טלטול צמרות וניעור מצעים
עוד על הקונטרנים (contranym) ביצירת אלתרמן
רשימתי "הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם, או: המקוריוּת ומקורותיה" (שנשלחה לקוראי אתר זה ביום 26.9.2024) זכתה לתגובות רבות, ודברי המשוב גרמו לי לנסות למצוא דוגמאות נוספות של מילים עבריות המציינות בהעלםּ אחד דבר והיפוכו, כמו השורש קל"ס המציין שבח וגנאי גם יחד. בינתיים עלו בדעתי קונטרנימים נוספים, כלהלן:
בלשון ימינו השורש רג"ע משמש בעיקר בהוראת "שכַך ושקַט", אך בלשון המקורות אין חיץ ברור בין שורשים רג"ז, רג"ע, רג"ש. כך למשל בפסוק "רָגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו" (ישעיהו נא, טו) , שבּוֹ רג"ע משמעו רג"ש; והשורש רג"ש משמש גם במשמעות רג"ז כבפסוק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק" (תהלים ב, א). לפיכך, בשירת אלתרמן "אתר רוגע" יכול להיות גם "אתר רוגש".
לשורש דח"ה יש שתי הוראות שהן לכאורה דבר והיפוכו: המילה 'לדחות' פירושה לא להסכים ("קרבן התאונה דחה את הצעת הפיצוי של חברת הביטוח"), אך גם לקבוע למועד מאוחר יותר ("דחינו את הדיון ביום-יומיים"). בהוראה השנייה אין משום התנגדות לעניין או פסילתו, אלא הסכמה לחזור ולעסוק בו בעתיד. בבית-המשפט עלול משפט דו-משמעי כגון "השופט דחה את הבקשה" לאי-הבנה גורפת.
להתייחד. למילה זו שתי הוראות הפוכות: האחת מלשון "יחד, יחדיו" ("בני הזוג התייחדו אחרי החופה"), והשנייה מלשון "לחוד" ("הוא התייחד בחדרו, ואיש לא ראהו בבואו ובצאתו").
מחריש. למילה שתי הוראות שהן דבר והיפוכו. מן הצד האחד, "להחריש" פירושו "לשתוק" (מלשון "חֶרֶשׁ, דומייה"). מן הצד השני, "להחריש [אזניים]" פירושו: להרעיש, להשמיע קולות ורעשים שעלולים לסכן את כושר השמיעה של הזולת (מלשון "חֵרֵשׁ", חסר חוש שמיעה).
מהשורש תל"ע באות המילים המנוקדות "להתליע" (להתמלא בתולעים) ו"לתלע" (לִפלות תולעים מתוך חפץ מתולע).
למילה "לטהר" יש הוראות חיוביות: לנקות מן הסיגים, מן הטומאה או מהאשמה. לעומת ההוראות החיוביות (כב"טיהור מים", למשל) יש גם הוראות שלילית (כב"טיהור אֶתני", למשל).
למילה "לחלוק" יש הוראות חיוביות המבטאות קִרבה אל הזולת ("לחלוק לו כבוד", לחלוק אִתו את פִּתךָ" [או את סודותיךָ], "לחלוק לו מחמאות ושבחים", וכד'), אך יש לו גם הוראה המבטאת התרחקות מן הזולת בשל חילוקי דעות אִתו והתנגדות לעמדתו ("לחלוק עליו").
מן השורש שכ"ח נבראו מילים שהן דבר והיפוכו: עניין "שכוח" הוא עניין שנעלם מן הזיכרון; עניין נידח ולא מוּכּר; עניין "שכיח" הוא עניין נפוץ ומוּכּר, שפוגשים בו לעִתים קרובות או שמתרחש לעִתים קרובות.
"ירקרק" הוא צבע טבעי ורענן, אך יש לו משמעות נוספת שאינה טבעית או רעננה – צבע הזהב ("כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ"; תבלים סח, יד). יתר על כן, המילה "ירקרק" אינה מציינת רק אותו צבע נעים ומשובב-נפש המאפיין את מראות הטבע, אלא גם צבעהּ של מחלה קשה וחשוכת-מרפא ("וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר [...] נֶגַע צָרַעַת הוּא"; ויקרא יג, מט).
