חֲפָצִים
לרגל חגיגת הקניות "Black Friday"
על תופעת אגירתם של חפצים בספרות ואצל יוצריה
פורסם: הארץ, 26/11/24
את חגיגת הקניות המכוּנה בשם "Black Friday" חוגגים בכל שנה ביום השישי האחרון של חודש נובמבר (השנה הוא חל ביום 29.11.2024). ביום זה מתחילות הקניות לקראת חג-המולד ("כריסטמס"), ולרגל מבצעי ההנחות החנויות הומות אדם. בארצות-הברית נמשך חג-הקניות הזה עד סיומו של סוף-השבוע שאחרי ה-"Black Friday", בו מעודדים המשווקים את המשך קדחת הקניות ברשת, ומכאן שמו של סוף החג: "Cyber Monday".
החג כולו נעוץ וכרוך בקפיטליזם האמריקני במירעו: תחילתו בשנת 1868, שבָּהּ ניסו שני אילי הון אמריקנים לרקום יחדיו תחבולה שתגרום לזינוקו של מחיר הזהב בשוקי ההון, ולפיכך אילצו את נשיא ארצות-הברית למכור מטילי זהב ולהציף את השוק בזהב זול (ההצף המאולץ גרם כמובן לנזק כלכלי אדיר-ממדים). שמו "השחור" של יום הקניות המפורסם נקבע גם מסיבה נוספת: כך כינוהו השוטרים האמריקנים שנאלצו להתמודד עם קהל עצום שצבא על חנויות הכלבו כדי לקנות מתנות לחג (ביום זה רבּו התלונות על מעשי גנבה והונאה).
גם כיום, לאחר שהמושג "Black Friday" נעשה מושג גלובלי ואיבד את הקונוטציות השליליות שלו, הוא עדיין משמש שם-נרדף לשורה של תחבולות פיתוי המעודדות את הציבור לצריכת יתר, ללא הפעלת שיקול דעת ומחשבה תחילה. במו-עיניי ראיתי איך קהל רב ועצום מצפה בקוצר-רוח לפתיחת השערים של חנות הכלבו האנגלית סלפריג'ס ברחוב אוקספורד הלונדוני, כדי לקנות בהנחה תיקי-יד יוקרתיים שמחירו הנקוב של כל אחד מהם הוא אלף פאונד לכל הפחות. תגובותיהם הנלהבות והקדחתניות של הלקוחות העידו כי ההנחה המצפה להם בקופה חשובה להם לא פחות מן החפץ עצמו.
*
לא אחת מתפתה האדם לקנות חפצים שעתידים לשכב למעצבה בארונו, ובבוא יומם ישליכו אותם יורשיו ככלי אין חפץ בו. מדוע מתפתים אנשים כה רבים שאינם פתאים כל עיקר לחפש "מציאוֹת" בחנויות הכלבו ובשווקים, ולהקיף את עצמם בחפצים, עד שניתן להגדיר לפעמים את הרגליהם כ"אגרנות אובססיבית"? במאמרה "על אהבתם לחפצים" ("הארץ" מיום 2.9.24), סיפרה הסופרת רות אלמוג על הסופר בנימין תמוז, שהיה עורך המוסף לספרות בעיתון "הארץ" (רות אלמוג שימשה כסגניתו):
נתן זך שוחח כל הערב עם בנימין תמוז על חפצים, על חיפושיהם ומציאותיהם בשוקי פשפשים שונים, בארץ, בפאריס ובלונדון. אהרן ואני היינו מודרים מהשיחה כי לא התעניינו בכך ולא הסתובבנו בשוקי פשפשים. רק כשאהרן נזקק למקטורן או לחליפה היה הולך לשוק הפשפשים, ושם גם קנה את הז'קט היפה שעליו אמר תמיד שירש מהשחקן קלארק גייבל. עבדנו קשה והיינו עניים. בסוף נמאס עליי נושא השיחה ואזרתי אומץ ואמרתי "מי שכל-כך אוהב חפצים אינו אוהב בני אדם". אני עומדת מאחורי המשפט הזה עד היום. אני חושבת שאנשים מקיפים את עצמם בחפצים כדי שיחצצו בינם לבין החיים, מעין חומת מגן. איני זוכרת את תגובתם. הם בוודאי לא סלחו לי על כך. בדרך חזרה הביתה עצר נתן זך והקיא בגומה של עץ. זה היה ברחוב שלמה המלך, לא רחוק מקפה "נאוה" שבו ישב יונתן רטוש דרך קבע.
