חנוך ברטוב — סופר "בעל מחשבות"
עודכן: 23 ביולי 2022
פורסם: מאזנים / 5 ס"ד ינואר 1990
....כבר מראשית דרכו ניכר גם קולו הייחודי של ברטוב בתוך ה"מקהלה" של בני הדור. בסיפורו הראשון 'צל העבר' (1945 הוא מתאר את היחיד, חייל הבריגאדה העברי באיטליה, היושב לבדו במזנון ה"נאפפי" או בפינתו האפלולית של בית-קפה, כשמחשבותיו נודדות אל מעבר להמון הסואן ומגלות סלידה מן האוניפורמיות והשיממון של חיי הצבא. דומה שיחיד זה הוא גם מטאפורה וקורלאטיב אובייקטיבי לברטוב עצמו, שמחילה התרחק מן הביטחונות המוצקים ומן הארוגנטיות האופיינית של כמה מוותיקי הקרבות מבין בני הדור. יש בסיפורים אלה נימה אוטו-אירונית וספקנית, וזו מעידה על בגרות ועל ראייה חדה ומפוכחת, הבוקעות ועולות גם בתוך גישושי הבוסר הראשונים, חרף נאיביות מסוימת וכנות רבה המתגלות בהם ואשר לא פסו כמדומני מיצירתו של ברטוב, למזלו, עד היום....
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
חנוך ברטוב - סופר "בעל מחשבות"
קובץ סיפוריו הראשון של חנוך ברטוב - 'השוק הקטן' - יצא לאור ב-1957, וייתכן שבחלקו הוא משקף שלב מוקדם יותר בכתיבתו של ברטוב מזה של יצירותיו 'החשבון והנפש' ו'שש כנפיים לאחד', שיצאו לאור לפניו. כמו סיפוריהם של רבים מבני דורו, דור המאבק לעצמאות, נשא ספר זה חותם הזזי מובהק: ריבוי של פרטי הווי לוקאלי, תשתית רעיונית ברורה ומובהקת שהסיפור משמש לה מעין משל ואילוסטרציה, קטעי נוף המשולבים שילוב אופייני ברסיסי שיח, שפת דיבור מוגבהת ותקנית מן המתחייב מן הסיטואציה וכו'. אולם, בתוך כך, החלו להסתמן גם הסממנים הברטוביים האופייניים, שעתידים היו לימים לייחד את כתיבתו ולפרוץ בספרות העברית נתיבים חדשים.
כך, למשל, אנו מוצאים כאן את התיאור החי, המשכנע והאמין של הווי בני המושבות, ממאפייניה המובהקים של יצירת ברטוב, שהעניק לה את טעמה וניחוחה המיוחד. למרות ש"דור הרעים" היה עת פריחה לחבורה הספרותית ולתחושת ההשתייכות, חיפש ברטוב ומצא מודוס כתיבה משלו, שעתיד היה להגיע למלוא פיתוחו ושכלולו ברומאן 'של מי אתה ילד' ולהשפיע על הבאות. בניגוד לחנוך ברטוב, בני דורו כאילו נמנעו - דרך משל - הימנעות קולקטיבית, אולי בלתי-מודעת, מתיאור דמות האם היהודייה. רק בכתיבתה של המשמרת הצעירה יותר, שכבר הספיקה להכיר את הרומאנים של ברטוב ולהתרשם מהם, כגון כתיבתם של חיים באר ('נוצות'), של יהושע קנז ('מומנט מוזיקלי' ושל יעקב שבתאי ('סוף דבר') צברה דמות זו, שהיא כה רווחת ודומיננטית (תרתי משמע! בספרות היהודית אמריקאית, נפח ומשמעות. על כל פנים, עד לעשור האחרון, כמעט שנפקד מקומה של הדמות הז'אנרית הזו מן הספרות העברית, וניתן להעלות תלי תלים של הסברים ופירושים לתופעה כללית ומרכזית זו, המוטבעת ביסוד הפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו.
