חיינו במרחב השֵּׁמי – חזון ומציאוּת

הרהורים על הטֶבַח בראס בורקה שבסיני

היום לפני 39 שנה

תיירות אקולוגית (Ecotourism) היא כיום ענף תיירות פופוּלרי, המבוסס על שימור הנוף הטבעי והתערבות מינימלית בדפוסי ההתנהגות והתרבות של התושבים המקומיים. כפר הנופש ראס בורקה שלחוף ים-סוּף, הקרוי כיום "בָּסָאטָה" ("פַּשטוּת" בערבית), הוא אתר אקולוגי המציע לתיירים בְּקָתות נאות, ודורש מהם לשמור על שקט, ניקיון ו"התנהגות נאותה". עליהם להתחייב שלא לדרוך על שוניות האלמוגים ושלא לקחת מזכרות מאוצרות-הטבע. אסור לעשן, אסור לשתות משקאות אלכוהוליים ואסור להפריע את מנוחת השכנים. כן מתחייבים התיירים למיין את הפסולת לסוגֶיהָ, שלא להתהלך בפומבי בלבוש חשוף ושלא להפעיל מכשירי רדיו וטלוויזיה. ההוראות נשמעות כמתכון בטוח לשיממון מפוהק, אך מתברר שתיירים רבים אוהבים את השלווה הגמורה, ומחפשים על כביש טאבה-נואיבה את השלטים המודיעים באנגלית: "Basata, a piece of nature".

שלווה פשוטה ואידילית כעין זאת, ולא פאר של מלון-חמישה-כוכבים, חיפשו ישראלים אחדים לפני כארבעים שנה כשבחרו בראס בורקה (משמעות שמו בערבית: "ראש בְּרָכָה") כבמקום נופש שקט ומרהיב-עין. ואולם, דווקא במקום היפה והרגוע הזה הם נפלו קרבן למתקפת טרור רצחנית – לטבח שהוכיח לאלתַר שמראות הטבע היפים לא נועדו להנאתו של כל תייר ותייר. גם כיום, בהתקרב יובל שנים למועד חתימת הסכם השלום עם מצרים, מבהירים מפעילי האתר שישראלים אינם רצויים בו. הוא שאמר ביאליק בשירו "הרהורי לילה" הנאמרת בלשון "אני" מפיו של העם כולו: "שְׁנַת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט, שְׁנַת מַרְפֵּא וְגֵהָה – / לֹא לִי הֵם, לֹא לִי הֵם [...]" (גם בשיריו "בשדה" ו"איגרת קטנה" וגם בפתח סיפורו "מאחורי הגדר" תיאר המשורר את הנוף הנָכרי והרוגע, והִבְהיר שלא ליהודים כמוהו נועדו מַראותיו היפים).

ואולם, חלק מהנרצחים כלל לא הגדירו את עצמם כיהודים. החייל הפנאטי, אחוז האמוק, שהתקיף את קבוצת הנופשים הישראלית בקריאת "אִיטבַּח אל יאהוּד", לא ידע כמובן שבין שבעת ההרוגים היו שלושה בני משפחה אחת שאחדים מבָּנֶיהָ התנערו מיהדותם ודרשו שבתעודת-הזיהוי שלהם תירשם בסעיף הלאום המילה "עברי", ולא "יהודי". הוא אף לא ידע כמובן שקרבנותיו השתייכו למשפחה עתירת כשרונות, שלהּ ולאבותיה הייתה מגילת-זכויות מרשימה בעיצוב התרבות העברית החדשה בארץ.

שלושת הנרצחים היו חמן שלח (בנו של המשורר יונתן רטוש), רעייתו הסוציולוגית אילנה שלח ובתם צליל שלח (נערה שהשתתפה בתכניות הילדים הטלוויזיוניות "ריץ'-רץ'" ו"שיישאר בינינו"). החלטתו של הבן עוז שלח, שהיה אז בן 17 ובחר שלא להצטרף לחופשת הנופש המשפחתית, הצילה את חייו, אך גם קבעה בלי ספק את מהלכיהם.