דרך הרוח מי ידע? בדיוק ביום שבו פרסמה רות אלמוג את הזיכרון הזה, שלח אליי עמיתי פרופ' אבידב ליפסקר את פענוחו למחברת השירים "רכבת לילה לחיפה" מאת יעקב אורלנד, שבָּהּ סיפר המשורר והפזמונאי על התאווה האוֹבּסֶסיבית של רעהו נתן זך לגלוֹת "מציאוֹת" בשוקי-הפשפשים, בארץ ובעולם. אורלנד הציע הסבר אחר לגמרי למנהג זה של זך לרכוש חפצים בשווקים ולמלא בהם את ביתו – מִנהג שגבל באגרנות כפייתית.
"לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", כתב אורלנד באחד משיריה של המחברת הגנוזה, אגב ניהול דיאלוג עם סיפור בראשית ועם שירת זך. הוא הסביר שאיסוף חפצים גואל את האדם מבדידותו, ואז אין הוא עני: "עָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. וְאִלּוּ אִישׁ הַחֲפָצִים חָפֵץ חַיִּים הוּא". לפי אורלנד, זך מילא את חייו בגודש של חפצים כבמסך-חוצץ בפני המוות. אורלנד אף שיער שהתאוותו של זך לנשים נבעה מחששותיו מן הזִקנה ("שֶׁרַק יֵצֶר הַיּוֹצֵר לֹא יִתְבַּלֶּה") ומן הרצון לשחק תמיד את הטיפוס "המצליח". אורלנד אף התעכב בשיריו על תאוותו של זך לחפצי יוקרה – לשעונים ועטים נדירים – שכל ימיו רדף אחריהם כילד אחר צעצועיו. לא מיזנתרופיה זיהה אורלנד במנהגיו של זך, אלא רצון לגונן על עצמו מן הבדידות, מפני פחדי המוות והאָין. רות אלמוג זיהתה בתאוותם של תמוז וזך לאיסוף חפצים מין חומת מגן שנועדה לחצוץ בינם לבין החיים. אורלנד זיהה בתאווה לחפצים מוטיבציה הפוכה: היאחזות בחיים וחיפוש ביטחון.
לא הכרתי היטב את תמוז ואת זך, כשם שהכירה אותם רות אלמוג, אך מתוך הכרויות קצרות עם השניים (את תמוז פגשתי תכופות כשבאתי לערוך הגהות על מאמריי; אצל זך למדתי באוניברסיטה בשנת-הלימודים תשכ"ז), אני מרשה לעצמי להניח שהייתה לכל הפחות סיבה אחת נוספת לתאוותם לגַלוֹת "מציאוֹת" בכלל, ויצירות אמנות בפרט, והיא התחושה האולימפית של אדם שאפתן ושוחר-הישגים המצליח לגלות אוצרות גנוזים שאחרים לא הבחינו בהם. תמוז וזך היו שניהם אנשים חדי-עין ודקי-אבחנה שחלקו את השאיפה לצוד "ציפורים נדירות".
בעת שהיה נספח התרבות של ישראל בבריטניה, נהג בנימין תמוז לצאת עם נתן זך ועם הצייר מיכאל דרוקס אל שוקי הפשפשים של לונדון וכן למכירות חיסול שונות, בחיפוש מתמיד אחר יצירות אמנות. מידידיהם שמעתי שהם התמקדו בעיקר בעיזבונות של יהודים שהגיעו לאנגליה "מן היבֶּשֶׁת" (שיורשיהם לא ידעו אפילו את ערך חפצי האמנות שהביאו אתם בני משפחתם בהימלטם ממרחב התרבות הגרמני מבעוד מועד). באותה עת לא היו מנועי חיפוש עם אתרים כמו Artprice או BidtoArt היכולים להבהיר לקונה בִּן-רגע את ערכם המשוער של חפצי האמנות העומדים לפניו למִמכּר. הקונה יכול היה אפוא להסתמך רק על האינטואיציה שלו, פרי הידע הנרכש, וכן על עינו הבוחנת ועל דקות אבחנתו. גילויו של חפץ יקר ונדיר הלהיב כמובן קונים ידענים כמו תמוז, זך ודרוקס, שהייתה להם בקיאות-מה בתולדות האמנות. קנייתו של החפץ במחיר נמוך לא זו בלבד שהניב להם רווחים נאים, סיפק להם בלי ספק הרגשה של ניצחון ושל אישור לערכם ולתבונתם. תחושה זו של ניצחון ושביעות-רצון מן ההישג הייתה כנראה מוטיבציה נוספת למסעי החיפושים שלהם אחר חפצי אמנות שהושלכו לשוק כחפץ אין-חפץ-בו. גם תמוז וגם זך היו אנשים תחרותיים, חדורים בהכרת ערך עצמם, שיצאו אל השווקים כצייד היוצא אל שדות הציִד במטרה לחזור עם שללו על כתפיו.