המספרים, בני דורו של חנוך ברטוב, גילו אמנם פה ושם כבר בשנות הארבעים נטיית-לב אל אמנות הספרות והקולנוע, המיובאת מאמריקה, וקראו, כמדומה, את פניני הריאליזם האמנותי של הסיפורת האמריקאית, כדוגמת 'ענבי זעם' של סטיינבק ואת שיאי הנטורליזם שלה, כדוגמת 'טראגדיה אמריקאית' של דרייזר (ברשימה בתי לרגל הופעתו מחדש של הקובץ 'אפורים כשק' של יגאל מוסינזון ב'מעריב' מיום 24.6.1977 ניסיתי למתוח קו של דמיון ושל שוני בין סיפורים אלה לסיפוריו הקצרים של המינגוויי המתארים את הווי החיילים החוזרים ממלחמת העולם אל עיר הולדתם הקטנה). אולם, הפרשן התר אחר מקורות השפעה והשראה עשוי לפקפק אם תיאור הווי צעירי המושבות, שהיה כבר אז מן ההישגים הבולטים של יצירת ברטוב, אכן מגלה צדדים של דמיון של ממש לסיפורי הדרום של פוקנר, כהנחת מנוחה גלבוע במונוגראפיה שלה על ברטוב ('פצעי זהות', פפירוס, תשמ"ח).
את המודלים ליצירתו המוקדמת ניתן, כמדומה, למצוא בנקל ובשפע, ובווריאציות שונות ומתגוונות, בסיפורת הארצישראלית בת הזמן, שדפוסיה ניצוקו בהשראת תרגומי מופת מן הספרות האירופית - בעיקר מן הרומאן הרוסי רב-ההישגים (שהצטיין כידוע במלאות ריאליסטית, בשילוב של תיאורי הווי וקטעי שיח מייצגים ובפאתוס אידיאולוגי ניכר). כנרמז לעיל, אפשר ללא קושי להוכיח כי הריאליזם ההזזי, המעמת את היחיד עם סביבתו ומרבה בתיזות סוציו-היסטוריות, הנוטות את הפאתוס הכן ולא אל האירוניה, מצא אוזן קשבת אצל צעירי הדור הרבה יותר מן האופציה העגנונית, שהביאה עמה מממלכת הקיר"ה ומווינה בירתה את עקרונות הסיפור המטא-ריאליסטי בעל המשקעים הפרוידיאניים ואת הערמה האירונית של בני גאליציה. ואף על פי כן, ולמרות שהסיפורת של דור המאבק לעצמאות, ויצירת ברטוב בכללה, קיבלה את השראתה בעיקר מן הריאליזם העברי שבין שתי מלחמות העולם, שניזון בעיקר ממודלים רוסיים, ואף ניזונה ישירות מן המודלים הללו שניתרגמו תרגומי-מופת לעברית, ברטוב היה באמת מן הראשונים שכרה אוזנו גם אל הנוסח הסיפורי האנגלו-אמריקאי המודרני והמפורר, הבתר-ריאליסטי. משום כך, הוא מקרה-בוחן מעניין, "בין-דורי", הקרוב למשמרת הספרותית שאליה השתייך וגם שונה מבני משמרת זו שוני רב.
הנה כי כן: כבר מראשית דרכו ניכר גם קולו הייחודי של ברטוב בתוך ה"מקהלה" של בני הדור. בסיפורו הראשון 'צל העבר' (1945 הוא מתאר את היחיד, חייל הבריגאדה העברי באיטליה, היושב לבדו במזנון ה"נאפפי" או בפינתו האפלולית של בית-קפה, כשמחשבותיו נודדות אל מעבר להמון הסואן ומגלות סלידה מן האוניפורמיות והשיממון של חיי הצבא. דומה שיחיד זה הוא גם מטאפורה וקורלאטיב אובייקטיבי לברטוב עצמו, שמחילה התרחק מן הביטחונות המוצקים ומן הארוגנטיות האופיינית של כמה מוותיקי הקרבות מבין בני הדור. יש בסיפורים אלה נימה אוטו-אירונית וספקנית, וזו מעידה על בגרות ועל ראייה חדה ומפוכחת, הבוקעות ועולות גם בתוך גישושי הבוסר הראשונים, חרף נאיביות מסוימת וכנות רבה המתגלות בהם ואשר לא פסו כמדומני מיצירתו של ברטוב, למזלו, עד היום.
