חטופים
למן החטופים ה"קנטוניסטים"- היהודים תחת שלטון הצאר
ועד לחטופי הטבח של שנת תשפ"ד הנמקים במנהרות ה"חמאס"
לכאורה אין שום קשר בין שתי תופעות החטופים ששבעה-שמונה דורות מפרידות ביניהן: תופעת החטופים "הקנטוניסטים" באמצע המאה התשע-עשרה וחטופי ה"חמאס" ב"שמחת תורה" של שנת תשפ"ד. כידוע, ברוסיה בת המאה התשע-עשרה נחטפו נערים יהודיים ("קנטוניסטים") כדי למלא את מכסת הגיוס של ניקולאי הראשון – שליט זר ואכזר – שהוציא ילדים מה"חדר" לעשרים וחמש שנות שירות, שבמהלכן הם נפלו בקרבות או המירו את דתם. רק מעטים חזרו הביתה לחיק משפחותיהם.
סיפור הילדים היהודיים החטופים במאה התשע-עשרה היה אחד הפרקים העגומים והטראומטיים בתולדות יהודי רוסיה, שהיו אז המיעוט היהודי הגדול ביותר בכל הגָלויות. נגד הורים אומללים, שניסו למלט את בניהם מן הגזֵרה, פעלו "מוסרים" יהודיים שפלים שהסגירו נערים (בעיקר ממשפחות עניות ומרובות-ילדים) לשירות בצבא שבו ייאלצו לאכול מאכלי פיגולים ויאבדו את הקשר עם בני משפחותיהם ועם בני-עמם.
לכאורה אין לתופעה זו שום קשר שהוא לשאלת החטופים של שנת תשפ"ד, שנלקחו בידי מרצחים, חיות אדם, המחזיקים את בני-הערובה שבידיהם ללא תנאים אנושיים וללא ביקורים של "הצלב האדום", ללא אוכל ותרופות, ללא אות חיים. אין כמעט איש בישראל – חילוני או דתי, ימני או שמאלי, יהודי או ערבי – וכן בפזורה היהודית שברחבי העולם שאינו מייחל לשובם הביתה במהרה (חוץ ממיעוט סהרורי המוכן לסכן את חיי החטופים, או להפקירם ולהקריבם, לשֵׁם השגת "הניצחון המוחלט" שאיש אינו יודע מה טיבו ואיך ניתן להגדירו).
סיפוריהם של החטופים ושל בני משפחותיהם האומללים (לרבות בני-זוג שאתם חלקו את חייהם) עולים בלי-הרף בכתבות בעיתונות הכתובה והמשודרת. באמצע המאה התשע-עשרה, בהעדר עיתונות משודרת, נכתבו יצירות סְפורות על החטופים שפרשת חטיפתם הייתה כתם בל-יכופר על קהילות ישראל ועל "תקיפי הקהל", שנשאו באשמה. "יצירות סְפורות", כי סופרי ישראל התקשו להתמודד עם סבך השאלות והבעיות שפרשת החטופים העלתה, ואף ביקשו להדחיק את הפרשה המבישה הזאת ולהשכיחה מן הלב.
מ"ל ליליינבלום, אחרי שהתפכח מן הרעיונות היפים של "תנועת ההשכלה" והצטרף למחנה הציוני, האשים את יל"ג על שלא הזכיר בשיריו את גזֵרת הקנטוניסטים. בעת שאימת גיוסם של ילדים יהודים לצבא הצאר החרידה כל בית בישראל והשחיתות פשתה במוסדות הקהילה, התנכר יל"ג – אליבא דליליינבלום – לסבלם של החטופים, ושר על נושאים נצחיים המנותקים מן המצב הלאומי האקטואלי של אותם ימים. ביאליק הרים את הכפפה, ותיקן את המעוּות. הוא כתב שיר בנוסח יל"ג ("יונה החייט") על נושא שיל"ג כביכול לא עסק בו.
