"חבוֹש בטמוּן"

לציון יום פטירתו של שלמה-זלמן שוקן החל ב-6 באוגוסט

ביאליק וגלגוליו של צירוף מקראי חידתי

תשובת ה' לאיוב מן הסערה אינה עונה על טענותיו של הגיבור המקראי הטרגי במישרין, אך מלמדת אותו על הסדרים ההגיוניים שבּהם מתנהל העולם, אף רומזת לו על קוצר ידו של האדם להבינם. בין השאר כלול בתשובה זו צירוף-מילים יחידאי וחידתי – "חבוֹש בטמון" –שהפרשנים חלוקים עליו:

"הָפֵץ עֶבְרוֹת אַפֶּךָ וּרְאֵה כָל-גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהו, רְאֵה כָל-גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ

וַהֲדֹךְ רְשָׁעִים תַּחְתָּם. טָמְנֵם בֶּעָפָר יָחַד, פְּנֵיהֶם חֲבֹשׁ בַּטָּמוּן" (איוב מ, יא-יג).

ממבט ראשון נראה צירוף-המילים "חֲבֹשׁ בַּטָּמוּן" כצירוף טאוטולוגי, שהרי שני הפְּעלים המשולבים בו – לחבוש ולטמון – מציינים הסתרה במקום חבוי מן העין. ניתן אולי להניח שכפל-הלשון נועד לבטא הסתרה כפולה ומכופלת, ולא הסתרה פשוטה ורגילה.

סופרי הרינסנס וסופרי ההשכלה, שכִּתביהם מבוססים על מִרקם צפוף של פסוקים ושברי פסוקים, אהבו להתקשט במילים יחידאיות ובצירופים נדירים וחידתיים. כך הפגינו את בקיאותם ואת יכולתם ללקט אבני-חן נדירות ולשבצן שיבוץ וירטואוזי במקומן הראוי. לפיכך, הצירוף "חבוֹש בטמון" מצוי ביצירות מחוכמות אחדות למן יצירותיהם של עמנואל הרומי ורמח"ל ועד לאלה של משה-ליבּ ליליינבלום ("חטאות נעורים") ויהודה-ליבּ גורדון ("צלוחית של פלייטון").

במחברת התשיעית של "מחברות עמנואל", למשל, מתוארים חודשי השנה שלכל אחד מהם ייחוד משלו. בחודש טבת דוקר הקור את האנשים החשובים החובשים כובע לראשם כדי להסתיר את פניהם מן הקור, ובחוצות העיר נערם השלג, ביחד עם מטרות העוז והטיט. בתיאור זה המילה "טמון" (בשורק, לא בחולם כבמקור) גוררת אחריה את החֶרֶז [MUN] המבריח אותו כבריח:

וְהַקֹּר יַחֲלֹף הָאִישׁ וְיִדְקֹר

פְּנֵי שָׂרִים הֲכִי חָבוּשׁ בְּטָמוּן

וּמִטְרוֹת עֹז וְטִיט חוּצוֹת וְקֶרַח

וְשֶׁלֶג עַל מְסִילֹּתַי יְרֻמוּן

לְעֵת כָּזֹאת אֲשַׁחֵר הַצְּבִיּוֹת

אֲשֶׁר סוֹד עַל יְגוֹנִים יַעֲרִימוּן

וְעֵינֵיהֶן וְהוֹד צִיצַת לְחֵיהֶן

יְחַיּוּנִי נְבֵלָתִי יְקִימוּן.

וביאליק, שבצעדיו הראשונים ב"קריית ספר" העברית השתמש עדיין בשפת המשכילים, השתמש בפעם הראשונה בצירוף "חבוש בטמוֹן" באיגרתו הראשונה לחבריו מז'יטומיר משנת תר"ן (1890), שבּהּ תיאר כביכול את עצמו, אך למעשה תיאר בה במקביל את הדמות הלאומית הקולקטיבית – את היהודי הטיפוסי בן-הדור, מזה, ואת היהודי בן כל הדורות, מזה: "חם לב אנוכי מטבעי, דמי רותח מאוד בקרבי, וע"כ מהיר גם אנוכי, מבלי יכולת למשול ברוחי ואין עצור ברוחי מהוכיח לאיש דרכו על פניו אשר לא כנפשי ואין אונים הייתי לחבוש בטמוֹן דעותיי והשקפותיי".

