי-צבי מאנה (1859 – 1886), אירה יאן (1964 – 1919), מרדכי-זאב פיארברג (1874 – 1899), רחל בלובשטיין (1890 – 1931), ועוד רבים וטובים.

"בֶּן חֲלוֹף הַמְּשׁוֹרֵר, אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר" כתב אלתרמן הצעיר בעקבות היינה בטורו "שחרורה של לורליי". הוא אכן ביקש להאמין שהאמנות היא נצחית וכי המנגינה לעולם נשארת. ואכן, אפילו סופרים כמו מיכ"ל או מאנה שמתו בדמי-ימיהם, בשנות העשרים לחייהם, השאירו אחריהם יצירות בנות-אלמוות. על הסופרים העבריים הללו נוסיף גם את שמותיהם של אנשי-שם מתולדות עם-ישראל, כגון ברוך שפינוזה (1632 – 1677), נחמן מברסלב (1772 – 1810), אליעזר בן יהודה (1858 – 1922) ופרנץ קפקא (1883 – 1924).

*

גם למיכה-יוסף לבנזון (מיכ"ל) וגם לרחל בלובשטיין ("רחל המשוררת"), שמחלת השחפת קטפה אותם בדמי-ימיהם, נודע בתולדות הספרות העברית מקום חשוב כסנוניות שבישרו את בואה של תקופה חדשה. מיכ"ל היה הראשון בין משוררי תקופת ההשכלה, שבישׂר את הליריקה של "תקופת התחייה", בהכניסו לשירה העברית את תכניהָ וצורותיהָ של השירה הרומנטית. למשורר כדוגמת ביאליק לא היו בשירה העברית בתחום השיר הלירי הקצר תקדימים ראויים לשמם ומודלים ראויים לחיקוי, פרט לשני שירים קצרים של מיכ"ל – "חג האביב" ו-"דליה נידחת" – שהקדימו את זמנם בשני דורות. את שיריהם הליריים של משוררי דור חיבת ציון לא העריך ביאליק, כידוע, ופסח עליהם כשלימד את תולדות השירה העברית לתלמידיו באודסה. מיכ"ל ויל"ג היו בעיניו "יוצרי הנוסח" של השירה החדשה, ומנדלי מוכר-ספרים – "יוצר הנוסח" בתחומי הסיפורת. רחל הייתה המשוררת המודרנית הראשונה בתולדות עם ישראל (רחל מורפורגו שחיברה במאה התשע-עשרה שירי-הזדמנות, או שרה שפירא שהתפרסמה בזכות שיר אחד בלבד, אינן ראויות לדעתי להיחשב ציוּן-דרך בתולדות השירה העברית).

כל אחד משני המשוררים פורצי-הדרך הללו – מיכ"ל ורחל –התייסר ממחלת השחפת, שקיצרה את חייו, אך המחלה גם הזינה את כתיבתם והעניקה לה גוון מיוחד של תוגה ודאגה, השונה מן המקובל אצל המשוררים בני-דורם. מיכ"ל נטש את הדיסקורסיביוּת של השירה העברית בתקופת ההשכלה, לרבות שירתו של אביו אד"ם הכהן, לטובת שירה דרָמָטית, הממחיזה קונפליקט אנושי עַז המתחולל בנפשהּ של דמות הֶרואית, הנקלעת בין המְצָרים והיא מתקשה להכריע בין האפשרויות הפָטָליוֹת שהועידה לה המציאוּת המרה, בחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיִצרי".

וכך, בצד שירים ליריים קצרים, חיבר מיכ"ל פואמות דרמטיות אחדות, שבמרכזן דמויות מן המקרא ומתולדות עם-ישראל, שלבטיהן משקפים את לבטיו של האדם המודרני ואת חייו של מיכ"ל עצמו. כך, למשל, במרכז צמד הפואמות "שלמה" ו-"קוהלת", שבמרכזו סיפור-חייו של המלך שלמה בנעוריו ובזקנתו, מתואר במשתמע מיכ"ל, שהיה "בן-מלך" (אד"ם הכהן אביו נחשב מלך המשוררים בדורו), וגם היה צעיר וזקֵן בעת ובעונה אחת (צעיר לפי גילו, אך גם אדם היודע שהוא עומד מול המוות הקרֵב ובא).