בחייו הקצרים הספיק חמן שלח, שהיה בסך-הכול בן 44 במותו, להצטרף כשותף למשרד עורכי-דין, ללַמֵּד בחוג למשפטים באוניברסיטה העברית, לחַבֵּר מאמרים, להידקטר ואף להתמנות לכהונת שופט בבית משפט השלום בירושלים. כאינטלקטואל בעל מזג מחקרי המשיך המשפטן הצעיר להגות בנושאים שהעסיקו את אביו, שנפטר כארבע שנים לפני הטֶבח, ויעיד נושא הדיסרטציה שלו: "חירות המצפון והדת במשפט הישראלי".

חמן שלח השתייך כידוע למשפחה ברוכת כשרונות ורבת-זכויות – משפחת שֶׁלַח (לשעבר "היילפרין"), ששורשיה נעוצים בשושלת רבנים מפוארת מחסידוּת חב"ד. הוא היה נינם של יחיאל ופנינה הלפרין, מייסדי גן-הילדים העברי, ילידי אוקראינה, שהקימו סמינר להכשרת גננות בוורשה, ואחר-כך בתל-אביב. אביו אוריאל שלח (יונתן רטוש) היה אבי הרעיון ה"כנעני" וראש "הוועד לגיבוש הנוער העברי", בצד היותו אחד מגדולי השירה העברית. דודו עוזי אורנן, שהיה חוקר לשון חשוב וּזקן החברים באקדמיה ללשון העברית, לחם כל ימיו את מלחמת השפה העברית. דודו, שׂהרון שלח, חתן פרס ישראל, הוא מתמטיקאי עטור פרסים ואחד המדענים הפוריים בעולם. דודו צבי רין היה בלשן שחקר את לשונות המזרח הקדום והשפות השמיות באוניברסיטת פנסילבניה. דודתו מירי דור, שנפטרה בדמי ימיה במלך היריונה, הייתה זואולוגית, סופרת ילדים והמשוררת המודרניסטית הראשונה מ"אסכולת שלונסקי". לאחר קריאה שהויה בקובץ שיריה "שולָל" וניתוחם, מותר לי כמדומה לשָׁעֵר שאילו האריכה ימים היו מזכירים את שמה בנשימה אחת עם שמותיהם של נתן אלתרמן ולאה גולדברג.

הפונדמנטליסט המוסלמי הקנאי, שירה לכל עבר בלי אבחנה, ורצח את השופט הצעיר (ביחד עם אשתו, בתו וארבעה ישראלים נוספים), לא ידע באווילותו כי הוא קוטע את חייו של אדם בעל כשרונות נדירים. חמן שלח יכול היה להיום היום בן 83. בהתחשב בתוחלת החיים במשפחתו (אמו פנינה נפטרה בגיל 94, דודו עוזי בגיל 99) ובהתחשב בעלייתו המטאורית בעולם המשפט, יש להניח שחייו היו עשויים להיות חיי מחקר ויצירה ארוכים, עשירים ופוריים. אפשר שהיה מגיע במרוצת השנים בזכות כשרונותיו התרומיים לפסגת הפירמידה המשפטית בישראל.

דא עקא, בדנ"א של משפחת הלפרין התרוצצו לא רק גֶנים של כשרון יצירה נדיר, המשיק בגאונוּת, אלא גם גֶנים של קיצוניוּת חסרת-פשרות שמשכה כל עניין עד קְצה-קצהוּ. אוריאל שלח (יונתן רטוש), אביו של חמן שלח, הציב לו ולאוהדיו, ממשיכי-דרכו, תנאים אוּטוֹפִּיים, שלא היו להם סיכויים להתממש.