*
את שימושיו של אלתרמן בתחבולה הרטורית של הקונטרנים ניתן לראות בבירור בשירי הרוח שלו. המילה העברית "רוח" כשלעצמה היא כעין קונטרנים במובנים אחדים. מן הצד האחד, היא מציינת תופעת טבע מוחשית – משב-אוויר הגורם לפעמים הנאה ולפעמים סבל. מן הצד האחר, רוח היא עניין ערטילאי – תופעה מופשטת ובלתי מוחשת, שכל-כולה בתחומי הרעיון והמחשבה. ואולם, כשם שהמילה "מילה" אינה שם-עצם מוחשי אך בכוחה להשפיע השפעה מוחשית על המציאוּת החוץ-טקסטואלית, כך גם הרוח במובנה האבסטרקטי: הגם שהיא מופשטת ובלתי מוחשית היא יכולה לשנות את החיים המוחשיים מקצה לקצה.
אלתרמן השתמש הרבה במילה "רוח" בלשון זכר, וזאת בניגוד למקובל בלשון היום-יום. כידוע, בעברית של ימינו המילה 'רוח' משמשת בלשון נקבה, אך במקורות היא משמשת בלשון לשון נקבה ובלשון זכר גם יחד. מן הצד האחד נאמר בתנ"ך: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב); ומן הצד האחר, נאמר בו: "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה" (שמות י, יט).
את פזמונו "אוּף, איזה רוח" חיבר אלתרמן חודשים אחדים לפני מותו למען תכנית הבידור "צץ וצצה" (1969). הפזמון כורך את רוח החוצות ואת רוח הזמן והופכן למהות אחת כמו בשירים "עוד חוזר הניגון", "הרוח עם כל אחיותיה", "הסער עבר פֹּה לפנות בוקר" ושירים נוספים משירי "כוכבים בחוץ":
"אֵיזֶה רוּחַ בַּחוּץ! אֵיזֶה רוּחַ!/ רוּחַ! רוּחַ! הָרְחוֹב הָרָחוּץ/ רָץ, נֶחְפָּז בִּמְעִיל גֶּשֶׁם פָּתוּחַ./ בְּעִקְבוֹת הַבָּרָק עַל גַּגּוֹת [...] וּמְטַלְטֵל וְחוֹבֵט/ וְנִטְפָּל וּמְסַחְרֵר/ וְנִכְנָס בְּוִכּוּחַ [...] זֶה הַגַּל הֶחָדָשׁ, הַמַּתְחִיל/ לְנַעֵר כִּשְׁטִיחִים אֶת הַיֹּשֶׁן! [...] אוּף, אֵיזֶה רוּחַ!/ אוּף, אֵיזֶה רוּחַ!/ אֵיךְ זֶה דוֹהֵר, שׁוֹטֵף!/ וּמְטַלְטֵל צַמָּרוֹת/ וּמַחֲלִיף מִשְׁמָרוֹת/ וּמְפַזֵּר וּמְנַעֵר/ מַצָּעִים וְנִסִּים/ וְחוֹדֵר וְחוֹתֵר.../ יַא, תֵּן רֶגַע לָנוּחַ!/ שׁוּם דָּבָר לֹא עוֹזֵר.../ אוּף, אֵיזֶה רוּחַ!/ זוֹהִי חֻקַּת הַיָּמִים,/ וְטוֹב – בִּמְחִילָה מִמָּסֹרֶת –/ שֶׁבֵּין קַיִץ לְקַיִץ שוֹמְעִים/ אֶת לְשוֹן הָרוּחוֹת שֶׁל הַחֹרֶף.[...]/ אוּף, אֵיזֶה רוּחַ!/ אֵיךְ זֶה דוֹהֵר, שׁוֹטֵף!/ וּמְפַזֵּר עֲרֵמוֹת / וְהוֹפֵךְ מֻסְכָּמוֹת/ וְדוֹלֵג עַל גָּדֵר/ לַמֶּרְחָב הַפָּתוּח/ וְזוֹנֵק וְחוֹזֵר,/ יָא, תֵּן רֶגַע לָנוּחַ!/ שׁוּם דָּבָר לֹא עוֹזֵר.../ אוּף, אֵיזֶה רוּחַ!".