בשירתו נכללו לראשונה בשירה העברית תיאורים מרומזים של אהבה ארוטית, שספק אם מיכ"ל יכול היה לִזכּות בה מחמת מחלתו. ראוי לזכור ולהזכיר כי הספרות העברית שימרה דפוסי חשיבה פּוּריטניים למדי בכל הנוגע ליחסים ש"בֵּינוֹ לבֵינהּ": מיכ"ל, בהגיעו בפואמה "שלֹמה" לרגע שבּוֹ שלֹמה והשולמית מתרפקים איש על רעותו בסערת רגשות עזה, הוריד את המסך מעל הסצנה האֶרוטית, "כיבה את האור" מעל יצועם של האוהבים, וקרא: "שִׁית כַּלַּיִל צִלְּךָ, עֵץ הַתַּפּוּחַ! / הַכּוֹכָבִים, רֶגַע קַל אַל תָּאִירוּ. / וּלְבוֹשׁ נָא קַדְרוּת, אוֹר סַהַר זָרוּחַ; / אַל נָא אֶת הָאַהֲבָה אַל נָא תָּעִירוּ". במקביל, כשהגיע יל"ג בפואמה "קוצו של יוּד" לסצֵנת הנשיקה של שני האוהבים הבוגרים, פאבּי ובת-שוע, הוריד אף הוא את המסך על האוהבים והִפציר בנשים להתרחק מחור המנעול. מיכ"ל הקדים אפוא את זמנו בתחום זה, שביטא יותר מכול את המעבר מן העולם הפטריארכלי היָשָׁן לעולם החדש שבּוֹ האדם בן חורין לגורלו ובוחר את בן או בת זוגו כראוּת עיניו.

אך הוא עצמו לא ידע אהבה מהי, וקונן על כך בשירו הנפלא "חג האביב", המעמת את היצרים הגואים באדם צעיר עם בוא האביב, ואת המחלה הארורה הרודפת אותו כרעיה רעה ותובענית שאינה מרפה ממנו אפילו לרגע ("אַךְ לָרִיק אָרוּצָה - רַעְיָה אֲיֻמָּה…/ תִּשְׁמֹר צַעֲדִי הָהּ! אַחֲרַי הִיא הוֹלֶכֶת - [...] פָּנֶיהָ הַשְּׁאוֹל, רֵיחָהּ רֵיחַ קֶבֶר…"):

חג האביב

נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, הַיּוֹם יָפוּחַ,

כָּל רַחֲבֵי הָעִיר הַצְּלָלִים בָּלָעוּ,

וּבִשְׁפְּרֶה הַיּוּבַל שֶׁמֶשׁ יָשׁוּחַ –

אַךְ לִקְצוֹת עָבִים עִקְּבוֹתָיו נוֹדָעוּ!

וּבֶרְלִין הָעִיר הוֹמִיָּה צוֹלַחַת,

כִּי חַג לָהּ הַיּוֹם, חַג פֶּסַח, חַג אָבִיב!

וּכְמַדָּה הִיא תִלְבַּשׁ גִּילָה וָנַחַת,

וּבְחוּצוֹתֶיהָ אַךְ צָהֳלָה מִסָּבִיב!

מַשְׁמִים אֵשֵׁב בֵּיתִי, אָנוּשׁ עַל שִּבְרִי,

עַל נַחְלָה מַכָּתִי רוּחִי נֶעְכֶּרֶת –

הָהּ, בִּדְמִי יָמַי יִהְיֶה לִבִּי קִבְרִי

וִיגוֹן נִשְׁמָתִי בּוֹ כָּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת!

