חנה'לה התבלבלה והצליחה לבלבל את כולם
לרגל זכייתו של הזמר דקלון (יוסף לוי) בפרס ישראל לזֶמר העברי
פורסם: חדשות בן עזר ,גליון 1843 1/5/2023
ביום העצמאות תשפ"ג חגגנו ביחד עם הזמר יוסף לוי הוא דקלון ועם אוהדיו הרבים את זכייתו ב"פרס ישראל לזֶמר העברי". שמחנו לראותו מקבל את התעודה המכובדת מידי השר יואב קיש, אשר פיזז קלות ביחד עם הזַמָּר לצלילי הפזמון הבדחני "חנה'לה התבלבלה". חוקרי הזֶמר והמוזיקולוגים מציינים שבעזרת פזמון זה סללו זמרי ה"חאפלות" בכרם התימנים – רמי דנוך בעל "צלילי העוּד" ודקלון בעל "צלילי הכרם" – נתיב ללב דיירי השכונה, עד שבמהלך השנים פָּרטו צליליו ומילותיו של השיר על נימים נסתרות בלב מיליוני שוחריו של הזֶמר המזרחי והיו לאחד משיאיו הוודאיים של הז'אנר.
רבים יודעים שלמרבה האירוניה השיר המשעשע הזה, הגדוש במוטיבים של מופָעי "פורים שְׁפִּיל" מזרח-אירופיים, נכתב למעשה על-ידי נתן אלתרמן לצליליו של ניגון חסידי עממי. ואולם, הקיטוב העדתי השורר כיום במקומותינו (בעידודם של פוליטיקאים חסרי מצפון, המפַלגים את העם במקום לְאַחוֹת את קרעיו) מוחק את שמו של אלתרמן, נצר למשפחה יהודית-רוסית של חסידי חב"ד, ומדיר אותו מכל הפרסומים המקוננים על הדרתו ההיסטורית של הזֶמר המזרחי ביובל השנים הראשון של המדינה. פעולת ההשכחה הזאת של אלתרמן אינה מקרית. היא נעשית על-פי האג'נדה של אותו קומץ של פוליטיקאים ציניים המסוגלים לראות אך ורק את הרווח האלקטורלי הקטן אשר יושג (אולי) בטווח הקצר, ולא את הנזקים העצומים שעתידם מעשיהם לגרום לעם, לאחדותו ולתרבותו בטווח הארוך.
אלתרמן תרם כידוע לזֶמר העברי יותר מכל יוצר אחר: הוא חיבר מאות שירים קלים, שבוצעו מעל גלי האתר ומעל הבמה הקלה; הוא עקב בפזמוניו ובשירי הזֶמר שלו אחרי כל השינויים החברתיים החשובים שעברו על ה"יישוב" ועל המדינה. הוא אף חיבר את פזמוני תימן מהיפים ביותר שנכתבו אי-פעם, ממש כמו שגרשווין, בן לפליטים יהודיים שהיגרו לאמריקה חיבר "שירי הנשמה" מהיפים ביותר של הקהילה האפרו-אמריקנית בניו-יורק. אחת הזמרות המפורסמות, בת העדה התימנית, סיפרה לא אחת למראייניה שבכל פעם כשהיא שרה את מילותיו של אלתרמן "יָא אִמִּי, יָא אָבִי, / מֶה הָיָה לוֹ לִלְבָבִי?" עיניה נמלאות בדמעות געגועים לבית אבא-אימא, והיא מתקשה להאמין שמי חיבר את המילים האלה איננו בן עדתה.
מילותיו של אחד מפזמוניו של אלתרמן חרותות אמנם על מצבתה של הזמרת שושנה דמארי, אך הוא לא זכה ששמו ייזכר בשני פרקי "המלכה שושנה" (2021), סרטם של קובי פרג' ומוריס בן-מיור. השיר "חנה'לה התבלבלה" הוזכר עשרות פעמים בחגיגה התקשורתית שנערכה לאחרונה סביב זכייתו של דקלון בפרס ישראל, אך אלתרמן, מחברו של השיר הזה, הודר מן החגיגה. ובמאמר מוסגר: גם שמו של אפרים קישון לא הוזכר השנה בטקס המשואות, טקס שבּוֹ בוצעו שתיים מיצירותיו.