תיאור כפול-פנים זה של האני האישי-הלאומי באיגרת המוקדמת השפיעה על תיאור הדמות בסיפור המוקדם של ביאליק "כתבי המשתגע" (סיפור שנשאר בין גנזיו ולא התפרסם בחייו), שבּוֹ מתוארת דמות פרנואידית, המשוכנעת שכל רעיונותיה נגנבים אף-על-פי שרעיונות אלה מעולם לא התפרסמו ברבים. גם כאן מופיע הצירוף הנדיר "חבוּש בטמון" במובן החבאה והסתרה: "אז יכיר את הדעות הרמות והנשגבות אשר הנה גם קנייני נפשו, ועד עתה היו צפוּנות בבתי נפשו פנימה וחבושות בטמוֹן, ובלִבּוֹ ידמה אז כי חדר האיש תוך משכיות לבבו פנימה ויגנוב את חקרי-לבבו ויוציאם החוצה לעיניו".

גם בהמשך דרכו הוסיף ביאליק להשתמש בצירוף היחידאי הנדיר "חבוש בטמון", בדרך-כלל כביטוי של גנאי שבּוֹ לתיאור טיפוסים גֵאים ויהירים, שאין תוכם כברם. כך, למשל, בשירו הגנוז "אשריך צעיר רודם" תיאר את "הצעירים", יריבי אחד-העם, כאנשים יהירים המתקשטים בנוצות זרים ומאחורי החליפה האירופית המהודרת שלהם מסתתרים בגדיהם הצואים: "וּבְלִבִּי אֲשַׁו נֶגְדִּי: כַּמָּה סְחִי וּמָאוֹס, / חֲבוּשִׁים בַּטָּמוֹן תַּחַת אֵלֶּה הַבְּלָאוֹת…".

כך נהג ביאליק גם בסיפורו "אריה 'בעל גוף'", שבּוֹ תיאר טיפוס המוני המבקש להיות "יהודי חדש" בנוסח "יהדות השרירים" מבית-מדרשם של נורדאו והרצל, לעלות לגדוּלה ולהרשים את כל תושבי השכונה, תוך שהוא מנסה לשווא להסתיר "ריח האוּרווה" שהביא אִתו מבית-אבא. לאחר שאריה "בעל גוף" מוֹצא בחצרו "בקרקע מטמוֹניוֹת מטמוניוֹת של מעשה יער [...] קבור תשע אמות באדמה! " (בדומה למתואר בשיר "גמדי ליל": "בִּמְקוֹם מֵעֵין רוֹאִים נִצְפְּנוּ / בַּקַּרְקַע מַטְמוֹנִים, מַטְמוֹנִים"), הוא מחליט לִבנות לעצמו בית חדש. לטקס חנוכת הבית הוא מזמין את כל "היהודים היפים", ואשתו חנה, בת הקצב, מתקשטת בכל תכשיטיה:"מי שלא ראה את חנה בקישוּטיה באותה שבת, לא ראה גבירה מימיו. כל היקרות והתכשיטים שהיו טמונים ימים על שבועות באפלה, חבושים וצרוּרים בתוך הפוזמק במעמקי הארגז, זכו עתה לעלות ממעמקים ולהתלוֹת ולהבהיק לחמדת כל עין על גופהּ" (פרק י'). אשתו של סוחר העצים ההמוני המציגה את תכשיטיה לראווה ומפגינה את עושרה לפני כל המסוּבּים, מנסה להיראות כ"גבירה" נכבדה ומלכותית, אך דווקא אז מתבלטת ביתר שֵׂאת חזוּתה הפשוטה והבהמית.

■

כל הדוגמאות שהבאנו עד כה לקוחות מיצירתו המוקדמת של ביאליק, מן התקופה שבּהּ היה עדיין המשורר נתון להשפעתם של מנדלי ויל"ג ולא נמנע מן השימוש ב"פסוק" כנתינתו. מקץ שנים אחדות חיבר את מסתו "שירתנו הצעירה", וממנה משתמעת ביקורת על סופרי ההשכלה ש"הפסוק" מושל בהם, ולא הם בו. יצירתו המשיכה להתבסס על מִרקם צפוף של פסוקים מן המקורות, אלא שמתוך פסוקים אלה נוצרו אצלו "בריות חדשות", המעקמות את כוונת המקורות הקדומים ועושה בהם שימוש אישי ורגשי, מה גם שהשורש רב-המשמעים ח'ב'ש מתפרש אצל הפרשנים בצורות רבות ושונות: לחבוש כובע, לחבוש פצע, לחבוש עציר בבית-הסוהר ועוד.