הָהּ, וּדְמָעוֹת לֹא עוֹד עֵינַי תִּנְהַרְנָה,

וּכְבָר נַהֲרֵי נַחֲלֵי דִמְעָה נָבָעוּ,

לֹא עוֹד מִקִּרְבִּי אֲנָחוֹת תִּסְעַרְנָה

וּכְבָר רֹב אֲנָחוֹת לִבִּי קָרָעוּ.

שֶׁקֶט-תֹּהוּ בִּי וּמְנוּחַת הַקְּבָרוֹת

כַּיַּעַר אַחֲרֵי הִתְחוֹלֵל בּוֹ רוּחַ,

כַּצִּי אַחֲרֵי נֻפַּץ אֶל יָם הַסְּעָרוֹת –

אוֹיָה! כִּי כֵן גַּם לִבִּי בִּי יָנוּחַ!

הִנְנִי חָי, אַךְ עָיְפָה נַפְשִׁי לַמָּוֶת!

חַי אָנִי! אִם נִקְרָא לַמָּוֶת חַיִּים…

אִם עֶלֶם נוֹשֵׂא כָּל עָקַת צַלְמָוֶת

עוֹד חַי יִקָּרֵא תַּחַת הַשָּׁמַיִם!

חַי הָהּ עוֹדֶנִּי, כִּי לַגְדִּיל הַשֶּׁבֶר

עוֹד אַהֲבַת הַחַיִּים בָּנוּ תָנוּחַ.

הוֹי מַה נּוֹרָא הוּא לָשִׂישׂ אֱלֵי קֶבֶר

עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶשׁ וָרוּחַ.

אֲרוּרָה אַהֲבַת-הַחַיִּים לָנֶצַח!

בִּמְצוּקוֹת כָּל גֶּבֶר הִיא הַנּוֹרָאָה.

הִיא תִכְלָא יָדַי בָּעֲצָמוֹת שִׁית רֶצַח,

וּמַדּוּחֵי תִקְווֹת-שָׁוְא הִיא נִבָּאָה! –

              *

קוֹל צָהֳלַת עָם שָׁם בַּחוּצוֹת יָרִיעַ,

וּכְבָר אוֹר הַגַּז בָּרְחוֹבוֹת זָרוּחַ;

אֶעֶזְבָה-נָא בֵיתִי, אֵצֵאָה אַרְגִּיעַ,

הָהּ, אוּלַי רֶגַע גַּם עָצְבִּי יָנוּחַ!

וּכְבָר עֲלָמוֹת יָפוֹת שָׁם נָהָרוּ,

הָהּ, אַךְ גִּילַת רַנֵּן עַל כָּל אַפָּיִם;

בֵּין מַרְאוֹת הוֹד אֵלֶּה פָּנַי קָדָרוּ,

כֶּעָנָן יִשְׁכּוֹן בֵּין כּוֹכְבֵי שָׁמָיִם!

וִיפֵה-פִיּוֹת עֲלָמוֹת עוֹטוֹת שָׁנִים

לַשָּׁוְא עֵינֵיהֶן תָּפֵקְנָה אֲהָבִים;

הָהּ, חָלְפָה חֶמְדַּת יָמַי, עֵת עֲדָנִים,

עֵת לִיפִי-הוֹד נַפְשִׁי שָׁרָה עֲגָבִים!

בִּיפִי עֵינְכֶן לֹא עוֹד אֶחֱזֶה שָׁמַיִם

גַּם קוֹלְכֶן כִּי עָרֵב אָזְנִי לֹא תָבֶן -

הָהּ! לָטֹרַח לִי כָּל נֹעַם הַחַיִּים

כִּי לִבִּי בִי חָלַל וַיְהִי לָאָבֶן!!

גַּם אַהֲבַת חַנָּה יָפָתִי הָאַחַת

מִלֵּב קָרַעְתִּי עֹז אַהֲבָה כַּמָּוֶת!

מַה לָּהּ אֶל לִבִּי? שָׁם עָרוּךְ הַשַּׁחַת!