הפואמה "יונה החייט", שאותה הכתיר ביאליק בכותרת המִשנה "מסיפורי אחד החטופים", אמורה הייתה להיות יצירה סיפורית ארוכה ורבת תהפוכות, שראשיתה בבית דל, המשכה בחטיפה לעבודת הצבא בימי הצאר ניקולאי הראשון, וסיומה בשיבה אנטי-הֶרואית לעיירת הילדוּת: הילד הלמדן שהיה לחייל, הופך לחייט עלוב הממיר את הכידון במחט זעירה. יונה – נפש רצוצה משולי החיים היהודיים – איבד את הלמדנות מזה ואת ההֶרואיקה של שדה הקרב מזה, ויצא קירח מכאן ומכאן. אפשר לראות בדיוקנו כעין השלמה-אגב-ניגוד לדמותו של המתמיד. שניהם מוצָאָם בבית דל, בשניהם תולים ההורים תקווֹת לעתיד מזהיר בתחומי הלמדנות, אלא שזה זכה ומילא את כרסו בש"ס ופוסקים, וזה נחטף מן ה"חדר" אל עבודת הצבא. ביאליק רומז לקוראיו, שגם מי שזכה בכתר התורה וגם מי שהורחק ממנו בכוח הזרוע נידונים לגסיסה ארוכה וחשאית. שניהם כנראה לא יצרפו את קולם למחנה הציוני שהחל אז להתגבש, ולא ירימו תרומה לבניין הארץ. שניהם יישארו באותן "עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה", שהלכו אז ודעכו, אף נעזבו מיושביהן.
בשיריו המוקדמים, שהשפעת יל"ג ניכרה בהם על כל צעד ושעל, לרבות בשירו הבלתי גמור "יונה החייט", ניכרת האמביוולנטיות שחש ביאליק הצעיר כלפי יל"ג ויצירתו. הוא קיבל בהתלהבות את הפואטיקה של יל"ג ואת כשרונו המילולי, אך גם מרד ביל"ג נמרצות, תוך חשיפת מומיו וחסרונותיו. בהתמודדות עם הפואטיקה של יל"ג, השיג ביאליק הישג כפול: הוא למד לסגל לעצמו את הישגיה הטכניים המזהירים ואת לשונה השיבוצית, העשירה והמחוכמת, ובמקביל לרמוז לקוראיו כי הוא דוחה את משנתו הפוליטית של יל"ג, ומפליג ממנה למחוזות חדשים ורחוקים, שיל"ג לא ידעם.
בנושא התעלמותו של יל"ג מפרשת החטופים לא דייק ליליינבלום, שכּן יל"ג העמיד את סיפור החטופים לצבא הצאר במרכז סיפורו "העצמות היבשות". ואולם, יל"ג המשכיל שברא וניסח את האידֵאל של תקופת הנאורות ("הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ"), תיאר את איש-צבא היהודי בגוונים מחמיאים וחיוביים. הוא תיאר בסיפורו צעיר יהודי שהתרחק עד מאוד מיהודי העיירה העלובים והצליח מאוד בכל מעשי ידיו. קרוביו שהמשיכו את סגנון החיים של אבותיהם נשארו מאחור, ואילו הוא נעשה קברניט עטור אותות גבורה.
אכן, היו פה ושם "חטופים" יהודים אחדים שהשירות בצבא הצאר לא היה בעוכריהם, אלא ניתבם לחיי שגשוג והצלחה. אחד מהם היה אביה של רחל המשוררת, איסר ליב בלובשטיין (יליד 1833), שהיה בילדותו מאותם "חטופים" אשר שירתו שנים ארוכות בצבא הצאר ניקולאי הראשון , חונך בתקופת שירותו הקרבי בסביבה נכרית, בחיק משפחה נוצרית, ועבר בה תהליכי רוסיפיקציה מואצים. עם תום שירותו הצבאי, הוא חזר לביתו אדם חדש, נמרץ ורב פעלים, שהתערה כאזרח בארצו. לאות הוקרה על שירותו ביחידה קרבית מובחרת, הוא קיבל מהשלטונות היתר לשבת לאחר השחרור גם מחוץ ל"תחום המושב", בניגוד לרבים מחבריו שלא שמרו על יהדותם עקב השירות הממושך בצבא הצאר, חזר איסר-ליב בלובשטיין לעמו ולתרבותו, מבלי לקפח את אהבתו לתרבות הרוסית. כחייל קרבי שלחם בקרבות סבסטופול, הוא היה מחושל בגופו ובנפשו, מתקדם בדעותיו ושונה תכלית שינוי מאחיו שנותרו מאחור ב"רחוב היהודים". הוא בטח בכוחו וביכולתו, שלט היטב בשפה הרוסית ובתרבותה והתכתב עם גדולי הסופרים, לרבות לב טולסטוי). לימים התכתב בנו, המתרגם ד"ר יעקב בלובשטיין-סלע, אחיה של רחל, שעמד בראש "בית העם" התל-אביבי, עם הסופרים הנודעים רומן רולן ומקסים גורקי.
