חידת השיר שהושמט מתוך "עיר היונה"
לרגל ה-25 בנובמבר, יום השנה ה-84 לאסון ה"פאטריה"
לעמיתי ד"ר שמואל טרטנר
ידען מופלג וחבר נאמן
שלוחה ברכת בריאות איתנה
ה"פאטריה" הייתה כידוע אניית גירוש בריטית, שאל קִרבּהּ הובלו כמעט אלפיים מעפילים שהגיעו ארצה בנובמבר 1940 תוך ניצול "חלון הזדמנויות" נדיר שאִפשר את יציאת היהודים ארצה באישור משטרת הגסטאפו בווינה בסוף השנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה.1 פליטים מיהודי גרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ועוד, הובאו לנמל ברומניה, שבו המתינו להם שלוש ספינות שהותקנו לצורך המשימה. שלוש הספינות הפליגו לכיווּן נמל חיפה, ועליהן כ-1800 נוסעים (יש המונים כ-1900). הללו היו "מעפילים" בעיני בני היישוב, ו"עולים בלתי לגליים" בעיני ממשלת המנדט.
משהחליטו הבריטים לגרש את נוסעי שלוש הספינות, רוכזו העולים שהגיעו לנמל חיפה באניית הגירוש "פאטריה", שעליה הועלו גם 230 שוטרים בריטיים למניעת אפשרות של התקוממות ומרי בגין ההחלטה לגרש את הנוסעים לאי מאוריציוס, שהיה אז מושבה בריטית. ההנהגה הציונית, חרף מאמצים רבים בארץ ובעולם, לא הצליחה למנוע את החלטת הגירוש, ואז החליטו ראשי ה"הגנה" לחבֵּל קלות באנייה כדי לעכב אותה לצורך תיקונים, ולנצל את העיכוב כדי לערוך מאמצים נוספים למניעת הגירוש.
ואולם, במרוצת חודש נובמבר 1940 נקטו הבריטים מספר צעדים עוינים כלפי היישוב ומוסדותיו. הם הטילו צנזורה על העיתונות לבל תדווח על תכנית הגירוש; הם סגרו את עיתוני הערב שהפֵרו את צו הצנזורה; הם לא שעו כמלוא הנימה לכל מאמצי הדיפלומטיה המקומיים והבין-לאומיים להמתיק את רוע הגזֵרה; הם החמירו את מדיניותם כלפי "העולים הבלתי לגליים" (הלא הם "המעפילים" מנקודת ראותו של היישוב), והודיעו שהעולים לא יוחזרו ארצה גם לאחר שתסתיים מלחמת העולם. ביום 20 בנובמבר 1940 הכריז היישוב על שביתת מחאה והזדהות עם העולים. לשווא, הבריטים היו נחושים בדעתם להפעיל את צו הגירוש ללא דיחוי.
אנשי הדרג הבכיר של ה"הגנה" – אליהו גולומב, שאול אביגור וישראל גלילי – החליטו להטמין באנייה מוקש שיגרום לה נזק לא גדול, אך ינטרל את יכולתה לצאת למסע ארוך למאוריציוס. ההחלטה נעשתה בחשאי, מבלי להיוועץ בהנהגה הציונית, ואפילו מבלי לידע כראוי את משה שרת (שמילא אז את מקומו של דוד בן-גוריון ששהה באותה עת בניו-יורק). בבוקר ה-25 בנובמבר הופעל המוקש, שגרם לנזק כבד מן המשוער: חור גדול נבעה בדופן האנייה, מים רבים פרצו לתוכה והיא התחילה לטבוע במהירות. עובדי הנמל, שוטרים וחיילים שהיו במקום, עשו רבות כדי להציל נפשות, אך 267 מהמעפילים שעל ה"פאטריה" נספו, 172 נפצעו, וגורלם של הניצולים היה עדיין לוּט בערפל. רק בדצמבר 1940 החליטה ממשלת המנדט שלא לשלוח אותם לאחת המושבות הבריטיות והסתפקה בניכוי מספרם ממכסת העלייה הבאה.