"חנה'לה התבלבלה" הוא בסך-הכול שיר בוסר קל-ערך, משולֵי השוליים של שירתו הקלה של אלתרמן, ולא עליו תפארתו של המשורר. אף-על-פי-כן, אי-אִזכּוּר שמו של המחבֵּר – במקום ששמו היה צריך להתנוסס בגאווה לעין כול – מצביע על מגמה מדאיגה שממדיה חורגים מעֶרך השיר שלצליליו קיבל דקלון את תעודת הפרס. לפנינו סימפטום ומקרה-בוחַן לצרור של תופעות המתרחשות אצלנו בעָצמה הולכת וגוברת בשנים האחרונות – לא כולן שליליות, אך לחלקן יש ללא ספק פוטנציאל מסוכן של הרס עצמי.
אם נתבונן לא בפרטי התופעה אלא במִתאריה הגדולים, הרי שלפנינו תמונה של סילוף מגמתי ומכוּון של נתוני התרבות שלנו לדורותיהם. מול עינינו הולך ונערך ניסיון יזום של כתיבת היסטוריה שלא הייתה ולא נבראה –fake history . דוגמה לכך ניתנה לנו כשצפינו בהצגת ההיסטוריה של ה"יישוב" ושל המדינה בטקס הדלקת המשואות שנערך לפני חמש שנים, במלאת שבעים שנה למדינה. היה זה טקס גרנדיוזי במיוחד, שבּוֹ שוכתבה באופן בוטה האמת ההיסטורית לטובת היסטוריה כוזבת ומדומיינת שבָּהּ נמחק כמעט לגמרי חלקהּ של ההתיישבות העובדת בבניית המדינה.
באותו טקס שגולל את תולדות הציונות והקמת המדינה לא הוזכרו אפילו שמותיהם אחד-העם וּוייצמן (למעשה גם חזונו של הרצל לא הוזכר בטקס, ורק שמו עלה פעם אחת ויחידה בנאום רה"מ). בטקס המפואר הזה הכול נעשה כאמור לשם השגת רווח אלקטורלי מפוקפק וקצר מועד, תוך הפעלת מדיניוּת של "הפרד ומשול", מבלי שעורכיו יחזו ויבינו את תוצאות מעשיהם. טקס זה נערך זו השנה השביעית תחת אותו שרביט ובהתאם לאותה אג'נדה, בתקציב שערורייתי של מאות מיליוני שקלים. "תרומתה" הבולטת של השרה מירי רגב, האחראית על הטקס, התבטאה עד כה בביסוסו של השימוש השגוי שלה במילה "מַשּׂוּאות" ("בזכותה" רבים משבשים כיום את המילה והוגים אותה בשווא בראש המילה). את הגירעונות שיצרו "תרומותיה" הסמויות מן העין ישלמו הדורות הבאים.
במופע זה – בפרק המוקדש לימי "חומה ומגדל" – נכללה אמירה בזכות החלוציוּת של "דגניה ודימונה" (האם יש בכלל חשיבות לאמת ההיסטורית שלפיה יובֵל שנים הפריד בין השתיים?!). מרקחת-הכזבים של מופע זה, שמרכיביה הם פּוֹפּוּליזם ובוּרוּת, היא חלק מאותה מגמה שהביאה למתקפה על הסופר מאיר שלֵו ז"ל, על ש"התעלם" בספרו "רומן רוסי", המתרחש בעמק יזרעאל של ימי העלייה השנייה, מאנשי מִגדל העמק ששמרו כביכול על נהלל (כידוע נוסדה עיירת הפיתוח מִגדל העמק כשנות דור אחרי נהלל, אך מה לפרטים "טפלים" כאלה ולטקס שבּוֹ עליצוּת ה-photopportunity היא העיקר?!).
ובינתיים השיר "חנה'לה התבלבלה" – לגלגוליו ולגירסותיו – ממשיך לבלבל את כל היוצרים והיוצרות. הנה, במגזין MAKO מיום ה-30 במארס 2023 נכתב תחת הכותרת "דקלון ממש לא צריך להיות אופציה ב'", כי "ההשפעה שלו – ושל 'צלילי העוּד', אהובה עוזרי וכל יוצאי הכרם של שנות השבעים – על עולי ארצות ערב שגדלו עם שירים כמו 'איילת חן', 'יום שישי הגיע' ו'חנהל'ה התבלבלה' היא ברורה מאליה. לכן צריך להתמקד בעיקר בהשפעה שלו על המוזיקה של היום" (מעניין ומשעשע להיווכח שהמוזיקה החסידית המזרח-אירופית של "חנה'לה התבלבלה" מוגדרת כמוזיקה מזרחית שהשפיעה על ילידי ארצות ערב שגדלו עליה וניכסו אותה לעצמם).