באיגרת שנכתבה בערוב ימיו השתמש ביאליק בצירוף המקראי "חבוש בטמון" כביטוי של גנאי נגד אותם טיפוסים גאים ויהירים המונעים מן הציבור את הטוב השמור באוצרותיהם. בהקדמה לכרך השביעי והאחרון של כתבי ר' שלמה אבן-גבירול שערך ביאליק עם חברו ושותפו יהושע חנא רבניצקי, נרשם ש"נמצא עוד חלק חשוב ומסוים משירי רשב"ג ופיוטיו חבוש בטמון בידי איש פרטי ולא יצאו עדין לפרסום ולשימוש". כך הביע ביאליק את כעסו על אותם סוחרים שמנעו ממנו לעיין בכתבי-היד שנתגלגלו לידיהם.

■

ומעשה שהיה כך היה: במסע לתימן שערך מוכר-הספרים ר' ליפא שוואגר בשנים תרפ"ט- תר"ץ מצא הסוחר כתב-יד ובו כחמישים שירים לא ידועים של ר' שלמה אבן גבירול (רשב"ג).1 במכתב שהריץ מירושלים אור ליום ה' ט"ו בשבט תר"ץ (12.2.1930) כתב עגנון לביאליק:

אדוננו ה' ביאליק, אני בדרך לחו"ל. מְצָאָנִי כאן ר' ליפא שוואגער מו"ס מפורסם, ויש עמו קובץ שירים של רשב"ג שהביא מתימן, ויש בהם חמישים שירים שאינם ידועים לכבודך [...] אבל דע לך שכדרך הַתַּגָּרִים לא יִתֵּן לך להעתיק אפילו אות אחת.2

כבר למחרת, ביום ט"ז בשבט תר"ץ (14.2.1930), שלח ביאליק לעגנון איגרת עוקצנית, כתובה בפרוזה מחורזת בסגנון המקאמה (שבּה השתמשו ביאליק ועגנון באותן איגרות ידידוּת ששלחו זה לזה בתקופה שבָּהּ ישבו שניהם בגרמניה). כאן ענה ביאליק לידידו באירוניה שהבשורה על דבר השירים הלא-ידועים של רשב"ג היא אכן בשורה ראויה לשמהּ, אבל שוברה בצדהּ:

הם נפלו בידים עסקניות של ר' ליפא, והוא המחוזק והמושל בכיפה, ותמהני אם אפשר ליהנות ממנו אפילו כטיפה, מאחר שכל מלה ומלה אצלו בסלע, ואיכה אוציא מים מן הסלע? עליי, אפוא להתייאש ממנו בעל כורחי. אמן סלה.

ואתה בבואך לחו"ל, אולי תראה את פני שוקן, ודיברת אתו אשר תדבר, ועשיתָ כחָכמתך את אשר תעשה, אולי ייעתר הוא לך, וייתן לך להעתיק משירי רשב"ג, הנמצאים בידו [...] ביקרתי את שוקן [...] דיברתי אתו על העניין [...] והוא לא דחני לגמרי, והבטח מה שהוא, אבל הבטחה גמורה לא הייתה. נס נא אתה אליו דבר, אולי תצליח ממני. כלום העולם הפקר?".3

המימרה העברית "מילה בסלע – שתיקה בתרין [בשניים]" (מגילה יח) מצטרפת בדרך-כלל אל אמירות שאמרו חכמים נגד השמעת דברים בטלים ובזכות החיסכון במילים והשתיקה (כגון "סייג לחכמה – שתיקה"; אבות ג יג). כאן הצירוף "מילה בסלע" אינה מרמזת על חָכמתו וידענותו של הסוחר אלא על תאוות הבצע הבלתי מרוסנת שלו (כזכור, "סלע" הוא מטבע קדום). לפנינו דוגמה נוספת לדרכו של ביאליק בשימושו בצירופים כבולים, שאותם לש מחדש והטמין בהם רעיונות חדשים ומקוריים משלו.