*
שירי "הטור השביעי" – שבהם העלה אלתרמן בעיתון "דבר" עניינים אקטואליים, גדולים וקטנים – התחילו להופיע רק בשנת 1943, ועל כן אין בידינו תגובה אלתרמנית שנכתבה בסמוך לאסון הנורא של טביעת ה"פטריה" ומות מאות מאנשיה. אמנם כבר בשירי "רגעים" המאוחרים ניתן למצוא שירים פוליטיים בנוסח שירי "הטור השביעי", אך גם בהם אין זכר לאירועי אסון ה"פאטריה". אלתרמן לא הגיב על האסון בעת התרחשותו וגם לא על החלטת הבריטים שלא לגרש מן הארץ את נוסעי ה"פאטריה", אף לא על החלטתם המאוחרת להשאיר את הניצולים בארץ. באותם ימים התמקד בנעשה מעֵבר לים – באירופה ובאפריקה – והדחיק את האסון הגדול ביותר בתולדות ארגוני המחתרת בארץ. הכאב היה גדול, והמחלוקות בין הפלגים הפוליטיים קרעו את היישוב לגזרים. אלתרמן לא רצה כנראה להוסיף שמן למדורה.
ואולם, בהתקרב שנת העשור למדינה, עמל אלתרמן על ספרו "עיר היונה", ובה סיפר בשירים סבוכים ומורכבים את סיפורי המאבק על עצמאות ישראל. מתברר שבתוכם כלול היה שיר על אסון ה"פאטריה" – "הנספים עם החוף" – אך הוא הושמט מן הספר ברגע האחרון, לפי עדותו של המו"ל ישראל זמורה. כשפרסם את השיר הגנוז בעיתון, "הארץ"2 לא הביע זמורה השערות כלשהן לגבי הסיבות שגרמו להשמטת השיר, ועל ההשמטה החידתית הזאת וסיבותיה מתחקה אחד הפרקים המעניינים בספרו של ד"ר שמואל טרטנר "מכל העמים".3
בפרק זה ניתח שמואל טרטנר את השיר החידתי הזה ניתוח טקסטואלי נרחב ומעמיק (רבים מן העוסקים כיום בחקר הספרות באוריינטציה היסטורית מסתפקים באִזכּוּר האירועים הרלוונטיים, ונרתעים מהתמודדות עם מורכבותו של הטקסט הספרותי המשקף את האירועים שבמרכז הדיון). בדבריי הפעם אסטה ממנהגי להביא לפני קוראי האתר דברים שמצאתי וחקרתי במו-ידיי, ואת עיקר דבריי אקדיש לסיכום דבריו של עמיתי שמואל טרטנר, שכמעט ולא השאיר בדבריו אבן שאותה לא הפך.
נביא תחילה את שירו של אלתרמן שנכתב שנים לא מעטות לאחר אסון ה"פאטריה", מתוך אבל אך גם מתוך הלוך-רוח מדיטטיבי של עריכת מאזן-חיים. השיר כולו מורכב משבע אוקטבות (בתים בני שמונה שורות) החורזות אאבבגדגד. באורכו של הבית ובסכמת החריזה שלו ניכרת כעין תערובת אוקסימורונית של מאפיינים מנוגדים: מאפייניה של בלדה סיפורית, רבת-פעילות, ושל שיר מדיטטיבי סטטי. שני הצמדים הראשונים בכל בית הם טורים ארוכים של טטרמטר אנפסטי, וארבע השורות הקצרות שאחריהן הן בנות ארבעה אנפסטים ושלושה אנפסטים, לסירוגין. חלק מהשיר מובא מפי הנספים, המהרהרים על גורלם המר, וחלקו מפיו של מסַפּר כל-יודע המתבונן על האירועים "מבחוץ". הנמענת היא "העת", המכוּנה כאן, באירוניה טרגית או בכנוּת גמורה, בשם "עֵת צְדָקוֹת" ו"עת גאולה":
מָלֵאנוּ עָרְמָה וַחֲשָׁד וְרֹב-כֹּחַ כְּדַת הַנִּרְדָּף,
וְהִשְׂכַּלְנוּ בְּכָל תַּחְבּוּלוֹת וְשׁוֹמְרִים לֹא תְּפָסוּנוּ בְּכַף,
וְשָׂרִינוּ עִם אֵל וְגוֹרָל וְעִם סֵפֶר חֻקֵּי אֱנוֹשׁ
וְיָדַעְנוּ מִפְלָט מִן הָאֵשׁ גַּם בִּבְעֹר שַׂעֲרוֹת הָרֹאשׁ,
אַךְ הִנֵּה כְּעִוְּרִים בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ-יָהֵל,
כִּפְתָאִים אֵין מָגֵן וְצִנָּה,
בָּךְ נָפַלְנוּ נָפוֹל, גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל,
בְּהִתְהַפֵּךְ עָלֵינוּ הַסְּפִינָה.