אך ההתחלה ידעה גם "חריקות" ו"צרימות": כך, למשל, בסיפור 'ערב הרוג' (1950 מחמיץ המספר המתחיל את סוף סיפורו הדראמטי "מן החיים" (סיפורו של הצבע הפליט, שאשתו נמלטה ממנו עם גבר זר), מתוך שהוא מבקש, ברוב יוהרה ושאפתנות, להסתופף בצלו של מבקר ידוע שם ובעל השפעה, וכך יוצא הוא קרח מכאן ומכאן. סיפור הבוסר שנגנז הוא סיפור מורכב, מעניין ואמין, אך רק עד לאותו הרגע שבו הוא מגיע לשחזור דבריו של העולה החדש, הגלותי וקשה היום. טבעי ומובן שיכנה הלה את אשתו הנמלטת "מנוולת", אך בהמשך מסתרבל השיח ונגדש באמירות "ספרותיות" ו"יפות" מכדי שתשכנענה באמיתותן: "החילותי במקום שטבעי לצפות למלה "התחלתי" לדאוג. אשה, לבדה, אינה במקום שטבעי לצפות מפי העולה החדש למלה "לא" יודעת את הלשון, חששתי, אירע לה פגע במקום "התחלתי לפחד שקרה לה משהו" - - וכלום מחוייב אני לדאוג לכל אשה בעולם? במקום: "אני חייב לדאוג לכל אשה בעולם?" " וכו' וכו'. בקצרה, לא יואילו כאן שום הסברים בדבר היותה של לשון הדיבור דאז מוגבהת משהיא כיום. בעוכריה של הסיפורת בת התקופה עמדה הנורמה, ששלטה אז בכיפה, לפיה יש להיענות לתביעותיהם של עורכים פוריסטיים ולהפוך את הלשון לתקינה ולמתוקנת, גם במקום שהתקינות פוגעת באמינות.
ואולם, כתיבה זו עברה עד מהרה את שלב "פצעי הבגרות" ולבטי הגישוש שלה, ומצאה לעצמה קול אמין ומהימן. הסיפור שלא כונס אודות הסופר הצעיר, המתחכך באנשי שם ובז לעולים החדשים מוכי-הגורל ולוקה בשל יוהרתו, נתגלגל, למשל, בלא שהיות מרובות למונולוג הפנימי של משה וולף גיבור הרומאן הראשון של ברטוב, 'החשבון והנפש' (1953), הנקרע בין סלידתו מן הפועל הכורדי שנקרה בדרכו לבין הערכים שעליהם נתחנך. הצעיר המשכיל (שדמותו משקפת, ככל הנראה, יסודות רבים מן הביוגרפיה החיצונית והרוחנית של מחברו מבין, בינו לבינו, שאם ירצה ואם ימאן, אח הוא לכורדי זה, שאפילו את שמו לא טרח לזכור, וכי ההתנכרות וההתנשאות כמוהן כעריקה אל עולם הערכים, שממנו סלד ובו שאף להילחם. יחסי הצבר והעולים החדשים, היהודי הארצישראלי ויהודי התפוצות, איש הרוח ומעמד הפועלים קשי-היום, הדבק במולדת והעורק לשדות ניכר - אלה הם נושאים המבריחים את יצירת ברטוב כבריח מאז ועד עתה, ואין בין הסופרים שנדרש להם בעמקות כה רבה ובקשת גוונים כה רחבה וססגונית. ברטוב מתגלה בכל יצירה מיצירתו כסופר מעורב ואיכפתי, החרד את חרדות הקיום הישראלי והיהודי, רגיש לעוולות ורודף צדק תמיד. כשם שבמאמריו הפובליציסטיים הוא משתנה תדיר, לא בשל איזה אופורטוניזם פוליטי אלא משום הצורך האינסופי להתעדכן, לבחון את עצמו ואת המציאות ולעצב את דעותיו מחדש לפי צורכי העת ותמורותיה (מבלי שיהיה חסיד עיוור של שום דעה ושיטה), כך גם כתיבתו הבלטריסטית משתנה ומתעדכנת כל הזמן. דא עקא, דווקא הוא, שגילה תמיד דינאמיקה של התפתחות ושל שינוי, נתפס בביקורת ובמחקר תפיסה סטאטית, שאין הוא ראוי לה, והרחיבה בעניין זה מנוחה גלבוע, במונוגרפיה הנ"ל.