ב"מעריב" בכתבתו של דודי פטימר מיום ה-15 באפריל 2023 אמר המוזיקאי נועם נתנאל (תני) שדקלון היה "זה ששם את הצלילים האלה על המפה ושבר את כל המחסומים בטעם המיוחד שהוא שלנו. הוא נתן לגיטימציה למוזיקה המזרחית. דקלון גרם לנו לא להתבייש במוזיקה שלנו, והוא היה הראשון שעשה זאת". ועוד הוסיף פטימר וסיפר שבין הצלילים התימניים שספג דקלון בבית אביו לבין מזמורי בית הכנסת ששמע בתפילה, הוא נמשך גם לסאונד של שני אלילי פופ־רוק שכבשו את הנוער הישראלי בשנות ה־60 המוקדמות: אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד. מפי חתן הפרס הביא פטימר את זיכרונות נעוריו בדבר תקליט של אלביס עם השיר "A Big Hunk o’Love" שאותו ואת סגנונו ביקש לחקות. וכך, בתוך סקירה נרחבת ורבת-מלל המפרטת את כל תחנות הקריירה של דקלון, בין פיוטי התפילה לשיריו של אלביס, הוזכר אמנם שמו של השיר "חנה'לה התבלבלה" שלוש פעמים, אך מבלי ששמו של אלתרמן יוזכר אפילו פעם אחת.
אפילו בערך המוקדש לשיר זה ב"וויקיפדיה" מסופר ש"השיר 'חנה'לה התבלבלה' הפך ללהיט המזרחי הגדול ביותר של המחצית השנייה של העשור [שנות השבעים] ושניתן להתייחס אליו כלהיט הראשון והמכונן בסגנון המוזיקה המזרחית – מכֵּיוון שהיה הלהיט הראשון שהכיל את המאפיינים הטיפוסיים לסגנון במאה ה־20. כן נכתב בערך זה ש"הפופולריות של השיר הביאה להשמעתו ברדיו, דבר נדיר מאוד באותה תקופה עבור שירים מסגנון המוזיקה המזרחית".
המוזיקולוג פרופ' אדוין סרוסי שעל מאמריו וספריו1 מבוסס הערך האנציקלופדי הנ"ל הגדיר את "חנה'לה התבלבלה" כאחד ה"שלאגרים" המזרחיים הראשונים שזכו להפצה המונית. ואולם, בטעות טען פרופ' סרוסי כי שיר זה הפך ל"שיר עם" שסופר אלמוני חיבר לו מילים משלו. נצטט בהרחבה מתוך דבריו הממעיטים גם הם לדעתי את חלקו של אלתרמן ב"סצינה המזרחית" שנוצרה בארץ בסוף ימיו של המשורר ובמרוצת העשור שלאחר מותו:
שיר זה מקפל בתוכו את הפרדוקס הטמון בתהליך היווצרותו של ה'מזרחי' במוסיקה הפופולרית הישראלית ובגיבוש המצע האידיאולוגי של מזרחיות זו בשנים שלאחר מכן. מוצָא השיר ב'פורימשפיל' היהודי המזרח אירופי, בגלגולו הארץ־ישראלי־ציוני. מילותיו המקוריות של נתן אלתרמן מספרות על זוג עפולאים 'פרובינציאליים' המגיע לעדלאידע התל־אביבית הגדולה. השיר חובר לכבוד נשף פורים תרצ״ד, ואלתרמן הועיד לו לחן חסידי ששמע בבית אביו! [...] כמו שירים רבים אחרים שהולחנו ונפוצו בתקופת היישוב, השיר נהפך ל'שיר עם' והתגלגל בפי זמרים חובבים במסיבות וב'קומזיצים', במסגרות אזרחיות וצבאיות, כשזהות המחבר הלכה והיטשטשה. בינתיים חיבר סופר אלמוני מילים אלטרנטיביות למילותיו של אלתרמן, כאשר רק הפתיחה המקורית נשתמרה, עם שיבושים אחדים. הטקסט החדש היה בעל אופי סוריאליסטי, ובו מאצ׳ו (מזרחי?) החפץ בבן זכר מאשתו החדשה מנסה להשפיע על המציאות בכוח המילים.