עֵת צְדָקוֹת, כִּי יָדֵךְ נִשְׁתַּלְּחָה בִּשְׁגָגָה אֲבָל לֹא בְּזָדוֹן,
אֵיךְ יָקוּמוּ אַנְשֵׁי הַסְּפִינָה לָךְ לִהְיוֹת אַנְשֵׁי רִיב וּמָדוֹן?
דּוֹמְמִים, שׁוֹכְנֵי תֵּל. אַךְ הַמֵּת יַעֲלֶה עִם יַלְדּוֹ בִּצְעָקָה
בְּשָׁמְעוֹ אֶת הַחַי מְבָרְכֵךְ וְחוֹשֵׁב לָךְ גַּם זֹאת לִצְדָקָה.
טוֹב שֶׁקָּם כְּחוֹמוֹת-עָרִים
הֶעָפָר בֵּין הַחַי וְהַחַף.
טוֹב שֶׁאֵין נְגִינוֹת אֵיךְ-נָפְלוּ-גִּבּוֹרִים
מַגִּיעוֹת אֱלֵי שָׁם אֶל אָזְנֵי הַטַּף.
– הִכָּה רַעַם. נָטְתָה הַסְּפִינָה עַל צִדָּהּ כְּסוֹבֶבֶת עַל צִיר
וְהָיוּ הַדְּלָתוֹת לַהֲדֹם וְהָיְתָה הַתִּקְרָה לְקִיר
וּבִמְעוּף אַרְגָּזִים וְקוֹרוֹת קוֹל שַׁוְעַת נִלְכָּדִים עָלָה
וִידֵי יֶלֶד חָבְקוּ צַוְּארֵי אָב בְּקוּמֵךְ עָלָיו, עֵת גְּאֻלָּה.
עֵת צְדָקוֹת, מְבָרְכֵךְ בָּרוּךְ,
אַךְ עוֹטְרַיִךְ בִּקְטֹרֶת סַמִּים,
לֹא פָּנִים אֶל פָּנִים רָאוּךְ,
לֹא הָיוּ בְּכַפֵּךְ שֹוּמִים.
וְהַמַּיִם פָּרְצוּ בַּתָּאִים. נַעֲרָה שֶׁזִּנְּקָה מִזָּוִית
צָעֲקָה וְקוֹלָהּ עֲלֵי אֶרֶץ יִבְעַר כְּכוֹכַב שָׁבִיט,
כּוֹכַב אֵשׁ וּפְּחָדִים. וּבְלֵיל חַג, בְּהַקְשֵׁב בֵּית-עָלְמִין בִּדְמִי
לְקוֹל עָם בְּרֵעֹה, עוֹד קוֹלָהּ יְלַחֵשׁ: הָהּ, אִמִּי, אִמִּי.
וְהָעָם לֹא מִפַּחַד יִירָא,
רַק יֹאמַר: קָרְבָּנָהּ לֹא שָׁוְא.