נמנה רק אחדים מן התנאים האוּטוֹפִּיים הללו שעמדו בבסיס משנתו ההיפותטית של רטוש ושלא ניתן היה לתרגמם בנקל מעקרונות יפים למציאוּת-חיים מעשית ו"פשוטה":

• בין עקרונותיו הציב רטוש התנגדות גורפת לדת, לכל דת. את הדתות הציג כאוסף של אמונות טפלות שאבד עליהן כלח. במילים אחרות, הוא ראה בדת גורם המקפיא את התקדמותה של האנושות, אף מסיג אותה לאחור. הוא אף הוליך רעיונות נגד הממסד הדתי, המצויים עוד בכתבי יל"ג, אל גילוייהם הקיצוניים ביותר (ברי, הוא לא היה מודה בהשפעת יל"ג על מִשנתו, שהרי יל"ג חיבר את יצירתו בגולה, ועל-כן אין היא אלא "ספרות יהודית בלשון העברית"). הוא האמין שניתן להקים בארץ-ישראל עם חדש, מנותק מן העבר הדתי שלו, שבכוחו ליצור קשר לאומי עם כל בני "הסהר הפורה" (אך בתנאי שהללו יוותרו על האסלאם ועל הלאומיוּת הפן-אסלאמית).
  

  אמנם בתורכיה הצליחו בשנת 1908 המהפכנים ("התורכים הצעירים") לִמשות את עמם ממצבו הנחשל ולהצעידו בצעדים מואצים לקראת חדשנות ומודרניזציה, חילוניוּת ופתיחוּת למערב. ואולם, תוצאות המהפכה נשחקו בימי משטרו האוטוקרטי של ארדואן, שהגביר את השפעת האסלאם על התנהלות המדינה והגביל בה את חופש העיתונות. רטוש האמין ביכולת הנוער העברי לחולל מהפכה שתחול על עם ישראל ועל כל עמי האיזור. הוא חשב שמהפכה זו תקים באזורנו – לאחר מיגור הדת – עם חדש ומודרני המנותק לחלוטין מערכי הגלות, שיחיה בצוותא-חדא עם עמים ערביים שוחרי-קִדמה שיוותרו על דתם ועל אורחות חייהם הרֶגרסיביים. לא יִקשה לשעֵר שתכנית כזו הייתה בבחינת אוּטוֹפִּיה גמורה.
  

  אלתרמן ועגנון לא חשבו כמוהו, והאמינו כי הסִסמה המרקסיסטית שלפיה הדת היא "אוֹפִּיוּם להמונים" תאבֵּד בתוך זמן קצר את קִסמהּ ואת האפקטיביוֹת שלה. שניהם ידעו, כך מעידות יצירותיהם, שהאווירה "האנטי-קלריקלית" שהשליט המרקסיזם לא תשרוד לאורך ימים, אף תוליד תגובת-נגד שתחזיר אנשים אל חיק הדת. שניהם ניבאו את תמוטת האידֵאולוגיות הגדולות, והקומוניזם בכללן, ושניהם ראו בחזון כיצד תחזיר תחושת הניכור והאכזבה מהחיים המודרניים את האדם אל זרועות האמונה והדת. ואכן, במאה העשרים ואחת, הכנסיות בארצות "מסך הברזל" הומות אדם, וגם במקומותינו ניכּרים תהליכים של חזרה אל הדת בגילויֶיהָ הקונקרטיים (מנהגים שפשטו בקֶרב צעירים חילוניים לעלות לקברות צדיקים, לנשק מזוזות ולהצטייד בקמֵע "על כל צרה שלא תבוא" כמעט שלא נראו בארץ עד לדור ה-X). בקיבוצים לא מעטים יש קבוצות של "מתחזקים" וחוזרים בתשובה – תופעה קונטרה-רֶבולוציונית לחילוּן הגמור ששרר בהם כשלושה דורות.
  

  ובמשפחת הלפרין: שורשיה של משפחת זו נטועים אמנם במשפחת רבנים מפוארת מחסידוּת חב"ד, אך יחיאל הלפרין, אביהם של רטוש ואֶחיו, עזב את העולם התורני והתמחה בשיטות חינוך מודרניות, ובניו סירבו כאמור להיקרא "יהודים", אף דרשו שבתעודת-הזיהוי שלהם תירשם בסעיף הלאום המילה "עברי". למרבה האירוניה של הגורל, הצטרפה נינתו של הלפרין, נכדתו של עוזי אורנן, לחסידות ברסלב, "חזרה בתשובה" ושינתה את שמה מ"מורן" ל"מרים".
  