אוֹר חַיִּים הֲיִשְׁכֹּן בִּמְקוֹם צַלְמָוֶת??

בֵּין מִצְהֲלוֹת הָמוֹן חוֹגֵג שָׂמֵחַ

קוֹדֵר הָלַכְתִּי וָאָחִישׁ הַפַּעַם!

הוֹי! הֵן מִיגוֹנִי אָנֹכִי בוֹרֵחַ

מִכֹּבֶד תּוּגָה מִנֵּטֶל הַזַּעַם!

אֶת רֶכֶב הַבַּרְזֶל רֶגַע עָבַרְתִּי

אֶת בֵּית הַזִּמְרָה, גַּם הֵיכַל הַמֶּלֶךְ;

עַד קַצְוֵי־בֶרְלִין נֶהֱדַפְתִּי, נִנְעַרְתִּי

בֵּין רִבְבוֹת־עָם נוֹדֵד אֲנִי וָהֵלֶךְ!

אַךְ לָרִיק אָרוּצָה - רַעְיָה אֲיֻמָּה…

תִּשְׁמֹר צַעֲדִי הָהּ! אַחֲרַי הִיא הוֹלֶכֶת -

עַד בִּלְעִי רֻקִּי לֹא תֶרֶף הַזְּעוּמָה

וּבְיָד נַעֲרָצָה בִּימִינִי תּוֹמֶכֶת!!

וּמְגוּרוֹת צַלְמָוֶת אִתָּהּ הֵם בָּאִים

פָּנֶיהָ הַשְּׁאוֹל, רֵיחָהּ רֵיחַ קֶבֶר…

שֻׁפּוּ עַצְמוֹתֶיהָ - וּכְמוֹ הָרְפָאִים -

וּלְחַיַּי תֹּאמַר: אֵין תִּקְוָה וָשֶׂבֶר!!

וּבְאִבֵּי יָמַי בִּי תָּפְתֶּה עָרָכָה

הִיא חִבְּלָה רוּחִי, לָהּ לִבִּי מוֹרָשָׁה –

וּבְכוֹס עֲלוּמַי - הָהּ! לַעֲנָה מָסָכָה…

מַחֲלָתִי הִיא!! - הָהּ, מַחֲלָה מִשְּׁאוֹל קָשָׁה!!

אַחֲרֶיהָ מָוֶת יִתְהַלֵּךְ כָּרֵעַ

הוֹי אֵחַר לֶכְתּוֹ, יִצְעַד בַּעֲצַלְתַּיִם!

שַׁוְעִי לֹא יַאֲזִין, קוֹלִי בַּל שׁוֹמֵעַ

אָרוּר הַמָּוֶת! אֲרוּרִים הַחַיִּים!!

(חוהמ"פ תר"י ברלין)

"חג האביב" הוא גם השיר האוּרבּני הראשון בליריקה העברית וגם אחד משירי החולי המזעזעים ביותר שנכתבו בעברית. אדם צעיר, שנפשו כמהה לאהבה, מסתובב יחידי בעיר הגדולה החוגגת את בוא האביב, ביָדעו שסופו קרֵב ובא. האנשת המחלה בדמות אישה רעה היא אחד התיאורים הלא-נשכחים בשירה העברית. האני-הדובר, בן-דמותו של מיכ"ל המשורר, מספר על הפּרֵדה מאהובתו חנה, שאותה עזב לבל תאבּד את חייה במחיצת גבר המוּעד-לקבר. מזעזעים עוד יותר הם מכתביו של מיכ"ל לידידיו שניאור זק"ש, קלמן שולמן וזאב הכהן קפלן, שבהם הוא רואה בחזון את יום מותו וקבורתו.