בסיפורים הכלולים בקובץ הסיפורים החדש 'מזל איילה' (מועדון קוראי מעריב, 1988 מתגלה חנוך ברטוב כאמן הסיפור הקצר. כלולים בו כמה סיפורים קצרים מעולים ומלוטשים, שלא כונסו עד כה בספר, וכן סיפורים קצרים מן הקובץ 'יהודי קטן' (עם עובד, 1980).(* סיפורי 'מזל איילה', למרות גיוונם הרב, מעמידים עולם פנימי אחיד למדי, שניתן לחשוף את ה"אטימון הרוחני" שלו: חוזר בהם, בטרנספורמציות שונות, סיפורו של הישראלי, הנותן מחילו בשדות ניכר, וכדי לכפר על רגשות האשם שלו כלפי הציבור שנותר בארץ הריהו מנסה לתרום מהונו ומאונו לשמירת התרבות העברית, הישנה או המתחדשת. פיליפ בארנס המסייע לקיבוצניקים היושבים בלוס אנג'לס, ירובעל אורלוב המנסה לתרום את בית אבותיו שבמושבת הולדתו למוזיאון, נפתלי ספירשטיין מפיק הסרטים הישראלי ה"יורד", וכמוהם גם הבוהמיין התל-אביבי המזדקן, גיבור הסיפור 'תיקוני יצחק', שסיים את חייו בפרבר מהגרים בפרנקפורט כפרשן לפרקי מקרא נבחרים - כל אלה ודומיהם הם עיבודיו של ברטוב לדמות ה"תלוש" משנות מפנה המאה, שנעלמה מן הזירה רק לכאורה ולמעשה הריהי חלק בלתי-נפרד מן הגורל היהודי הטראגי והנפתל. דמות זו מן הסיפורים הקצרים קיבלה מלאות ריאליסטית ופסיכולוגית בדמותו של בלפור שו"ב מן הרומאן המודרניסטי ביותר של ברטוב - 'באמצע הרומאן', שהיה הדגם הראשון ואות הפתיחה לגל שלם של רומאנים על הצבר הישראלי המזדקן, שאינו מוצא מנוחה בארץ ומשוטט מהכא להתם, הן מתוך אייסקפיזם והן מתוך חוסר סיפוק מן המציאות האפרורית שלמען שינויה אין הוא טורח כל עיקר ('סוף דבר' של יעקב שבתאי, 'מולכו' של א"ב יהושע, 'קופסה שחורה' ו'לדעת אשה' של עמוס עוז ועוד כהנה וכהנה).
סיפורי 'מזל איילה' מעידים על סגנונו של ברטוב מאז ומתמיד: כתיבתו כאילו אינה מכירה את הפסגות הגאיוניות ואף לא את תהומות החלאה, ומחפשת כדרכה את המישור ואת האמת שמאחורי המסכה. ואולם, מתחת לפני השטח ומאחורי ה"פסאדה" רוחשת מציאות עזה, מלאת פראדוקסים וניגודים. הסיפור הראשון, למשל, בקובץ - 'מסדה נגילה' - הוא סיפורם של ישראלים בלוס אנג'לס, בשנות הששים כמדומה, כשאת כל הקהילה הישראלית בעיר אפשר היה לכנס בדירה אחת. מאחורי העלילה, הקולחת לתומה, מסתתר סיפור אידאי של פראדוקסים מורכבים ומעניינים, שניתן להלכה ליישבם במציאות
הלא-פראדוקסלית הנרמזת מבין השיטין: סוחר הקרקעות ונכסי הדלא ניידי מתרפק על זיכרונות הקיבוץ, השולל בעלות פרטית על רכוש. לטענתו, רק אינדיווידואליסטים קיצוניים עשויים היו להגות את רעיון הקומונה המוחלטת, אף שערכי הקיבוץ אינם עולים כביכול בקנה אחד עם האינדיווידואליזם הצרוף. מן הסיפור עולה כי הדמיון הוא העסק הטוב ביותר (הוא, באופן פראדוקסלי, הנכס בן הקיימא, ולאו דווקא כל עסקי ה"REAL ESTATE" החומרניים, שבהם שולח פיליפ בארנס את ידו), כי גם בעסקים מוחשיים וארציים צריך דמיון יוצר. בקצרה, הפואטיקה של ברטוב היא פואטיקה של ניגודים ושל פראדוקסים, אך אין הוא מרבה בצירופי לשון עזים ומדהימים. נהפוך הוא, דבריו כיום, שלא כבראשית דרכו, כאילו זורמים על מי מנוחות, בלא ריבוי של צירופי מקרים מפתיעים ומרעישים וללא לשון גבוהה ו"מרשימה". את הניגודים הבינאריים העזים ועמוקי המשמעות צריך הקורא להסיק בעצמו, בינו לבינו, לאחר שעיכל והפנים את ה"סיפור הפשוט" - את העלילה הגלויה שעל פני השטח. וכאן גדולתו של ברטוב, שאינו מאכיל כיום את קוראו "בכפית קטנה" וסומך על האינטליגנציה שלו להסיק מסקנות, להבחין אבחנות קולעות ולכוון לדעתו.