• רטוש העניק חשיבות עליונה לגורם הטריטוריאלי כחלק מן הרעיונות הרֶוויזיוניסטיים מורשת בית אבא-אימא. שאיפותיו היו מקסימליסטיות, וכאבי התנועה העברית (ה"כנענית" בפי שלונסקי), הוא האמין שהעברים החדשים יהיו אדוניו של המרחב של "הסהר הפורה". שאיפותיו שהרחיקו לכת מאלה של ז'בוטינסקי שקבע בשיר משנת תרפ"ט: "שְׁתֵּי גָּדוֹת לַיַּרְדֵּן – זוֹ שֶׁלָּנוּ, זוֹ גַּם כֵּן", ואפילו מאלה של המקסימליסטים בתנועה הרוויזיוניסטית.  ואולם, אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד שגדולי הסופרים – נתן אלתרמן, א"צ גרינברג, ש"י עגנון, משה שמיר, חיים הזז, ועוד – חתמו על מנשר הפתיחה של התנועה למען ארץ-ישראל השלמה, קמו גם ארגונים שביקשו להחזיר את "השטחים". כיום קיבלה התופעה של שלילתה של "שלילת הגלות" ממדים מדאיגים עד מאוד. צעירים רבים מוותרים על הממד הטריטוריאלי בחיים: נוטעים את משפחותיהם בנופים זרים, ומקימים קהילות של Expatriates ישראליים על אדמת נֵכר, אף מוציאים פרסומים "דיאספּוֹריים" הרואים רק בשפה העברית, ולא באדמת הארץ, מולדת. והנה, גם עוז שלח, נכדו של רטוש ובנו של השופט חמן שלח, שניצל מן הטבח בראס-בורקה, חי שנים בארצות-הברית ובצרפת (מעניין איך היה רטוש, מאבירי מחַדשיה הלשון העברית, מכנה את תופעת ה"רילוקיישן").
  

• התנגדותו של רטוש לדת התבטאה גם ביחסו לתרבותו הכתובה של עם ישראל. הוא העלה את העבריוּת על נס, והתנגדות לכל דבר שריח של גלותיות נודף ממנו. כאביה של התנועה ה"כנענית" האמין רטוש כי על הספרות העברית החדשה, ההולכת ונוצרת על אדמת הארץ, להינתק ניתוק חד ומוחלט, ולא מתון והדרגתי, מכל ערכיה של ספרות ישראל שנכתבה על אדמת נֵכר ("ספרות יהודית בלשון העברית", כלשונו). הספרות שלאחר המהפכה העברית, כך סבר בקיצוניוּת של מהפכן אוּטוֹפִּיסט, תוכל לשַׁמר מן העבר רק יצירות שסללו את הדרך להתחדשות החיים בארץ ושאינן נגועות בערכי הגלות. אין תמהּ אפוא שאת שירתו הציג כיצירה המנותקת מכל שורש וייחור שמקור יניקתם בתרבות נֵכר, לרבות התרבות העברית שנוצרה באלפיים שנות גולה. והנה, בתקופתנו יכול סופר לזכות ב"פרס ספיר" היוקרתי גם אם הוא יושב מעֵבר לים, ונכדו של רטוש כתב לפני כ-20 שנה את ספרו "Picnic Grounds: A Novel in Fragments" באנגלית משובחת, בעת ישיבתו מעֵבר לים ("על אדמת נֵכר", בלשון הסב). ומה מעסיק את נכדו של הסב ה"כנעני" (שהפיץ רעיונות טריטוריאליים מקסימליסטיים)? נרמוז שצִדו האידאולוגי של ספרו של עוז שלח, שחלקו עשוי להתפרש כמניפסט פרו-פלשתינאי ואנטי-מיליטריסטי, לא היה משובב את רוחו של הסב, שה"און" וה"פגיון", היו בעבורו מילים חיוביות, ולא מילים עם השתמעויות של גנאי.