גם בעולם-המעשה גילה איסר-לֵיבּ, הלוחם המשוחרר יָזמה ותעוזה בלתי מצויים, וראה ברכה בעמלו. הוא העז לשלוח יד בעסקים בין-לאומיים, עסק בסחר פרוות, זהב ויהלומים, החזיק בית-ראינוע במקום מגוריו – פולטבה שבאוקראינה – והעניק למשפחתו ברוכת הילדים חיי שפע ורווחה. הוא היה אפוא "יהודי חדש", בעל השקפת עולם רחבת אופקים ומודרנית, שהקיף עצמו במשכילים כערכו ועשה את ביתו "בית ועד לתלמידי חכמים" ומקום מפגש לאנשי רוח רוסיים, בהם הסופר הרוסי ולדימיר קורולנקו, שהוגלה על-ידי השלטונות לפולטַבה. תודות לקורולנקו ניצלה הקהילה היהודית המקומית מפרעות 1905 , כי הסופר בעל השקפת העולם ההומניסטית, ידידהּ הטוב של משפחת בלובשטיין, הודיע לפורעים כי יגן על שכניו היהודים בגופו, והצליח להבריחם מבלי שיגעו ביהודי המקום לרעה.
*
ואולם, רוב ה"קנטוניסטים" סבלו סבל פיזי ונפשי איום ונורא. רק מעטים מהם שרדו את עשרים וחמש שנות השירות, נשארו ביהדותם ושבו למשפחתם. בשירו האֶפִּי הלא-גמור "יונה החייט" לא קיבל ביאליק את טענת ליליינבלום, שלפיה אין העם אשם בצרות שניחתו על ראשו. ברוח הסָטירה המשכילית של יל"ג הראה שהמִמסד הקהילתי המושחת אשם בטרגדיה הלאומית לא פחות מהנסיבות החיצוניות. אולם, שלא כבפואמות של יל"ג, שתיארו את "כלי הקודש" של הקהילה בצבעים שחורים משחור, כאן מוצגת הטרגדיה היהודית בחמלה, מבלי לחפש את האשמים ומבלי להוקיעם.
הוריו של יונה, גיבור שירו של ביאליק, משַׁקפים את כל המידות הטובות, שבהן נתברכו ישראל בכל הגָלויות: משפחתם שמחה בחלקה, חמה ומלוכדת, שומרת את השבת ומקיימת מצוַות הכנסת אורחים, ובעיקר – דואגת לתלמודם של הבנים. לרועה מזלם, המִמסד אינו ממלא את שליחותו, ובוגד בתפקידו. אהבת השררה ואהבת הבצע שולטים בתקיפי הקהל, שולחיהם של "החוטפים", ואנשים פשוטים ותמימים כדוגמת שמשון וינטה הם הקָרבנות. אף-על-פי שהשיר נכתב בשירות הציונות הרוחנית של אחד-העם, העמיד בו ביאליק "אפוס לאומי", המתאים לקוראים מבני כל הפלגים: קורא מרקע חסידי ישמח על הצלתו של יונה משמד ועל היותו "יהודי כשורה", אף יראה בדברי הצדיק נבואה שהתגשמה. קורא מרקע מתנגדי יזהה את האירוניה שבָּהּ מתבונן המחבר בצדיק ובברכתו. קורא משכיל יראה בסיפורו של יונה כתב אשמה חמור נגד הקהילה וראשיה, אף יכרה אוזן לדיאלוג הסמוי שהוא עורך עם יל"ג ועם מקטרגיו.
חוקר הספרות ראובן קריץ שיער שביאליק לא סיים את האֶפּוֹס מחיי ה"חטופים" כי סופו של הסיפור ברור למן השורה הראשונה: יונה עמד במבחן, וחזר בתום שנות השירות לעיירה היהודית שממנה נחטף. דן מירון העלה את ההשערה כי ביאליק דבק בפואטיקה של החוויה ולא סיים את הפואמה משום שלא הכיר את חיי הצבא ולא היה ביכולתו לכתוב עליהם. ואולם, התברר לי שקטע שירי שמצאתי בארכיון, שהוגדר בטעות על-ידי אוריאל אופק כשיר-ילדים, הוא בעצם ניסיון להמשיך את הפואמה והפואמה ולהצעידה לקראת התפתחויות נוספות, המתרחשות בצבא, הרחק מבית ההורים. מתברר שהוא לא נמנע מלתאר את חיי הצבא שאותם לא הכיר.