*
לעומת זאת, ברוב המקרים תופעת האגרנית הכפייתית (באנגלית: Hoarding Disorder) איננה מפגן של ידע ושל יכולת המביא לתחושת ניצחון וסיפוק. על-פי-רוב תופעה זו מוגדרת כהפרעה נפשית הגורמת לבעליה נזקים מסוגים שונים. היטיב לתאר אותה א"ב יהושע, שעוד ברומן הראשון שלו "המאהב" (1977) התמקד בדמותה של הזקנה ודוצ'ה (סבתו של היורד-העולה גבריאל, הלא הוא "המאהב"). זקנה ירושלמית זו, ילידת 1881, אינה זורקת ולוּ חפץ אחד מביתה. בארונותיה שמורות אפילו נורות חשמל שרופות, סימן מובהק של "אגרנות כפייתית". את עשרות הנורות השרופות היא אוגרת – כך משער גבריאל – במחשבה שיש עליהן פיקדון בסופרמרקט. את העיתונים הישנים היא אינה זורקת במחשבה שיש בהם מאמרים שעדיין לא קראה. תכונות דומות מאפיינות ברומן "המאהב" גם את אביה של אסיה המתואר כמי שאינו זורק מעטפות, אלא עושה בהן שימוש חוזר, וכמי שכותב בכתב צפוף גם בשולי המחברות ועל-גבי עטיפותיהן. גם הצעיר הערבי עדנאן, המבקש להירשם לאחת האוניברסיטאות, יוצא לראיון באקדמיה לבוש בחליפה ובעניבה מימי התורכים שנשמרו בארון המשפחה. שום חפץ אינו נזרק, ואינו נמסר לנזקקים.
גם מחזהו הטרגיקומי של א"ב יהושע "חפצים" (1986) מתאר יממה בסוף החורף בביתה הירושלמי של משפחת ספורטה [בספרדית: "שש דלתות" או "שישה פתחים", על שם הרובע היהודי בברצלונה שהיו לו שישה שערים). אבי המשפחה נפטר, והאם עוברת לבית אבות ונאבקת להעביר את חפצי הבית המתחסל לילדיה. זוהי גם הסיטואציה הבסיסית ברומן המאוחר "ניצבת" (2014) שגם בו עומדת האם הזקֵנה מול ההחלטה הגורלית: אם לעבור לדיור מוגן, אם לאו, ושומרת עדיין בארון את חליפת בעלה המת.
את כתיבתו של א"ב יהושע מציין ריבוי של רמזים אלגוריסטיים – מתולדות האומה ומן ההווה המתהווה. התרבות העברית, או השפה העברית, כזקנה הלוקה באגרנות כפייתית. אם הזכרנו את תאריך לידתה של הזקֵנה המכוּנה בחיוך ברומן "המאהב" בכינוי "זקֵנה היסטורית", הרי ששנת 1881 היא כידוע השנה שבָּהּ נוסדה – בעקבות פַּרעות "הסופות בנגב" – תנועת ביל"ו שקראה להתחדשות לאומית – מדינית, רוחנית וכלכלית – בארץ-ישראל. לא ייפלא אפוא אם התיאורים החוזרים ביצירת יהושע של הזקֵנה האגרנית גם לה משמעות לאומית קולקטיבית. האומה – לרבות התרבות העברית והלשון העברית – כמוה כזקנה שאינה משליכה אפילו חפץ אחד מן הארון והמזווה. מיודעי-דבר שמעתי שהמילה "סנהדרין", למשל, שמקורה כידוע ביוונית, כבר אינה מוּכּרת כלל לדוברי יוונית, אך בשפה העברית היא קיימת – היא ומאות מילים מן היוונית (להלן רשימה חלקית), שחלקן עדיין בשימוש בשפת המקור וחלקן "יצאו מן המחזור":
אוויר, אורלוגין, אזמל, איטליז, איסטניס, אכסדרה אכסניה,
אלכסון, אנדרטה, אנדרלמוסיה, אספקלריה, אפרכסת,
אסכולה, אצטבה, אצטדיון, אצטלה, אצטרובל, אקדמיה,
אקלים, ארכיון, אתלט, בימה, בסיס, גזוזטרה, גרוטה,
דוגמה, דורון, דיוטה, דיוקן, דפוס, דרקון, הדיוט, המנון,
וילון, זוג, חלודה, טרקלין, כרוב, כרטיס, מוזיקה, מטרופולין,
מכונה, מלפפון, נימה, נימוס, נמל, נרתיק, סגנון, סופגניה,
סימן, סמטה, סמל, סנגור, סנדל, סנטר, ספוג, ספסל, עוגן,
פולמוס, פונדק, פזמון, פיוט, פיוס, פיטן, פנס, פסיפס, פסנתר,
פרגוד, פרוזדור, פרנסה, פרצוף, פרקליט, פשטידה, קוביה, קומקום,
קונדס, קטגור, קיתון, קלפי, קתדרה, תאטרון, תיק, תכסיס.