*

לא קשה להיווכח שהמטוטלת של "רוח התקופה" לא נעה ביובל השנים האחרון לכיווּן משנתו של רטוש, כי אם לכיווּן ההפוך והמנוגד. כך גם בנושא המגדרי. שירי רטוש ואיגרותיו מעידים על תפיסה מיזוגנית (שלא לומר "שוביניסטית"), המאמינה בעליונות הגבר והמציגה את האישה בחפץ שבו הגבר עושה כרצונו. התנועה ה"כנענית" הייתה תנועה גברית בעיקרה, ורק המשוררת והמתרגמת ש' שפרה הוכרזה כמשוררת "כנענית". כל עֶמדה מאצ'ואיסטית כזו אינה מעוגנת כיום בחברה ובתרבות, וייתכן שיונתן רטוש היה נסוג ממנה, בחלקה או במלואה, אלמלא נפטר בגיל 72 בלבד. אילו התעורר משנת הנצח שלו, הוא היה מגלה שאת תחדישיו הרבים אספה בספר בן כ-1200 עמודים חוקרת הלשון פרופ' מיכל אפרת, רעייתו של אחיו עוזי, ולא שני אֶחיו חוקרי הלשון פרופ' עוזי אורנן ופרופ' צבי רין. רטוש היה מתקשה להאמין איך התחילו נשים לא מעטות ביובל השנים האחרון לשאת תפקידי מפתח,

רטוש לא היה ציוני: הוא קיווה שיתגבש בארץ נוער עברי, שיקים עם שֵׁמי חדש, שיסלק את האימפריאליסטים הבריטיים וישתף פעולה עם ערביי האיזור שיקבלו את ההגמוניה העברית. הוא חשש מפני מנהיגותו של בן-גוריון, שהִטה את הנוער לציונוּת, וגרם לדבריו להתלקחות המאבק היהודי-ערבי. הוא חשש ש"חוק השבות" יציף את הארץ במהגרים גלותיים שיטשטשו את הזהות העברית שנוצרה בארץ ביובל השנים שקָדם לבואם. והנה, הסופרים החשובים ביותר בדור תש"ח לא קמו מתוך הקבוצה ה"כנענית",שהמשיכה את דרכו. המשורר המקורי ביותר בדור תש"ח היה לא אחר מ"עולֶה חדש" בשם "ברל פלמן" ששינה את שמו ל"אמיר גלבוע", ציוני שלא התכחש למוצאו הגלותי; הפרוזאיקונים החשובים ביותר מִבּני הדור היו ס' יזהר ומשה שמיר, אנשי השמאל הציוני. כל אחד מהם תרם לתרבות העברית וללשון העברית יותר מכל אחד מבני "הנוער העברי" ("הכנעני"), ממשיכי דרכו של רטוש.

*

ליונתן רטוש ולבני חוגו הייתה השפעה עצומה בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים. אחר-כך הלך כוחו של הרעיון ה"כנעני" ופָחַת. מן הראוי להזכיר שני ספרים שהטרימו את האירוע בראס בורקה וכמו ניבאו אותו. האחד נכתב בראשית שנות השלושים, עת חזר אוריאל שלח (רטוש) מלימודיו בפריז, הצטרף לחוגים ה״מקסימליסטיים״ של התנועה הרוויזיוניסטית ופרסם מפרי-עטו בביטאונה "חזית העם". ב-1932 יצא לאור ספרו הראשון "לקבר ישמעאל" – נובלה לירית על פרשת רצח של שני צעירים יהודים, זוהרה ויונתן (ההרוגים שבמציאוּת נקראו סיליה זוהר ויוחנן שטאהל) בידי ערבים סמוך להרצליה. רטוש לא שיער כמובן שאירוע דומה ייפול בגורלם של בנו, רעייתו ובתם-נכדתו. מעניין להיווכח שהוא בחר לנערה שנרצחה את השם "זוהרה" ("זוהר" הוא כאמור שם-משפחתה), הידוע גם כשם ערבי, ולא רק כשם עברי. אף מעניין להיווכח שהוא העניק לצעיר את השם "יונתן", כשמו. לפנינו עדות מצמררת של התערבלות הדמיון והמציאוּת החוץ-ספרותית והתמזגותן למִקשה אחת.