*

מיכ"ל ורחל לא הגיעו מרובע דלת העם. אדרבה, אד"ם הכהן, אבי מיכ"ל, היה חלפן אמיד שהתפרנס גם מבית המדרש לרבנים בווילנה ואף הקים בעירו בית-כנסת מיוחד לו ולחבריו המשכילים. רחל הייתה בתו של איסר-ליב בלובשטיין, קנטוניסט משוחרר, שקיבל משלטונות היתר מיוחד לשבת מחוץ ל"תחום המושב". בעולם המעשה גילה הלוחם המשוחרר יָזמה ותעוזה בלתי מצויים, וראה ברכה בעמלו. הוא העז לשלוח יד בעסקים בין-לאומיים, עסק בסחר פרוות, זהב ויהלומים, החזיק בית-ראינוע במקום מגוריו – פולטבה שבאוקראינה – והעניק למשפחתו ברוכת הילדים חיי שפע ורווחה.

הידבקותה של רחל במחלה הייתה פרי נסיבות-הגורל בעת מלחמה. בעידודה של חנה מייזל-שוחט, מורתה לחקלאות ומייסדת "חוות העֲלמות" שהוקמה לחוף הכינרת, נסעה רחל ערב מלחמת העולם לטולוז שבצרפת ללמוד אגרונומיה. החלוצה הארץ-ישראלית, שכבר הספיקה לקנות ידיעות לא מעטות בעבודתה בחיפה, בסג'רה ובחווה החקלאית שבחצר כינרת, גמאה בכוחות עצמה מרחקים, נסעה מביתה לארץ-ישראל ומשם לצרפת, וסיימה את לימודיה באותם תחומים שנועדו עד אז לגברים בלבד,אגב ויתור על תכניתה המקורית להשתלם באקדמיה לאמנות.

ימי המלחמה והמהפכה הפכו את הקערה על פיה: בארץ-ישראל העות'מאנית סוּוגו נתיני רוסיה כנתיניה של ארץ אויב, וגורשו מהארץ למצרים – למחנה פליטים באלכסנדריה. בשל הנסיבות החדשות, נבצר מרחל לחזור ארצה, וגם בצרפת לא התירו לה להישאר, והיא נאלצה לנסוע אחר גמר לימודיה לרוסיה, ולמצוא שם את קיומה בכוחות עצמה, בלא משפחה תומכת וללא עוגן כלשהו. בימי המלחמה, איבד אביה חלק ניכּר מהונו ומנכסיו, ועלה ארצה עם אשתו השלישית, שחסה על הכספים שנותרו לבעלה והתנכרה לילדיו היתומים מאמם.

הגם שבכיסה של רחל כבר הייתה מונחת תעודה אקדמית במקצוע חיוני ונדרש, ימי המלחמה לא אִפשרו לה לחפש מקום עבודה במקצועה החדש, והיא נאלצה למצוא את פרנסתה בדוחק כמטפלת במעון לילדים. היא טיפלה בילדי הפליטים וביתומי המלחמה, בהם חולי שחפת, ותקופה זו היא שחרצה את גורלה והפכה אותה מנערה מחוזרת ונחשקת לאישה בודדה המיטלטלת בין ייאוש לבין אותו קורטוב של אושר שהעניקה לה שירתה. היא הייתה נַשָֹׂאית של המחלה עקב מחלתה של אמהּ סופיה, וההידבקות במעון הילדים גרמה למחלה הרדומה להתפתח לכדי שחפת פעילה. בבדידותה הפכה רחל את כתיבת השירים מעיסוק צדדי ואקראי, כעין תחביב לעת-מצוא, לעיסוק המרכזי של חייה –לעניין שמילא את כל עולמה ונתן טעם לחייה הקשים והעריריים.

באחד משיריה המוקדמים משנותיה הראשונות בארץ בטרם יצאה ללימודים בצרפת – "הן יצאנו בסך" – כתבה רחל על מכות הגורל שניחתו בזו אחר זו עליה ועל חבריה, שיצאו להגשים את רעיון היישוב:

וּבָזֶה אַחַר זֶה

עָיְפוּ, כָּשְלוּ, כָּרְעוּ בַּדְּרָכִים:

וּבָזֶה אַחַר זֶה

נִפְרְדוּ מֵעָלַי לִנְצָחִים.