אך מה לעשות?! אותו "סופר אלמוני" שחיבר "מילים אלטרנטיביות" למילותיו של אלתרמן, לא היה אלא אלתרמן בכבודו ובעצמו. את שלושת השירים – "דבש וזפת" (תרצ"ג), "הוא והיא על הגג" (תרצ"ד) ו"חנה'לה התבלבלה" (שחוּבּר אף הוא כנראה בתרצ"ד) כתב אלתרמן. אילו השתמש מאן דהוא בשורות מתוך שירו, הוא היה טורח להעיר על כך. גם אילו ייחסו לו שלא כדין שיר שלא הוא חיברוֹ, היה אלתרמן מעמיד את הטועים על טעותם. המשורר היה הראשון שהזדעק על כל דבר סילוף.
ואף זאת: כל פרטי המציאוּת בשלושת השירים הללו, פרי עטו של אלתרמן, לקוחים מהוויי העיירה היהודית של מזרח אירופה. אף-על-פי שהסיפור מתרחש בעיקרו בעיר העברית הראשונה, לפנינו ליהוק המתאים לפורים שפיל הגלותי: דמויות הגביר ובן הגביר, דמות הכלה עטויית הפנינים, דמות החמות המתייפחת, דמות הבדחן, דמות הרבי. תאריך החגיגה נקבע כאן על-פי פרשת השבוע, ובין המילים משובצת לפחות מילה אחת מלשון יִידיש (מילת הסלידה "פֶע!", המקבילה הגלותית ל"פוי"). הכול כאן ברוח הפולקלור של סיפורי שלום עליכם, ברוח הבדיחות של אלתר דרויאנוב, "שירי העם" של ח"נ ביאליק, האנכרוניזמים המבודחים של איציק מאנגר. מנַיין צץ לפרופ' אדווין סרוסי הרעיון לשתף ב"פורים שפיל" החסידי הזה גם את "המאצ'ו המזרחי"? האם ניתן למצוא בשלושת השירים הללו – "דבש וזפת", "הוא והיא על הגג" ו"חנה'לה התבלבלה" – רמז קל שבקלים שיאותת על קיומה של אפשרות פרשנית כזאת?
גלגוליו של השיר מפורטים במאמרו של אליהו הכהן, חתן פרס ישראל על תרומתו בחקר השיר והפזמון העברי, שהוא המאמר המפורט והמדויק ביותר שנכתב על שיר זה.2 הנוסחים הרבים והשונים באמת מבלבלים: שרה'לה (זכר לשרה אמנו שלא האמינה למלאך שניבא את היריונה) הפכה לחוה'לה, ואחרי חוה'לה בא תורהּ של חנה'לה. כל מבַצע השמיט בתים, או חיבר בתים ממחרוזת שירי חנה'לה כיד הדמיון הטובה עליו.
נחזור ונדגיש: השיר "חנה'לה התבלבלה", שאלתרמן חיברוֹ בגיל 23 לצליליו של ניגון חסידי ידוע, הושר עוד בחייו (הרבה לפני שזכה לחיים מחודשים על-ידי להקות הכרם), ואלתרמן היה טורח להכחיש את בעלותו על השיר אלמלא היה שיר זה פרי-עטו. בצדק רשומה בעלותו על "חנה'לה התבלבלה" בערך של שיר זה בוויקיפדיה ובכל אתרי הפזמונים שבמרחבי האינטרנט, ואין כל עילה וצידוק לכתוב לפזמון השולי הזה – טיפה בים הזמר העברי שהפכה באורח פלא לנחשול בים הזֶמר המזרחי – היסטוריה אלטרנטיבית. די בַּבִּלבול שנוצר סביבו על-ידי מבַצעיו הרבים של הפזמון הזה.