אֲבָל טוֹב כִּי יוֹפַע וְנִרְאָה
לוֹ צַלְמוֹ שֶׁל אַחַד חַיָּלָיו.
וְהַמַּיִם פָּרְצוּ וּבְתָא עָמַד אִישׁ אַלְמוֹנִי וְעָנָו.
שֶׁעָשָׂה אֶת גּוּפוֹ לְסֻלָּם בּוֹ טִפְּסוּ הָרַבִּים אֶל אֶשְׁנָב.
עַד בִּרְכַּיִם בַּמָּוֶת עָמַד, אַחַר-כָּךְ עַד מָתְנָיו, וְלֹא נָע
וְיַלְדָּה שֶׁעוֹזֵר לֹא הָיָה לָהּ טִפְּסָה עַל כְּתֵפָיו אַחֲרוֹנָה.
לֹא נוֹדַע אֵי שָׁלַו וַיִּשְׂקֹט
אִם עַל עֶרֶשׂ עָפָר אוֹ בַּיָּם,
אַךְ מוּלֵנוּ לְעֵת צְדָקוֹת,
כְּאֶל מוּל הַלִּסְטִים הוּא קָם.
עֵת תָּבוֹא. רְחוֹקָה הִיא עֲדַיִן כִּרְחֹק אַחֲרִית הַיָּמִים,
וְשִׁירֵי צִדְקָתָהּ שֶׁל תְּקוּפָה שֶׁנִּשְּׂאוּ תַּקִּיפִים וְרָמִים,
יִשָּׁמְעוּ גַּם כְּגַל הֲמֻלּוֹת שֶׁהֶחֱרִישׁוּ אֶת קוֹל הַחַלָּשׁ,
אֶת צִדְקוֹ וְחֻקּוֹ וְדִינוֹ אֲשֶׁר לֹא מִיָּדָם יְבֻקַּש.
וְשִׁלְּחוּ לַהֲבָם הַשּׂוֹרֵף
גִּזְרֵי דִּין וּמְהַסֶּה קוֹל יְלֵל
לֹא רַק בֵּין הַנִּרְדָּף לָרוֹדֵף
כִּי גַּם בֵּין הַנִּרְדָּף לַגּוֹאֵל.
לֹא קוֹל זַעַף עוֹלֶה מֵעָפָר. לֹא אִישׁ דִּין וּדְבָרִים הַמֵּת.
מֵעוֹלָם יְדַבֵּר אֶת אֲשֶׁר שָׂם בְּפִיו הַמּוֹשֵׁךְ בְּעֵט.
דּוֹמְמִים תִּלֵּי אֶרֶץ. אֵין נָע. אֵין עוֹבֵר אֶת הַקַּו הַמַּפְרִיד.
אֲבָל יֵשׁ וְיִסֹּב הַחַי כְּמִפְּנֵי הַמֵּטִיל חֲנִית,
וְרָאָה אֶת נָגְהָהּ חוֹלֵף
וְהִנֵּה הִיא תְּקוּעָה בַּקִּיר
וְרָאָה אִישׁ נִמְלָט יָחֵף,
שָׁב אֶל תֵּל שֶׁמִּחוּץ לָעִיר.
לאחר הניתוח הטקסטואלי, המתעכב באריכות על הצירוף החידתי "עת צדקות", שכביכול אינו תואם את התקופה הנוראה שבָּהּ אירע האסון. בחזית האירופית כבר כבשו הנאצים שטחים נרחבים בבלקן ובמערב אירופה, אף התקיפו מן האוויר את שדות התעופה הצבאיים ואת ערי בריטניה. הניתוח המדוקדק של השיר,4 מוליך את שמואל טרטנר לעֵבר המסקנה שאלתרמן לא גנז את השיר מסיבות אסתטיות. השיר "הנספים עם החוף" אינו נופל בערכו ובמשקלו הסגולי משירים אחרים שנכללו ב"עיר היונה".