בתחילת הפזמון הרוח מתואר/ת כתופעת טבע רגילה, אך מרגע שהרוח "נִכְנָס בְּוִכּוּחַ" ברור שאין לפנינו 'רוח' בהוראת 'משב אוויר' בלבד, ושהמשורר יצק לתוך המילה הוראות נוספות. ואכן, ה'רוח' (שהיא גם 'רוח הזמן') מנער את היושן כשטיחים מאובקים, הוא בז לכל איסורי ה"טאבו" המקובלים, מפזר ערֵמות שנערמו במשך השנים והופך מוסכמות שנתקבעו. אין צריך לומר שבמילים "וּמְטַלְטֵל צַמָּרוֹת / וּמַחֲלִיף מִשְׁמָרוֹת" שבפזמון כלולה אמירה המלכדת את צמרת העץ ואת צמרת השלטון. השיר מקיף גם את הטבע הפתוח וגם את העירpolis) ) המוקפת חומה, על כל מנהגי הנימוס (politeness) שלה, הסדר והמשמעת הממושטרים (police) ועל כל ענייני המדיניות (policy) והמדינאוּת (politics).
גם המילים "וּמְפַזֵּר וּמְנַעֵר / מַצָּעִים וְנִסִּים" אינן מכַוונות רק לניעור הכרים והכסתות מן האבק על-ידי עקרת-הבית או העוזרת שלה, אלא גם ל'מצעים' של מפלגות פוליטיות ול'נִסים' ( = דגלים) של מפלגות ומדינות. אלתרמן מראה כאן, כמו בשיר "הסער עבר פה לפנות בוקר" את העולם בבוקר שאחרי הסערה (המהפכה או המלחמה), כשהשוּק בכל משמעיו (לרבות "שוק ההון") חבול, מפוזר, פרוע ופרוץ לכל עֵבר.
הזכרנו יותר מפעם אחת את שירו הקצרצר של אלתרמן "הסער עבר פה לפנות בוקר" (שאלמלא פירוק השורות הרגילות לשורות קצרות היה לפנינו שיר בן שמונה שורות בלבד – שני בתים בלבד השקולים בהקסמטר ימבי). לא במקרה בחר אלתרמן בשוּק שלאחר הסערה או לפניה כמקום שבּוֹ לרוח השפעה רבה יותר מבכל מקום אחר במרחבי העיר: היא מעיפה בו שלל פֵּרות וירקות ויריעות בד צבעוניות. מופרחות בו קריאות רמות מפי התגרנים הנרגשים או הנרגזים. הרוח משפילה רמים ומעלה אביונים. היא מפילה את החזק, ומרימה את מי שהופל "אל הקרשים". השוּק הוא אפוא צומת שבּוֹ נפגשים כל הגורמים המניעים את ההיסטוריה, והזעזועים המורגשים בו מזכירים את כל התהפוכות העוברות על העולם והמעבירות את הכוח מיד ליד:
רָעוּעַ וְגוֹשֵׁשׁ
נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם
מֵהֲפֵכַת קְרוֹנוֹת, מֵעֲרֵמוֹת הַשַּׁחַת.
שׁוּב שְׁעוֹנֵי הָעִיר יָנִיעוּ בְּחֵיקָם
אֶת רִגְעֵיהֶם
הָאַחְרוֹנִים עַד שַׁחַר.
אֲבָל הָרְחוֹב
עוֹד רֵיחָנִי מִגֶּשֶׁם
וּמַיִם בְּעֵינֵי אַנְדַּרְטוֹת עַל הַגֶּשֶׁר
וְעֵץ נוֹשֵׁם,
נוֹשֵׁם,
בִּיקוֹד-פְּרִיחָה פָּרוּעַ,
אֶת שֵׁם
הָרַעַם וְהָרוּחַ.
למעשה, ניתן לראות בפזמון "אוּף, איזה רוח" מתוך "שוּק המציאוֹת" (שהוא גם "שוּק המציאוּת" האקטואלית) גלגול קל והומוריסטי של השיר ה"קנוני" "הסער עבר פה לפנות בוקר", משיריו היפים של קובץ הביכורים "כוכבים בחוץ". השיר ה"קנוני" הקצר נראה במבט ראשון כמפגן וירטואוזי של מִצלולים ומִשחקי מילים לולייניים. בקריאה שנייה ושלישית, ניכּר שיש בו תערובת של רגש ושל היגיון ברזל. בצד תיאור הטבע האסתטי של "אמנות לשם אמנות" לפנינו "מִשנה סדורה" של רעיונות היסטוריוסופיים – בתחומי המדינאוּת, החֶברה, הכלכלה ועוד. אותם צירופים הנראים ממבט ראשון תוצאה מקרית של זרימה אסוציאטיבית חופשית – צירופים שנבראו כביכול כמִתוֹך "טראנס" ולא מתוך מחשבה מעמיקה – מתגלים בדיעבד כצירופים מנומקים ובעלי משמעות אינטלקטואלית עקבית ומשכנעת.