רחל סיפרה כאן בסגנון לקוני על האסונות שפקדו את ידידיה ומיודעיה, אנשי העלייה השנייה. שרה שמוקלר, אהובתו של ברל כצנלסון, מתה ממחלת הקדחת; שושנה כוגן, שברל השווה אותה לז'אן דארק, התאבדה בטרם מלאו לה עשרים שנה; יוסף זלצמן, שאהב את רחל, נרצח בידי פורעים ערביים. רבים חלו במחלות חשוכות מרפא, שקלו התאבדות, ואכן לא פעם טרפו את נפשם בכפם. לא במקרה מסתיימים שניים משירי רחל באִזכורו של מכתב אחרון המלבין על שולחנו של החלוץ הצעיר (ראו בשיריה "יגורתי פן יילך גם הוא מאיתנו" ו"כי ליטוף אחים שאלתי ממך") מבלי לפרש אם זהו מכתב פרֵדה של צעיר שביקש בייאושו לעזוב את רֵעיו ואת רעיון הקבוצה, או מכתב אחרון של פרֵדה מהחיים מחמת החולי והדוויי.

בשירה "בלילה בא המבשר" שפורסם לפני מאה שנים (הדים, כרך ג, חוב' ו, שבט תרפ"ה, עמ' 42 – 43), תיארה רחל את המפגש עם מי שהגיע לבשר לה שעליה לעזוב את הקבוצה כמפגש עם מלאך המוות:

/

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,

בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר,

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן:

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶה

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

תיאור העצמות הבולטות של המבשר ("בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר,/ עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו") והשימוש בתחבולת ההאנשה מזכירים את שיר החולי של מיכ"ל "חג האביב" שהובא לעיל ("שֻׁפּוּ עַצְמוֹתֶיהָ - וּכְמוֹ הָרְפָאִים"). ובשירה להקיץ בבית-החולים בבוקר השכם", תיארה רחל את שִׁנֵּי הייאוש המתחילים לכרסם בה, וניכרת קנאתה באלה ששפר גורלם ולא נדבקו במחלת השחפת:

לְהָקִיץ בְּבֵית-הַחוֹלִים בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם

לִקְרַאת יוֹם טָפֵל, וְלָחוּשׁ:

נִנְעָצוֹת בִּבְשַׂר לְבָבֵךְ, הִנָּעֵץ וְכַרְסֵם,

שִׁנֵּי-יֵאוּשׁ:

בְּנִקְבֵי רְגָעִים חוּט חַיִּים הָרָקוּב

לְהַשְׁחִיל בְּיָד חַלָּשָׁה

שׁוּב וְשׁוּב –

מַה יֵּדַע הַבָּרִיא מִשָּׁעָה הַזֹאת הַקָּשָׁה?

בְּבֵית-הַחוֹלִים אַךְ מַחְשִׁיךְ הַיּוֹם

וּכְבָר הַלַּיְלָה מֻשְׁלָט;

אַחֲרָיו יִצְנְחוּ יָבוֹאוּ בַּלָּאט

הַפִּיּוּס הַגָּדוֹל, הַשָּׁלוֹם;

קוֹל צַעֲדֵי הָרוֹפֵא בַּפְּרוֹזְדוֹר יִשָּׁמַע,

וְנָגְעָה בְּיָדֵךְ רַכּוֹת

יַד-נֶחָמָה.

מַה יֵּדַע הַבָּרִיא מִשָּׁעָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת?

ובשיר "הנה, הנהו הדוויי" היא מותחת קו של אנלוגיה בין מצב בריאותה ההולך ומידרדר לבין בדידותה וערירותה. אפילו החולים אינם מחפשים איש את קרבת אחיו:

הִנֵּה הִנֵּהוּ הַדְּוָי! הִנּוֹ חָשׂוּף עַל יָדְךָ,

קָרוֹב עַד כְּדֵי לְמַשֵּׁשׁ, נוֹרָא עַד כְּדֵי לְהַרְעִישׁ.