הבשורה של עגנון לא באה לביאליק בהפתעה. למעשה, עוד כחודשיים - שלושה קודם לכן, ביום 24/11/1929, כתב ביאליק לד"ר יוסף מרקוס מבית המדרש לרבנים בניו-יורק כי נודע לו על מקור חדש של שירי חול מאת רשב"ג שלא נתפרסמו, "אבל ה' יודע אם אוכל להשיגם. הם נמצאים בידיים קמוצות".4 כשבוע לאחר מכן, ביום 2.12.1929, שלח ביאליק לשלמה-זלמן שוקן מכתב, שתרגומו מן הגרמנית כלול בכרך האחרון של איגרותיו, ובו ביקש לכלול את השירים הלא-ידועים במהדורת שירי רשב"ג שעמדה אז להידפס בעריכתו ובעריכת רבניצקי.

המשורר היה משוכנע ששלמה-זלמן שוקן יבין את חשיבות העניין, ולא ימנע את פרסום השירים הלא-ידועים שהם נכס לאומי ממדרגה ראשונה. במכתבו הדגיש ביאליק את עבודת הביאור והמחקר המקפת שנערכה ואת הזמן והממון שהוקדשו למיזם הזה, ללא כוונת רווח:

ועל זה לא עשינו לשם רווח וכדי להפיק תועלת. כי בוודאי יודע כבודו כמה קונים יימצאו לספר כזה. אנו עשינו זאת מתוך רגש עמוק לספרותנו ומתוך רצון להחיות את שירתנו העתיקה ולהפיצה בעם. האפשר הדבר, כי אדם כמוהו, אשר עליו לדעת ולהבין ערכה של עבודה זו, יוכל למנוע מאתנו את כתבי היד שברשותו , שלא נשתמש בהם?5

שלמה זלמן שוקן (זכויות: שוקן)

ואולם גם שלמה-זלמן שוקן, שקנה את כתבי-היד של השירים הלא-ידועים מר' ליפא שוואגר, לא נענה לבקשת ביאליק, ולא התיר לו אפילו לראות את השירים. על כך כתב ביאליק לד"ר יוסף מרקוס ביום 17.1.1930: "מה בצע במציאה זו והיא מוחזקת ביד איש 'צר עין' ו'קופץ יד' – במובן הרוחני דווקא – ועד היום לא עלה בידי להציל מפיו תשובה ברורה: היסגיר בידינו את 'מציאתו', אם לא?".6

לפרופ' אלכסנדר מרקס, ספרן בסמינר התאולוגי בניו-יורק, כתב ביאליק במר-לִבּוֹ ביום 16.2.1930: "מי יבוא עד חקר תכונתם של עשירינו החובבים עתיקות? הם חובבים וחובבים עד כדי מניעת בר. לא כתב יד אחד מן היקרים ביותר אבד מן העולם ללא שארית וזכר בגלל חיבה זו. אולי יש ביד אדוני להסביר לאדם זה, כי ר' שלמה בן-גבירול איננו רכושו הפרטי שלו, אף-על-פי ששילם בעד פיוטיו בכסף מלא".7

ביום 17.2.1930 כתב ביאליק לפרופ' ישראל דוידסון מבית המדרש לרבנים בניו-יורק כי נודע לו על דבר "מציאותו של מקור חדש לשירי רשב"ג ואולם אלה נמצאים בידי לא יוכלו קום, וה' יודע אם תבוא להם גאולה ממחשכים";8 במכתב לד"ר יוסף מרקוס הוסיף ביאליק וקונן במכתב מיום 2.3.1930: "אוי לנו ולספרותנו מן הקולקציונרים".9

על כך כתב פרופ' יוסף יהלם מן האוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרה החשוב של שירת ימי-הביניים: "ביאליק ורבניצקי עשו בסופו של דבר מלאכת כינוס נפלאה גם בלא כתב יד שוקן , ודברי הפרשנות שלהם יפים ומרחיבי דעת. חסרונה הגדול של המהדורה היו כמובן השירים החסרים והגנוזים".10 מכל הדברים שצוטטו לעיל ניכּר כעסו המוצדק של ביאליק על מוכר הספרים שוואגר ששכב על האוצר כעכבר על דינריו, אך במיוחד על שלמה-זלמן שוקן, שלא התיר לו להוציא מהדורה מלאה של שירי רשב"ג והתייחס אל כתב היד השמור אצלו כאל קניינו הפרטי, אף-על-פי שמדובר בקנייני האומה, ולא בנכס שמותר לאדם פרטי לחבוש אותו בטמון ולהסתירו מעין הציבור.