ברטוב בחר לעצמו דרך כפוית טובה: הוא בחר בריאליזם הלוקאלי, שכה קשה לזייף בו, כי כל זיוף וכל צרימה, ולו הקלים שבקלים, ניכרים תיכף ומייד. אך משהצליח הריאליסטן למלא את המשימה בשלמות וללא מעידה, והעמיד תמונה אמינה ומהימנה, הרי תמונה זו נתפסת אצל המבקרים כדבר קל ערך ומובן מאליו, שאינו שווה כביכול הרהור נוסף. הפרשן, המחפש חידות מטא-ריאליסטיות למען יוכל לנעוץ בהן את אזמל הניתוח, אינו מעריך כראוי את הכתיבה הריאליסטית, התובעת מאמצי יצירה כה מרובים ומחייבת את הכותב להלך בשדה מוקשים מסוכן. ואף זאת: "הצבע הלוקאלי" לעולם אינו תכלית בפני עצמה ביצירת ברטוב, המו אל ההכללות ההגותיות וההיסטוריוסופיות הגדולות והמהותיות, המתחייבות מן התיאור הגלוי: תיאורי המושבה שלו, למשל, למרות אופיים ה"פרובינציאלי", פורשים קשת של נושאים ושל רעיונות חובקי זרועות עולם, ודווקא בהם מתגלה ברטוב, באופן פראדוקסלי, כסופר אינטלקטואל "בעל מחשבות", שההגות מעסיקה אותו יותר מתיאור ההווי הפרטני והשהוי.
לא אחת מתברר לקורא ולפרשן, כי תיאורים "פרובינציאליים" עשויים להיות אוניברסליים יותר מכל ניסיון יומרני, המנסה לשווא לתפוס את המרובה (ויוכיחו הישגי הסיפורת הדרום-אמריקאית של העשורים האחרונים, העולים על הישגיהם של רוב הסופרים מן הגדולים שבמרכזי תבל). גם בלא להיעזר ברשומות, עולים על דעתי כתריסר סופרים מבני המושבה פתח-תקווה, שבין כותלי בתיה בני הקומה או הקומותיים נולדו יותר סופרים מאשר בכל גורדי השחקים של מנהטן, וגם אילו הוציאה מקרבה רק את חנוך ברטוב, יהושע קנז ורות אלמוג, גם אז יכולים היו פרנסיה להתגאות (ופרנסי הספרות היו מבינים כי באמנות - האמת מנצחת, וכי התיאור האמין של המקום הקרתני והנידח ביותר הוא בעל תוקף אוניברסלי רב יותר מכל אחיזת עיניים קוסמופוליטנית). ובאשר לחידושיו של ברטוב: גם אילו חידש רק את החידושים התימאטיים והטיפולוגיים שנזכרו כאן - את דמות האם היהודייה, הדאגנית והטרחנית, הרובצת על גוזליה ואת דמות הצבר המזדקן, המשוטט בעולם בחיפוש אחר משמעות חייו - הרי מובטח לו מקום של כבוד בכותל המזרח של ספרותנו. אבל לביקורת במקומותינו "אמיתות" מוצקות משלה, ואין היא ממהרת ליר את ברטוב רים שלהם הוא ראוי.
בימים אלה, אנו עדים דווקא לתהליך של ריהאביליטציה, העובר על סופרי "דור הפלמ"ח" ועל עיקר יצירתם. אותם סופרים, שהביקורת דחקה אותם למשך שנות דור אל שולי המפה, חוזרים וכובשים חלקים נרחבים ממנה ומוצבים מחדש במרכזה. התופעה מתבטאת קודם כל במציאות המו"לית: ספריהם של כל סופרי הדור הזה, עוברים תהליך של "כינוס" ויוצאים במהדורות חדשות (שהידורן והפורמאט שלהן מחטיא, אגב, לפעמים את המטרה עדיף היה שיצאו ספריהם של המספרים הללו במהדורות כיס, היפות לכל נפש והמתאימות להוראה בתיכון ובאוניברסיטה).