"הסער עבר כאן לפנות בוקר", כמו הפזמון "אוּף, איזה רוח" מפגין את "מקבילית הכוחות" שבין פרץ לרסן – בין מאגיה אינטואיטיבית לאמירה מושכלת, האופיינית לשירת אלתרמן. ניתן לראות כאן בבירור שאמירה הנראית ממבט ראשון כמשחק וירטואוזי של מילים צלילים, מכילה בתוכה הגוּת קוהרנטית ורבת פנים, שמקפלת בתוכה את עיקרי הרעיונות של "כוכבים בחוץ" ומשַׁקפת את מוראות הזמן.
הפכי הסער והרסן עולים כאן מכל המישורים, למן הפרוזודיה ועד לאידֵאולוגיה. כבר במילים כמו "רעוע", "גושש", "נרגע", "רגעיהם" מצויים כל ההגאים של הפכי הרעש והרוגע, עד כי לפנינו תיאור מצב אוקסימורוני של רגיעה רוגשת או של רעש רוגע. וכך, למרות שבכל השיר אין אף לא אוקסימורון אחד, מפורש וגלוי לעין, מן הסוג האלתרמני השגור (כדוגמת "דממה צורמת", "מחשכיך הלבנים", "פתאומית לעד", וכדומה), בכל זאת מתגלה לפנינו שיר שהוא פרדוקסלי ואוקסימורוני בכל מישור ממישוריו.
הפכת הקרונות אינה רק מראֶה ממראות השוק, שכּן כלולה בה אמירה מרובדת מתחומי הפוליטיקה המדינית והמוניטרית, וכן אמירה אַרְס פואטית (שבה האנדרטות על הגשר מייצגות את הקלסיקה והעץ הפרוע השועט במרדף מייצג את השירה המודרניסטית).
מסע החיים ומשאם כמוהם בשירת אלתרמן כמסע ברכבת רבת קרונות ועמוסת מטען החוצה את שדות הזמן. המילה קרונות מזכירה את המילה היוונית Chronos זמן, ומשום כך דימה אלתרמן את הזמן בשירו "עד הלילה" לאורלוגין יקר ושביר המובל בקרונות הרכבת:
לֹא קְרוֹנוֹת הַמִּטְעָן אֶל הַדֶּרֶךְ שָׁבִים.לֹא שִׁירָם הֶעָמוּם עַל פָּנֵינוּ הוּשַׁט.
כָּךְ נוֹסֵעַ הַזְּמַן. הוּא יָקָר וְשָׁבִיר.הוֹבִילוּהוּ לְאַט. הוֹבִילוּהוּ לְאַט.
בשירים אחדים משירי "כוכבים בחוץ" מיזג אלתרמן את המשמעות הפיסקלית של הקרונות והכתרים (שמותיהם של מטבעות בשוק ההון) עם המשמעות הנגזרת ממושג הזמן ועם המשמעויות הפוליטיות הקשורות ב"כתר" (כתר המלך, הנשיא, או ראש-הממשלה).
אלתרמן בחר בשוּק (בשלל משמעיו) בהתקרב הסערה, או לאחר שהיא חולפת, כי הרוח מעיפה בשוק את הסחורה לכל עבר, התגרנים הנרגשים או הנרגזים משמיעים קולות רמים, הרוח משפילה רמים ומעלה אביונים, היא מפילה את החזק ומרימה את מי שהופל "אל הקרשים". השוּק הוא צומת שבו נפגשים כל הגורמים המניעים את ההיסטוריה ובו משתקפות תהפוכות הזמן המעבירות את מוקד הכוח מיד ליד. השוּק הוא הממוצע שבּין היישוב הכפרי, שבּוֹ גדלים הירקות והפֵּרות, לבין המציאוּת האוּרבּנית שבָּהּ הם משוּוקים. בעזרת צירופיו האוקסימורוניים ותחבולת הקונטרנים, הצליח אלתרמן להביא בכפיפה אחת את הפן הנפלא של העיר ואת תאומו הניגודי – המפחיד והמאיים.