הקטע הגנוז הוא מונולוג של יונה החייל, העומד על משמרתו בערבה הרוסית:
"פַּעַם עַל מִשְׁמַרְתִּי עָמַדְתִּי בַּלַּיְלָה / בָּדָד תַּחַת שְׁמֵי ה' בָּעֲרָבָה / הַלְּבָנָה בְּמִלֻּאָהּ וְכוֹכְבֵי אֵל מִלְּמַעְלָה / וּמִתַּחַת שֶׁלֶג בָּהִיר לִמְלֹא כָּל עֵינִי / וַאֲנִי הוֹלֵךְ וָשָׁב וְעַל כְּתֵפִי אֲזֵנִי. / כִּנְפֹל מִן הָאִילָן תַּפּוּחֵי זָהָב בָּשֵׁלוּ / זֶה אַחַר זֶה וּבְיַחַד נוֹשְׁרִים מִשָּׁמַיִם / כּוֹכְבֵי פָּז אֶחָד אֶחָד וּשְׁנַיִם שְׁנַיִם / וְהָשָּׁמַיִם הָעֲשִׁירִים בְּהוֹד שַׁלְוַת גְּאוֹנָם / כְּלֹא יוֹדְעִים בַּאֲבֵדָתָם וְלֹא חָשִׁים בְּחֶסְרוֹנָם / וְכוֹכְבֵיהֶם כְּבַתְּחִלָּה כִּתּוֹת כִּתּוֹת יָהֵלוּ".
כשניסה ביאליק להשלים את הפואמה, הוא כבר התרחק מן ההתנצחות עם יל"ג שהולידה אותה, ואפשר שכבר עלה בדעתו לכתוב על פרשת ה"קנטוניסטים" את סיפורו "החצוצרה נתביישה", המכילה אותו מסר: דור רודף דור, והטרגדיה היהודית פושטת צורה ולובשת צורה חדשה. יונה יורש את עיוורונו של אביו שמשון, ובמידה רבה הריהו אותו "וְחַיָּט מַטְלִיא שְׁתוּם הָעָיִן, /פְּלֵיטַת צִבְאוֹת נִיקוֹלַי –" משיר העם של ביאליק "מי יודע עיר לישטינא". יל"ג ביקש למתוח ביקורת נוקבת על מוסדות הקהילה המושחתים, כבעִתות מלחמה (מלחמת תרבות בין המשכילים לחסידים), ואילו ביאליק לא התכוון לשלוח חִצי לעג, כי אם לעורר את הלבבות ולחבוש את הפצעים.
מוטיב הבגדים, העובר ביצירה כחוט השני, מקנה לה – חרף קיטועה – כעין אחדות סמויה. במקביל לעלילה הגלויה שעל פני השטח, נוצרת גם עלילה סמויה הקשורה בלבישת הבגדים ובהכנתם. בכל שירי החיילים שבאסופות שירי העם שביידיש, חוזר המוטיב של תלונת החטוף על שמכריחים ילדים יהודיים לפשוט את בגדי "החדר" (טלית קטן וארבע כנפות) ומאלצים אותם ללבוש בגדי "יוונים" (הכוונה לבגדי "איוואנים" – בגדי גויים, המכונים בשירי העם "שעטנז", רמז לכך שמכריחים ילדים יהודיים לנטוש את יהדותם ולעבור על כל המצווֹת).
בפואמה הלא-גמורה "יונה החייט" האם הנרגשת עומדת לקחת את בנה אל החייט כדי לתפור לו בגדים חדשים לקראת הלימודים ("מָחָר [...] אֶקְנֶה לוֹ מִכְנָסַיִם, / גַּם נְעָלִים אֶקְנֶה לוֹ, אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם וּבְלִי נֶדֶר, / וְאַל יֵבוֹשׁ כִּי יְדַבֵּר אֶת-חֲבֵרָיו בַּחֶדֶר"), והנער חולם חלום גדוּלה ("הֶאָח, חִישׁ אֶתְפַּשֵּׁט אֶת בְּגָדַי הַבָּלִים / וְאֶתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר – מִכְנָסַיִם וּנְעָלִים / וּבְבוֹאִי בְּשָׁלוֹם אֶל מִכְנָסַי וּנְעָלַי / עוֹד אוֹסִיפָה אֵיטִיבָה אָרְחוֹתַי וּמַעֲלָלַי"). והנה, בשובו אל העיירה הנידחת, הריהו חייט התופר לילדי ישראל בגדים חדשים לקראת לכתם אל ה"חדר". יש כאן אפוא תבנית מעגלית טרגית, כעין זו העולה מהסיפור "החצוצרה נתביישה", שבו שאלתו התמימה של הילד, החותמת את הסיפור, רומזת שבכל דור יימשכו ילדים יהודיים אחר ברק החצוצרה (הבטחותיהם היפות של המהפכנים), ובכל דור יתאכזבו היהודים מן הסיסמאות היפות וייאלצו לנטוש את ביתם הבטוח.