לא קל לתעד מה עלה בגורלם של שלושת שיריו הקלים של אלתרמן מן השנים 1933 – 1934 על זוג הפרובינציאלים מעפולה שהשתוקקו אל "אורות הכרך"! מבַצעים שונים, שאינם מבינים טקסט פיוטי מהו, בחרו לתלוש בתים משיר אחד של אלתרמן ולהדביקם לפי טעמם ושיקול דעתם לבתים משיר אחר שלו. יש זַמָּרים ומעבּדים שניקו מן הטקסט האלתרמני את מקצת התיאורים האוֹבּסצֶניים (obscene) המשולבים בו, והמירום בקטעים מהוגנים יותר. יש שמחקו את הסיפור המפולפל על לידת הבתולים של התינוק הפֶּלאי מבירת העמק, והשאירו רק את הסיפור על בני הזוג הפרובינציאליים שבאו לעיר הגדולה ברכבת העמק כדי לצפות בתהלוכת העדלאידע.
נוצרו אפוא למעלה מתריסר נוסחים לשיר זה. להקות "צלילי העוּד" ו"צלילי הכרם" גם הוסיפו לשיר את פסוקי שיר השירים הפותחים ב"הביאוני אל בית היין" שאינם משתלבים אמנם עם השיר הקל והבדחני, אך אלתרמן שניחן בחוש הומור טולרנטי היה אולי מברך על השעטנז הזה את "ברכת הנהנין". קהלם של להקות הכרם אהב את התמהיל האקלקטי שהוגש לו, הגם שאין לו הנמקה טקסטואלית כלשהי. כל מבַצע השמיט כאמור בתים אחדים, או חיבר בתים משני שירים כיד הדמיון הטובה עליו, והאנדרלמוסיה הזאת בלבלה אפילו את חוקרי הזֶמר האלתרמני – את דן אלמגור ואת רפי אילן (כפי שהראה אליהו הכהן במאמרו הנ"ל).
ואולם, למען האמת נוצר כאן שעטנז ססגוני ונאה, חרף כל המעשים "היפים" של הפרת זכויות-יוצרים שבוצעו בשיר האלתרמני (אמנם לא על ידי כולם). אפשר שזוהי הסיבה שלימים, הפכה בעלותו של אלתרמן על שלושת השירים בסיס למחלוקת בין מתעדי הזֶמר – מחלוקת שטיעוניה לא נפלו מן הטיעונים שהשמיע בעלה של חנה'לה בעת שהתכחש לאבהותו על התינוק שנולד לאשתו בלי ידיעתה. מעניין אם נכדיו של אלתרמן זוכים לקבל את התמלוגים המגיעים מאקו"ם לבעליו של שיר זה שהפך כאמור לאחת מספינות הדגל של הזֶמר המזרחי ובוצע רבבות פעמים באירועים ובכלי התקשורת.
את תרומתי הצנועה להפגת המבוכה שנוצרה סביב השיר הזה ארים בדרך שלא נוסתה עד כה – "בדיקת רקמות" לשלושת הטקסטים הללו. הלשון האָלוּסיבית (הרמזנית) המשובצת בשירים אלה מצביעה להערכתי על השפעת שירתו הקלה של ביאליק על שלושת השירים המפולפלים האלה, ושזירתם של רמזים ביאליקאיים הם ציין-סגנון אלתרמני מובהק בשירה הקלה שלו משנות השלושים והארבעים. בשירתו הקלה של אלתרמן – ב"רגעים" ובפזמונים שנועדה לבמה הקלה – יש רמיזות פָּרודיות רבות מאוד לשירי ביאליק, וכן רמיזות למחזות שייקספיר, כמפורט בספרי על לשונו של אלתרמן.3 גם בשלושת השירים ההומוריסטיים שלפנינו יש צייני סגנון ביאליקאיים מובהקים שאינם מתאימים למשוררים אחרים, וכן רמיזה אחת לשייקספיר. נביא אחדים מהצירופים הללו, העולים בקנה אחד עם סגנונו של אלתרמן ולא עם סגנונם של סופרים אחרים מקרב בני דורו.
בשיר "דבש וזפת" החתן שואל בהכנעה: "מִי אֲנִי וּמַה כֹּחִי?". שאלתו הכנועה יותר משהיא רומזת לשאלת איוב "מַה-כֹּחִי כִי-אֲיַחֵל וּמַה-קִּצִּי כִּי-אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי" (ו, יא) רומזת לשאלה "מַה-כֹּחִי" המשולבת פעמים אחדות בשירת ביאליק (ב"שירתי","שחה נפשי", "ויהי מי האיש") וכן לשאלה הביאליקאית "מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי" (שבפתח שיר שכותרתו כמילות הפתיחה שלו).