ומי קשר לאחרונה את שמו בתהליך הפרוגרמאטי-המו"לי הזה, שאחרים החלו בביסוסו? לא אחר מאשר דן מירון, אשר כרך בעבר את כל בני הדור הזה, למעט את ס' יזהר, בכריכה אחת ודן אותם לפסילה קולקטיבית. תהליך הריהביליטציה הזה של סופרי הדור היה, כאמור, תהליך דיאלקטי צפוי וטבעי, והוא החל, כמדומה, עם הופעת ספרו של גרשון שקד 'חיים על קו הקץ' (הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג). כניסתו במאוחר של דן מירון אל תהליך, שקודמיו פתחו בו, הוא מעניין וסימפטומטי. כדרכו, משיג בו מירון יעדים רבים ומגוונים: הוא נושף בעורפו של ג' שקד, ההיסטוריון של הסיפורת העברית, מנגח אותם סופרים מבני הדור שהיו תמיד יריביו והוא יריבם, ועל כל אלה - הוא עוטה על עצמו את מ המבקר הציוני, הכתיר כביכול את בני דור המאבק לעצמאות (שלאמתו של דבר, תמיד סלד מהם, כתיבתם וממסריה האידיאולוגיים), וזאת, ככל הנראה, כדי לבדות לעצמו דימוי ציבורי חדש. ואולם, סופרי הדור המרכזיים לא הקלו עליו לבסס את מעמדו כ"מכנס" דברי הדור, ולא קיבלו את החסות הפטרונית הזו בברכה או בהרכנת ראש. רובם כבר כינסו בעצמם את כתביהם, בעזרת הוצאות ספרים נכבדות, עוד בטרם העטה על עצמו מירון את אדרת מיטיבם. כך, יוצאים כתביו המכונסים של ס' יזהר בהוצאת "זמורה-ביתן",בי משה שמיר בהוצאת "דביר" ביו של חנוך ברטוב בהוצאת "עם עובד" וב"מודעון קוראי מעריב". ומן העבר השני של המתרס: שיריהם המקובצים של אמיר גלבוע ושל חיים גורי יצאו ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד". לא נותר לו למירון, המנסה להופיע כמכנסם וכמסכם פועלם הספרותי של סופרי הדור בהוצאת "מוסד ביאליק" המכובדת, אלא להסתפק בקומץ מספרים שמעולם לא כתב עליהם ומעולם לא הראה שמץ של הערכה כלפי יצירתם.
ובחזרה לברטוב: רוב הדיונים ביצירתו משבצים אותו בין סופרי דורו וממעטים בניתוח יצירתו גופא, והסיבות לכך ברורות ומובנות. לא קל לה לביקורת להשתחרר ממוסכמות רווחות, ובני "דור הרעים" אף מעודדים בעצמם את ההכללה הקבוצתית, כי הם נותרו, עד עצם היום הזה, חבורה מגובשת, פחות או יותר, גם לאחר שפנו איש איש, במרוצת השנים, לכיוון אחר - פואטי ופוליטי. אולם, ברטוב כיום - לאחר כל חליפות העתים - איננו זקוק לשיוך הדורי כדי שיצירתו תעמוד במרכז העיון הביקורתי. ניתן להפוך ולהפוך בה גם כשהיא לעצמה, כי ברטוב הוא, כאמור, סופר "בעל מחשבות" - איש הגות והיסטוריוסוף - המעדכן את דעותיו לאור תמורותיה של המציאות ומשכלל את כלי המבע שלו ללא הרף. כיום, הדיון ביצירתו של ברטוב בתוך המסגרות הדוריות היאין הודאה של הביקורת, ושל רשימה זו בכללה, באוזלת ידה להתמודד התמודדות מעמיקה עם הקורפוס הגדול של יצירת ברטוב, על כל רוחבו ועל כל מעמקיו הגועשים. הדיון הדורי הוא כעין משענת: דרך בטוחה ומוכרת, המאפשרת למבקרי ברטוב נקודת אחיזה לבל ייגרפו בסטיכיה המאיימת עליהם להטביעם, כי יצירתו הגדולה והענפה מציבה לפני הקורא והפרשן אתגר המצדיק כתיבת מחקר בהיקף רחב ולא בהיקף של מאמר או רשימה. חוסר היכולת להקיף את המכלול בסקירה חטופה אילצה אותי להסתפק כאן בזווית-ראייה צרה, ולנסות להאיר מקצת מסגולותיה של יצירת ברטוב מצד הסיפורים הקצרים שלו, שהם כמיקרוקוסמוס המלמד על המקרוקוסמוס, וכדברי נתן אלתרמן ב'עיר היונה', הם כרסיס האבן המלמדנו את כל תולדות ההר.