כעסו זה של ביאליק מצא את ביטויו בדברים שצוטטו לעיל מתוך ההקדמה לשירי רשב"ג על "עוד חלק חשוב ומסוים משירי רשב"ג ופיוטיו חבוש בטמון בידי איש פרטי ולא יצאו עדין לפרסום ולשימוש", שהרי הצירוף "חבוש בטמון" נאמר במקור המקראי על הגאים והיהירים, וכן בדבריו שצוטטו לעיל על אותם אנשים ש"לא יוכלו קום" המחזיקים בכתבי-היד כבקניינם הפרטי (המבוססים על קִללת דוד על אויביו: "אֶמְחָצֵם וְלֹא-יֻכְלוּ קוּם"; תהלים יח, לט).

כיום, מיתרון הפרספקטיבה של תשעים השנים, שחלפו מאז נמצא כתב-היד של שירי רשב"ג בתימן, דומה שמותר לתמוה על התנהגותם של סוחרי הספרים שהחזיקו בידיהם את האוצר, ולשאול שאלה רטורית: האם קיווּ למצוא לשירים אלה פרשן טוב יותר מביאליק? אמנם במרוצת השנים חלקים מתוך אותו כתב-יד (המוכר בשם "שוקן 37" ) נחקרו ופורסמו, אך חקירת כתב-היד במלואה לא נשלמה והוא עדיין מחכה למהדיר שיפענח אותו, יפרשו ויוציאוֹ לאור.

מה רב הנזק שגרמו בהחזקת כתבי-היד האלה כ"חבוש בטמון" וכאבן שאין לה הופכין, ומה רב הנזק שנגרם בעת שהחליטו שגדול סופרי ישראל לא יזכה להכירם ולפרשם. ייתכן שעל מחזיקי קניינים לאומיים כאלה צריך להחיל את חוק העתיקות, המֵגֵן על נכסי תרבות בעלי חשיבות לאומית ואינו מאפשר לסחור בהם.

■

ומילות אחדות לסיום הקשורות אף הן בהטמנה: בין כתביו המאוחרים של ביאליק מצויה אגדה מעובדת בשם "ספר בראשית", שביאליק טמן בתוכה רמזים רבים – אישיים ובין-אישיים, אקטואליים והיסטוריים כאחד. בסיפור זה מתואר ילד קטן, שנולד להוריו העריריים לזקונים, והם נצרו אותו כאתרוג בקופסא. יום אחד ביקש הילד לצאת ללימודיו ללא ליווי, אך נחטף בדרכו אל ה"חדר" ביחד עם ספר החומש שבחיקו. הילד החטוף, שהובא אל חצר המלך, החביא את ספרו מעין כול ("וַיִּטְמְנֵהוּ שָׁם בִּמְקוֹם סֵתֶר, וַיִּצְרֵהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ"), אך משימת ההטמנה לא עלתה יפה.

אחד מעבדי המלך בא לעשות את מלאכתו "וַיִּמְצָא אֶת-הַסֵּפֶר הַטָּמוּן" והשליכו בטעות "אֶל אוֹצַר סִפְרֵי הַמֶּלֶךְ". משמע, הספר ירד לטמיון. המילה "טמיון" שאיננה נזכרת כאן אלא בתרגומה העברי ("אוצר המלך") נראית כאילו נגזרה מן השורש העברי ט'מ'ן, אך זוהי בעצם מילה יוונית (tameon). יוצא אפוא שהביטוי העברי "ירד לטמיון" נולד בימי קדם מן ההבנה שכל מה שמוצֵא את דרכו אל אוצר המלך, בין שבכוונה תחילה ובין שבהסח-הדעת, כבר לא יוחזר לבעליו. ואידך זיל גמור.

הערות:

1. נילי בן-ארי, "רשמים מביקורו של מו"ס ליפא שווייגר בתימן", בתוך: בלוג הספרנים https://safranim.com/ גיליון ט.

2. ש"י עגנון, "מסוד חכמים", מכתבים 1909 - 1910, ירושלים ותל-אביב, עמ' 74- 75.

3. איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' כה.

4. שם, עמ' ג-ד.

5. שם, עמ' ה-ו.

6. שם, עמ' יד.

7. שם, עמ' כח.

8. שם, עמ' לב.

9. שם, עמ' מג.

10. יוסף יהלום, "‏'לאור בוקר יחידתי נדודה' - דיואן גבירול ומסורת שירת החול במורשתו", JSIJ ‏ 2, 2003, עמ' 83 - 95