"וַאֲנִי עוֹדִי בְּתוּלָה" אומרת חנה'לה בשיר "דבש וזפת", ודבריה מזכירים את דברי ההתחטאות של המתמיד, גיבור שירו של ביאליק: "וַאֲנִי עוֹדֶנִּי נָעַר" (על בסיס הפסוק "וְלֹא-שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר"; שופטים ח, כ).
דבריה של חנֶה'לה בשיר "דבש וזפת" ("לֹא אֶרְצֶה וְלֹא אֹבֶה") מנוסחים במתכונת דברי הסירוב שעתידה להשמיע הנערה בפזמון הביאליקאי "לא ביום ולא בלילה" יסכים לתת אותה ביד בעל זקן: "אָז לֹא אֶשְׁמַע, אָז לֹא אֹבֶה". שורה זו כלולה גם בשיר "חנה'לה התבלבלה".
עיצוב של דמות חתן ביש-גדא ונוח לפיתוי, שמחתנים אותו עם אישה שאינה בתולה, מצוי בשירו של ביאליק "יש פושט למרגלית יד". קובלנת הבחור התמים בשיר זה ("וְעַד בֹּא קִצִּי / אֶת-מֵימַי הָעֲכוּרִים אֵשְׁתְּ / מִתּוֹךְ עֲצִיצִי. / אִם מַזָּל, אָחִי, אֵין לָאִישׁ – / נִסְתַּחֲפָה שָׂדוֹ!") רומזת לסוגיה במסכת כתובות (ג, ד-ה; שם יב ע"ב) בדבר אדם הנושא אישה ולא מצא לה בתולים.
הדיון ההלכתי בסוגיית "שניים אוחזים בטלית [...] זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" (על בסיס בבא מציעא ב, א), שבסוף השיר "דבש וזפת", מזכירה את השורה הביאליקאית "נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא" שבשיר "לא זכיתי", וכן את דברי ביאליק בפתיחת האוניברסיטה העברית על ש"טובה לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כולה ברשותי וכולה שלי, עשויה כולה בעצם ידי, מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע, שאני אוכל מפירותיהם ואין חלקי ניכר בבניינם".
בנוסח השלישי של השיר "דבש וזפת", גלגולו הראשון של השיר "חנה'לה התבלבלה" המצוי באתר "זֶמרשת" הכלה מתלבטת אם "לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת" אשתו של האידיוט, והשאלה מתבססת כמובן על השאלה הידועה "To be or not to be" ממחזהו של שייקספיר "המלט".
סיום השיר "הוא והיא על הגג" שבו מבקשת חנה'לה נשיקה כזאת "שֶׁכָּל עֲפוּלָה תִּתְפַּקַּע!" בנוי על משפט הסיום של "שיר-העם" הביאליקאי "יש לי גן", שבו החתן מבטיח חופה כזאת ש"שׂוֹנְאַי יִהְיוּ שָׁם וְרָאוּ, / וּמִקִּנְאָה יִתְפַּקָּעוּ" (משפט זה חוזר גם שיר "חנה'לה התבלבלה").
ריבוי הרמיזות לשירי ביאליק הוא עדות נוספת שבכוחה ללמד על אבהותו של אלתרמן על הטקסטים הללו. איש ממשוררי הדור לא השתמש אז שימוש פָּרודי במשקעים ביאליקאיים וברמיזות לשייקספיר כמוהו. מעניין להיווכח שפזמונו של אלתרמן "טנגו כפר-סבא", שגם בו תיאר אלתרמן זוג אוהבים פרובינציאלי שהקדים שעשועי מיטה לחופה וקידושים, מכיל רמיזות למחזהו של שייקספיר "אילוף הסוררת". טביעת אצבעותיו של אלתרמן ניכרת מכל פינה בשיר "חנה'לה התבלבלה", הגם שמדובר כאמור בשיר קל-ערך ונידח במכלול שירתו של יוצרו.