וְלָמָּה קַר הַמַּבָּט, לָמָּה הַלֵּב אָדִישׁ,

לָמָּה בְּצַעַר הָאָח לֹא יֵחַד צַעַרְךָ?

לֹא אָח דֹּוֶה לְדֹוֶה! רָפֶה סֵבֶל נָכְרִי

מֵעַנּוֹת הַסּוֹבֵל עַד-מָה, מֵהֲנִיעֵהוּ לָנוּד –

כָּכָה בְּאֹרַח חַיָּיו עוֹבֵר הָאָדָם גַּלְמוּד,

כָּכָה בְּבוֹא יוֹמוֹ הוּא מוּטָל עֲרִירִי, עֲרִירִי – –

ובשיר "בלילות לא-שנת" היא מגלה על לבטיה: להמשיך על אף הכאב, או לקפד במו-ידיה את פתיל חייה:

מַה לֵּאֶה הַלֵּב בְּלֵילוֹת לֹא-שְׁנָת,

בְּלֵילוֹת לֹא-שְׁנָת מַה כָּבֵד הָעֹל.

הַאֶשְׁלַח יָדִי לְנַתֵּק הַחוּט,

לְנַתֵּק הַחוּט וְלַחְדֹּל?

אַךְ הַבֹּקֶר אוֹר; בְּכָנָף זַכָּה

עַל חַלּוֹן חַדְרִי הוּא דוֹפֵק בַּלָּאט.

לֹא אֶשְׁלַח הַיָּד לְנַתֵּק הַחוּט.

עוֹד מְעַט לִבִּי, עוֹד מְעָט!

שירים קורעי-לב אלה – ממיכ"ל ועד רחל – הם גם שירים קרועי-ניגודים הנעים במוֹדוּלציות מהירות בין קוטבי הגאווה והענווה, מחשבת-הגדלוּת ורגשי הנחיתות. שני המשוררים – מיכ"ל שחיבּר את שיריו באמצע המאה התשע-עשרה ורחל שחיברה את עיקר שיריה כשלושה דורות אחריו, בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים – היו "בני מלכים" שנפלו מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא. שניהם היו חדורים בהכרת ערך-עצמם, אך לא פסקו לבחון – הן את דמותם הן את יצירתם – בביקורת עצמית מתמדת ובאמות-מידה מחמירות.

דומה שאצל מיכ"ל רגשי העליונות ורגשי הנחיתוּת היו עזים ועמוקים מאלה העולים ובוקעים מיצירת רחל. רחל הייתה בראשית דרכה, לפני שנדבקה במחלת השחפת, נערה יפה ומחוּזרת, שנהנתה מ"גב" כלכלי איתן בדמות אב עשיר שכִּלכֵּל את ילדיו ודאג לכל מחסורם. גם מיכ"ל גדל כמוה בתחושה של חוסן כלכלי, מוקף הורים אוהבים ובני משפחה תומכים, אך לעומתה לא ידע כמדומה אהבה בחייו הקצרים וידועי החולי. לפעמים הפגינה רחל אֶגוֹ מחוּק ומטושטש, והִציגה את מחדליה ולא את הישגיה ההֶרואיים. תחושת השוויוניות העולה מיצירותיה תאמה את השקפתה הפוליטית, ועמדה בניגוד בולט לתחושת האֶליטיזם האריסטוקרטי שקינן בה במקביל.

שני המשוררים הגדולים, אך האומללים הללו – מיכ"ל ורחל – הציבו ציוּן-דרך חשוב בתולדות השירה העברית, שנגדע מחמת מחלתם הארורה שעדיין לא נמצא לה מרפא בזמנם. אלמלא נקטעו חייהם בטרם-עת, יש להניח שהם היו מרחיבים ומעמיקים את המהלך שאותו התחילו, ומצעידים את התרבות העברית לנתיבים שעדיין לא נגלו בה.