גם חוקריה של הצרפתית העתיקה נעזרים בפירוש רש"י, שבּוֹ הם מוצאים שלל מילים צרפתיות, שכבר אבד עליהן כלח. גם חוקריה של הספרדית פונים אל הלדינו – אל שפת היהודים ששימרה מילים שכבר אינן מצויות בספרדית המדוברת אך ביצירות לדינו הן עדיין קיימות.
האם לא מתבקש לדלל את הארון מפעם לפעם ולתת לנזקקים את החפצים שאינם בשימוש? האם לשמור חפצים בתקווה שערכם יאמיר בחלוף העִתים? האמת היא שקשה לקבוע מַסמרות, כי יש צדדים לכאן ולכאן. שנים רבות לא סלחתי לסבתי שמכרה את שעון הקיר הגדול שעמד בפינת האוכל של ביתה לרוכל של חפצים משומשים, במחשבה שהשעון הכבד כבר יצא מהאופנה. קטע משעשע (בגנות האגרנות או בזכותה? קשה לקבוע) מצאתי בפייסבוק של בִּתי תמי, שהיא עורכת-דין במקצועה, שעוסקת מפעם לפעם בתרגום ספרות יפה ובערבי חגים גם מתנדבת בעמותה הומניטרית המסייעת לנזקקים:
מדי שנה אוחז אותי בתקופה הזו דחף לאו בר כיבוש לסדר את הבית. זהו ניקיון עונתי המלמד כמה גבהו הילדים וכמה התנוונו מוחית מול הטלויזיה ומשחקי המחשב ואילו בגדים וצעצועים ימסרו בקרוב לבני משפחה ולחברים אהובים. אבל עוד לפני הארונות אני מתחילה במטבח. על אף ניקיונות שוטפים אני תמיד מופתעת לגלות את כמות הג׳אנק המסתתרת כאן. אף על פי שאני מקפידה שלא לקבל כלי בית במתנה, גם לא במקרה, תמיד מתגלות כאן מפלצות שלא אני קניתי ואיכשהו נטמנו במעמקי הארון. ואז, כרגיל, אני רואה אותו. נוצץ כאילו יצא כרגע מהמפעל, סיר לחץ חדש לגמרי, ״לאגוסטינה", made in Italy, שמעולם לא נעשה בו שימוש. קיבלנו אותו לחתונה, לפני 33 שנה מפיגורה שולית בשמי הספרות המקומית שכוכבה מעולם לא דרך ועל כן מעולם לא הועם זוהרו. אני זוכרת שתהינו כבר אז על המתנה המוזרה. ההייתה זו מטפורה שחוקה? ("לכל סיר יש מכסה") או אמת כללית על חיי נישואין ("סיר לחץ") או עצה מבעל ניסיון ("שחררו את הלחץ"). כך או כך, כרוב המתנות שקיבלנו (היינו כנראה הדור האחרון שעוד קיבל מתנות, לפני הופעת הצ'ק המוחלט) גם בזו לא השתמשנו. מעת לעת, כשאנחנו מסדרים את המטבח, אנחנו מוציאים אותו ממעמקי הארון, נזכרים בנסיבות הגעתו לביתנו, נזכרים בנותנו המשעשע ומהרהרים בגורלו העלום, מהרהרים בגורלנו, מעלים זיכרונות, כמה צעירים ופראיירים היינו כשהתחתנו, איך היה אכפת לנו מה אומר מי ומתי, מבינים כמה גדלנו וצמחנו מאז, צוחקים עד דמעות ומחזירים את הסיר לארון. וכך, למרות שמעולם לא הפעלנו אותו, הוא אמנם משמש בתפקידו המטפורי ומשחרר אצלנו הרבה לחץ.....
כמו הרבה הֶרגלים בחיינו, גם הֶרגלי הקנייה והאגירה הם הרגלים התלויים ביכולת לשמור על מידתיות. כל עוד אין ההֶרגלים הללו חורגים מן הגבולות שהצבנו לעצמנו – הרי שהם הרגלים שניתן לחיות אִתם בשלום, ואפילו להפיק מהם תועלת, אך ברגע שהם פורצים את הגבולות וגורמים לאיבוד שליטה, הם יכולים להפוך עד מהֵרה למאֵרה. הספרות היפה (וספריו של א"ב יהושע במיוחד) מיטיבה לתאר את הגבול הדק שבין רסן לפרץ; את הרגע שבּוֹ מתחיל האדם לאבד את הגבולות והמגבלות הדרושים לו כדי לנהל את חייו כראוי וכהלכה.
לקריאה בקובץ PDF כפי שפורסם בעיתון