את המקרה השני תיארתי בספרי "סיפור לא פשוט" (2015), המוקדש לממשיכיו של עגנון בסיפורת העברית:

בדצמבר 1979, פחות משנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, פרסם חיים באר – שבנעוריו נמשך אחר חוגי ה"כנענים" והשתתף באספות "המועדון למחשבה עברית" מיסודו של אהרן אמיר, את הרומן הראשון שלו "נוצות". גיבור מרכזי ברומן הוא ר' מרדכי לדר, הוא איש היישוב הישן, האוסף כספי תרומות למען בית-חינוך עיוורים, שאביו היה סוכן של התורכים בימי מלחמת העולם הראשונה וסייע להם לסתום את תעלת סואץ בשקי חול כדי לחסום את הדרך בפני ספינות המלחמה האנגליות. נכדו של מרדכי לדר, שהחליף את שמו ל"שלח", השיל כביכול את עורו ואת חטוטרת הגלות ובחר בשם עברי מקורי (כשמו של יונתן רטוש). ואולם, למרבה האירוניה המרה, שמו – שהוא תרגום השם "לדר" (עור) – מנבא את סוף המיתוס של העברי החדש, זקוף הקומה והגֵו. "שלח" פירושו אמנם "חרב" (סמלו של העברי החדש, שלמד להצמיד חרב לירכו), אך "שלח" פירושו גם "תעלה" – כאותה תעלה שאביו של לדר מילאה בשקים ושממימיה משו את גווייתו של יוסי נכדו במלחמת יום הכיפורים. כחמש שנים לאחר פרסום נוצות נהרג חמן שלח, בנו של אוריאל שלח (הוא יונתן רטוש), בראס בּוּרקה שבסיני, כחמישים שנה לאחר תגליות ראס שַׁמרה, שהציתו את הרעיון ה"כנעני", וכן כחמישים שנה לאחר שפרסם רטוש את ספרו הראשון – הסיפור "לקבר ישמעאל" על רצח נתעב בחולות של צעירים ארץ-ישראליים בעלי נפש פיוטית בידי מרצחים ערביים (סיפור המבוסס על מקרה אמִתי שאירע בראשית שנות השלושים). חמן שלח היה שופט, אינטלקטואל ואיש-רוח, שהאמין בחזונו האנטי-דתי הרדיקלי של אביו באשר ליכולתו של העברי החדש להיות אדוניו של המרחב השמי (רטוש דרש, כזכור, שבתעודת הזיהוי שלו תירשם המילה "עברי" ולא "יהודי"), אך נרצח בידי מי שהקריאה "איטבח אל יאהוד" שגורה בפיו, מבלי שיֵדע שקרבנו הוא "עברי" ולא יהודי. אילו היו הדברים בִּדיוֹֹן ניתן היה להאשים את בֹוֹדָם בדמיון פרוע. סיפורו של שלח ברומן "נוצות" של חיים באר הוא תעתוע אכזר – עירוב רשויות בין החיים והספרות, המלמד כי לעִתים המציאוּת באזורנו עזה ונועזת מכל דמיון.

האם מיטיבים הסופרים לנבא את המציאוּת? האם ניחנו בעיני רנטגן המאפשרים להם לחדור מבעד למחיצות הזמן? כן ולא. ראינו שרטוש חד-העין היטיב אולי לראות את המציאוּת שהתחוללה לנגד עיניו, אך השמיע פרוגנוזות לא מעטות שאינן ניתנות לביצוע. הוא הגה רעיון מבריק ומושלם, אך וירטואלי, שליישומו היו צריכים להתלוות שינויים תרבותיים-חברתיים-פוליטיים חסרי סיכוי. ואולם, במחשבה שנייה: גם הנובלה "אלטנוילנד" של הרצל לא הייתה בראשיתה אלא אוּטוֹפּיה ללא סיכויי מימוש – "חלום פורח" שהפך ברבות הימים למציאוּת פורחת ומלבלבת. קשה אפוא להחליט אם כדאי להטות אוזן לסופרים ולתחזיותיהם, אם לאו. הכול תלוי ב"כיווּן הרוח".