שמואל טרטנר בוחן אף את האפשרות שהשיר אינו מפר את אחדות הזמן של הקובץ "עיר היונה". ספרו של אלתרמן מתמקד בשנות המאבק על עצמאות ישראל, בעיקר אחרי השואה, בעוד ש"הנספים עם החוף" מתרחש בהתחלת מלחמת העולם השנייה. גם אפשרות זו נפסלת על הסף, שכן ב"עיר היונה" יש שירים על שנות השואה ואירועיה, כגון "שיר של נרדפים", "בן השרופה", "בן ישֵׁנת עפר", "בן הטבועה", "בן האובדת", ועוד.
נבחנת כאן גם האפשרות שאלתרמן גנז את השיר משום שבֵּין שורותיו יש האשמות מרומזות כלפי דוד המלך (ובמשתמע כלפי דוד בן-גוריון), אך גם את האפשרות הזאת פסל שמואל טרטנר בטענה שהשיר נועד להיכלל בספר "עיר היונה", המכיל בתוכו שירים המכילים בתוכם האשמות כבדות אף יותר כלפי בן-גוריון (כגון השיר "בטרם יום" שבמרכזו קרב לטרון).
ניסיונו להתחקות אחר הנימוקים שהביאו לפסילת השיר הוליכו את שמואל טרטנר למישור האקטואלי של זמן חיבורו של השיר. בשנות הכנת הספר "עיר היונה" התנהל משפטו של ישראל קסטנר שזוכה אמנם מרוב ההאשמות אך בפסק דינו קבע השופט בנימין הלוי כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן". בעקבות אמירה זו, בטרם הוגש כתב-ערעור, נורה קסטנר ומת מפצעיו ביום 15.3.1957, בעת שספרו של אלתרמן היה מונח על האָבניים. יש להניח שאלתרמן החליט במועד זה להימנע מפרסום שיר על פרשה שעמדה במחלוקת – שיר שעלול היה להוסיף שמן למדורה וללבות אש של שנאת אחים.
את הפרק על אסון ה"פאטריה" ועל שירו של אלתרמן על הפרשה, סיכם שמואל טרטנר במילים: "בכתיבת השיר 'הנספים עם החוף', כמו גם בהחלטתו להשמיט את השיר, מתגלה אלתרמן (כמו במקרים רבים אחרים) כאדם שמעטים היו כמוהו בתולדות המדינה, הן בספרות לתחומיה והן מחוצה לה, מבחינת הרגישות הרבה לבעיות המוסריות שהתעוררו בחיי היחיד והחברה".
ואוסיף (כפי שכבר כתבתי בעבר): מה חבל שאין לנו איש-רוח כדוגמת "נתן החכם", שיכול היה להוכיח את מנהיג הדור ולכוון נגדו אצבע מאשימה. אסון ה"פאטריה" ב-25 בנובמבר 1940 היה האסון הגדול ביותר בתולדות העליות לארץ-ישראל. מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023 היה האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. מה המשותף בין שני האסונות הקולוסליים הללו? הגם שמדובר בשני אסונות שונים לחלוטין, יש בכל-זאת גורם משותף שמאחדם: בשניהם ההנהגה נהגה בחיפזון ובפחז, ולא דאגה לעשות את המוטל עליה כראוי.
באסון ה"פאטריה" המוקש הוטמן באנייה מבלי להיוועץ במומחים שייתכן שהיו מזהירים מפני הצפוי, ומשנים את המינון של חומר הנפץ. אכן, "שיחקו" כאן גם גורמי הסודיות וההפתעה, אך חוסר האחריות זועק לשמים חרף הכוונה הטובה. המטרה המקורית הייתה כאמור לגרום נזק קטן, שידחה את מועד הגירוש, אך הכוונה השתבשה כידוע ונגרם אסון קולקטיבי בעל ממדים מחרידים.