*
כאמור, לכאורה אין קשר בין פרשת ה"קנטוניסטים" שכמעט ונשכחה (או הושכחה במתכוון). רק בחוגים החרדיים לא שכחוה כלל, אך במקום להאשים את הרבנים ורועי העדה ששלחו לפני כ-180 שנה "חוטפים" ו"מוסרים" כדי למלא את מכסת הגיוס לצבא הצאר, הם מכנים את הפוליטיקאים של ימינו בשם "חוטפים" ו"מוסרים", ואת תלמידי הישיבה שגויסו לצה"ל הם מכנים "קנטוניסטים".
ובכל זאת יש כמה קווי-דמיון בין שתי הפרשות הנוראות: זו של החטופים במאה התשע-עשרה ושל החטופים של שנת תשפ"ד. כאן וכאן החטופים נתונים לשיקוליהם של "תקיפי הקהל" ערלי-הלב, שאינם מתחשבים בערך "הערבות ההדדית", ולא העלו עד כה בדעתם לערוך הסכם לשחרור החטופים (מתוך הבנה שניתן להביא להפרתו של הסכם זה אם ימשיכו ה"חמאס" ושאר ארגוני הטרור במעשיהם).
כאן וכאן לא דאגו רועי העדה (בין שהם הרבנים, מנהיגי הקהילות בגולה, ובין שהם הפוליטיקאים של ימינו) להגן על "צאן מרעיתם" – בין שמדובר בתשלום כופר לצבא הצאר בגולה או בבניית מקלטים ראויים לשמם לתושבי "עוטף עזה". הם השאירו את בני-עמם ב-limbo גמור, בלי יכולת למַלט את נפשם. לא ייפלא שכאן וכאן גרמה התופעה לקרע בעם ובין העם למנהיגיו.
לתופעת ה"קנטוניסטים" היו השלכות לדורות, והיא מוטטה את הקהילות היהודיות עוד לפני מלחמות העולם: אנשים איבדו אימון בהנהגת הקהילה, וכל פרט התחיל לדאוג לנפשו בלבד, מבלי להתחשב בזולתו. ביאליק ביטא את אָבדן הסולידריוּת ששררה מאז בקהילות ישראל בשירו "שחה נפשי":
"אֵיכָה נִשָּׂא פָנֵינוּ?
בַּמֶּה נְקַדֵּם יוֹם יָבֹא?
אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן עוֹלָמוֹ!
אִישׁ לְסִבְלוֹת לְבָבוֹ!".
תופעת אָבדן "הערבות ההדדית" והיפרדות העם לפרודות היא אחת התופעות המסוכנות ביותר ש"נבחרי העם" שלנו אינם מבינים את השלכותיה. אי אפשר להתייחס לחטופים החיים במנהרות החמאס כאל "מספר" המצטרף אל מספר חללי הטבח עד שיושג "הניצחון". בינתיים אובדת "הערבות ההדדית" שהיא תנאי לקיומו של עם קטן וידוע סבל כמו עם ישראל.
הערבות ההדדית היא אותו ערך הגורם לישראלי המצוי לשאת בעול הקליטה והעלייה, לכוף ראשו ולשלם מיסים כבדים כדי לסייע לנזקקים ולנפגעים מבלי לחפש מקלטי-מס. זהו הערך הגורם לישראלים להתנדב לפעולות לאומיות חשובות, לסכן את נפשותיהם במלחמה כדי להגן על אחיהם שבעורף וליהודי התפוצות לתרום למדינת ישראל. לערבוּת ההדדית ולסולידריוּת תפקיד בעל חשיבות עליונה ביצירת דבק מלכד בין חלקי העם, ואבדנן גורם להתפוררות ול"ירידה מהארץ". האם האב ההיסטוריון לא הסביר זאת לבנו?
האם בוחרים אנשיו של רה"מ לנהוג באנוכיות אדישה כבתיאורו של ביאליק ("אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן עוֹלָמוֹ! / אִישׁ לְסִבְלוֹת לְבָבוֹ!")?! לא זה הדרך להנהגת העם והמדינה, ולמילים אלה ("לא זה הדרך!") יש כידוע משקל כבד ומשמעותי בחיי-הרוח של עם ישראל.