•
דקלון מעולם לא התכחש לבעלותו של אלתרמן על השיר "חנה'לה התבלבלה" . שמו של אלתרמן מתנוסס על תקליטיו ועל כל פסקול של שיריו. מי הם האנשים שהדיחו את שמו של נתן אלתרמן מחגיגות "פרס ישראל" לדקלון (2023) ואת שמו של אפרים קישון מן החגיגות של הדלקת המשואות (2023), אם לא הפוליטיקאים האחראים על הטקסים האלה – הם ואנשי האֵמון שלהם, עושי דברם? הללו שכחו שהקללה העברית החמורה ביותר היא זו המאיימת למחות את שמו של אדם מִספר החיים. ואולם, המפלגות דואגות לאוהדיהן, ואינן חוששות לבזות את מי שאינו משרת את מטרתן – להדירו, לדחוק אותו לשוליים ולמחוק את שמו. המילה "מפלגה", גם כשהיא מתהדרת בשם המתיימר לאחד וללכד, סוף-סוף נגזרה מן השורש פל"ג. הפוליטיקאים של השנים האחרונות אינם מקדישים מזמנם למחשבה איך עליהם למלא את תפקידם – להוביל את עמם, צאן מרעיתם, לעתיד טוב יותר. הם אינם מתייסרים על שהם גורמים לעמם נזקים כבדים כדי להגן על עצמם ועל כיסאם. מצפונם נקי, כי הם אינם יודעים "מצפון" מהו.
הפזמון "חנה'לה התבלבלה", שאומץ על ידי קברניטיו של הזֶמר המזרחי, יכול היה לסייע באיחוי הקרעים בין חלקי העם ולשמש מופת למיזוג גלויות, עם כל הפרדוקסים הטמונים בו. פזמון זה מראה שלמרבה האירוניה דווקא לחן חסידי מזרח-אירופי, ביחד עם מילותיו של אלתרמן יליד רוסיה הלבנה, שבשיריו ניתן לאתר משקעים משירת ביאליק יליד אוקראינה, סלל את הדרך לחדירת הזמר המזרחי אל לב הקונצנזוס. שמא הדבר מלמד שהאיכות היא הקובעת (גם כשמדובר בפזמון קל ערך כביכול), ולא מוצָאם של כותביו, מלחיניו ומבַצעיו? שמא הדבר מלמד שאפילו בְּליל מבולבל כמו זה שבא לידי ביטוי בביצועיו המגוּונים של השיר "חנה'לה התבלבלה" (לַבְּליל ההֶטֶרוגני הזה רמז אלתרמן ביצירותיו האחרונות בשמות "סטמבּוּל" ו"בהלול") יכול לעלות יפה במקומותינו?
אסור שבטקסי יום העצמאות יוצתו ביחד עם המַשּׂוּאות גם מוקדיה של אש השנאה והפירוד. השנאה המתגלה לנגד עינינו בזמן האחרון התלקחה לאש גדולה דווקא לאחר שהמשפחות בישראל הן ברוּבּן תוצר מבורך של פרוייקט מיזוג הגלויות שמנהיגי העבר ידעו לעודד בחָכמתם ובדאגתם הכֵּנה לעתיד העם והמדינה. את המנהיגים המלַבּים את האש בעבור אינטרסים אישיים שפלי-קומה ישפוט יום אחד הציבור במלוא החוּמרה, וגם ספרי ההיסטוריה יעניקו להם את "הכבוד" המגיע להם.
הערות:
הדברים מסתמכים על מאמרו של פרופ' אדוין סרוסי "חנה'לה התבלבלה", "תיאוריה וביקורת", 12 – 13, חורף 1999, עמ' 269 – 277; וכן על ספרם של אדוין סרוסי ומוטי רגב "מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל", רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013, עמ' 269–271.
מאמרו של אליהו הכהן התפרסם בעונג שבת (עונ"ש), בעריכת דוד אסף, ביום ו', 18 במארס 2022. כאן הובא השיר "דבש וזפת", שנדפס תחת הפסידונים "זכריה שלג" בעיתון ההומוריסטי "נִסים ונפלאות" שהתפרסם ביום 18 בדצמבר 1933. הובא גם הדואט "הוא והיא על הגג" שחובר לכבוד עדלאידע תרצ"ד (נדפס לראשונה ב"טורים" א, גיליון כ"ט-ל, י"ג אדר תרצ"ד, 28.2.1934). "זכריה שלג", אחד משמותיו הבדויים של אלתרמן הצעיר, הוא מין אוקסימורון המצמיד את זכריה שחום-העור עם השלג הצחור.
ראו בספרי "עד קצווי העברית: לשון וסגנון ביצירת אלתרמן", תל-אביב 2021, עמ' 307 – 411; 412 – 444.