טבח "שמחת תורה" אירע אחרי תקופה שבָּהּ ההנהגה נהגה בחוסר אחריות משווע, ולא עצרה שני פוליטיקאים, תאבי שלטון אך חסרי כישורים שלטוניים, שהתחילו בביצועה של הפכה משפטית-מדינית, שהייתה נוטלת מישראל את צביונה הדמוקרטי. ייתכן שההנהגה והעומד בראשה חשבו שתתעורר מחאה אך זו בסך-הכול תדחה הליכים משפטיים שעמדו על הפרק. הפגנות המחאה אדירות הממדים שנראו ברחבי הארץ בכל אתר ואתר לא הובאו בחשבון, ומי יודע איך השפיעו השסע והמחלוקת על מקבלי ההחלטות במחוזות ה"סטרא אחרא". מי שהדליק את הגפרור אחראי ללהבה הגדולה ולתוצאות המחרידות.
בבית האחרון של שירו רמז אלתרמן שהמנהיגים והניצולים לא יינקו בנקל מרגשי האשמה שירדפו אחריהם בגין מראות האנשים שנספו ערב צאתם מגולה לגאולה. מעניין מה היה אומר "נתן החכם" על אירועי ימינו – על סיבותיהם ותוצאותיהם.
ולסיום אוסיף עוד שעמיתי ד"ר שמואל טרטנר עוסק בדרך-כלל במחקר "נטו", נטול זיקה אישית כלשהי למושא מחקרי. הפעם חרג ממנהגו ורשם בהערה לפרק על "הנספים עם החוף" כי פרק זה הוא נר לנשמת דודתו, אסתר דויטשר ז"ל, שהייתה בין הנספים באסון ה"פאטריה". בשיחה סיפר לי שמואל טרטנר שאחות אמו, שהייתה צעירה אינטלקטואלית, בריאה וספורטיבית, שכרה תא פרטי בסיפון העליון של האנייה, וממנו היא הייתה מסוגלת לקפוץ למים ולהינצל בשחייה אל החוף כמו רבים מנוסעי ה"פאטריה". ואולם, היא הייתה אחראית על קבוצת ילדים שנשלחו ארצה ללא הוריהם, ירדה אל המדור התחתון של האנייה בניסיון להצילם, וכך נספתה גם היא. מה עגומה תמונת פרזונה-פזרונה של העת, בימים ההם ובזמן הזה.
הערות:
על פרשת ה"פאטריה" ראו במאמרה של דליה עופר "המסע למאוריציוס: ופרשת האוניות 'מילוס', 'פסיפיק' ו'אטלנטיק' בראי הספרות והמחקר ההיסטורי", בתוך: רעיה ויוסי מאלי (עורכים), "ספרות והיסטוריה", ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, 1999, עמ' 207 – 227.
"הארץ" מיום 26.3.1975.
שמואל טרטנר, "מכל העמים" (עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן), ספריית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2010, עמ' 215 – 230.
על ניתוחו הטקסטואלי המפורט והמעמיק של שמואל טרטנר, ברצוני להוסיף שתי דוגמאות שבהן התכתב אלתרמן עם שירים גדולים מהספרות העברית החדשה. הצירוף "כְּחוֹמוֹת עָרִים" (שורה 13) הוא גירסה אלתרמנית בעלת אופי מודרני-אוּרבּני של הצירוף הביאליקאי "חוֹמַת יְעָרִים" ("ואם ישאל המלאך"), המתאר את חיק הטבע (nature vs. art). השורה "לְקוֹל עָם בְּרֵעֹה, עוֹד קוֹלָהּ יְלַחֵשׁ: הָהּ, אִמִּי, אִמִּי" שהיא אוקסימורון המצמיד את קול התרועה (ראו: שמות לב, יז) ואת הלחש, "מתכתבת" עם הבלדה הלאומית הטרגית של טשרניחובסקי "בת הרב ואמהּ" ("אִמִּי, אִמִּי! אוֹמֵר הוּא לִי") ועם תיאור האם ובתה הנוטלות את נפשן בכפן וטובעות בים (בבלאדה הארוכה של יל"ג "במצולות ים").